התינוק בן שנתיים

מוקדש באהבה לתינוק שלי שחגג שנתיים:



* אתה יכול במשך שעה לעמוד ליד המקרר, למשוך נואשות בדלת ולצרוח: "תוח, תוח" (לפתוח), יחד עם זאת ארבעת האנשים האחרים ששוהים בסמיכות אליך באותו זמן מתעלמים מדרישתך לחלוטין.


* גילית איפה מוחבאת חבילת הטופי ("קופי") וללא לאות אתה מבקש "קופי" בכל פעם שאתה מבחין בארון, אם אתה קולט שאמא שלך עייפה, זה אומר שכל המאמצים שלך יישאו פרי, אם אמא באותו יום חזרה מהעבודה עם מתקפת מודעות לבריאותך, הלך עליך, צפה קוטג' עם זיתים, לחם מלא וירקות חתוכים לארוחת ערב.


* חגגת באושר יום הולדת שנתיים, לא היה לך מושג מה זה, מה אתה אמור לעשות, מי נגד מי אבל ברגע שדוד שלך שחגג שבוע אחריך קיבל עוגה עם נרות, היית בטוח שזה בשבילך ואף הופתעת לראות שכל העסק הולך למישהו אחר.


* אחים גדולים זה עסק מסובך, אם הם לא בבית כשאתה חוזר מהמטפלת אתה באבל עד שהם חוזרים, אם הם בבית אתה מיד צועק עליהם ומעיף גם איזה כאפה קטנה, שיידעו מי הבוס, בזכותם כששואלים אותך בבוקר לאן אתה הולך, אתה עונה: "ביתפפר".

* המילה האהובה עליך היא "תבּיאלי" (בּ' דגושה, יש לומר את המילה ברצף ובקצב, רצוי בקול רם עד שדרישתך בידייך).


* אתה כזה לא פיירי, בהתחלה נהגת לקרוא לאמא "אבא", אחר כך הבנת שיש הבדל והתחלת להגיד "מא" ו- "אבא", עכשיו אתה ממשיך לקרוא לאמא "מא" (להזכירך שרוב הזמן אתה נמצא איתה), אבל ברגע שאבא חוזר מהעבודה אתה מזנק עליו בצווחות "אבוש", "אבוש"....


* לאחרונה למדת לקפוץ, אתה עומד במקום, מודיע לכולם שאתה הולך לקפוץ ("אפוץ"), מכופף בחן את גופך, ומזנק, כל התנועות מושלמות למעט העובדה שרגלייך אינן ניתקות כלל מהקרקע לכל אורך התהליך, זה לא פוגם בהתלהבותם של בני משפחתך שיושבים כמו קופים וצועקים לך: "אפוץ, אפוץ..."


* רוב הזמן אתה עצבני, לפעמים כשנחה עליך הרוח אתה מחלק נשיקות (לא שווה בשווה, לאמא הכי הרבה), אחרי הנשיקה אתה נוהג גם להגניב איזה ביס קטן לבן המשפחה הנכנע שמולך, בכל זאת, יש לך כמה שיניים חדשות ששווה לבדוק.


* משפט שאבא שלך שואל את אמא שלך עשר פעמים ביום: "תגידי לי, איך זה יכול להיות שלזוג הורים אשכנזים ייצא תינוק מרוקאי?".

* בניגוד מפתיע לרגזנותך הרבה, אתה בן אדם עדין נפש, מילה שאינה במקום גורמת לך לזרוק את עצמך לרצפה תוך יבבות ורחמים עצמיים, איך, איך מישהו העז בכלל לומר לך משהו?


* בשל העובדה שיש לך שני אחים בגיל בי"ס אתה נגרר לאירועים שאינם הולמים את גילך הצעיר כגון מדורות ל"ג בעומר, אסיפות הורים, מסיבות כיתה ואף טיולים בית ספריים, ברוב האירועים אתה נהנה, עד שכל החברות של אחותך עומדות ליד העגלה שלך ומנשקות לפי התור (חכה חכה עוד כמה שנים, נראה אותך מסרב לזה....).


* אין קלמר ,עט או צבע המתגלגל בבית ונסתר מעינייך, מיד עליך ליצור יצירה מפוארת על אחד הקירות / מסכי המחשב / השולחנות של אחיך ואף ספרי הלימוד שלהם.



