מילים מחופשות

פורים כמעט כאן, אז לרגל החג, נדבר קצת על כל מיני דברים מחופשים ובסוף יש גם הדרכה למשלוח מנות חמוד ומקורי מבדי לבד ללא תפירה בכלל.

ילדים מחופשים (או איך חסכתי 300 ש"ח):
כן, לדאוג לתחפושות לארבעה ילדים, זה לגמרי עסק לא קל, דבר ראשון אני מתחילה משני הקטנים (מתחילה זה אומר שאני מקיצה בבהלה ומגלה שפורים זה עוד שבוע..), "למה אתם רוצים להתחפש?" אני שואלת אותם (שזאת לגמרי טעות של טירונים, ממתי שואלים ילד למה הוא רוצה להתחפש?), הקטנצ'יק לא מבין בכלל מה זה להתחפש, הפעוט יודע רק דבר אחד: בתחפושת שלו צריכה להיות חרב.

ביום שישי בצהריים אנחנו הולכים סוף סוף לחנות. בתוך שקיות התחפושות בחנות נשארו בעצם רק תחפושות שמישהו הוציא מהשקית, מדד אותן, דרך עליהן, איבד חצי מהחלקים, דחף חזרה לשקית ועכשיו רוצים עליהן 150 ש"ח, הפעוט מסתכל (כהרגלו) בחוסר רצון.

באופן מפתיע התינוק חוטף מהקולב תחפושת ספיידרמן שגדולה עליו ב-2 מידות לפחות  ומסרב לעזוב אותה, מיד גם הפעוט רוצה ספיידרמן (הייתם מצפים שכל התהליך יהיה הפוך, לא?), יש תחפושת ספיידרמן אחת במידה שלא מתאימה לא לפעוט ולא לתינוק.
אנחנו הולכים לחנות אחרת, שם יש רק תחפושות ספיידרמן של מעצבת, התחפושות נלבשות כסרבל צמוד ונסגרות למעלה באזור הצוואר. ברור לי שעם תחפושת כזאת הפעוט יתאפק כל היום ולא יילך לשירותים (או שיברח לו), אין סיכוי שבעולם שהוא יצליח להתמודד עם זה לבד בגן.

אנחנו הולכים לחנות שלישית (אני, כרגיל בשלב הזה, כבר הופכת לבלתי נסבלת לחלוטין לסביבתי הקרובה, בעלי טוען שזה המצב הרגיל שלי והוא לא מבחין בשינוי), שם אין בכלל ספיידרמן, המוכר מנסה לשכנע אותנו שתחפושת של איש חלל ב- 195 ש"ח זה הספיידרמן החדש.

אנחנו חוזרים הביתה.

בערב אני נזכרת שיש לי בארון שקית עם תחפושות ישנות של הילדים הגדולים שאולי כדאי לבדוק (למרות שחצי מהן זה פיות/נסיכות/שלגיות/ מלכות המשהו....).
אני מוצאת תחפושת של רובין הוד שהגדול שלי לבש כשהיה בכיתה ד', מיד אני עושה לה הסבה לפיטר פן ומשכנעת את הפעוט שלפיטר פן היתה חרב והוא כל הזמן השתמש בה (לפעוט אין מושג מי זה רובין הוד ולכן ההסבה, גם בפיטר פן הוא לא מאוד חזק...), הפעוט שמח מאוד וחובש את כובע הלבד הירוק כל הערב.

התינוק נדחס לסרבל קנגורו (התחפושת של שנה שעברה, כן, זאת שאיבדנו בעדלאידע ביחד עם שני אחים ובסוף מצאנו זרוקה על הדשא...), הוא מקפץ בכל הבית ורוצה לישון עם הסרבל (חוסר נאמנות משווע לספיידרמן...), אני נושמת לרווחה.

נשאר לי רק להתעסק עם שני הגדולים שחושבים שלהתחפש זה ילדותי/תינוקי/מביך (הבן הגדול) או מקורי/יוצא דופן/מיוחד(הבת שלי שעוד לא סגורה על עצמה והרעיון היחיד שהיה לה עד כה זה איך היא מתחפשת לנעל אול-סטאר...נו באמת....).

