יום רביעי, 23 בפברואר 2011

צרות עם בנות

כן, גם עם בנות יש לפעמים צרות, אולי יותר עם האמהות שלהן, כשחושבים על זה...

לפני כשבועיים הלכתי להחזיר את הבת שלי מהצופים.

כמנהגי בקודש בשעות אלה, ואחרי כמה שעות של התעסקות עם שלושת הבנים בבית, נסיונות שווא לסדר את הבלאגן, הכנת ארוחת ערב סבירה (חביתות וסלט), קיפול שתי מכונות כביסה, ניגוב טוכעס אחד והחלפה לאחר, וחפירה לגדול שישב ללמוד למבחן, לא טרחתי יותר מדי בלבושי (פרטים בהרחבה כולל תיאורים פיזיים משפילים בהמשך...).

וכך ישבתי לי באוטו, נהנית מהחימום ומהמוסיקה ובעיקר מהשקט וחיכיתי לילדה שתואיל לצאת כבר מהצופים ולעלות לאוטו.

"אמא, אני בחוץ" היא התקשרה להגיד. הבעיה הייתה שכבר בקול שלה יכלתי לשמוע שהיא בוכה.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה (בכל זאת, יש לי רק בת אחת שכולה נראית כמו גבעול קטן ודקיק...).
"הרביצו לי, הלכתי מכות, קודם הרביצו לי ואחר כך הלכתי מכות" ענתה הילדה תוך געיות בכי.

כמו ששמעתי את זה עלה לי הדם לראש, הבת שלי לא הלכה מכות מעולם, אמנם היא חטפה מדי פעם מכות (בכל זאת, היא גדלה עם שלושה אחים, יוצא שאת חוטפת מדי פעם...), אבל אפילו בגן היא לא הייתה מרביצה (החינוך בבית היה מאוד בעייתי באותה תקופה, את אח שלה היה צריך לחנך שלא פותרים שום בעיה במכות, אותה היה צריך לחנך שאם מרביצים לך, תחזירי...).

יש לנו במשפחה נטיה קלה לעצבנות, אני למשל סובלת מתסמונת הפתיל הקצר (ומתקררת דקה אחר כך), את בעלי לוקח לחמם די הרבה זמן (אלא אם כן עברת את הגבול וחפרת בלי הפסקה...אבל אחרי שעשית זאת, עצבנותו מובטחת...), הפעוט  נמצא במצב של דליקה תמידית ולכן זכה לכינוי ח.פ. ("חסר פתיל" ) מספיק להגיד לו למשל את שלושת המילים "זה רק שלי" כדי להדליק אותו מבלי שיידע מה "זה" ולמה "רק", מספיק שזה לא שלו...

"חכי רגע, אני באה..." אמרתי לה יוצאת מהאוטו בריצה מהירה ואז נעצרת בהיסוס, מסתכלת למטה על נעלי הבית הלבנות (הענקיות), הטרנינג (המהוהה), וכמובן, הכי גרוע, חסרונה (הבולט) של החזיה... (הבטחתי תיאורים מסמרי שיער...). ואז החלטתי שיש להכות על הברזל בעודו חם, והמשכתי לרוץ במעלה הרחוב (כרגיל... במעלה...אף פעם לא במורד...).

"מי הרביץ לך?" שאגתי בשניה שפגשתי את הילדה, "איזה ילדה אחת מהקבוצה שלנו" ענתה לי הילדה שלי ביבבות, "עד עכשיו היא רק קיללה אותנו, אבל עכשיו היא גם מרביצה..." הוסיפו שתי חברות שלה שעמדו וייבבו בסמוך...

"תראי לי אותה מיד" פקדתי, חותרת את דרכי והודפת כל מיני צופים צעירים ואפרפרים מדרכי, "עכשיו תראי לי אותה ואני אראה לה מה זה..." אמרתי,  מרגישה את הווריד פועם לי במצח... "עכשיו...".
וכך עברנו מליוני מסדרונות מלאים בצופים צעירים ומפטפטים עד שהגענו לאיזה ילדה קטנה שעמדה שם ולעסה מסטיק.
"הנה, אמא, היא הרביצה לנו" אמרה לי הילדה שלי.
"את העזת להרביץ לילדה שלי?" שאגתי בכעס על הילדה (נדהמת לרגע ממימדיה הקטנים להחריד... ), "תני לי מיד את הפלאפון של אמא שלך, מיד..." המשכתי לשאוג עליה.
כמו שהילדה ראתה אותי היא נבהלה, עשתה אחורה פנה וברחה (טוב, כנראה שהשיער שבינתיים גם השתחרר מהקוקו, הציצים המתנפנפים והלבוש "המוקפד" עשו את שלהם...).

