פוסט קצת עצבני

משפטים שאנשים אומרים לך כשאת בסוף הריון (לרוב במקום העבודה, אבל לא רק):


1. מה, את עוד פה?

בערך מאמצע חודש שביעי את שומעת את זה כל יום, כן, אני עוד פה, וכל מה שאתה רואה, זה אני, אז תיזהר ממני....

2. מה, עוד לא ילדת?
סתם, האמת שילדתי, וישר בלעתי כדור רגל וחזרתי.
3. מה, את בהריון
לא, זה המבנה הרגיל שלי....
4. וואו, בטח את קרובה ללידה, איך גדל לך האף
תודה, פשוט לא שמתי לב לזה בעצמי, וזה מידע שהיה ממש ממש חיוני לי....(לעזאזל, אפילו לא שיקרתי...)
5. התפתחת יפה...
כן, תודה, עכשיו אם תואיל להרים את העיניים ולהסתכל לי בפנים, אני ממש אודה לך...
6. הבטן שלך עוד גבוהה, יש לך עוד מלא זמן...
לא מבינה למה אני טורחת ללכת לרופא פעם בחודש כשיש לי צוות יועצים מומחים בעבודה...

7. מה, חם לך? את עם סנדלים...

לא, קר לי, אני גם מתנשפת כי אני אוהבת להתנשף...
8. עד חודש שישי בכלל לא ראו עלייך שאת בהריון
כן, רק שכחת את התחקיר המקיף שעברתי כשהייתי בחודש רביעי, רובו התרחש בלחישות רמות במסדרון....
9. אבל לא מזמן ילדת, לא?
כמעט שלוש שנים, אבל מי סופר...
10. מה יש לך בבית? אה, עוד בן....
נא להפנות תגובות (בכתב) לבעלי בנושא הזה...
11. לא נורא, פעם הבאה זאת תהיה בת....
המממ, פעם הבאה?
12. את בטוחה שיש לך רק אחד בבטן?
לא, אני גם לא בטוחה שזה הריון....
13. ממש יפה לך ההריון, את נראית פורחת....לא, באמת....

תודה תודה תודה לאשה היחידה והמקסימה שאמרה לי את זה, היא תזכה ממני לאהבת נצח

טוב, כמו שאתם יכולים להבין, אני עצבנית, קצת, טיפה, ממש.....
ולכן, זה יהיה פוסט קצר (בכל זאת כמה אפשר לקטר) אבל עם מלא תמונות.
בקומונה פרידה ונומה התקיימה החלפת גמדים וענקים (כן, אני יודעת, הייתי גמד, שזה ממש מגוחך לקרוא לאישה במימדים שלי גמד, אבל עמדתי בזה, בכבוד אני מקווה). הייתי צריכה להכין שלוש הפתעות לענקית שלי (פיית מרציפן, ענקית יצירה, מוכשרת במיוחד ומקסימה) ולכן ישר חטפתי רגליים קרות (אבל נפוחות) ואחר כך קצת הפשרתי ויצאתי לדרך.

אני זכיתי לקבל את המתנות המקסימות שלי מנילקי האחת והיחידה (שבטח תעלה פוסט בנושא כדי שכולם יוכלו להתפעל מהפינוקים המשגעים שהיא שלחה לי, תודה נילקי, שיחקת אותה, הדברים נכנסו לשימוש מיידי).

מתנה ראשונה לענק שלי - קופסא בצורת עוגת לבד ובתוכה עוגיות מסוגים שונים
יש המון הדרכות ברשת הנוגעות לאוכל מלבד, אני השתמשתי להכנת התותים והקצפת בהדרכה הזאת.

מתנה שניה לענק שלי הייתה נרתיק לבד עם ריצ'רץ' ובתוכו 3 לבבות ריחניים לתליה בארון

ומתנה אחרונה, שתי תמונות של טילדה, אחת רקומה והשניה עם שילוב של בדים ותחרות

וכך הן היו ארוזות:

הייתה החלפה כייפית במיוחד, תודה למורן שארגנה ודאגה לכל פרט ופרט

שהיה לכולנו המשך שבוע מופלא

נשיקות

מקופלת

פורים

איזה כיף זה חג פורים, נכון? זאת אומרת, כיף בתנאי שהצלחת למצוא תחפושת כלבבך, ואז הגעת לכיתה ולא צחקו עליך ואיכשהו הצלחת להעביר את היום הזה בהנאה.  אז זהו, שלא תמיד זה כל כך כייף

הילד הגדול החליט שהוא מתחפש לדארת ויידר (דמות ממלחמת הכוכבים), לפני החג אנחנו מתייצבים ב"כפר האימים" (שם שהדביקו ילדיי לחנות "כפר השעשועים" המתאים לימות החופש הגדול ולתקופה שלפני פורים בשל העומס הבלתי אפשרי במקום), אני עצבנית ונכונה להרוג כל מוכרת, בעלי סבלני יותר, עומד וכרטיס האשראי שלוף בידו נכון לשלם כל סכום העיקר שנתחפף משם, הילדים קופצניים כעיזים.

