יום שלישי, 28 ביולי 2009

פעוט הולך לגן חלק ב' (טוב, נו, עוד פוסט על קקי....)

באחד מימי השבוע שעבר בעלי חזר מוקדם (יחסית) הבייתה.

"בואי נלך לאכול משהו בחוץ" הוא אמר לי, מיד זינקתי באושר מכסא המחשב עליו ישבתי (זה מה שהמילה "אוכל" עושה לי) ולאחר מכן נחתתי חזרה (בכבדות) בכיסא.


"אני לא יכולה" עניתי בחשיבות עצמית, "אני עונה כעת על מכתבי קוראים", "מכתבי קוראים, הא?" אמר לי בעלי בזלזול, "תזכירי לי מה הרב מכר שפירסמת לאחרונה?", "זה הבלוג שלי" עניתי לו, אנשים שאלו כל מיני שאלות מאוד חשובות ואני רוצה להגיב להם, זה לא יפה, יש נושאים מאוד חשובים שעלו לדיון....".


"את כתבת על קקי בפוסט האחרון שלך, על קקי למען השם, מה יכול לעלות כבר לדיון כל כך חשוב?" אמר בעלי בעייפות מסוימת.


"אתה יודע מה?" עניתי לו, "אני ממש מתפלאה עלייך"

(קוראות רווקות או כאלה שרק הכירו חבר יכולות לדלג הלאה, חבל לי להרוס לכן, באמת, אבל אלו הם חיי הנישואים, במיוחד אחרי מיליון שנה, too much information, כמו שאומרים).

"אתה, שטורח לספר לי בדיוק ובפירוט על הקורות אותך אחרי כל ביקור בשירותים, אתה שכל פעם שאתה בשירותים אתה אומר לי "אני במשרד, אל תעבירי לי שיחות" (ואחר כך אני שומעת אותך משוחח בפלאפון תוך כדי פעולה), אתה שסידרתי לך במיוחד את השירותים אחרי שעברנו דירה כי טענת "שאתה לא מוצא את הפינה שלך בבית" , שהנושא כל כך קרוב לליבך ואף הורשת אותו לילדיך (שלמדו לבקש "לא להעביר שיחות" ואחר כך אני מוצאת שם עיתונים מקושקשים ומגדל מקסים מניירות טואלט), שאתמול סיפרת לי איך בבוקר שיחקת עם הפעוט במסירות בכדור תוך כדי....איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" שאלתי בתמיהה רבה.


"טוב, שכנעת אותי, אני במשרד, יש עיתון?" שאל בעלי והתפנה (הא! תרתי משמע) למשרדו.


ואני התפניתי לענות על שאלות ותהיות רבות שעלו במהלך הפוסט האחרון (יש גם קישור שווה שחילצתי מחברה שלי בנושא הקופסאות וכמה תובנות).


שאלה ראשונה: האם זו החתמה על בד ובאיזה דיו?

אכן, זוהי החתמה על בד, לבושתי הרבה אין לי שום דיו שמתאימה לבד (כן, כן, פדיחות), ולכן החתמתי (רחמנא ליצלן) בחותמת סטאזון שחורה. יצא סבבה, לא?


שאלה שניה: איך הקופסאות עומדות יפה בלי לזוז?

כפי שתראו בהדרכה המצורפת, יש בהן ריבועים חתוכים מקופסת קורנפלקס (מי אמר מיחזור? מי אמר ירוק? מי אוכל ים של קורנפלקס?)


שאלה שלישית: איך זה שאמא ותיקה (טוב, נו, זקנה) כמוני עוד הולכת לאסיפת הורים עם ילד שלישי.

איך עוד לא קלטתם שאני האמא הכי חנונית בשכונה? איך? אני תמיד הולכת לכל אסיפת הורים, וגם באתי עם מעטפה מוכנה ובה כל הצ'קים הדרושים, החוזה חתום, הצהרת בריאות וטופס לביטוח.