וכך התחלתי לרוץ אחריה, מחליקה קצת בתוך נעלי הבית הענקיות וצועקת מדי פעם לצופים האדישים: "תעצרו את הילדה הזאת, תעצרו אותה..." משל הייתי בסרט של ג'יימס בונד,  מה שעורר תמיהה קלה אבל לא הביא אותם לשום פעולה שהיא (ומה קרה ל"היה נכון תמיד", הא?).

עד שבסוף הגענו לסוף המסדרון והילדה (המכה) מצאה את המדריכה שלה ויכלה רק להגיד: "זה לא אני..." ואני רק יכלתי להמשיך להגיד "תני לי מיד את הטלפון של אמא שלך,  מה פתאום את מרביצה לילדה שלי, שלא תעיזי לעשות את זה שוב....." (אבל בשאגות) וככה זה היה בטח נמשך לנצח, רק שבין השאגות האלה שמעתי פתאום מישהו אומר לי:
"מקופלת, אממ, מקופלת,,,, סליחה,,,אבל,,,מקופלת.....מקופלת?" (טוב, הוא לא אמר "מקופלת", כי ברור שזה לא השם האמיתי שלי...אבל הוא בהחלט קרא לי ).
"מה?" שאגתי בעצבים, "מה, מה אתה רוצה?" והסתובבתי אחורה (יופי, הילדה ברחה, תודה לך...), רק כדי לפגוש איזה ילד מחוצ'קן קטן שהגיע לי עד הכתף ואמר לי: "אממ, מקופלת?, אני הרשג"ד (אחר כך כשסיפרתי לבעלי את הסיפור, קראתי לו בטעות המג"ד... ).

"אממ, את לא יכולה לפנות באופן ישיר לחניכה, את צריכה לעבור קודם דרכנו, ואנחנו פותרים את זה..." אמר לי הרשג"ד הזערורי, "את לא יכולה לצעוק עליה, ולא לאיים עליה...".
"אבל מה פתאום יש אצלכם מכות בחוג?" (שאלתי אותו בעצבים, שוכחת שממש לא קוראים לזה "חוג" אלא "פעולה", כאילו?), "מה זה החוג הזה?", "למה מכים?" המשכתי לצעוק עליו בזעם.

"ואז הגיע איזה הסבר מאוד ארוך ודידקטי שהיה עשוי להיות טיפה מצחיק בכל מצב אחר, אבל, כאמור, הווריד עוד פעם לי במלוא עוזו במצח, וגם נאלצתי להגן על ציציי בידיי בכל מיני פוזות שיראו כאילו אני סתם מחזיקה את הידיים מול הגוף,  ולאחריו הבטיח לי הרשג"ד כי בפעם הבאה הוא ייכנס בכבודו ובעצמו לפעולה ויצפה בבנות (כנראה בגלל זה קוראים לתנועה, "הצופים") ולאחר מכן יגיע למסקנות ולפיהן יפעל בהתאם (?).

וכך חזרנו הביתה מתכננות על הילדה הזאת המון תיכנונים אם היא תמשיך להרביץ ולקלל ואיך נערב את ההורים שלה, וגם, איך נשיג סוף סוף את הפלאפון שלה....ושל אמא שלה...

עכשיו, רק תראו את ההבדל בין נשים וגברים, אני הייתי עסוקה במה קרה לילדה ומזועזעת מזה שהרביצו לה, בעלי לעומת זאת שאל אותה ישר: "רגע, אז החזרת לה?", "תראי לי מה בדיוק עשית?,  עשית לה רגל ראשונה? (תרגיל בג'יאוג'יצו), או שעשית לה אולי הטלה? (עוד תרגיל בג'יאוג'יצו), חבל, לא עשית, זה היה מציל אותך, למה לא נתת לה בעיטה מסובבת כמו שלימדתי אותך? (עוד תרגיל בג'יאוג'יצו...),טוב, תעמדי, פעם הבאה שהיא באה עלייך, את עושה לה ככה...."

בערב, אחרי שהילדה היתה כבר נקיה ומסורקת ונראתה כרגיל כמו מלאך קטן, כשחיבקתי אותה ואמרתי לה לילה טוב, היא חיבקה לי חזק חזק את הצוואר ואמרה לי: "אימוש, שיחקת אותה היום..."

