הפעוט הלוחם

הפעוט החל ללמוד ג'יאוג'יצו, או בשפתו הציורית, "יאיא איצו" (אני יודעת, הייתם מצפים שאם הוא נרשם לחוג כלשהו, עדיף שהוא יידע לפחות איך קוראים לחוג), בכל אופן, יש אפשרות להירשם מגיל 3 (וזאת הסיבה שאחיו הצעיר עדיין לא נרשם, אבל הוא הגיע ביחד עם אמו ואביו לחוג וישן את כולו במקום לצפות ולהפנים לצערו הרב של אביו).

זה מעלה את מספר הלוחמים בבית לשלושה (כי היאיא איצו הזה זאת אמנות לחימה יפנית שדומה קצת לג'ודו אבל מסתבר שיש המון נקודות שוני שאם תשאלו את בעלי תקבלו הרצאה ממש ממש ארוכה בנושא שבמהלכה תהנהנו רבות בראשיכם ותהמהמו "כן", "כן" וגם "אה, איזה מעניין, לא ידעתי" ותחשבו על מה תאכלו בארוחת ערב ואיזה ערימת כביסה הייתם מספיקים לקפל בזמן הזה...).

כדי להבין את כל המהלך הזה, צריך להכיר קצת את הרקע, אבא של הפעוט ואחיו הגדול מתאמנים באדיקות מזה מספר שנים (זה רק שנים אבל מרגיש כמו יובלות, רבבות אפילו...), לאבא של הפעוט יש אפילו חגורה שחורה ועל זה כתבתי פעם פוסט ארוך ומרגש ביותר. הפעוט התלווה אליהם לכמה אימונים ומאז הוא חש שמצא את ייעודו בחיים.

למדריך שלו קוראים ירדן ומאז שהפעוט הכיר אותו, ירדן, ללא ידיעתו הפך לדמות מפתח בחיינו. הפעוט פשוט מעריץ את הקרקע שירדן דורך עליה,הוא הדמות היחידה שלדבריה מתייחס הפעוט במלוא התשומת לב.
כל סוגיה שעולה בבית ועליה עונה הפעוט את שתי התשובות הרגילות שלו "לא רוצה" או "לא בא לי" זוכה מיד להרצאה ארוכה על זה שירדן  ממש לא מרשה לקבל התנהגות כזאת ומי שלא יקשיב לא יילך ליאיא איצו (מזל שהילד עוד אוכל את השטויות האלה, עכשיו נכנס לו ג'וק חדש לראש שהוא רוצה להזמין את ירדן אלינו הביתה משל היה אחד מחבריו לגן).

אז הלכתי בפעם הראשונה לראות כיצד הפעוט לומד. זאת הייתה חוויה, אין ספק (כי מי מטורף לרשום ילד בן 3 לחוג, ברור שזה מקודם מדי), חצי מהזמן הפעוט היה עסוק (למרות הערצתו למדריך ולמוצא פיו) בלהתבונן בעצמו במראה הענקית, בשאר הזמן הוא הסתכל על הילדים האחרים וקצת קפץ באושר במקום.

"מי מתנדב להראות לי גלגול לאחור שלמדנו במהלך השנה?" שאל המדריך, הפעוט מיד הרים את ידו וצעק "אני", מהלך די תמוה לנוכח העובדה שהפעוט הצטרף זה עתה לחוג ואין לו מושג מה נלמד לפני כן (בעיקר כי לפני כן הוא לא היה גמול מחיתולים וירדן טיפה הסתייג מלהכניס אותו לתחום התובעני ואף הטובעני לדעתי  של אומנויות הלחימה), אחר כך היה צריך גם להדגים גלגול קדימה, ישיבה על הברכיים ועמידות מוצא שונות שלכולם הפעוט התנדב באושר וללא ידיעת החומר הנלמד.

מקץ מחצית השעה (שזה אורך השיעור וגם כך לקראת סופו חבורת הפעוטות זבי החוטם האלה איבדו כל ריכוז וניסו לרוץ לחיק אימהותיהם הגאות) אספנו את הפעוט הלוחם ואת אחיו  היונק הצעיר וחזרנו הביתה, היה מרגש, אני אמנם קצת מודאגת מההתלהבות של הפעוט מההשתקפות של עצמו במראה אבל ממש מקווה שזה ישתפר...


בתחום היצירה הגדלתי את קו מוצרי הסילואט (צלליות) שלי (טוב, פשוט לא יכלתי לעמוד בפני שתי קופסאות סימילאק עגולות וריקות שרק חיכו שמישהו יעשה איתן משהו...), עטפתי אותן בבדים וסרטים ונותר רק למצוא מה להכניס פנימה.