וגם ישבתי כמו ילדה טובה ליד האמא המאותגרת ולא צחקתי אפילו פעם אחת כשהיא שאלה את השאלות על הקקי (רק בגלל שכל הזמן חשבתי איך אני מעיפה לה כאפה ישר למוח... אבל התאפקתי, כי אני חנונית)


שאלה רביעית, אותה אני מצטטת כי היא מנוסחת כל כך יפה: "כנטולת ילדים (עדיין) אני מתה(!!) לדעת מה התשובה הדיפלומטית לשאלה "האם זאת לא פגיעה בכבודו של הילד כאשר חושפים את גופו ומחליפים לו קקי במרכז החדר?". פליז פליז פליז פליז פליז...."

כשאומרים לי מלא פעמים פליז, זה עובד עליי, כזו אני. הקיצר, הגננת נתנה תשובה מדהימה, היא אמרה שתמיד בגן יש את הבעיה בין שמירה על כבוד הילד לשמירה על בטחונו, מאחר ויש 2 מטפלות שאחראיות כל הזמן על 15 ילדים, אם אחת תלך הצידה ותחליף לילד בפינה חשוכה, יש סיכוי ששאר 14 הילדים ירצחו את עצמם או את המטפלת השומרת עליהם (קצת הוספתי פה פרטים פיקנטיים משל עצמי) ולכן הביטחון מעל הכל (אבל אני ידעתי את זה קודם, כי אני "אמא ותיקה" וגם כי אני חנונית, חנונים תמיד דואגים לבטחונם).


שאלה חמישית: למה לא הולכים לבד לאסיפות הורים (ולמה גררתי אחרי ילדה משועממת בת 8)?

כי ידעתי שזה יהיה ערב משמים ביופיו, שידברו על מליון נושאים מהתחת (וצדקתי, לא?) והייתי צריכה קצת תמיכה, רצוי של יצור קטן וחמוד שמרגיש גדול, חוץ מזה כבר חודשיים שהילדה משחקת עם הפעוט יום יום ב"גן", היא מלבישה לו תיק קטן על הגב ואחר כך מיד עושה לו "מפגש בוקר", הוא מוכן רק לשים את התיק על הגב ואחר כך עושה מה שבא לו, ואז היא יושבת וכותבת לי מכתבים זועמים על כך שהילד לא מתנהג יפה ובגללו הגן על סף סגירה.


זהו, נגמרו לי השאלות, איזה שיט (טוב, די, די כבר בדיחות תפלות שקשורות בנושא, באמת, זה כבר יצא מהתחת....).


אני מצרפת קישור לקופסאות הבד היפות, חברה שלי למדה ממנו איך מכינים ואחר כך לימדה אותי, היא טוענת שהוא קליל, פשוט ומובן, אני קצת יותר בעייתית ולכן צריכה הסבר אנושי, תובנה קטנה שלי (שלא עשיתי, ברור), כדאי לגהץ את הבד לפני כי אחר כך זה אבוד.

אם יש לכן משהו טיפה יותר עבה מעטיפה של קורנפלקס, עדיף, וחוץ מזה, אם אומרים לכן לעשות את הקופסא בגודל 6 אינץ', אל תתווכחו ותעשו בגודל 10 אינץ' כי תצא לכן קופסא בומבילה שתופסת חצי חדר עבודה ואין שום עטיפת קורנפלקס שנכנסת לתוכה.


זהו

תעדכנו אותי איך יצא.

אני מצרפת תמונות של פרח קרושה חמוד ומקסים שהכנתי (למרות שמי סורג בחום הזה? טירוף...) הפרח יכול לשמש לכרטיסי ברכה ועיצוב אלבומים או סתם לקישוט (הוא פצפון למדיי), מצורף הקישור לאיך מכינים אותו (האם לתרגם לכן את ההסברים? תרשמו לי למטה ואעשה את זה בכיף), אני פשוט חייבת להפסיק להקליד כי אתן כבר נוחרות על המקלדת, סליחה, לפעמים אני לא יודעת גבולות, תשאלו את בעלי.

