יום שישי, 13 ביולי 2012

מעשה בתיק (או מזוודה)

השבועיים האחרונים היו קשים ביותר, לא, זה לא בגלל החופש הגדול שפרץ לו (אני עדיין לא יכולה לדבר על זה, זה כואב מדי, אבל פוסט זועם יגיע..כמו כל שנה...), הפעם זה בגלל דמות חדשה בבלוג שעד עכשיו נמנעתי מלדבר עליה או להזכיר את קיומה (רק בגלל שבעלי לא הירשה לי למרות שביקשתי את רשותו מאות פעמים...אם לא אלפים...אבל עכשיו, אחרי שפוסט אחרי פוסט סיפרתי לכם המון סיפורים על בעלי, ולא תמיד לחיוב, קצת נמאס לו מזה והוא החליט שזה הזמן לדבר קצת על אמא שלו...כן...תודו שחיכיתם לזה...).

ומעשה (בתיק) שהיה, כך היה:
לפני שבועיים, בשישי בערב, ישבנו לנו בבית של חמי וחמותי, בדיוק סיימנו ארוחת ערב דשנה וטעימה והשתדלנו לא לנקר (טוב, זה לא לגמרי נכון, אני הייתי עסוקה כרגיל בלרוץ אחרי התינוק שמנסה להשמיד את כל כלי החרסינה של חמותי בזה אחר זה...ובכל פעם שהיא רוצה לכעוס עליו או להעיר לו,  היא אומרת לנו: "לא, אני לא יכולה לכעוס עליו, זה לא התפקיד שלי, יש לו הורים שיעשו את זה" ושולחת בנו את המבט הזה שיש לסופר נני בשלב הצפייה במשפחות (מזועזע..למי שלא צופה...) ולמי שלא שם לב, היתה פה ביקורת סמויה (על גבול הגלויה) בנוגע לאופן בו אנחנו מחנכים את ילדינו).

בכל אופן, אחרי הקפה והעוגה (תמיד קצפת שלוש שכבות,  תמיד עם גלידה ליד...) ישבתי לי מוטלת בכיסאי, התינוק למרגלותיי מפורר את העוגה על השטיח ואז חמותי שאלה אותי: "יש לי איזה תיק שקניתי בהודו והביטנה שלו מורידה צבע...את חושבת אולי שאת יכולה לעשות לו ביטנה?" .
"בטח", עניתי (אפילו טיפה בשחצנות, ולו רק בשל העובדה שאני היחידה במשפחה האוחזת במכונת תפירה...).
ואז חמותי הלכה והביאה איתה איזה תיק ענקי (ביני לבין עצמי מאותו רגע הוא זכה לכינוי "המזוודה"), הראתה לי את הבפנים שלו (אדום ארגמן מהודו, איך לא יוריד צבע?) ואפילו ציינה שיש כיס עם רוכסן (אבל התעלמתי, כבר בשלב הזה הבנתי לאיזה פח עמוק נפלתי...).
ואני, במקום להגיד לה: "לא, זה מסובך לאללה, אין סיכוי שאני מצליחה לתפור את זה, עזבי, תקני חדש"
עניתי (בקהות חושים): "בטח, בטח שאני יכולה"

וכך חזרנו הבייתה, בעלי, אני, הילדים והמזוודה.....

"מה, מה אני אמורה לעשות עם הדבר הזה?" שאלתי במורך רוח את בעלי (זאת אמא שלו ביקשה ולפי ההגיון זה כאילו הוא ביקש ולכן הוא האשם המיידי...)
"למה אמרת שאת יכולה, היית פשוט אומרת שאת לא יודעת וזהו...הדבר היחיד שאת יכולה לעשות עכשיו זה לקחת את התיק לתופרת, זאת שגרה ליד...ואחר כך תגידי שאת תפרת" (אתם רואים? זה בכלל לא היה רעיון שלי...זה הוא אמר לי...).
ומיד אחז בעלי את מזוודתו (האמיתית, שלו, לא של אמא שלו..) ונס  למספר ימים להירגע לצורך עבודתו בחו"ל.

וכך נותרתי לבדי בעולם עם התיק ההודי, אני והוא, וכלום לא קרה (בעיקר לתיק ההודי, אני נאלצתי לתפקד לבדי עם ארבעה ילדים שחציים כבר בחופש גדול...טוב, הפיתוי אמנם גדול אבל זה יחכה לפוסט הבא....), מדי פעם הצצתי לתוך התיק לראות אולי הוא הצליח להצמיח לעצמו ביטנה חדשה, לא, זה לא קרה, מסתבר....