ברור שאין תחפושת של דארת ויידר (אזל) ובמקום זה נותרה רק תחפושת אחת שהילד מוכן ללבוש והיא של דמות מסרט אימה ועולה 200 ש"ח, כמו כן הוא רוצה גם שרשרת אסיר מגומי במחיר 09 שקלים (בקופה נגלה שהמחיר שלה 60 ש"ח והילד קרא הפוך את תג המחיר), אנחנו משלמים בשתיקה, התחפושת מגיעה עם לחצן ובטריות ונדרש רק לילה שלם של הלחמת החלקים כדי שכל העסק הזה גם יהבהב בבוקר.

הילדה החליטה להתחפש ביחד עם חברה שלה לתאומות (גם ככה תמיד שואלים אותן אם הן תאומות), אנחנו קונים כמה אביזרים זהים לשתיהן, בבוקר הילדה מתלבשת בהתרגשות והולכת לכיתה רק כדי לגלות שחברה שלה מבריזה חצי יום והיא נותרת עם תחפושת של ספק בובה ספק מעודדת (וכמובן שכל הילדים שואלים אותה מה זה הדבר הזה והיא מתיישבת לבכות...).

הפעוט יודע שהוא מתחפש ב"קחקושת גנגרו" (תחפושת קנגרו שעברה אליו בירושה מאחיו), לרוע המזל מרגע שהוא רואה מה זאת בדיוק התחפושת הוא מסרב שהיא תיגע לו בשום חלק מגופו, בטח שלא ללבוש אותה.
אנחנו קונים לו כובע שריף קטן, חגורת אקדחים וכוכב קטן כסוף לתלות על החולצה, בחנות הוא לובש את התחפושת כולה ויורה במוכרות (אני מסתכלת בו בקנאה...).

בבוקר של פורים אני קמה לבד להכין את שלושתם לבית הספר ולגן (אבא שלהם חלה, כנראה מעוגמת הנפש ב"כפר האימים" ונבצר ממנו (לדבריו) לעזור להכין אותם בבוקר ולכן נותר במיטתו לשכתב בפעם המיליון את צוואתו...). הגדולים מתלבשים באושר וחגיגות, הפעוט מוכן ללבוש את כובע השריף בלבד, אני מצליחה איכשהו לתלות לו על החולצה את כוכב הכסף הקטן, מיד כשאנחנו מגיעים לגן הילד מעיף בחמת זעם את הכובע וכל תחפושתו היא כוכב קטן כסוף עליו כתובה המילה "שריף", שאר הילדים בגן מחופשים ומאופרים מכף רגל ועד ראש,  אבל אני לא מקנאה, הילדים שלי תמיד מתנהגים אחרת ממה שאני מצפה מהם...

בצהריים שלושתם שבים הביתה, הילדה שכחה שבכתה חצי יום וחזרה עם תאומתה האבודה (עכשיו, כשהן לבושות אותו דבר כולם אמרו שהן בכלל לא דומות...), הגדול גלגל את כל תחפושתו לכדור והיה עסוק בגרירתה הביתה בגשם תוך זלילת משלוח המנות שלו, הפעוט איבד את כל תחפושתו בגן (הכוכב, כאמור), העיקר ששלושתם חזרו מרוצים ומאושרים.

ועכשיו, אחרי שנרגענו מאימי החג, תכירו את שרונה ופינקי, שרונה היא בובנאית בחסד (ויוצרת מאוד מוכשרת)  ופינקי הוא אחת מהבובות המקסימות שלה, שרונה ביקשה חותמת מתוחכמת שבתוכה אפשר להחתים פעם את שם האתר שלה ופעם את מספר הפלאפון שלה בהתאם לצורך.
תודה שרונה על הפירגון בבלוג שלך ועל התמונות של פינקי עם החותמת.

סוף שבוע מקסים ונהדר

נשיקות,

מקופלת

הרהורים

תחילתו של חודש שמיני מכניס את כל הבית לסחרחרת מחשבות ופחדים לקראת הלידה, טוב, האמת שזה שקר וכזב, היחידים שממש לוקחים לתשומת לבם את העובדה שעוד מעט יהיה תינוק חדש בבית הם אני והפעוט, האחרים ממשיכים בשגרת חייהם.