* החיה האהובה עליך היא חתול ("קתול"), כשאתה רואה ברחוב חתול אתה רץ אחריו באושר בקריאות "קתול, קתול", החתול מצידו תופס מרחק ונמלט לתדהמתך הרבה.



* לאחרונה סיגלת לך מנהג חדש ומגונה (איפה, איפה למדת את זה?) לומר על כל דבר: "לאאוצה", תוך שילוב ידיך הקטנות ועמידה סרבנית. הבעיה שהמנהג הזה לא משיג בדיוק מה שרצית, אתה עומד בפינה, כולך גוש קטן, זהוב ומתוק של רוגז שמיד כל בני המשפחה מתנפלים עליך בשאלות שונות ("רוצה לישון?", "רוצה לסדר את הצעצועים?"...שאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש...) רק כדי לשמוע אותך אומר "לאאוצה" בשילוב התנועה הקטנה והמתוקה הזאת.

* יש לך שיער כה בלונדיני וזהוב שאבא שלך חוטף חום רק מהמחשבה להוריד את התלתלים שצמחו לך באזור העורף (שגורמים לך להיראות כמו ילדה קטנה וחמודה, עד שאתה פורץ באחת מההתנהגויות הקריזיונריות שלך שלא מותירות ספק בנוגע למינך).

* למדת משאר בני הבית להגיד "אוי שיט" או בשפתך "אוי שיץ" כשמשהו לא הולך.


* תגיד, כמה פעמים בארוחת ערב אתה מסוגל לזרוק אוכל לרצפה, לעוף לעונש ולחזור לשולחן?

* איזה כיף שעוד אפשר לעבוד עליך, נגיד יש קערה עם ביצים קשות במרכז השולחן, אתה כבר נגסת בביצה שלך ועכשיו החלטת שאתה רוצה אחרת, אם אמא מגניבה את ביצתך הנגוסה לקערה ועושה כאילו היא נותנת לך חדשה ובעצם מחזירה לך את שלך, אתה מה זה מבסוט


* אבל האמת היא שרוב הזמן אתה עובד יופי על שאר בני המשפחה, איזה מזל שאחרי הכל הם עדיין מבסוטים.

ברוח חג השבועות החלטתי לשחרר מתכון חדש של התינוק שנוסה בארוחת ערב (חלבי ):
החומרים הדרושים:
1 כוס מים
1 כפית יוגורט לבן (מאריזה מפוצלת)
חופן כדורי שוקולד (מאריזה מפוצלת)
סלט ירקות (כל סלט יתאים, התינוק השתמש בעגבניה ומלפפון)
פיסות קטנות של חביתה
מלח (יש לנער היטב את המלחיה עד שמוודאים שאכן יצאה כמות מדהימה של מלח)
זיתים
יש לדחוף את כל החומרים לכוס המים, לאחר מכן לאכול לאט לאט עם כפית (ניתן גם ללגום מהתערובת).

לחילופין, אם לא ממש רעבים, ניתן לקחת את המלחיה ולתקוע אותה בשלמותה לכוס המים (יש לוודא כמובן כי כוס המים מלאה).
מתכונים נוספים ומגוונים יימסרו לפי דרישה.

הרבה זמן לא הראיתי לכן חותמות חדשות (ויש מלא, עצלנית שכמותי לא מספיקה להעלות לפליקר שלי), אז הנה מדגם קטן:

חג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלת



חג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלת

סיפור עם סוף שמח

השבוע הייתי בשתי אסיפות הורים והחלטתי ליישם את הטקטיקה עליכן, מיד כשמגיעים המורה מפשפשת היטב בזכרונה, מרכזת את כל כוחותיה ומנסה למצוא במאמץ עילאי משהו חיובי לומר על הילד שלכן (שיושב מול פניה ולועס מסטיק, אלוהים, אם הייתי יכולה הייתי שולפת לו אותו בכוח מהפה אבל אז הייתי מצטיירת כאמא ההיסטרית והקפדנית ולא כאמא האיכפתית והמבינה שכל כך התאמצתי להיות ולכן לכל אורך הפגישה נאלצתי לסבול בשקט את הלעיסות והבלונים ולהשבע לרצוח את ילדי בדיסקרטיות מאחורי הדלת של הכיתה, כל זה כשהתינוק יושב על ברכיי ומחסל בשיטתיות מדהימה את קערת הטופי שהוכנה עבור התלמידים.... ), אז נתחיל בדברים החיוביים:

תודה רבה רבה לכל הנשים המקסימות ועדינות הנפש שהגיבו לי בפוסט הקודם, תודה לכל מי שבחרה לשתף בחוויות האישיות שלה, תודה לכל מי שכתבה לי באימייל ובמסרים, ריגשתן אותי בצורה שלא תיאמן, ישבתי וקראתי ובכיתי וצחקתי והתרגשתי מכל מילה, תודה על כל המילים החמות והחיזוקים, תודה אישית לכל אחת ואחת מכן.