מה שמראה לכם שלהיות אמא משוגעת זה ממש ממש משתלם.

וקצת חותמות לסיום סיומת (כן, פוסט הצופים השפיע עלי...)









אוהבת אתכן
מקופלת

יום שבת, 5 בפברואר 2011

צרות עם בנים

התקופה האחרונה התאפיינה בהתנהגויות הזויות מצד הגברים בבית (ויש ארבעה כאלה...)


הכל התחיל ממני ומהפה הגדול שלי.


"קבעתי לרוץ עם חבר" הודיע לי בעלי ביום ו' אחה"צ.
"אה, באמת?" אמרתי לו בעודי שרועה על הספה בסלון ומכרסמת עוגיית שוקולד, "איזה נהדר שאתה עושה כושר, אני הייתי מתה לעשות כושר, אבל אף פעם לא יוצא לי (כבר עשרים שנה בערך...)"  הוספתי בעצבות מסוימת וליקטתי את הפירורים האחרונים שהצליחו להתחמק.


אחרי שתי דקות חזר בעלי במלוא המרץ, הקים אותי מהספה ואמר לי למרבה החרדה: "יאללה, לכי תעלי על בגדי ספורט, אנחנו יוצאים לריצה(!!!), החבר הבריז לי".
מאחר ולא רצתי מאז התיכון, וגם אז עשיתי כל מאמץ להמנע מהפעילות המסוימת הזאת, ישר התחננתי על נפשי (הליכה, ואם אפשר מתונה....וברור שמצטרף גם התינוק בעגלה כי כרגיל אין שום דרך להרדים אותו בזמנים ראויים...).
וכך צעדנו במעלה השכונה (זה כל הזמן היה במעלה, אף פעם לא במורד...),  בעלי (שייקרא מעכשיו "המאמן", "המאמן חסר הלב" אם רוצים שם פרטי וגם משפחה)  בראש עם העגלה, אני נשרכת אחריו ולא רואה בעיניים אבל מקפידה לקטר פעם בדקה, והוא עוד מעיז מדי פעם להגיד לי "הופ הופ". בטח "הופ הופ", אם רק היה לי כח, הייתי מראה לו מה זה "הופ הופ", אבל גססתי, באמת....

ואז, אחרי איזה מליוני עליות וקילומטרים (בעלי אומר שזה יותר בכיוון של מטרים, וגם זה לא בטוח...)כשסוף סוף חזרנו הביתה, בעלי הפקיד את התינוק בידי אחיו הממאנים, הוציא את מזרן הפעילות והכריח אותי לעשות כל מיני כפיפות בטן (אבל של בנות...) וגם שכיבות סמיכה (אבל של בנות..) ואפילו קצת מתיחות (או, סוף סוף משהו הגיוני...) וברוב חוצפתו עוד קבע איתי אימון נוסף ביום ג' הקרוב (וחוזר חלילה פעמיים בשבוע).
מה אני אגיד לכן, בסוף אני עוד אכנס באמת לכושר, רחמנא ליצלן, בניגוד לרצוני.....


אחר כך הגיע התור של הפעוט (ברור שהפעוט חייב להיות מסובך במשהו כהרגלו).



באחד הימים חזרנו כרגיל מהגן, הפעוט צוהל בראש ומכרסם עוגיית שוקולד שקיבל בצהרון (זה הדבר היחיד שעבר בגנים ממני אליו, האהבה לשוקולד...) ואני נסחבת אחריו עם התינוק בכיסא של האוטו, שלושה מעילים בידיים, התיק של הגן וספר הספריה שלו.
בקצה הרחוב פגש הפעוט חבר מהגן, "אתה רוצה לבוא אלי?" מיד הזמין אותו החבר, "יש לי אוטו שהופך לספיידרמן ואחר כך לסופרמן" רימה אותו הילד בלי בושה.