אני, למשל, עמוסת חרדות שונות, מה יהיה עם הלידה? (לא מתרגלים, לא לומדים, זה מפחיד כמו בפעם הראשונה, טוב, אולי אפילו קצת יותר....), עוד לא הכנתי כלום כלום כלום, הכל במצב מג'וייף למדי אחרי שימוש של הפעוט הבלתי אחראי ובלתי שומר על חפציו, האם גם אחרי שייוולד התינוק, הוא  ימשיך לזכות לכינוי המעליב "חייזרי" שזה השם שילדיי הגדולים הדביקו לו (די בצדק, האמת) אחרי שראו את האולטרסאונד הראשון?

ולחרדה הגדולה מכל, האם הפעוט שעל מעלליו קראתם בפוסט הקודם, הוא זה שיהווה דמות לחיקוי ואב רוחני עבור התינוק החדש (שכך אני קוראת לו וזה הרבה פחות מעליב אם כי לפעמים גם אני חוטאת באיזה "חייזרי" קטן)?


הפעוט מצידו לוקח את כל עניין ההריון ברצינות ראויה, לא רק לי יש למשל תינוק בבטן, גם לו יש, שנינו בהריון ולכן לפחות פעם ביום עלינו לעשות "לחיים" בטן לבטן, הוא מרים את חולצתו, חושף בטן קטנה ולבנה, מרים גם לי את החולצה (קודם מוודא שיש גם ציצים באזור, זה מאוד מטריד אותו משום מה....) ואז מזנק לי על הבטן בקריאות "וויפי, וויפי".


בעלי חי מצוין עם העובדה כי עומד להיוולד ילד נוסף, הסיבה היחידה שהוא לא בהיסטריה גמורה היא שהוא לא ממש הפנים את העובדה שאשתו בכלל בהריון, הוא מתייחס לכל הסיפור הזה כאילו אני באיזשהו מצב רפואי (צמח לי למשל כדורגל בבטן)  ולכן יש לנהוג בי בעדינות (מסוימת).
מדי פעם אני מתקילה אותו בשאלות מכשילות כמו "מה היא החיה האהובה עליך? ("לוויתן"), "מהו כלי השיט החביב עליך?"  ("נושאת מטוסים של הצי השישי"), לו היית נאלץ לבצע פעולה צבאית, מהו כלי הנשק בו היית בוחר? ("טנק מרכבה סימן ארבע"). תשובות אלה מראות לי כי חלה הפנמה מסוימת מאוד במצבו ההכרתי של בעלי (או שהוא נהנה לצחוק קצת על חשבוני).


הבן הגדול שלי לא מוטרד כלל מהעובדה שיהיה לו אח קטן (נוסף), ובאמת, אני לא רואה איך זה יפריע לו להמשיך להעיף את הגרביים המסריחות שלו בכניסה לבית יום אחרי יום, או לשחק במשחקי המחשב האהובים עליו, או לאכול בסלון ולפורר את כל הבית.


הבת שלי טיפה יותר מודאגת, "עכשיו" היא אומרת לי בפרצוף קטן ורציני מאוד, "זה לא רק הפעוט שיחטט לי בדברים ויטפס לי על השולחן, עכשיו הם יהיו צוות שלם שיעשה את זה, והפעוט יהיה המנהיג שלהם" (היא צודקת, אין סיכוי שהוא יקשיב למישהו אחר בבואו לביצוע משימות חשובות  בעורף האויב).


כפי שרואות אתן, מצבנו מעורר דאגה קלה.

אני מעלה 2 קופסאות ממתקים שהכנתי כמתנה, הן יכולות לשמש בהחלט גם כמשלוחי מנות מעוצבים.
הקופסא קנויה ועשויה מנייר ממוחזר ואני קישטתי בסגנון הוינטג'י הרווח בארצנו.

סוף שבוע נהדר לכולנו
רוב תודות על התגובות הכייפיות לפוסט הקודם
נשיקות
מקופלת

חינוך

מזמן לא סיפרתי לכן על הפעוט, ממרום גיל שנתיים ושמונה חודשים הוא צמח להיות יצור עקשן, סרבן ויודע כל,

ולכן, אנו מקדישים את רוב זמננו ומרצנו לחינוכו של הפעוט.

להלן רשימת הדברים שבעלי הצליח ללמד את הפעוט:

1. לא מקללים (גם לקרוא לאח שלך "חתול של קקי" זה סוג של קללה).