אחרי כמה ימים החלטתי להתייעץ קצת עם חברות (ותודה לכל בנות הפורום היקר שלי שייעצו לי פה אחד למסור אותו לתופרת ולשקר כאילו אין מחר, אין ספק שאני שייכת לקבוצה שהכי מתאימה לי..), התקשרתי לתופרת לראות אם היא בכלל עושה מעשים כאלה בתיקים, גם היא לא היתה סגורה על זה לחלוטין (תביאי את התיק, תביאי איתך בד לביטנה כי אני לא מספקת בד...ואני אראה אם אני עושה כאלה דברים...).

ואז הגיע רגע המפנה הגורלי, ביום שני אחר הצהריים...בשעה 18:00 בערב בדיוק שעון ישראל (אחרי שגמרתי לרבוץ על הספה בסלון וסתם לבטל את הזמן בצפיה בתכניות משמימות בטלויזיה ובמלחמה עם הפעוט על זכותי הראשונית לעשות שימוש אישי בטלויזיה שלא כולל את בוב ספוג) נכנסתי בסערה לחדר העבודה ופרשתי את התיק על הריצפה.

"אתה יודע מה?" אמרתי לתינוק שכמובן רץ אחרי (לכל מקום ולכן הוא ידוע בכינוי "התאום הסיאמי שלי"), "אני אתן לזה צ'אנס, אני אעשה את זה...אני אעשה את זה כאילו אין מחר, אני מסוגלת, אני לא אתן לתיק הזה לנצח אותי, אני אראה לו מה זה"..(המשכתי לשלהב את עצמי), ומיד אחזתי במספרי הבד שלי וחתכתי בחיפזון ותוך מדידה אינטואיטיבית את הבד שהכנתי מראש.

וכך ישבתי ליד מכונת התפירה, מקללת ותופרת, מקללת ותוקעת סיכות, מקללת ומשחררת פעם בדקה את מכונת התפירה שנתקעה (לתיק הארור היו מראות קטנות בצד החיצוני ולכן המחט נתקעה בהן אחרי כל תפר בערך), מקללת ומצמצמת את עיניי למינימום (חשש כבד להישברות המחט ותעופה שלה ישר לתוך העיניים שלי...אחר כך כשסיפרתי את התלאות לבעלי הוא אמר שהייתי צריכה להשתמש במשקפי מגן...לכל דבר יש לו תשובה, אה?),  מקללת ומפצירה פעם בדקה בילדיי הגדולים לקחת את התינוק מחדר העבודה כי הוא מנסה ללחוץ באופן עצמאי על הדוושה.... מקללת ומפצירה בילדיי הגדולים לקחת גם את הפעוט מחדר העבודה (שעמד לידי וחפר לי: "אמא, גם אני רוצה, תני לי ללחוץ קצת, יא, אני רואה את הקוץ הזה עולה ויורד (הכוונה למחט כמובן, וממש בושה לעצמי שהוא לא יודע מה זה...), אני גם יכול לעשות את זה..לא רק את" (כן, כאילו זה מתוך בחירה...)).

וכך נקפו השעות, טוב, האמת שהשעה היתה רק 19:00 שעון ישראל (אני חשה צורך להדגיש את זה לטובת קוראיי מעבר לים וביניהם בעלי שעד שאפרסם את הפוסט הזה בטח יטוס שוב...לא שהוא קורא את הבלוג שלי, בטח לא מרצונו החופשי, פשוט הפעם אמא שלו מוזכרת מה שאומר שהוא יפתח את הבלוג בלב דופק מדאגה....)

ובינתיים התחלתי לחוש קצת נקיפות מצפון על זה שהילדים עוד לא אכלו ארוחת ערב וגם לא יאכלו כי אין סיכוי שאני קמה עכשיו מהמכונה כשאני באמצע השוונג...