שיהיה לנו סוף שבוע כייפי ביותר

נשיקות,
מקופלת

התחרפנות כללית

מה אני אגיד לכן, מגיע בן אדם הביתה, כל הגודל שלו כמחצית משקלו של מכשיר קאטלבאג (בלי התבניות), (בכוונה, אני מדברת במושגים שאתן מבינות ובקיאות בהם...), פיו כפרח פרימה זערורי, ציפורני ידיו כמו המיני בראדים הורודים, כל הגודל של הראש שלו כמו פאנץ' בינוני, וגורם לכל בני המשפחה לרדת מהפסים.

הראשונה שמתחילה בהתחרפנות וגוררת עמה את בעלה, היא כמובן, אני.
משום מה נשכחה ממני לחלוטין העובדה שגידלתי שלושה ילדים, שהנקתי את הפעוט עד גיל שנה ושבעה חודשים, ושיש לי נסיון כלשהו בלהיות אמא.
"הילד מורעב" אני מודיעה לבעלי, "אין לי בכלל חלב, הוא לא אוכל ולא שותה ולא עולה במשקל", ולכן, בכל ערב אני מכריחה את בעלי לעלות על המשקל, קודם לבד, ואחר כך עם התינוק ולראות מה המצב, עליהם להיות לבושים פחות או יותר באותם הבגדים ועל כך אני עומדת באדיקות רבה לצערו הרב של בעלי (במידה והוא ימשיך לקטר במהלך הטקס, אשקול שקילה בעירום...).
אתמול הייתי אצל רופאת הילדים, מסתבר שהילד כן עלה במשקל, ואפילו בצורה סבירה ולכן ויתרתי (לעת עתה) על השקילה הלילית, "אני מרגיש ממש מקופח", שח לי בעלי בערב, "כבר התרגלתי שיש לי פעילות מיוחדת של אב-בן או יותר נכון אב-עובר (התינוק ממשיך להיראות כמו עובר למרות טענתה הכוזבת של הרופאה כי הוא בסדר גמור..), "ועכשיו בבת אחת החלטת שהפעילות הזאת מבוטלת... אני הולך להישקל איתו.....".

מיד אחריו פוצחים ילדיי הגדולים בהתחרפנות, הדרך שלהם להוציא את תיסכוליהם (כולם, ותמיד) היא בנסיונות חוזרים ונשנים להתנקש זה בחייו של זה, מאחר ופעילויות אלה מלוות לרוב בצרחות, בכיות, והאשמות ("אבל הוא התחיל...") אני נאלצת לאיים עליהם באיומים מאיומים שונים ומשונים (מי שימשיך במריבות ייאלץ לקחת את הפעוט לגן השעשועים, או לשטוף לי את האוטו, או רחמנא ליצלן, לשאוב את הקומה העליונה...).

האחרון והחביב אבל המתוסכל מכולם הוא איך לא, הפעוט, כפי שכבר נאמר לנו וגם הזהירו אותנו מומחים יודעי דבר וגם כל מכרינו וגם אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים אבל יודעים שנולד לנו תינוק, הפעוט עובר תקופה לא קלה, ולכן כל דבר שהוא צריך לעשות, אז או שלא בא לו, או שהוא לא רוצה או גם וגם.
כל זה מלווה בצרחות אימים.
ואנו עומדים מנגד, צופים בפעוטנו העקשן פורק כל עול ויודעים ששלוש שנים של חינוך יורדות כעת לטימיון (וגם שלוש שנים אלה, כפי שכבר נוכחתן לדעת, היו קשות ביותר).
היום למשל חזר הפעוט מהגן עם מילה חדשה, "מפגר", אח שלו בא להוציא אותו מהגן והוא בירך אותו בברכה החדשה ("שלום מפגר") ואחר כך כשאמא שלו הכניסה אותו לאוטו הוא בירך גם אותה ("שלום מפגרת") ועל זה הוא עף בבית באופן בהול ומיידי לעונש, מתוסכל או לא (ויחד עם כל זה לא יכלתי שלא לחוש בגאווה קטנה ומטופשת על יכולתו של הפעוט להטות כל כך יפה מילות תואר...) וישב שם עד שכבר היה בא לו להתנצל.

מאחר וממש לא יצרתי כלום (חוץ מתינוק) בזמן האחרון, אני נאלצת להראות חותמות קודמות יותר (אבל עדיין לא ראיתן...).

מבטיחה להמשיך ולעדכן במצבינו המשפחתיים

נשיקות
מקופלת