2. לא יורקים.

3. לא אוכלים בעמידה על הכסא.
4. לא חוטפים אוכל מצלחות של אחרים.
5. לא דוחפים פיסות קטנות של מזון לתוך כוסות השתיה של שכנייך לשולחן (ואחר כך מסתכלים איך הם גם שותים את זה כי לא היו מספיק ערניים להשגיח על הכוסות שלהם).
6. לא צורחים כמו מטורפים.
7. קיימת אפשרות שגם לאנשים אחרים בבית יש חפצים אישיים שהם מאוד אוהבים ולא רוצים לחלוק בהם.

8. לא נותנים כאפות לשכנייך למושב באוטו.

9. לא נושכים, בטח לא תוך כדי משחק, בטח לא את אבא.
10. אם אתה רוצה משהו אתה אומר "תביא לי בבקשה" ולא "בא לי....", לא כל המשפחה חיה לפי החשקים שלך.
11. בלילה במיטה קוראים "אמא" ולא רק "אבא" (סעיף זה נכשל כשלון חרוץ לשמחתי הרבה).

אני יודעת, זר לו היה קורא זאת היה חושב כי אנו מגדלים בביתנו גור של אורנג אוטנג.

רשימת הדברים שאני הצלחתי ללמד את הפעוט:

1. לא אומרים "כה" אומרים "כן".

חדי העין שביניכם בטח הבחינו שהרשימה שלי מעט יותר קצרה מזו של בעלי, יחד עם זאת, אין להקל בה ראש, הפעוט מתייחס לסעיף זה ברצינות מירביתותמיד מתקן את עצמו, הבעיה היא שהפעוט מאוד אוהב לתקן גם אנשים אחרים, מבוגרים ככל שיהיו, הוא עדין חש כי מוטלת על כתפיו הפצפונות המשימה הענקית של שמירה על תקינותה של השפה העברית, ולכן, בכל פעם שמי ממכרינו מנהל אתנו שיחה, מקשיב הפעוט ברוב קשב ובשניה שנדמה לו שהאדם שמולנו העז להגיד "כה" ולא "כן" הוא ממהר לתקן אותו (לא אומרים "כה", אומרים "כן").

אנשים לא ממש מתים על זה שפעוט שבקושי מגיע להם לקו הירכיים חושב שהוא יודע הכל, לרוב מתחילה התכתשות על איך אומרים מה, "לא אומרים חטיף" הם מתחילים להמציא, "אומרים חקיף", "לא נכון" זועק הפעוט, "לא אומרים ככה" וכך זה ממשיך וממשיך עד שהפעוט נשבר וזורק את עצמו בכעס ויללות על הרצפה (כי הוא עצבני חבל"ז).

ועכשיו, סוף סוף לעניין שלשמו התכנסנו כאן, יצירה, האם גם אתכן שטף בזמן האחרון שגעון הצלליות? ברור שלא יכלתי לעמוד בפני השיגעון החדש-ישן הזה והכנתי שתי תמונות עם צלליות.

הצללית עצמה חתוכה מלבד שחור ומונחת על בדים צבעוניים ותחרה

שיהיה לכולנו המשך שבוע מצוין

נשיקות,

ותודה לכל התגובות החמות בפעם הקודמת

מקופלת

.

עולמה של בלוגרית

קראתי כהרגלי את תגובותיכן לפוסט הקודם.

מן הקריאה עלתה המסקנה העצובה והבלתי נמנעת (לא, לא מערכת היחסים המוזרה קצת עם אחותי האהובה, גם לא העובדה המעציבה שרובכן קראתן לי "קוטרית", למרות שהכל נרשם....)

עולה תמונתה של הבלוגרית החרוצה, המחרפת ימיה כלילותיה בישיבה מול המחשב, מקלידה ללא הרף (לרוב כשפעוט יושב בחוסר נחת על ברכיה ומקיש באושר על המקלדת בחשיבות עצמית), המחפשת עבורכן את המשעשע שבסיפורים, המצלמת באישון לילה את המעפנית שבעבודות, וכל זה כדי לדעת שהיא לא לבד בעולם, שאנשים קוראים את הבלוג ונהנים ממנו.

ומה יוצא מזה? (בנימה פולנית וקוטרית, אתן אמרתן...), שאנשים לא טורחים להגיב, זה יפה זה?

ולנושא קצת פחות כאוב:

גיסתי החמודה אמורה ללדת מחר תאומים, בן ובת, ולכן שוטטתי ארוכות ונואשות ברחבי הרשת כדי לחפש מתנה קטנה ומקורית להביא לכל הכנופיה הזאת לבית החולים.

