יום שישי, 30 בנובמבר 2012

חמין מקרוני

לפני שבועיים בשבת החלטנו לחרוג ממנהגנו ובמקום ללכת לאכול אצל ההורים, להשאר בבית לצהריים. היתה שבת חורפית קצת ולכן החלטתי שזה זמן מצויין להכין חמין. לא שהכנתי אי פעם חמין קודם, אבל באמת, כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
החלטתי ללכת על "חמין מקרוני" שנשמע לגמרי מגניב כזה....
אז בשישי בצהריים התייצבתי במטבח וטיגנתי בצלים ועוף וירקות כאילו אין מחר, ואת כל אלה העמדתי בשכבות עם המקרוני המבושל בתוך הסיר, הבית הריח נפלא, הסיר נראה נהדר ואני אמרתי לעצמי באושר: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת, ויאכל גם טעים...", תקעתי את הסיר בתנור, שמתי על חום נמוך והלכתי לתפור בובה.

בשבת בבוקר הרגשתי שמשהו קצת לא בסדר, לא היה בבית ריח של אוכל. הלכתי לבדוק את המתכון ואת הסיר. ואכן, במתכון נאמר כי יש לאטום היטב את הסיר עם נייר אפיה (ולכן אין ריח הסברתי לעצמי, כי הכל אטום...), וגם היה כתוב שהביצים שהוטמנו בין המקרוני על קליפתן, ייראו מבחוץ לבנות, אבל בפנים יהיו שחומות ויפות. ובאמת, הן נראו לבנות לגמרי, סגרתי את הסיר והלכתי לתפור בובה (טוב, זה שקר וכזב, הקטנים היו ערים ולכן הייתי צריכה כמו בכל שבת בבוקר לשמש על תקן המשרתת האישית שלהם ולהגיש להם ארוחת בוקר, ולשים להם משהו נחמד בטלויזיה, ולנגב להם, ולשחק איתם וכדומה...עד שמישהו מהגדולים מואיל להתעורר ולרדת לסלון ואז אני יכולה סוף סוף לשכב על אחת הכריות המעפניות של הסלון, מכוסה בשמיכה שהתינוק גורר אחריו לכל מקום ולישון תוך כדי זה שמדי פעם התוכי המוטרף נוחת עלי באחד מנסיונות התעופה הכושלים שלו ובכל פעם שאני נרדמת כראוי, מישהו חושב שלשבת על אמא ולראות טלויזיה זה משעשע...).

בשתיים בצהריים קראתי בחגיגיות לכל בני המשפחה לבוא לאכול. הסיר (שעדיין לא הריח כמו אוכל אבל סיים המון שעות בתנור) הונח כלאחר כבוד במרכז השולחן, ואני התחלתי לשלות מתוכו שכבות שכבות של אוכל.
כבר ברגעי השליָיה הבנתי שמשהו לא לגמרי בסדר, הביצים היו למשל לבנות לחלוטין (מבפנים) וחלקן אף רטטו. המקרוני היו בהירים, תפוחי האדמה, שהיו אמורים להיות שחומים מבחוץ ורכים מבפנים, נדבקו לקרקעית הסיר ונראו צהובים ועצובים.

כולם ישבו והתבוננו בצלחות שלהם, אף רחש לא נשמע, אף ציפור לא צייצה (חוץ מהתוכי שצרח כדרכו כמו מטורף, עכשיו הוא למד לומר את שמו -  "אוקי" , במין קול מתכתי ומוזר כזה וכל היום הוא קורא לעצמו ותמיד זה עם סימן שאלה בסוף..."אוקי?" "אוקי?" הלוואי והוא היה כבר עונה לעצמו...),  רק התינוק אחז בידו את הביצה (הרוטטת) שלו והזיז אותה בהשתאות מצד לצד (זה ג'לי? זה ביצה? זה מוצק? למה אם אני הופך את זה זה לא נופל?).

הילדים שלי, שלרוב חושבים שאני מבשלת את האוכל הטעים ביותר בעולם ואף המליצו לי ללכת לאודישנים של מאסטר שף (כן, בטח, מספיק לי להשפיל את עצמי בבלוג, טלויזיה זה כבר נראה לי יותר מדי...), ישבו בשתיקה מוחלטת, בעלי התבונן באי נוחות בצלחתו (לאכול? לא לאכול? להגיד שזה לא מבושל? מה יקרה לי אחר כך? ואם אני אגיד, מה אשתי תעשה לי?).

יכלתי לכתוב לכם למשל שהנושא הזה קצת העציב אותי ולכן ישבתי ליד השולחן ומחיתי דמעה קטנה מזוית העין, יכלת אפילו להגיד שהתייפחתי התייפחות קטנה ונשית, אבל זה יהיה שקר מושלם (ובבלוג לא משקרים), האמת היא שישבתי וייללתי (בקול רם), מן בכי כזה כמו שבוכה התינוק כשהוא נופל ומקבל מכה ממש ממש חזקה (עם המון דמעות וקולות כאלה של: וואוווו, ווואוווו, ווואוווו, שעולים ויורדים כמו אזעקה...), בכי כל כך גדול ורב שהצריך ספיגה באחד ממחזיקי הסירים שהיה מונח לידי (ואז, כשזה היה רטוב, השתמשתי במחזיק הסירים השני).