בשלב הזה המורה מתחילה לרשרש באופן מעורר יראה בניירותיה, הבעת פניה הופכת רצינית והיא עוברת (די מהר מתחילת הפגישה, האמת), לשלב הביקורת. "תראי" היא אומרת לי את מה ששמענו כולנו בבית הספר וילדינו ישמעו לנצח את אותו משפט, "הילד לא מנצל מספיק את הפוטנציאל שלו". מי, מי לעזאזל מנצל את הפוטנציאל שלו? תראו לי אחד שהגיע לאסיפת הורים והמורה אמרה לאמא שלו: "הילד שלך מנצל עד הסוף את הפוטנציאל שלו, את יודעת מה? מצידי הוא יכול מעכשיו להשאר בבית ולראות טלוויזיה, מפה אין לו לאן להמשיך....", חוץ מזה הסתבר שהוא מפטפט בכיתה, מפריע לכל הטור ומתעקש לענות על שאלה שנשאלת בכיתה (והוא גם יודע את התשובה, המניוק, מה שגורם לכל דיון להגמר די מהר......).

אז נעבור לשלב הביקורת (הבונה, עלק, ביקורת היא ביקורת היא ביקורת.... לא? סתם מישהו מצא איזה משהו לא נעים להגיד לך והוא מסתיר את זה כאילו באופן חיובי תחת השם "בונה").

מה אני אגיד לכן, בעלי התאכזב קצת

הוא קרא את כל התגובות במרץ (חלק הוא הקריא לי, לפעמים הוא סתם נכנס לבד לבלוג לבדוק מה חדש, יחסית למישהו שפעם היה צריך להכריח אותו לקרוא הוא עבר שינוי רציני, יכול להיות שהוא יעלה פוסט עצמאי פעם....מי יודע...הוא רוצה למסור תודה באופן אישי למי ששאלה אם הוא אכל... כן הוא אכל, תודה).

בכל אופן קיבלתי המון תגובות, הרבה יותר מהפוסט שעסק בו ובחגורתו השחורה ובאימוני הג'יאוג'יצו שלו, הוא טען שעד היום הפוסט "שלו" היה הכי טוב, הראיה היתה שהפוסט "שלו" קיבל המון תגובות (הוא בדק, תאמינו לי, והשווה לפוסטים אחרים וטען שזה לא הסיפור עצמו, זה הנושא שמרתק, זה הג'יאוג'יצו, זה המאמץ.... זה מה שעשה את זה) אז הוא קצת התאכזב שיש נושאים אחרים ושוליים שגונבים לו את התהילה, ובכלל בתקופה האחרונה אני בחרדות קשות מאוד, הוא גילה שיש קבוצת קארטה לנשים שפעילה כבר המון זמן ומאז הוא מנסה לרשום אותי בכוח (אם לא ג'יאוג'יצו אז לפחות שיהיה קארטה, העיקר שאני אתחיל כבר להילחם....), אני טוענת שאני עוד לא חזקה מספיק ושהבנות יהפכו אותי לשק האיגרוף שלהן בשל היותי חנונית ידועה, כלום לא עוזר, קיים סיכוי שבפוסט הבא אספר לכן "איך חטפתי מכות ועוד שילמתי על זה כסף...".

זאת היתה ביקורת מספר אחת, כמו בכל אסיפת הורים זה לא מסתכם בזה, הרשימה של הנגד תמיד יותר ארוכה מזו של הבעד, נעבור לביקורת מספר שתיים: קיבלתי המון המון תגובות שהתחילו במשפט: "אף פעם אני לא נוהגת להגיב אבל הפעם הייתי חייבת....." או במשפט: "זאת פעם ראשונה שאני מגיבה...".
בנות, אני פונה ללב שלכן, תגיבו, למה לא? תגידו מה שבא לכן....(תראו את הבן שלי בכיתה, הוא תמיד עונה, לא תמיד יש לו ממש מה להגיד, לא תמיד זה לעניין, לרוב לא שאלו אותו, אבל הוא עונה....)