החלטתי להכין שתי חליפות קטנות עם הכיתובים "בן" ו- "בת" (סתם, הם הורים טריים, ברור שהם לא ידעו להבדיל מי זה מי....).

נעזרתי במספר הדרכות מהרשת

הראשונה מהאתר הזה שמראה איך לחתוך אותיות (הפוך) ולתפור אותן לבגד לתינוק.

והשניה מהאתר של לימור שהעלתה הדרכה מפורטת ונהדרת בנושא אפליקציות .

מקווה שהם יאהבו

שבוע מקסים ורטוב

נשיקות

מקופלת

פתרון החידה הבלשית

זוכרות איך לפני מלא זמן עסקתי בפתרון חידה בלשית סבוכה ועלומה מאין כמוה? טוב, מן הסתם אתן לא זוכרות אבל קצת אחרי שפתחתי את הבלוג אמרה לי אחותי שהיא נוהגת להגיב תחת שם בדוי שאותו היא סירבה למסור.

נאלצתי לעשות תחקיר מעמיק בנושא (הכל מפורט בפוסט הזה), חקרתי ובדקתי כל תגובה והגעתי לתשובה חד משמעית.

את מסקנותיי פירסמתי באותו פוסט וישבתי לחגוג מלאת אושר והנאה על היותי בלשית מן המעלה הראשונה.

היו פאדיחות, אין ספק, העליתי בחכתי את יפעת (שאני לא מעלה פה קישור לבלוג שלה כי הוא עוד לא קיים, אבל זה בתהליך... היא פשוט מוכשרת כל כך שזה ביזבוז שאין לה בלוג), ברור שהיא לא אחותי, ברור שאחותי חגגה באושר את ניצחונה והמשיכה כדרכם של פושעים קטנים ובזויים במלאכתה.

אולי פרשתי לעד מעולם הבלשות אבל התיק לא נסגר, התיק נשאר פתוח ואני חיכיתי לשביב מידע קטן שיפיל את העבריינית בפח.

ואכן, כדרכם של דגי רקק קטנים, אחותי נפלה יום אחד בפח (או בלשונה ליתר דיוק), באחד הפוסטים שפירסמתי התפקדו כל הבנות שענו לי: "יש אני ראשונה... יש אני שניה....." ואחותי, שלא שמה לב שהיא מפילה את עצמה בפח, שאלה אם ראיתי איזה תגובות חמודות קיבלתי ומיהרה להגיד שהיא ביניהן, מיד רצתי למחשב והצלחתי למרבה ההצלחה לסנן את כל מי שאינה אחותי, הסתבר (היכונו, היכונו...) שאחותי נוהגת לענות תחת הזהות הבדויה "אמא של ניבי", " מי זאת ניבי?" מיהרתי לשאול, מתברר שניבי היא איזה ילדה מעפנית (ציטוט נאמן למקור), שהיתה פעם בצהרון עם הילדים שלה, נחמד.

הבעיה, שאחרי ההתגלות הגדולה, אחותי המשיכה להגיב תחת השם הזה, ולמה אני חושפת רק עכשיו את פרטי החקירה ותוצאותיה שהיו במשך זמן רב סודיים? בעיקר בגלל שהיא מעצבנת אותי, היא ממשיכה להגיב לי תגובות לאקוניות ויבשושיות תחת השם הבדוי שלה.

למשל אחרי שעיצבתי לבת שלה את האלבום "גיל 16 המתוק", זה מה שהיא ענתה לי: "מקסים! איזה כיף לאחייניתך היפיפייה! (שהיא במקרה הבת שלך...), נראה פשוט מהמם!", באמת, תודה רבה לך אחותי היקרה.

ושבועיים אחר כך, כשסיפרתי לכם איזה משפחה מטיילת חרוצה אנחנו, זה מה שהיא ענתה לי: "איזה יופי של בלוג, כל כך מזכיר לי את מה שקורה אצלנו במשפחה (ברור, זה עליכם, בין היתר) את מצחיקה מאוד כרגיל !אם יש לך רעיון לטיול לשבת- אשמח מאוד לשמוע (שזה החלק הכי מעצבן, כי כל השבוע אני טוחנת לאחותי במוח שתמצא מסלול הגיוני לפעוטות, נשים בהריון ובעלים קצרי סבלנות והיא זורקת חזרה עלי את הכדור בטענה שאני היצירתית מבינינו ולכן אני זאת שאמצא את המסלול וככה זה הולך עד שבסוף אחת מאיתנו נשברת ומוצאת מסלול... ככה זה כל שבוע.... חוצפנית....)