סוף שבוע מקסים

נשיקות, מקופלת







יום רביעי, 22 ביולי 2009

פעוט הולך לגן

לאחר חיפושים רבים ומתישים נמצא גן לפעוט, ברור שרצינו גן שיהיה מקסים ואוהב ופעוטנו העקשן יקבל את כל תשומת הלב שבעולם אבל העקרון הראשון שהנחה אותנו היה (לאחר שנתיים למודות סבל ותינוק שזורק אוכל בבתי קפה) שהגן יעבוד ביום שישי בבוקר.

סוף סוף נמצא גן נחמד ובשבוע שעבר הוזמנו לשיחת פתיחה והיכרות.

נסיון העבר לימד אותי שלפגישות מסוג זה לא הולכים לבד (תבינו בהמשך למה...), ברור שבעלי לא יכל/רצה לבוא ולכן גררתי אחרי את ילדתי.
הגענו ראשונות (עוד לפני הגננת) וישבנו בציפיה דרוכה על הכסאות הפצפונים (שלי גם התנדנד וצפיתי ריסוק בכל רגע נתון),

לאט לאט החלו להגיע ההורים, אחרי מספר דקות הלכה והתבהרה לנגד עיניי האמת המרה (מאוד, מאוד מרה), אני האמא הכי מבוגרת בגן.... לא רק שאני מבוגרת, אני גם האמא היחידה שיש לה יותר מילד אחד, לא רק שיש לי יותר מאחד, יש לי שלושה, לא רק שיש לי שלושה, שניים מהם בגיל בית ספר..... לא חשתי מבוגרת באותו רגע, חשתי פשוט זקנה.
ישבנו לנו בנחת (עד כמה שהיה אפשר, כאמור, על הכסא הפיצי הזה), והגננת התחילה לפרט מה יהיה במהלך השנה, הסתבר שהפעוט יהיה הילד היחיד שמצטרף השנה לגן ומיד הפכתי להיות "ההורים החדשים".
"בימים הראשונים אולי רק הוותיקים יישארו כל היום" מהרה הגננת לומר "ההורים החדשים צריכים להוציא את הילד אחרי שעתיים" והסתכלה עלי במבט נוקב. "הם גם מגיעים לגיל שהם נושכים, אז תדעו לכם שהילדים יתחילו לחזור עם 'שעון' מהגן" הוסיפה הגננת, חייכתי לתומי, אצלי גם בבית מסתובבים לפעמים עם כזה "שעון".
"אוה", אמרה הגננת בחדווה, "אני רואה שיש הורים וותיקים שמכירים את התופעה" ומיד הפכתי מ"ההורים החדשים" להיות "ההורים הותיקים" וכך כל הערב שיניתי תארים באופן מבלבל ביותר (גם הפניה בלשון רבים היתה מטרידה למדי...).

"אני לא רוצה לחזור כל הזמן לאותו נושא" אמרה אמא אחת שכבר דיברה עשר פעמים על נושא הקקי, "אבל יש לי סוגיה שמאוד מטרידה אותי, רציתי לברר האם זאת לא פגיעה בכבודו של הילד כאשר חושפים את גופו ומחליפים לו קקי במרכז החדר". הגננת שהיתה כנראה מורגלת בסוג שאלות זה (וגם הכירה הרבה מאוד תשובות דיפלומטיות בנושא קקי) הרגיעה אותה בזריזות.