אוכל מחופש:
כולם רוצים שהילדים שלהם יאכלו אוכל בריא, אז אני עומדת לחשוף בפניכם סוד שמור לחלוטין (שעליתי עליו לגמרי במקרה כמובן) וילמד אתכם כיצד ילדיכם יאכלו אחר הצהריים קרקרים מחיטה מלאה במקום ביסלי.

דבר ראשון, עליכם (כמובן) ללכת ולרכוש את הקרקרים מחיטה מלאה (אין שום טעם להתחיל בתהליך אם לא עשיתם זאת), לאחר מכן אתם שמים אותם על השיש ומודיעים נחרצות לילדיכם: "אתם רואים את זה? זה רק שלי, של אמא, כן?, אז אל תיגעו בזה בשום פנים ואופן כי זה שלי, לכם יש את החטיפים שלכם (ביסלי ודומיו...)", מאוד כדאי גם להגיד משהו כמו: "החטיף הזה הוא שלי" (שימוש במילה "חטיף" מאוד מועיל פה).

דבר שני, אתם יושבים עם ילדיכם בסלון, אוחזים באריזה של הקרקרים, פותחים אותה ואוכלים (לידם) את הקרקר, אפשר ברעש ורצוי אף להתענג עליו (זה מאוד טעים, האמת, לא חייבים להעמיד פה פנים...), אתם מרשרשים קצת באריזה וכשהילדים שואלים אתכם מה אתם אוכלים (כי ילדים תמיד רוצים לדעת מה אמא שלהם לועסת) אתם עונים בסתמיות: "זה רק שלי".

עצם העובדה כי יש מאכל שהוא של מישהו אחר שלא מוכן לחלוק בו, מכניסה את הילדים למצב של אובססיה מיידית למזון שלכם (לא משנה שהם בעצמם אף פעם לא רוצים לחלוק), הקטן למשל מתחרפן מזה לגמרי כי הוא רגיל להוציא אוכל מהפה של אמא שלו בבכיות איומות ולאכול אותו בעצמו (כן, מאז שהוא נולד לא הצלחתי לאכול משהו בשלמותו, יחד עם זאת זה לא ניכר במראה שלי וחבל...), בשלב זה עליכם להיות ממש חזקים ולא להיכנע, כדאי לחזור על משפטי מפתח כמו: "זה שלי, של אמא, אל תגעו".

אחרי שאכלתם כמה קרקרים מול פניהם המקנאות (והם מסתכלים איך לעסתם כל ביס) אתם אומרים להם: "טוב, אבל רק אחד, לא לגמור לאמא את החטיף שלה".

השאר הוא היסטוריה, פתאום ילדים מתים על קרקרים מחיטה מלאה, אבל עליכם להמשיך לדבוק במשימתכם ולהתקמצן עליהם כמה שניתן, להקציב להם רק כמה ביום ולגמרי לטעון שזה שלכם ושאוכלים לכם. זה מה שקרה לכל פריכיות האורז שלי, בסוף עשיתי כאילו אני נכנעת ושמתי את כל השקית בארון החטיפים....כולם בבית (כולל התוכי) מתים עכשיו על פריכיות אורז, מה שיפה זה שהם קוראים לזה "הפריכיות של אמא".

חדר מחופש:
השבוע, באופן שאינו מפתיע, גיליתי שאחרי פורים מגיע פסח. כידוע לכל קוראי הבלוג, שבועיים לפני פסח אני מתעוררת בבעתה ומגלה שהבית מפוצץ שטויות שאנחנו לא צריכים (עצם העובדה שאני כל פעם מופתעת מחדש, היא המוזרה פה), ואז אני נוהגת לרוץ מיוזעת כולי בחדרים (עם שקית זבל גדולה) ולהשליך את כל החפצים האישיים של הילדים.