"אמא, אני יכול?" שאל הפעוט בלהיטות, "יש לו אוטו שהופך לספבנן ואחר כך לסופרנן" (ככה זה כשאתה לא באמת נאמן לגיבורי העל שלך...).
"אתה יכול" השבתי מתקדמת הביתה לאט לאט ובתנועות רובוטיות (אימון הכושר המפרך נתן מיד את אותותיו), "רק קודם ניכנס הביתה וננקה את החול מהנעליים".
אחרי שתי דקות כבר האצלתי סמכויות לבני הגדול לקחת את הפעוט לחבר, הפקדתי את התינוק בידי אחותו (זה עניין שמחזיק משהו כמו 5 דקות) והלכתי להכין לי קפה מתכננת הרים של תוכניות על איך התינוק נרדם לשעתיים ואני מספיקה לתפור וליצור מליוני דברים. בשניה שרתחו המים שמעתי דפיקות קלושות בדלת, ואחרי שניה צלצולים עזים ותכופים בפעמון, ניגשתי לפתוח, ומי עומד שם, סמוק לחיים מהרוח הקרה ומתנשף כמו כלבלב קטן? 
כן, הפעוט בכבודו ובעצמו שהבין אחרי שתי דקות אצל החבר שהוא סתם מרמה אותו ושום דבר לא יהפוך לסופרנן או ספבנן, והחליט לחזור באופן עצמאי הביתה ופשוט קם, וחזר הביתה לבד.
אז נכון שזה רחוב ממש קטן, אבל בכל זאת, ילד קטן בן 3.5 שמסתובב חופשי ברחוב....מפחיד.... 

השלישי בתור הוא הבן הגדול.
"אמא, אני יכול ללכת לחבר אחרי הלימודים?" ביקש הגדול וגם קיבל אישור יציאה עם התראה בצידו ("אם אתה לא משאיר את הפלאפון פתוח, או ואבוי לך...").
בארבע (כל האירועים קרו באזור השעה ארבע) התחלתי להתקשר לילד, ולהתקשר, ולהתקשר....
טוב, קורה שהפלאפון נכבה, אמנם לילד הזה זה קורה הרבה מאוד, ואמנם הוא תחת אזהרה חמורה, אבל סביר להניח שהכל בסדר, אמרתי לעצמי.
בשש וחצי בעלי חזר הביתה ומצא אישה הסטרית אחת (ועוד שלושה ילדים אדישים וערימת כלים בכיור אבל זה ממש לא קשור...). "תתקשרי לחבר הביתה או לפלאפון, רק תשיגי כבר את הילד" שפך בעלי טיפת שמן על המדורה שכבר בערה ממילא.
התקשרתי לפלאפון של החבר, "כן, הוא היה פה" אמר החבר, "הוא הלך בארבע הבייתה".....
"הלך בארבע הבייתה" התחילו לרעוד לי הידיים...

"תתקשרי לכל החברים שלו" אמר לי בעלי, כבר מתכנן איך הוא מתחיל לנסוע בכל השכונה ומחפש את הילד זרוק איפשהו...."אני מתקשרת לחברים ואם הוא לא שם אני מרימה טלפון למשטרה" הודעתי לבעלי בקול שהרעד מכפות הידיים הצליח להתגנב גם לתוכו.

אחרי שתי דקות הילד מתקשר (עכשיו תדמיינו לכן מן קול אדיש ומתחלף כזה של נער מתבגר שנשמע תמיד כאילו הרגע העירו אותו מהשינה), "אמא, את יכולה לבוא לקחת אותי? אני אצל החבר".
"לא אתה לא" הודעתי לו בזעם (שנמהל בהקלה ותחושה קטנה של התעלפות), "אה, זה היה ד' השני מהכיתה שלי שהיה פה והלך בארבע" הסביר הילד "את יודעת איך זה כשנהנים, לא שמים לב שהזמן עובר, אז את באה?"

זה הרגע, כמו שאמרה חברה שלי, בו הילד הופך מילד חטוף לילד חצוף....


האחרון בתור הוא התינוק שפשוט מוציא שיניים ומתנהג בצורה אופיינית למשפחה (אף פעם לא עושה מה שאומרים לו לעשות..מתבכיין, מקטר...אין חדש תחת השמש...).

קשה, (עם ש' שורקנית כמו שאומר הפעוט..), קשה....



לסיום, עוד קצת בתים שהכנתי (הם מתרבים, מסתבר, אם לא משגיחים עליהם...).
שניים לפי ההדרכה שהעליתי פה בבלוג ואחד נוסף בלבד עם רקמה.







תראו איזה יופי של בתי ציפורים הכינו אורית, ענתיס , נעמה ומיכל פ, תענוג, פשוט תענוג לראות כאלה יצירות. 

תודה לכל מי שכותבת לי תגובה, בזכות התגובות שלכן אני ממשיכה לכתוב.
שיהיה לנו שבוע מלא בריאות ואושר

נשיקות,
מקופלת