"אני לא רוצה לחזור כל הזמן לאותו נושא" המשיכה האמא המוטרדת מהקקי לחזור לאותו נושא, "אבל אולי אפשר לבקש שיחליפו להם על המצעים הפרטיים שלהם וכך לא יקרה מצב שילד מוחלף על מצעים לא שלו..(אלוהים ישמור)", הגננת, כאמור שלפה תשובה מנומקת היטב (לא אלאה אתכם...)
"אני לא רוצה לחזור כל הזמן לאותו נושא" המשיכה האמא המאותגרת קקית "אבל אולי אפשר לבקש שיבדקו כל שעה אם הילדים עשו קקי".
"אחרי שסיימנו לדון בנושא החיתולים" אמרה הגננת, "כדאי שנדבר קצת על הגמילה מחיתולים", ושוב התחיל אותו ריטואל בסגנון מאוד דומה לשאלות שעלו קודם (וכמה פעמים, תסלחו לי, אפשר בערב אחד לומר את המילה "קקי").

חזרנו מותשות בסוף הערב, בעלי חיכה לי עם הפעוט בסלון, "איזה יופי שחזרת" הוא אמר לי, "צריך להחליף לילד, הוא עשה קקי....".

ועכשיו, אחרי שהעליתי את הפוסט הכי ארוך בעולם בנושא קקי, תשטפו ידיים (גם זאת הייתה אחת מהבקשות של האמא המאותגרת) ותתפנו להתפעל מקופסאות הבד החדשות שחברה לימדה אותי להכין (וישר רצתי והכנתי להן חותמת, ברור...).
תודה לכל האנשים שבוחרים להכנס לבלוג שלי, תודה למי שגם קורא ולא רק מסתכל בתמונות, תודה מיוחדת לאנשים שבוחרים גם להגיב.
שיהיה לכולנו סוף שבוע מקסים ונהדר
תודה לכל האנשים שבוחרים להכנס לבלוג שלי, תודה למי שגם קורא ולא רק מסתכל בתמונות, תודה מיוחדת לאנשים שבוחרים גם להגיב.



נשיקות,

מקופלת
שיהיה לכולנו סוף שבוע מקסים ונהדר
תודה לכל האנשים שבוחרים להכנס לבלוג שלי, תודה למי שגם קורא ולא רק מסתכל בתמונות, תודה מיוחדת לאנשים שבוחרים גם להגיב.
נשיקות,
מקופלת
שיהיה לכולנו סוף שבוע מקסים ונהדר
תודה לכל האנשים שבוחרים להכנס לבלוג שלי, תודה למי שגם קורא ולא רק מסתכל בתמונות, תודה מיוחדת לאנשים שבוחרים גם להגיב.
נשיקות,
מקופלת

יום ראשון, 12 ביולי 2009

סדנת בלוגריות או "איך התקפלתי"

אני כותבת לכן כעת בלחץ היסטרי, לרגלי שטיח של צעצועים, סל הכביסה שלי גולש, הפעוט (תינוק לשעבר) משוטט גלמוד ברחבי הבית, שתי בנות משחקות בחדר (יש לי חשדות כבדים שמדובר בחולה ורופא), בני הגדול מוריד סרטים בעלי תוכן מפוקפק מהאינטרנט, ובכל זאת אני מעדיפה לכתוב את הפוסט הזה במקום לפקח כהרגלי על בני משפחתי.

למה? רק בגלל לחץ קבוצתי המכריע אותי, כידוע למי שקרא כראוי את פוסטי הקודם ולא כידוע למי שחיפף, ביום שישי בבוקר הייתי בסדנת בלוגריות אצל קרן שביט, יצאתי משם שמחה ובחיוך זחוח, חיוך זה נמחק די מהר האמת כשראיתי את חברותיי לסדנא מעלות בזו אחר זו פוסטים זריזים על איזה כיף היה, איך נהנינו, ואיזה יופי (קרן-פרפרים העלתה את הפוסט תוך כדי נסיעה הביתה, ידה האחת אוחזת בהגה והשניה מקלידה במרץ), ורק אני, נותרתי ובאמתחתי פוסט עלום על כמה חותמות.....
לא נותר לי אלא להזדרז (בניגוד להרגלי) ולהעלות פוסט זריז (שבירת שיא עולמי מבחינתי), ולספר לכן את הסיפור המלא:

סדר היום היה כדלקמן (כדלהלן?)