אז צעקתי לבן הגדול שלי שיעשה חביתות לכולם ולהפתעתי הוא ענה שהוא יכין בכיף. ולראשונה בחייו, נכנס הילד לבדו למטבח והדליק את הכיריים החשמליות ללא עזרת אמו, אחר כך הוא שאל כל ילד איזה חביתה הוא רוצה, ואחרי כמה דקות יכלתי לשמוע רעש של שמן רוחש במחבת והתמלאתי שימחה שיש לי ילדים כאלה גדולים ועוזרים.
השימחה לא האריכה יותר מדי זמן, מסתבר שהילד התבלבל קצת בין הבקבוקים בארון ושפך לחביתה הראשונה חומץ תפוחים במקום שמן...הם גילו את זה רק אחרי שטעמו מהחביתה והיה לה טעם טיפה מוזר (אני הבנתי את רצף האירועים לפי צווחות התדהמה שעלו מהמטבח, אני לא טרחתי להזיז את התחת מהכיסא בחדר העבודה כי כפי שכבר אמרתי, הייתי בשוונג ושוונג דוחה הכל...).

ואז אחרי תקרית החומץ הילד המשיך לטגן המון שמן עם קצת חביתות ומסתבר שזה ממש משביע כי כולם סיימו לאכול ואפילו בלי שהייתי צריכה לבקש (לא ממש יכלתי לדבר, הייתי דבוקה לכיסאי, גבי שפוף, רגלי לוחצת בטירוף על הדוושה, עיניי חצי עצומות ושפתיי מקללות ללא הרף קללות חרישיות) הוא לקח את הקטנים למעלה וקילח אותם לבדו (טוב, אז הוא שכח לכבות את הכיריים החשמליות...קורה...) ושני הקטנים חזרו לנג'ס לי בחדר העבודה אבל לפחות עכשיו הם היו ריחניים ונקיים וסוף סוף סיימתי לתפור את הביטנה ויצאתי בריקוד קטן ושמח בחדר העבודה על זה ש:
א. עשיתי זאת, יצא לא רע בכלל, נכון שאין כיס וגם לא יהיה, בטח שלא עם ריץ' רץ' אבל אולי היא תשכח שבכלל היה.
ב. על זה שהצלחתי לא להתעוור....אושר, אושר גדול.

ואז בעלי חזר מחו"ל ובשניה שהוא פתח את דלת הבית מיד דחפתי לו לידיים את התיק ושאלתי אותו: "נו, אז איך הביטנה?"
ולמחרת היה לו יום ממש קשה בעבודה וכל פעם שהוא התקשר אלי, אמרתי לו: "די, עזוב שטויות, איך הביטנה?" ובעלי, שחי איתי כבר המון שנים (יופי, השנה עברנו את השלב שבו אנחנו יותר שנים ביחד מאשר לחוד...שזה רק מראה לכם שאנחנו מליון שנה ביחד אבל מרגיש כמו יותר...) ומיד אמר לי: "הביטנה, אין, אין דברים כאלה" (זה גבר שיודע להחמיא לאשתו), ומיד אחר כך ניצל את הרגע ובישר לי שבעוד שבועיים בדיוק מתקיים אימון ג'יאוג'יצו עם אמהות ושהוא כבר הודיע שאני באה (לפי ההגיון הוא היה אמור להביא את אמא שלו, לא? זה לאמהות...)ושאגיע בבקשה בחליפת ג'יאוג'יצו (הוא מנסה כבר כמה שנים להביא אותי לאימון בתואנות שונות כמו "אימון היתולי לפורים עם נשים", "אימון לפני החגים עם נשים", "אימון בחניקות והטלות, עם נשים..." וכל מיני כאלה...

אני הודעתי לו שזה כבר לא משנה אם אגיע עם חליפה או לא, הוא יכול בעצם כבר לקיים "אימון הגנה עצמית עם נשים בעירום מלא" כי אני כבר כל כך מושפלת שאי אפשר להשפיל אותי יותר (וברור לי שאהיה האשה היחידה שם כי כל החבר'ה שלו שם כולל המאמן גרושים...באסה...) ובטח כל הכיתה תתאמן בלהטיל אותי ולחנוק אותי בזה אחר זה (הם גרושים, הם יראו לנגד עיניהם אמא שמזכירה קצת את אם ילדיהם...זו שהם רבים איתה כמה שנים כבר...יש להם הזדמנות לחנוק אותה, או מישהי שדומה לה קצת...הצילו!!!!!!)
וביום שישי הקרוב חמותי תקבל את התיק ונראה מה יהיה (אוי, גוד, פתאום אימון הג'יאוג'יצו הקרב ובא לא נראה כל כך מאיים...).

ותודה ששרדתם עד כה (בהנחה ששרדתם)

שיהיה סוף שבוע מצויין
נשיקות
מקופלת