אחותי היקרה והאהובה (או "אמא של ניבי הילדה הדמיונית"), ברור שתמשיכי להגיב תחת הכינוי הזה עד קץ הדורות, ברור שתכניסי לי בקטנות את התגובות היבשושיות שלך, אבל לפחות התיק הפתוח הזה נסגר.

הייתי גאה להגיש לפניכן את פתרונה של החידה הבלשית הזו.

מזל שיש לי אחות אחת בלבד.

סוף שבוע קייצי, מקסים, נהדר וכייפי

צאו לטייל (בקשו מבני משפחותיכם מסלול קל ונוח לטיול, לא בטוח שהם באמת יעשו את זה, אבל תנסו...)

מעלה עוד קצת חותמות שעוד לא ראיתן.

נשיקות,

מקופלת

משפחה מטיילת

בשבת אנחנו מאוד אוהבים לטייל, הבעיה שהאהבה שלנו לטיולים מתנגשת עם אהבה גדולה אחרת שלנו והיא לישון בשבת בבוקר (ולישון בכלל).

כל שבת אנחנו קובעים טיול מקסים ,"מחר ב-11:00 אנחנו אצלכם", מודיעה לי אחותי, מצאתי טיול מקסים ב"תל חדיד", יש שם את העץ הכי עתיק בארץ ובכלל מסלול נהדר, תהיו מוכנים.

אני דווקא קמה מוקדם (בלית ברירה, הפעוט מתעורר מוקדם ומסרב לבוא למיטה שלנו, הוא יודע שבשניה שהראש שלי נוגע בכרית הוא יכול לשכוח ממני), בשעה הקרובה הוא ינסה את כל סוגי הקורנפלקס שיש בבית בכל שילוב אפשרי (עם חלב, בלי חלב, על הרצפה, על השולחן, בלי קורנפלקס, לא רוצה לאכול בכלל....).

סוף סוף איזה ילד מגיע לסלון ואני מרשה לעצמי להשכב על הספה, סביבי ים של בלאגן, הטלויזיה בפול ווליום, מדי פעם הפעוט חובט בראשי בצעצוע כלשהו ואני נוחרת לי באושר לפחות עוד איזה שעה (או שעתיים...).

ב- 11:00, שעת הטיול היעודה אין נפש חיה בבית שמסוגלת לאסוף את עצמה לטיול כלשהו, לקראת 13:00 אני מתחילה לתהות מה קורה עם שאר הטיילנים החרוצים (נחרו עד עכשיו, אלא מה?).

באזור 14:00 אנחנו סוף סוף על המסלול (אנחנו משפחה מטיילת, שכחתם?), גם בהליכה ברגל אנחנו מאוד חזקים, הילדים רצים קדימה ועולים על ההרים כמו עיזים, המבוגרים נשרכים אחריהם ומקטרים ,אני עליתי על איזה ג'אבל ולא הצלחתי לרדת משם (את צווחות האושר של שאר המטיילים שראו איך בעלי הוריד אותי מההר אפשר לשמוע עד עכשיו), גיסי הפך את הרכב שלו לרכב שטח ומצליח להידחק איתו בכל שביל.

סוף סוף אנחנו מגיעים לעץ הגדול, כמו שאנחנו מתקרבים שלושה ילדים (שלי, אלא מה?) נוגעים בסירפדים וחוטפים גירודים בכל הגוף, אמא שלי מנצלת את ההזדמנות להאכיל אותם בבננות וגזר (כיאה לקופים).

אנחנו מצטלמים כאילו טיילנו עשר שעות (הילדה צריכה תמונות לבית ספר).

אחרי שעתיים אנחנו רעבים כזאבים ושבעים מהטיול.

בערב אני יושבת עם הילדה לכתוב חוויות ב"מחברת המטיילת" (מחברת שעוברת בין תלמידי הכיתה ובה כל ילד מספר את חוויותיו מטיולים משפחתיים), "אנחנו משפחה מטיילת" אני כותבת, "מדי שבת אנחנו משכימים קום ויוצאים למסלול חדש...."

כן, בטח.