09:00-09:30 - התכנסות והתעלפות מהסטודיו
10:30 - 09:30- ארוחת בוקר (אם לא נאכל, איך נעבוד?)
11:00- 10:30- עבודה מאומצת ופורייה.
11:00-11:30 - הפסקת קפה (בכל זאת, גם עבדנו הרבה וגם הבאנו עוגות, לא נאכל?)
11:300-13:00 - עבודה בשלבים (לקרן יש כל מיני שמות לשלבי העבודה השונים כגון: "אכלת, הדבקת", "כייפת שייפת", "גזרת, סתמת" וכדומה...), הפסקת נישנוש באמצע.
13:30 - 13:00 - חיטוט ובדיקת הבית הפרטי של קרן.
13:30-14:00 - התעלקות כללית על קרן, פיזור לבתים.

לוקחים חבורת נשים (כולן אמהות? נראה לי שכן) על מה הן יכולות לדבר? נושאי השיחה העיקריים: מי ילדה תינוק הכי בומבילה (גם אני, לא רק...), עם איזה בעל הכי כדאי להתחתן (רופא, עדיפות לבן יחיד, הכי טוב יתום, אף אחד מהם לצערי לא נכון לגביי), האם את צריכה להיעלב, כן או לא כשאף אחד לא מגיב לפוסטים שלך (הייתי צריכה לכתוב "לא" אבל ברור שכן) , קצ'קיאדה כללית כזאת, מדי פעם קרן אומרת לי: "עוד מעט אני הולכת לקפל אותך...",האמת, חשבתי שהיא זוממת לי איזה עבדות וחייכתי אליה בנועם תוהה בליבי מה עשיתי לה.

בסופו של דבר הסתבר שקרן "מקפלת" אותנו למצב ישיבה וזה גרם לה עונג מאוד גדול לקפל אותי, בהתחלה רווח לי קצת שלא מדובר פה באיזה סינג'ור רציני אבל לפני שהלכתי, קרן אמרה לי שהיא הולכת לכתוב בבלוג שלה "איך קיפלתי את מקופלת", אמרתי לה שזה לא לעניין, שזה לא כותרת, התחננתי לפניה, אפילו כשהדלת נטרקה אחרי אפשר היה לשמוע את קולי מהדהד "לא, קרן, בחייאת, אל תעשי את זה...."
קרן היא אדם מאוד עקשני, אתן יכולות להכנס לבלוג שלה ולהתרשם מהכותרת שהיא נתנה לפוסט האחרון.
חזרתי נפעמת כולי הביתה, בעלי ישב והפעוט בזרועותיו, "נו, איך היה?" הוא שאל אותי אחרי שגמר להשפך מצחוק על היצירה שלי יושבת בחצאית (זאת פעם ראשונה מאז החתונה שאני עם משהו שהוא לא מכנס), "היה מקסים" אמרתי לו, "אני רוצה סטודיו כזה בדיוק, ותקנה לי.... ותעשה לי...... בית מקסים..... "
זה מה שהוא ענה לי: "הילד, קופת חולים, אנטיביוטיקה, אינהלציות, ארוחת ערב, תפוחי אדמה, אין..... "

עכשיו, אני יודעת שראיתן בשאר הבלוגים את כל התמונות (כי קרן צילמה לכולנו והתבקשה לשלוח לנו את התמונות באופן בהול ומיידי, אנשים אחרים, כאמור, השתמשו בהן כבר בדרך), ולכן אין לי מה לחדש, אז תראו עוד פעם.
הנה תמונה של היצירות בהמתנה (הפסקת קפה יענו)
















כולנו יושבות בשקט ומחייכות באושר














מימין לשמאל:


אלונה (שם פרטי), וינטג'(שם אמצעי), 114 (שם משפחה)

קרן שביט המופלאה והעקשנית

נתנאלה (מולקת את ראש הציפור שהיא מחזיקה ביד)

קרן פרפרים (אנרג'ייזר)


אני (נאלצתי להוסיף לעצמי איפור קבוע כי יצאתי בהירה מדי, ובכל זאת, אל תאמינו להבטחות של חב' הקוסמטיקה, גם זה יורד)

אלין (שהביאה את אלולה שלה המתוקה, הסדנא הייתה פתוחה לבנות כל הגילאים ואלולה עבדה עם סרטים מאוד יפה)

עכבר הכפר ( שהיתה מאוד מרוצה מזה שהיא גבוהה בתמונה)
אילאיל (שהביאה תמונה מגיל 15, אבל סלחנו לה כי היא מותק)
כולנו עומדות בגינה החמודה ועידן (הבעל של קרן) מצלם כאילו אין מחר, כל פעם הוא אומר לנו:"מספיק?" ואנחנו צועקות לו:"תמשיך, תמשיך..."

















הבובה והקופסא שלה (או כמו שקרן טענה, "המיטה שלה") הן המתנה שהכנתי לקרן.
מי שרוצה להכין כזאת בובה (דומה לפחות, ברור שהייתי חייבת קצת לשנות) יכול למצוא את הגזרה וההוראות פה.
המתנה מיועדת לקרן ולא לעלמה המקסימה (הבת שלה) כי גם אמהות משחקות בבובות.

















































































זהו, נגמר, איזה באסה....
נשיקות לכולם והמשך שבוע כייפי
מקופלת

יום חמישי, 9 ביולי 2009

לאאאא, רק לא החופש הגדול

אז תגידו, איזה מן אמהות אתן? האם אתן כאלה שבתחילת יוני כבר יודעות שאוטוטו יש דבר כזה שקוראים לו חופש גדול? או בשמו השני, "הסיוט הארוך"? (שזה לעומת הסיוטים הקצרים שהם למשל חנוכה, פורים, תשעה באב וכל מיני כאלה שאינם מוכרים במקום עבודתי כימי חופש משום סיבה שהיא), האם כבר בתחילת יוני אתן ממהרות לרשום את ילדיכן לקייטנה, פותחות את יומניכן ומתכננות מי מבני המשפחה יסונג'ר באוגוסט?

או שאתן מהסוג השני, הסוג ששם לב שיש מסיבות סיום של בית הספר, שחולצות בית הספר של הילדים נראות כמו סמרטוטי האבק? שבית הספר שולח הודעות הנוגעות לשנת תשס"י? ששוב לא שילמתן דמי ועד? ואז, באזור סוף יוני מגלות שהחופש הגדול הגיע, הוא כבר כאן למען האמת, ואז מתחילות לרוץ כנשוכות נחש (תגידו את זה כמה פעמים...) ולראות באיזה קייטנה נשאר מקום (ועדיין, לא מדברים על אוגוסט, כמו בכל אסון, צריך לקחת את ההתמודדות בשלבים, להפנים, לעבור את כל השלבים של הכעס, ההדחקה וכו'....)
אני, לצערי, כנראה משתייכת באופן יותר מובהק לסוג השני, הנה, רק אתמול למשל פגשתי למטה את השכנה שלי, גם לה יש ילדה בערך בגיל של הפעוט, "תגידי", שאלתי אותה בחשש, "גמרת לעשות לה את כל החיסונים בטיפת חלב?" (משהו שאני כבר חודשיים מזכירה לעצמי שצריך לעשות ורק אתמול ביצעתי וקבעתי תור), "ברור", ענתה לי השכנה, "אני, להבדיל ממך (אנשים מרגישים את עצמם חופשיים לרדת עליי ללא רחמים), להבדיל ממך, כאמור, עושה לעצמי תזכורת בטלפון וכך יוצא שאני לעולם לא שוכחת מתי הפגישה הבאה, בגיל שנתיים אין לך שום חיסון, מן הסתם הפסדת את זה של שנה וחצי, אבל את לא מאורגנת", באותו רגע צילצל הפלאפון שלי ובו בעלי הזועם שואל למה הילד לא הלך לחוג שהתחיל לפני חמש דקות (למה? אני אגיד לך בדיוק למה, כי זה נורא קל לשבת בעבודה בשעה שבע בערב, ולהתקשר לנג'ס לבני המשפחה על כל הדברים הקטנים שהם לא הספיקו... זה למה...), השכנה התבוננה בי במבט מזלזל ואני נאלצתי להמשיך את סידור העבודה שלי כנהג משפחתי (החוק לא קובע שיש איזה מינימום של מנוחה אחרי המון שעות על הכביש?).