השנה החלטתי שלא עוד, ולכן הגדלתי ראש (פשוט חברה אמרה לי שעוד 7 שבועות פסח ואז כמובן הלב שלי החסיר פעימה קטנה, כי חשבתי שזה עוד, נגיד, חצי שנה...) והחלטתי להיות פעם בחיים שלי בן אדם ולסדר כראוי.

כנהוג (אצלי) במצבים כאלה, אני מתחילה מהפעולה הקלה ביותר (כדי לא לייאש את עצמי על ההתחלה) ולכן התחלתי מהחדר של הבן הגדול שלי שעל פניו נראה ריק לחלוטין, הילד לא צריך כלום חוץ ממיטה ומחשב... ולא למשל מהחדר של הקטנים שעמוס במליוני צעצועים וכל שנה אני אומרת לעצמי ששנה הבאה אני אסדר להם כראוי וכך בעצם הגענו למצב הזה, או מהחדר של הבת שלי שנראה כולו כמו מן מערת קסמים ורודה, פרוותית ומנצנצת ואיפה שאתה דורך, נופלת עליך איזה פיה או איזה נעל אול-סטאר.

אז אחר הצהריים אני נכנסת לי בנחת לחדר, עם שקית זבל גדולה ואומרת לעצמי שיש פה 10 דקות עבודה (גג).

ואז אני מסדרת לו את ארון הבגדים, וקצת את השולחן כתיבה שלו ואומרת לעצמי שאני אתן איזה הצצה קטנה למגירות מתחת למיטה למרות שברור לי שהן נקיות ומסודרות ושם (גבירותיי ורבותיי) חל מהפך וגיליתי שלא סתם החדר של הילד נקי ומסודר (וריק), הוא פשוט שפך את כל תכולת החדר שלו למגירות מתחת למיטה ולצערי הרב היו לו הרבה סיכות מהדק שהוא זרק אותן כמו שהן ביחד עם שאר הזבל שלו ואני מבלה את השעה וחצי הקרובות רק בהעברת כל הג'יפה הזאת לשקית זבל ובהידקרות אין סופית מסיכות המהדק שלו.

פלא שאחרי חדר אחד אני צריכה שבוע חופש?

קקי בתחפושת:
כן, נושא אהוב במיוחד בבלוג חוזר (ובגדול).
לפני שבוע בא חבר של הפעוט לשחק איתו  - שזה אומר צרחות בכל הבית, רצוי בלוויית חרבות ואקדחי פלסטיק, ובעיקר משחק של בריחה והסתתרות מפני התינוק שנורא רוצה שיצרפו אותו (מזל שהוא לא מבין וחושב שאם הם מתחבאים לו זה חלק מהמשחק...).
אחרי איזה שעה וחצי של צעקות בלתי פוסקות משתררת דממה בקומה העליונה.

אני עולה למעלה בזהירות ומוצאת את החבר של הפעוט בוכה על השטיח והפעוט עומד לידו בחוסר אונים.
"מה קרה לו?" אני שואלת (בחשש, כי בשלב זה אני בטוחה שהפעוט עשה קראטה על חבר שלו או משהו דומה)
"הוא רוצה לעשות קקי ולא יכול כי הוא לא מכיר את השירותים שלנו" אומר לי הפעוט במבוכה (שזה קצת מוזר, כי הוא היה בבית שלנו איזה מיליון פעם ואכל איתנו המון ארוחות ערב).
"בוא תכיר את השירותים שלנו" אני אומרת לו ברכות "ואחר כך תוכל לשבת ולעשות"
"לא, אני לא יכול לעשות פה קקה, אני לא מכיר" בוכה החבר.

בשלב הזה כולנו מסתכלים עליו בבעתה
דבר ראשון, מה זה השימוש בשם המפורש ?(ולמה המצאנו לזה כזה שם חיבה נחמד עם י' בסוף?)
דבר שני, ממתי צריך להכיר את המקום כדי לעשות? (ופה מזדעזע בעיקר הבן הגדול שלי שעושה בכל מקום ויעידו על כך כל השירותים הציבוריים בארץ...).