וזה מוביל אותי לביקורת (בונה) מספר שלוש: הרבה בנות אמרו לי את המשפט הבא:"לרוב, אני לא נוהגת לקרוא כל מה שאת כותבת ורק מסתכלת בתמונות, אבל הפעם ......", בנות, אני פונה ללב שלכן, אל תגידו לי את זה, אני יודעת שלפעמים אני מגבבת טונות של שטויות, לפעמים זה ארוך עד מוות (הפעם למשל...), לפעמים אני מדמיינת אתכן שוכבות על שולחן המחשב, ראשכן שמוט על המקלדת וריר נוזל מזוויות הפה, לפעמים אני שומעת אפילו את הנחירות, אבל בכל זאת, יש דברים ששומרים בלב.

זהו, עברו 10 הדקות שהוקצבו לאסיפת ההורים, עכשיו אפשר לצאת מהכיתה ולהעיף סוף סוף את המסטיק הזה, וגם לגלות שכנראה כל האסיפת הורים ישבתי עם כפתור פתוח וכל החזיה בחוץ ולמורה לא היה לב להגיד לי שאני כמעט חשופת חזה (אולי היא חשבה שזה המקצוע שלי וחזרתי מהעבודה?) ורק בחוץ איזה אמא אמרה לי: "נפתח לך כפתור...." ובעצם גיליתי שזאת לא היתה אסיפת הורים אלא מופע אימים (למורה, לא לי, אני רגילה לעצמי).

הבטחתי סוף שמח, אז תראו איזה אייטם התפרסם בעיתון "סגנון" של שבוע שעבר: כן, זאת אני, ותודה לקרן שביט המקסימה והמדהימה ששידכה ביני ובין הכתבת (שהייתה הרבה יותר נחמדה ומקסימה מהראיון שאני ערכתי עם עצמי, וגם יצאתי טמבלית כי מסתבר שהכתבת מראש רצתה אותי לאייטם על החותמות.... סתם לא היתה לי סבלנות לחכות...) ותודה לכתבת שהסכימה לא לכתוב את הגיל שלי בעיתון אחרי שהפצרתי בה קשות בנושא.














ותודה על היותכן,


ושהגעתן עד הלום

נשיקות,

מושהגעתן עד הלום
נשיקות,ושהגעתן עד הלום
נשיקות,קופלת

תודה על היותכן,
ועל שהגעתן עד הלום
נשיקות,
מקופלת

סיפור עם סוף קצת עצוב

לא הייתי מלא זמן, נעלמתי, התאדתי, אני יודעת, התלבטתי ארוכות וקשות האם לכתוב לכן את הסיבה, מצד אחד, סבבה, כולנו באותה סירה, מצד שני, פדיחות קצת, לא? לא מדברים על זה...שששש......בסוף דווקא בעלי החליט בשבילי ואמר שהכתיבה עשויה לשפר קצת את מצב רוחי (ולהוריד אותי קצת מהמוח שלו), ומעשה שהיה כך היה:

קצת אחרי פסח שמתי לב שהבגדים (טוב, המכנסיים באזור המותן), התחילו קצת ללחוץ, גם אני קצת נלחצתי מזה ואף הודעתי לבעלי נחרצות כי עלי להירשם בהקדם לחדר כושר, יוזמה שבעלי קידם בברכה כי כבר שנים הוא מנסה לרתום אותי (לפעמים בכוח) לחוג הגי'אוג'יצו שלו תוך הבטחה ששם הוא ייתן לי לחנוק אותו כרצוני.
אחר כך שמתי לב שלא כל כך בא לשתות קפה, טוב, אני מתה על קפה בדרך כלל (מי אמר מכורה?), ועברתי למים עם לימון, או סודה, פתאום בעבודה התחלתי לאכול יוגורט בטעם טבעי או אשל (איחס) ולעשות קולות של הנאה, אחר כך חליתי קצת במחלת בחילות כזאת שלא עברה.... אחר כך אסור היה באיסור חמור לומר לידי את המילה "טונה" כי הייתי חייבת ללכת להקיא, אחר כך.... טוב, אחר כך עשיתי סוף סוף בדיקת הריון ביתית (למי? למי נפל האסימון בהריון הרביעי, למי יש תפיסה כל כך מהירה? מי לא זוכרת תאריך של מחזור אחרון? מי מגלה שהיא בהריון בשבוע 10? יש דברים שיכולים לקרות רק לי....)