כילדה למשל די חיבבתי את החופש הגדול, כאמא שנאתי אותו שנאת נפש והייתי עסוקה רוב הזמן בהשמצת המורות והגננות שיושבות להן חודשיים תמימים, רגל על רגל, שותות אייס קפה בזמן שילדיהן מקפצים בשמחה בבריכה. זה היה נכון עד שהפעוט נולד במקרה חודש לפני החופש .

מאיזה שהיא סיבה החלטתי שאין צורך לרשום את הילדים לקייטנה, אני אשב רגל על רגל בבריכה, אשתה אייס קפה והם יקפצו בעליזות במים, אני לא אלאה אתכם בפרטים, אני רק יכולה להגיד שמאז הילדים שלי רשומים כל שנה לקייטנה (רצוי בתנאי פנימייה) ואני משתדלת מאוד לא להחסיר אף יום עבודה, חיי המורות והגננות נראים פחות מושכים מאי פעם (תאוריה זו לא כוללת מורות רווקות וכאלה שאין להן ילדים כמובן, או מורות חכמות שרשמו את ילדיהן לקייטנה, רצוי בתנאי פנימייה).

ובכל זאת, השנה הפתעתי אפילו את עצמי, מספר ימים לפני סוף הלימודים התקיים בביה"ס (כמו בכל שנה, רק שעד עכשיו התעלמתי מזה), יריד קניית ספרי לימוד (בכוונה לא רשמתי גם "למכירת" כי משום מה החליטו לקיים את היריד בזמן שהילדים עוד ישבו בכיתה עם ספרי הלימוד האהובים שלהם, אז איך יכלנו למכור?, כאילו, לא חשבו על זה קודם...) ופשוט קניתי להם את כל הספרים עד האחרון שבהם (למעט אחד שעוד לא יצא לאור וכנראה עוד לא נוסה על בני אדם, בזה הרגע עכברי מעבדה פותרים משוואות מן המעלה הראשונה לבני הנעורים).
היום בבוקר הייתי בסדנא מופלאה אצל חברתי המקסימה והאהובה קרן שביט שלרגל יום הולדתה הזמינה אותי וצוות בלוגריות מובחר לחגוג איתה, אבל מאחר והיה כזה כיף, היא דורשת פוסט נפרד ולכן כרגיל אני מעלה חותמות ולא את הדברים החמודים שעשינו בסדנא (הישמרו על נפשותיכן משתתפות הסדנא.... סתם, סתם...).



חותמת החתונה הוכנה לזוג חמוד, היא גדולה למדי והזוג עזר בעיצוב שלה.
החותמת של הפיל והארנב עוצבו על ידי מאיירת בחסד בשם יפעת (יפעת, פליקר אינה מילה גסה, לתשומת ליבך...), אני מצרפת שתי תמונות שלה כי עוד לא החלטתי איזה מהן גרועה פחות.
אז לסיום, שיהיה לכן חופש נהדר, תרשמו את הילדים לקייטנה, תאמינו לי, זה שווה את זה
נשיקות
מקופלת