אנחנו עומדים סביבו עוד כמה דקות (גם הילדים הגדולים שלי באו לייעץ מה כדאי לעשות כי הם רואים עצמם לגמרי מומחים בנושא) ואני רואה שהזמן הולך ואוזל (זה כמו פצצה מתקתקת)
ואז, בהינף יד אני תופסת את הילד, דוחסת אותו לתוך נעליו ורצה איתו מהר מהר לבית שלו (וזה לגמרי לא פשוט) ומזל שהוא גר ממש קרוב ושם הוא רץ ועושה.
וזאת מילה (או שם חיבה) בתחפושת.


ואחרי ששמעתם על כל כך הרבה דברים מחופשים, נותר לנו רק להתרכז במשלוח מנות (בהנחה שנותר לכם תיאבון, כמובן).
אני מעלה הדרכה למשלוח מנות שעשוי מלבד ודבק (אין צורך לתפור אלא אם כן אתם ממש מתעקשים ומגדילים ראש מה שלא קרה במקרה שלי):

החומרים הדרושים:
בדי לבד בצבעים שונים
מספריים (אם יש מספרי צורות כגון זיגזג, מה טוב)
דבק ג'ל כלשהו (של יוהו או סקוטש יהיו מצויינים, או דבק גוטרמן לבדים).


עובדים לפי ההוראות (מקליקים על התמונה כדי להגדילה)

וכך נראית השקית המוכנה

מכינים עוד איזה אחת או שתיים או ארבע

לוקחים את הממתקים שהצלחתם בקושי רב להחביא מהילדים שלכם (תנו להם בינתיים קרקרים מחיטה מלאה...)

ממלאים ומחלקים למי שאוהבים

גם הבלוג הזה הוא חלק מפרויקט נהדר ומשותף לקבוצת באבלז בפייסבוק

30 בלוגריות מוכשרות בעמוד אחד

במשך השבוע, עד החג, יפורסמו בכל יום 3 פוסטים חגיגיים, משמחים וכיפיים  לכבוד פורים ומי שיעשה לייק

לעמוד שלנו בפייסבוק, עשוי לזכות במשלוח המנות השווה ביותר בעולם

(כל הפרטים בדף שלנו )

שיהיה לנו חג שמח ונהדר
נשיקות
מקופלת

העזרה

בסדר, אז היא איחרה בבוקר, אפילו לפעמים בשעה שלמה, ותמיד היא גם יצאה לפני הזמן, והיא לא היתה הכי טובה בעולם, היא לא הגיעה לגמרי לפינות,  ואפילו פעם אחת הבת שלי מצאה אותה שוכבת על הספה בסלון עם המזגן דולק, ככה בסבבה שלה.... אבל בגלל זה לפטר אותה? ולהשאיר אותי תלויה באויר? בלי עוזרת?

כן, כל האירועים מסמרי השיער האלה התרחשו לפני שלושה שבועות (בדיוק!), ואז בעלי, שהתעצבן עליה בבוקר (כי בגלל האיחור הקבוע שלה הוא איחר בשעה לפגישה חשובה נורא בעבודה), פיטר אותה במקום (בטלפון, היא עוד לא הגיעה פיזית לבית) וכך נותרנו, המגב ואני, להתיידדות כפויה מחדש.

שלושה שבועות בלי עוזרת זה כמו שנתיים, שנתיים של טאטוא יום יומי, שנתיים שבהן את יודעת, שגם אם דחפת משהו מתחת לספה בסלון, הוא יישאר שם (אז עדיף שלא תעשי את זה  למרות הצורך הבלתי נשלט...), שנתיים בהן בעלך מפחד לחזור מהעבודה הביתה (כי מצפה לו שם אשה זועמת עם מגב ביד), ולכן, הוא מיהר וקבע עם מישהי אחרת, אבל אני לא יכולה לספר לכם אם היא ישנה על הספה בסלון או לא כי היא תגיע רק ביום שלישי (אליו כל בני הבית מחכים בציפייה דרוכה..טוב, רק אני מחכה לזה, לאחרים זה לגמרי מעניין איבר בגוף שנוהגים לשבת עליו).

♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥


הפעוט: "אמא, קראטה זה נקרא להרביץ מכות?" אני: "לא, מה פתאום, קראטה זאת אמנות לחימה עתיקה ויפה"  - * אני מקצרת כי נתתי פה הרצאה ארוכה אחו שלוקי על מה זה קראטה, ואיך זה דומה לג'יאוג'יצו (תוך הפתעה ונזיפה בילד על זה שהוא לא יודע לעשות את הקישור כאשר הוא מגיע בעצם ממשפחה של לוחמים...), וכמה זה חשוב ללמוד אומנויות לחימה (כן, בעלי אילף אותי לחלוטין, חבל שהוא לא מצליח כל כך יפה עם התוכי), וכמה זה נהדר, ואז, אחרי איזה חצי שעה של דיבור בשטף (ואחרי שהפעוט כבר לגמרי עסוק בטלויזיה) החשד שלי מתעורר לפתע פתאום (כי אני מכירה את הנפשות הפועלות).  

"למה אתה שואל על קראטה?" אני חוקרת אותו
 "כי עשיתי קראטה על ילד אחד בגן" (אהא, ידעתי)
"אוי ואבוי, מה זאת אומרת עשית עליו קראטה?"
 "עשיתי לו ככה (מדגים תנועה של הורדת כאפה) קראטה בכתף"
"והוא החזיר לך?"
 "לא, זה היה קראטה" (אה, ברור, אם קוראים לזה ככה אז לגמרי מותר לכסח...)
"טוב, אל תעשה את זה יותר על אנשים, בסדר?" 

למחרת הפעוט חוזר מהגן.
"נו, עשית היום קראטה על מישהו?"
"לא, עשיתי רק קראטה באויר" 

 אוי, גוד, עכשיו הילד סתם נהיה תמהוני..... 
 ♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥

כפי שכבר חפרתי כתבתי לכם בעבר, הבית שלנו מושתת לגמרי על חוקים. לפעמים אני, שעל פועלי הרב בתחום החקיקה שמעתם רבות, נאלצת לתפקד גם על תקן הרשות השופטת.

השבוע חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי צלחת על השיש, לא סתם צלחת, אלא כזאת עם כמה שאריות  עוף ולידם הר אורז קטן.
 "מה זה?" שאלתי את הבת שלי שצפתה בדריכות בטלויזיה
 "צלחת?" (כאילו?) ענתה לי הבת שלי כדרכה (שזה אומר שלכל תשובה שלה אפשר להצמיד את המילה "כאילו" עם סימן שאלה בסוף).
 "אני יודעת שזאת צלחת" עניתי לה "למה היא לא במדיח?" (כאילו?)
"אה, כי...כי... כי זה לא שלי, זה של אח שלי"
"ואיפה הוא?"
 "בשירותים"(כאילו?)  , ברור שהוא בשירותים (בשעתיים האחרונות) ועוד עם אייפדון, שאני ממש שונאת שהוא לוקח את אייפדון לשירותים (זה מסביר את השעתיים), כך אמרה הבת שלי, מיהרה לקחת את הסווצ'ר שלה והלכה לחברה.

 אחרי איזה חצי שעה הבן הגדול שלי נקלע (במקרה) לאיזור האסון.
"מה זה"? אני שואלת אותו את אותה שאלה מתחכמת
"זאת הצלחת שלה (אחותו יענו), את יודעת שאף פעם היא לא מכניסה למדיח ותמיד היא מתחפפת"
עונה לי הבן שלי תשובה הגיונית.
 "אה כן? היא אמרה שזאת הצלחת  שלך..." אני מודיעה לו באופן חד משמעי.  

