צרות עם בנים

התקופה האחרונה התאפיינה בהתנהגויות הזויות מצד הגברים בבית (ויש ארבעה כאלה...)


הכל התחיל ממני ומהפה הגדול שלי.


"קבעתי לרוץ עם חבר" הודיע לי בעלי ביום ו' אחה"צ.
"אה, באמת?" אמרתי לו בעודי שרועה על הספה בסלון ומכרסמת עוגיית שוקולד, "איזה נהדר שאתה עושה כושר, אני הייתי מתה לעשות כושר, אבל אף פעם לא יוצא לי (כבר עשרים שנה בערך...)"  הוספתי בעצבות מסוימת וליקטתי את הפירורים האחרונים שהצליחו להתחמק.


אחרי שתי דקות חזר בעלי במלוא המרץ, הקים אותי מהספה ואמר לי למרבה החרדה: "יאללה, לכי תעלי על בגדי ספורט, אנחנו יוצאים לריצה(!!!), החבר הבריז לי".
מאחר ולא רצתי מאז התיכון, וגם אז עשיתי כל מאמץ להמנע מהפעילות המסוימת הזאת, ישר התחננתי על נפשי (הליכה, ואם אפשר מתונה....וברור שמצטרף גם התינוק בעגלה כי כרגיל אין שום דרך להרדים אותו בזמנים ראויים...).
וכך צעדנו במעלה השכונה (זה כל הזמן היה במעלה, אף פעם לא במורד...),  בעלי (שייקרא מעכשיו "המאמן", "המאמן חסר הלב" אם רוצים שם פרטי וגם משפחה)  בראש עם העגלה, אני נשרכת אחריו ולא רואה בעיניים אבל מקפידה לקטר פעם בדקה, והוא עוד מעיז מדי פעם להגיד לי "הופ הופ". בטח "הופ הופ", אם רק היה לי כח, הייתי מראה לו מה זה "הופ הופ", אבל גססתי, באמת....

ואז, אחרי איזה מליוני עליות וקילומטרים (בעלי אומר שזה יותר בכיוון של מטרים, וגם זה לא בטוח...)כשסוף סוף חזרנו הביתה, בעלי הפקיד את התינוק בידי אחיו הממאנים, הוציא את מזרן הפעילות והכריח אותי לעשות כל מיני כפיפות בטן (אבל של בנות...) וגם שכיבות סמיכה (אבל של בנות..) ואפילו קצת מתיחות (או, סוף סוף משהו הגיוני...) וברוב חוצפתו עוד קבע איתי אימון נוסף ביום ג' הקרוב (וחוזר חלילה פעמיים בשבוע).
מה אני אגיד לכן, בסוף אני עוד אכנס באמת לכושר, רחמנא ליצלן, בניגוד לרצוני.....


אחר כך הגיע התור של הפעוט (ברור שהפעוט חייב להיות מסובך במשהו כהרגלו).



באחד הימים חזרנו כרגיל מהגן, הפעוט צוהל בראש ומכרסם עוגיית שוקולד שקיבל בצהרון (זה הדבר היחיד שעבר בגנים ממני אליו, האהבה לשוקולד...) ואני נסחבת אחריו עם התינוק בכיסא של האוטו, שלושה מעילים בידיים, התיק של הגן וספר הספריה שלו.
בקצה הרחוב פגש הפעוט חבר מהגן, "אתה רוצה לבוא אלי?" מיד הזמין אותו החבר, "יש לי אוטו שהופך לספיידרמן ואחר כך לסופרמן" רימה אותו הילד בלי בושה.
"אמא, אני יכול?" שאל הפעוט בלהיטות, "יש לו אוטו שהופך לספבנן ואחר כך לסופרנן" (ככה זה כשאתה לא באמת נאמן לגיבורי העל שלך...).
"אתה יכול" השבתי מתקדמת הביתה לאט לאט ובתנועות רובוטיות (אימון הכושר המפרך נתן מיד את אותותיו), "רק קודם ניכנס הביתה וננקה את החול מהנעליים".
אחרי שתי דקות כבר האצלתי סמכויות לבני הגדול לקחת את הפעוט לחבר, הפקדתי את התינוק בידי אחותו (זה עניין שמחזיק משהו כמו 5 דקות) והלכתי להכין לי קפה מתכננת הרים של תוכניות על איך התינוק נרדם לשעתיים ואני מספיקה לתפור וליצור מליוני דברים. בשניה שרתחו המים שמעתי דפיקות קלושות בדלת, ואחרי שניה צלצולים עזים ותכופים בפעמון, ניגשתי לפתוח, ומי עומד שם, סמוק לחיים מהרוח הקרה ומתנשף כמו כלבלב קטן? 
כן, הפעוט בכבודו ובעצמו שהבין אחרי שתי דקות אצל החבר שהוא סתם מרמה אותו ושום דבר לא יהפוך לסופרנן או ספבנן, והחליט לחזור באופן עצמאי הביתה ופשוט קם, וחזר הביתה לבד.
אז נכון שזה רחוב ממש קטן, אבל בכל זאת, ילד קטן בן 3.5 שמסתובב חופשי ברחוב....מפחיד.... 