וככה במשך איזה שבוע הסתובבתי בתחושת התעלות קלה ובחילה רבה, ביליתי המון זמן עם הראש באסלה והודעתי בגאווה לבעלי שאנחנו הולכים להפוך רשמית למשפחה מרובת ילדים, בעלי הגיב כדרכם של גברים, הוא מיד פתח מגזיני רכב בחיפוש אחר רכב חדש (צריך מקום לארבעה מאחורה).

זה סיפור עם סוף קצת עצוב, כתבתי לכן בהתחלה, אל תפתחו ציפיות ראו הוזהרתן....
די מהר הבנתי שמשהו בהריון הזה לא בסדר, גם הבדיקה של הרופא העלתה שמשהו לא בסדר, או כמו שהוא אמר לי: "זה לא מתפתח, נחכה ונראה מה יהיה", כמו בהרבה מקרים כאלה, סתם מרחנו מלא זמן בציפייה שאולי משהו יזוז שם, הדבר היחיד שהתפתח בינתיים היתה הבטן שלי שבכל פעם שהגעתי לעבודה נאלצתי להכניס אותה כמיטב יכולתי מעיני הרנטגן של חברותי לעבודה ולעמוד עמידה ממש זקופה ולא טבעית (אבל הן יודעות, אני יודעת שהן יודעות, אני רואה להן את זה בעיניים.... ובכל זאת לא היה לי חשק לספר להן.... חוץ מזה שיחיו קצת בסימן שאלה, זה מאוד בריא להן לפעמים...).

אז זה עדיין לא התפתח ונאלצתי לעבור מליוני בדיקות ועוד מליוני מבטים עצובים מהפקידות בקופת חולים שבפעם הראשונה בחיי נתנו לי יחס כשל בן אנוש ולא כשל מטירדנית סידרתית (הראשונה ביקשה מכל מי שעמד ליד לפנות קצת את השטח כדי לתת לנו קצת פרטיות בזמן שאני מספרת לה בלחישות מה קרה לי ולמה אני צריכה הפניה כך שבעצם כל הנוכחים עמדו בדממה במרחק והאזינו בדריכות, השניה כיבדה אותי בעוגיות תוצרת בית שהיא אפתה בעצמה, אכלתי, בטח שאכלתי, הייתי בהריון, לא?).

ובסוף הייתי צריכה לעשות גרידה לא כייפית כזאת, בעלי ליווה אותי, ביקש מהרופא להיזהר עם השואב אבק שהוא מפעיל (כי שואבים את זה), אני הורדמתי, התעוררתי בחדר התאוששות ושעה בהיתי בשעון שעל ראשי להבין מה השעה ואחר כך שאלתי את בעלי 50 פעם: "אכלת? מה אכלת?" (50 פעם אותה תשובה: "סנדביץ' עם ביצה"), אחר כך סתם נהניתי לשאול אותו:"אכלת? מה אכלת? כדי לראות אותו מסתכל עלי במבטים מודאגים...

זהו, חזרתי הביתה, אני אחרי זה (למה הבטן שלי לא אחרי זה אלא נראית לפני זה? איך אני אלך לעבודה ביום ראשון? למה לא יכלו לשאוב לי קצת שומן עם השואב הזה בהזדמנות הזאת?).

המקרה טיפה שבר את גופי אבל לא את רוחי, מה אני אגיד לכן, לא היה כל כך כיף.....

אין עבודות חדשות, היצירה האחרונה שעמלתי עליה נשארה לצערי בבית החולים, אז הפעם יש סיפור בלבד,
יאללה, לנגב את הדמעות, לא ידעתי שאתן כזה עדר של בכייניות

תודה לבעלי המקסים והאהוב שהיה איתי לכל אורך התהליך, לאחותי שסונג'רה בלי הכרה ולאמא שלי האהובה שעזרה לי כאילו הייתי (ועודני) התינוקת שלה

שיהיה לנו סוף שבוע מופלא
מקופלת