הפעם אני מעלה תמונות של כרטיס ותגיות קטנות שהכנתי בבוקר של כיף אצל יפצ'וקית. היה כיף אדיר, היינו קבוצה מצטיינת, יפצ'וקית פתחה לפנינו את ביתה, את ליבה ואת הידע שלה (וגם ים, ים של חומרים וכלים... ישבתי כמה דקות בתחילת הסדנה ורק תהיתי מאיפה כדאי להתחיל), היה מעולה, תודה יפצ'וקית.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית חדשה ומאושרת במיוחד

נשיקות

מקופלת

חנוכה

חנוכה היה דווקא בסדר, לפעוט היה יום חופש אחד ויחיד ובו סבתתו (תודה אמא) התגייסה למאמץ הלאומי לשמור עליו. מסתבר שכשסבתא שומרת עליך ואתה צורח כמו משוגע שאתה רוצה "סקיה מקל" (סוכריה על מקל) ובסוף מקבל שזיף, זה נראה לך איכשהו הגיוני, אז למה עם אמא אתה לא נרגע עד שאתה מקבל לפחות שתי "סקיות מקל" ומנסה באותה הזדמנות להוציא גם איזה 20 טופי (ומוציא, כי לפעמים לאמא אין כח לשמוע יותר את צמד המילים "בא לי").

חוץ מזה הייתה מסיבת חנוכה בגן, כרגיל לא באתי עם ציפיות גבוהות, נסיון העבר לימד אותי שילדיי יישבו על ברכי ואני אסתכל בעיניים כלות על ילדים של אחרים שרים ורוקדים עם הנר על הראש. באתי למסיבה עם צוות מקצועי שכלל צלם וידאו (הבן הגדול) וצלמת סטילס (הילדה), מסתבר שהצוות המקצועי סבר שעליו לצלם את הפעוט בזום רצחני ובכל התמונות רואים רק את הראש של הפעוט (במקרה הטוב), כאילו הוא חגג לבדו את החג בביתו הפרטי.

הפעוט החליט להפתיע וקם לרקוד ולשיר כאילו אין מחר, הוא התעלם מהעצות שייעצו לו אחיו הגדולים ("לא, בבקשה, אל תרקוד את ריכוד הכד, זה ריקוד של חננות"), העיף כמה כאפות לילדים שבדרך ורקד באושר גדול עם תנועות קטנות ומתוקות להפליא (אני התמוגגתי, אחים שלו רצו לקבור את עצמם).

כמובן שחילקו סופגניות בסוף, כל ההורים אמרו שזה נורא משמין ומי צריך את זה בכלל, ואז, אחרי שמילאו את חובתם בהשמצת הסופגניה אכלו אותה עד הפירור האחרון (הגבר שישב לידי אכל אותה וספר קלוריות ביחד עם כל ביס), גם אני הרשיתי לעצמי סופגניה אחת חסרת נקיפות מצפון (אבל זה רק בגלל שהיתה לי בתיק חבילה חדשה וגדולה של גלולות טאמס).

בסוף החג הצטרף למשפחתנו אורח קטן וחמוד (לסוף השבוע בלבד), הכלבלב של גיסי הגיע לבייביסיטר (שלנו עליו, לא ההפך כפי שניתן אולי לשער) והתנהג למופת (יותר יפה מאיך שהילדים שלנו ושל גיסי מתנהגים ביחד וכל אחד לחוד) מה שגרם לנו לחשוב רבות על הפן החינוכי בביתנו.

בעקבות סוף השבוע אצל נתנאלה עלה בי חשק אדיר להכין מיני אלבום (הוא עבר מאז לצערי ויעידו כל האלבומים החצי מותחלים שמחכים בשקט), למרבה המזל הבת המקסימה של אחותי חגגה יום הולדת 16 בעודי בשיאו של השוונג וקיבלה מיני אלבום במתנה

שיהיה לכולנו שבוע נהדר

נשיקות

מקופלת

שבוע בריאות וצ'ופר ענק בסופו

שבוע שעבר הונהג שבוע בריאות בבית ספר, זה התחיל מזה שביקשו ממני להכין שלטים (למשל: "ביציאה מהשירותים, ידיים שוטפים", כל השלטים שהכנתי היו בנושא שירותים), המשיך בזה שהילדים עברו מספר הרצאות בנושא בריאות, אחר כך היה צריך להביא לבית הספר סנדביצ'ים בריאים בלבד מה שגרם לדילמה די קשה בבית, שוקולד השחר נותר מיותם ובודד ושני ילדים התגעגעו אליו נואשות, אחד הסכים לאכול אך ורק חמאת בוטנים כתחליף עד שהמורה הודיעה לו שזה לא מי יודע מה בריא, השניה נחנקה שבוע שלם עם גבינה לבנה, מדי יום נכנסה תלמידה לכיתתם ורשמה על דף מה כל ילד הביא תוך בדיקה מדוקדקת של סנדביצ'ו האישי, אם היו עושים לי כזה דבר במקום העבודה הייתי מגישה תביעה בנושא חדירה לרשות הפרט אבל הילדים קיבלו זאת בהבנה.