ואז חל רגע מכונן בתפקידי כשופטת, רגע יוצא דופן שבו את נתקלת בנאשם, שמביא טיעון להגנתו, שמיד כשהוא אומר אותו, את יודעת שהוא חף מפשע, לחלוטין.
מן טיעון כזה, שהאמת שבו היא כל כך מוחלטת, כל כך חד משמעית שמיד היא מזכה אותו בדין.
הבן שלי אמר לי רק משפט אחד.  
הוא אמר לי: "אמא, אני את הצלחת שלי ליקקתי"
ומיד, אפילו בלי לבדוק את זה (ויכלתי, אבל לא רציתי...מסיבות מובנות...), ידעתי שהוא צודק, לא סתם צודק, אלא צודק במיליון אחוז, ואיך בכלל יכלתי לחשוד בו קודם? ומיד הוא זוכה מאשמה ואני חיכיתי לאחותו בדריכות עד שובה הביתה (אבל זה לקח כמה שעות והיא חזרה עם כל כך הרבה סיפורים חמודים שכבר קצת סלחתי לה...)

♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥

בשנה הבאה הפעוט עולה לכיתה א'.
כששני האחים הגדולים שלו עלו לכיתה א', אמרתי לעצמי שאין צורך ללמד אותם כלום לפני, הם ילמדו הכל בבית הספר, מה אני צריכה לשגע אותם כל יום אחר הצהריים עם חוברות ושטויות?
ובאמת, הם עלו לכיתה א' ולא ידעו כלום
ואז גיליתי שאני צריכה לשבת איתם כל יום אחר הצהריים וללמד אותם את כל מה שלמדו בבוקר בכיתה.

עם הפעוט החלטתי שלא עוד, הפעוט יעלה לכיתה א' אחרי שיעשה את כל חוברות ההכנה האפשריות (למגינת ליבו), ובאמת, מדי יום (כמעט) אנחנו יושבים אחר הצהריים עם חוברת, ועם אח קטן וזעפן שדורש (ומקבל) חוברת לעצמו (תמיד זאת החוברת שכבר סיימנו ועליה הוא מקשקש קישקושים גדולים ומפטפט ללא הפסק פטפוטים חמודים ומדי פעם אומר לי: "אלף, בית", או "אחת, ארבע, שמונה, עשר") והפעוט נאלץ ללמוד אותיות ומספרים ולחשב כמה עודף יחזיר לו המוכר (אם הוא היה אי פעם מגיע לחנות לבד ואשכרה מושיט למוכר כסף בלי שההורים שלו יעשו את זה) וגם למה אסור להרביץ בגן (עוד לא הגענו להפנמה מוחלטת בנושא)


השבוע שאלתי אותו אם הם גם לומדים משהו בגן
"כן, אנחנו לומדים אותיות, אבל זה סתם מבזבז לנו את הזמן.."
"איזה זמן זה מבזבז לכם?"
"את הזמן חצר"....

אוי גוד, מסתמן כאילו גם בשנה הבאה אני אשב כל אחר צהריים עם חוברות....

♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥



בחודשים האחרונים (עכשיו זה באמת חודשים, לא כמו בסיפור עם העוזרת, אלא בזמן אמיתי) סרגתי את הכיסוי הזה לשרפרף (שמצאתי ברחוב, ועשיתי רוורס חצי רחוב רק כדי להציל אותו מפח הזבל, ובסך הכל שני אנשים שאני לא מכירה ראו אותי עושה את זה, אז לגמרי הכל בסדר).

הסריגה מאוד (מאוד) פשוטה וקלה, פשוט סורגים מן ריבוע גראני ענקי , וכשרוצים להתחיל ליצור את הפינות, משמיטים את עין השרשרת שיש בפינות ובפינה סורגים רק את שלושת העמודים ולא את הפרפר הזה שלרוב עושים  והסריגה הצפופה ממש יוצרת מסגרת (ברור שמההסבר שלי לא הבנתם כלום, אז פה יש הסבר מעולה שאני עבדתי לפיו).

ופה יש תרשים לריבועי הגראני עצמם וגם פה.

אני חושבת שהשרפרף יצא משגע, גם התוכי חושב ככה וכל פעם הוא בא לנגוס קצת בחוטים ולראות מה אפשר לפרום (ויעידו על כך כל הכריות בסלון שהוא כבר לעס אותן לגמרי).

עוד מעט פורים, מה יהיה?

נשיקות

ותודה על כל התגובות המקסימות שלכם

מקופלת