השלישי בתור הוא הבן הגדול.
"אמא, אני יכול ללכת לחבר אחרי הלימודים?" ביקש הגדול וגם קיבל אישור יציאה עם התראה בצידו ("אם אתה לא משאיר את הפלאפון פתוח, או ואבוי לך...").
בארבע (כל האירועים קרו באזור השעה ארבע) התחלתי להתקשר לילד, ולהתקשר, ולהתקשר....
טוב, קורה שהפלאפון נכבה, אמנם לילד הזה זה קורה הרבה מאוד, ואמנם הוא תחת אזהרה חמורה, אבל סביר להניח שהכל בסדר, אמרתי לעצמי.
בשש וחצי בעלי חזר הביתה ומצא אישה הסטרית אחת (ועוד שלושה ילדים אדישים וערימת כלים בכיור אבל זה ממש לא קשור...). "תתקשרי לחבר הביתה או לפלאפון, רק תשיגי כבר את הילד" שפך בעלי טיפת שמן על המדורה שכבר בערה ממילא.
התקשרתי לפלאפון של החבר, "כן, הוא היה פה" אמר החבר, "הוא הלך בארבע הבייתה".....
"הלך בארבע הבייתה" התחילו לרעוד לי הידיים...

"תתקשרי לכל החברים שלו" אמר לי בעלי, כבר מתכנן איך הוא מתחיל לנסוע בכל השכונה ומחפש את הילד זרוק איפשהו...."אני מתקשרת לחברים ואם הוא לא שם אני מרימה טלפון למשטרה" הודעתי לבעלי בקול שהרעד מכפות הידיים הצליח להתגנב גם לתוכו.

אחרי שתי דקות הילד מתקשר (עכשיו תדמיינו לכן מן קול אדיש ומתחלף כזה של נער מתבגר שנשמע תמיד כאילו הרגע העירו אותו מהשינה), "אמא, את יכולה לבוא לקחת אותי? אני אצל החבר".
"לא אתה לא" הודעתי לו בזעם (שנמהל בהקלה ותחושה קטנה של התעלפות), "אה, זה היה ד' השני מהכיתה שלי שהיה פה והלך בארבע" הסביר הילד "את יודעת איך זה כשנהנים, לא שמים לב שהזמן עובר, אז את באה?"

זה הרגע, כמו שאמרה חברה שלי, בו הילד הופך מילד חטוף לילד חצוף....


האחרון בתור הוא התינוק שפשוט מוציא שיניים ומתנהג בצורה אופיינית למשפחה (אף פעם לא עושה מה שאומרים לו לעשות..מתבכיין, מקטר...אין חדש תחת השמש...).

קשה, (עם ש' שורקנית כמו שאומר הפעוט..), קשה....



לסיום, עוד קצת בתים שהכנתי (הם מתרבים, מסתבר, אם לא משגיחים עליהם...).
שניים לפי ההדרכה שהעליתי פה בבלוג ואחד נוסף בלבד עם רקמה.

תראו איזה יופי של בתי ציפורים הכינו אורית, ענתיס , נעמה ומיכל פ, תענוג, פשוט תענוג לראות כאלה יצירות. 

תודה לכל מי שכותבת לי תגובה, בזכות התגובות שלכן אני ממשיכה לכתוב.
שיהיה לנו שבוע מלא בריאות ואושר

נשיקות,
מקופלת