במשך השבוע ילד אחד חזר נרגש ביותר מבית הספר, מסתבר ששבוע הבריאות היווה את אירועי הפתיחה של לימודי החינוך המיני בבית הספר, "נו, אז איך היה?" שאלתי בסקרנות רבה, "היה ממש מצחיק ומביך" אמר הילד, "חלק מהזמן סתמנו את האזניים וחלק מהזמן כיסינו את העיניים, היו דברים ממש דוחים ומגעילים".

"אבל היו דברים שהיו חדשים לך?" שאלתי בדאגה רבה, מאחר ואני המופקדת בבית על החינוך המיני התקין של ילדיי (בעלי בורח מהחדר או מתכסה בשתיקה בעיתונו בכל פעם שעולה שאלה בנושא), "היו מלא דברים שלא ידעתי אבל אני ממש מחכה להם" הודיע הילד בגאווה.

מאחר ועד היום השתדלתי לדבר עם ילדיי בפתיחות רבה ועל כל נושא חשתי תסכול מסוים, מה זאת אומרת היו דברים שהוא לא ידע?, העברתי בראש את כל השיחות שלנו והגעתי למסקנה המצערת שאולי התמקדנו יותר מדי בנושאים הבאים: אמצעי מניעת הריון, מהי הגלולה, מהו המחזור החודשי, כיצד נכנסים להריון, מאין נולדים ילדים, הגענו אפילו לאיידס (היה אתמול יום האיידס הבין לאומי), אבל אני מודה שברגע שהילד אמר: "אמרו לנו לצפות לשלולית קטנה במיטה בלילה, וזה לא פיפי" הטסתי אותו לאביו לתיגבור נוסף בנושא (בכל זאת, יש גבול לכמה אני יכולה לטחון לילד במוח על הריון ולידה).

כך העברנו את רוב השבוע בעודי מחכה ומצפה לאירוע הבריאותי האישי שלי (סוף שבוע ארוך, מרגש ומקסים אצל נתנאלה), ביום חמישי בערב הלכתי לי שמחה וטובת לב לנתנאלה, היה פשוט נהדר ומצוין, ממש אין מילים למידת ההשקעה של נתנאלה ושל נטאשה, חזרתי הביתה למצוא שילדה אחת נהייתה חולה מרוב שבוע בריאות (זה הסנדביץ' עם הגבינה, אני יודעת), וכן לעובדה המזעזעת שאני צריכה לקום ביום שישי בבוקר, לרכוש כ- 20 תפוזים, לעמוד בבית ולקלף אותם וכך לשלוח את הילד לבית הספר (הם אכלו ארוחת בוקר משותפת ובריאותית במיוחד), האם לא חשתן בניחוח התפוז שליווה אותי בסדנאות במשך שאר סוף השבוע? (מזל שלא ביקשו להביא שיני שום קלופות....).

ביום שישי עלה מספר הילדים החולים ל-2 (הפעוט לא מסוגל לראות שאנשים אחרים בבית חולים, הוא חייב להצטרף אליהם) וביום שבת עלה המספר ל - 3 (גם אבא שלהם התעלף, זה בטח מהשאלות של הילד בנושא חינוך מיני).

אני העדפתי להדחיק את כל המחלות האלה לאיזה פינה קטנה במוח וליהנות מהפינוקים אצל נתנאלה, בפעם הבאה אני מבקשת , אם אפשר, לארגן לי גם אפשרות לינה במקום (טעות חמורה לחזור הביתה רק כדי לעמוד ולבשל מרק עוף לקופת החולים הפרטית שלי), קיבלנו מליוני מתנות והפתעות, למדתי מלא טכניקות חדשות, אכלתי כל כך טוב (אמא של נתנאלה, תשמעי, היה ממש טעים), קצת קינאתי (בכל זאת, אבירם עבד כמו חמור ולא ממש שמעתי תלונות....אני לא הייתי בבית כמה שעות וכמות הטרוניות היתה גדולה יחסית (אך נפלה על אזניים ערלות)).

והנה קצת תמונות מסוף השבוע, צילמה יעל יניב המקסימה (תודה)

אני ברקע (עם החולצה הכחולה), אחרי שקיבלנו איזה מליון ואחד פינוקים

ותמונה קבוצתית בסוף.

היה ממש כיף, תודה גדולה לנתנאלה ומשפחתה, לנטאשה המקסימה והסובלנית ולכל הבנות הנהדרות.

סוף שבוע נהדר,

נשיקות

מקופלת