באותו הרגע התרחשו מספר דברים:
כולם (בפחד) אחזו במזלגותיהם ודחפו כמויות לא מבוטלות לתוך פיהם (התינוק אכל את הביצה הרוטטת),
בעלי התעורר מהסיוט בו היה שרוי (רק כדי לגלות שזו מציאות), ליטף לי בעדינות את היד ואמר לי: "די, די, לא קרה כלום... אני מקווה שזה לא יירָפה את ידייך בהמשך לעשות לנו כל מיני מאכלים שאנחנו לא מכירים....", המשפט הזה השיג את התוצאה ההפוכה וגרם לפרץ חדש של יללות ואף למלחמה קטנה ביני לבין עצמי בין הרצון להטיח את עצמי על הרצפה (כמנהג התינוק בקניון) ובין הצורך להתנהג בצורה מכובדת ובוגרת כאם (בין כה כבר לא יישמתי את זה, אז לפחות אני אוכל לשכב על הרצפה ולבכות, לא?...).

זאת היתה ארוחה קצרה במיוחד, אולי הקצרה ביותר שחווינו, כולם קמו שבעים (לדבריהם, בניגוד לצלחותיהם) והתרחקו במהירות מאזור האסון, ורק אני נותרתי וחצי סיר ענקי בידי.
הרצון הראשוני היה לקחת את הסיר (על תכולתו) ולהשליך אותו לזבל בחוץ.
אבל אחר כך התגברתי (שוב) על עצמי (יום מופלא של שליטה עצמית חלקית), הכנסתי את הסיר חזרה לתנור, חיממתי אותו לחום משולש מזה שהיה כתוב במתכון והלכתי לתפור  בובה.
אחרי שעה כבר היה בבית ניחוח חלומי, אחרי שעתיים הביצים הפסיקו לרטוט וקיבלו גוון שחמחם, אחרי שלוש שעות הוצאתי את הסיר, חילקתי ממנו מנות לצהריים של מחר לילדים וסוף סוף יכלתי לסגור את הפרק הזה בחיי.
28 שעות של התעסקות בחמין....למחרת הילדים דיווחו לי שהאוכל היה טעים בטירוף.

מסקנה לעצמי: אם זה נראה לא מבושל, מריח לא מבושל ויש לזה טעם של לא מבושל, אז זה לא מבושל!!!!


♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥


איך זה שעברו רק חודשיים וחצי מתחילת שנת הלימודים והבן שלי הספיק לאבד את הקלמר שלו (על כל תכולתו, כמובן)? ואתמול הוא הודיע לי שגם המחשבון המדעי שלו נאסף אל אבותיו (אבותיו זה המחשבון המדעי והקלמר של שנה שעברה שאבדו גם הם...), שלא לדבר על זה שכבר קניתי לו (ולאחותו) שלושה ספרי לימוד שהם הספיקו לאבד...

חבל שזרקתי את רשימת הספרים והציוד שהם קיבלו בתחילת השנה, מסתבר שאני אצטרך להשלים את כולה שוב עד סוף השנה...

♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥


פוסט רצוף תלאות זה מסתיים בבובה.
את החמודה הזו הכנתי לפי ההדרכה הזאת בדיוק.
(טוב, לא בדיוק, קודם רקמתי את הפנים והוספתי לבד במקום כפתורים, ורק אחר כך תפרתי ומילאתי, ולכן הפנים יצאו לצערי שילדיות לחלוטין ולא שמנמנות ועגלגלות כפי שהיו אמורות להיות...).

מסקנה לעצמי: קודם תופרים, אחר כך רוקמים, קודם מבשלים, אחר כך אוכלים.... לא הפוך...










איזה סוף שבוע מקסים יש בחוץ
נשיקות
ותודה על התגובות הנהדרות שלכם,
מקופלת

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

שוב כשלון במבחן בתקשורת

אז דבר ראשון, אני חייבת לכם את הסיפור על טיפת חלב:

התינוק, שהוא בן שנתיים וחצי (ולגמרי חמור גדול כפי שאומרים במחוזותינו) היה צריך ללכת לטיפת חלב לחיסון אחרון (עד שיגיע לביה"ס), אחרי החיסון נקבעה לו בדיקת תקשורת.

בעלי לקח אותו וכשסיימו שם הוא התקשר לדווח:
אני: "נו, אז איך היה?"
בעלי: "אוי, היה נורא, את יודעת איך זה, אני יושב שם עם הקטנצ'יק על הברכיים, כולי מזיע, ואת יודעת איך אני שונא זריקות ופוחד ממחטים, ואז האחות הכינה את המחט וחשבתי שאני מתעלף, ועוד הייתי צריך להחזיק את הילד ממש ממש טוב שזה לא יזוז, היא מתקרבת עם המחט ואני מרגיש שכל הדם בורח לי מהראש ועוד רגע אני נופל שם, ואז היא תוקעת את המחט וממש קשה לי להחזיק אותו, ואז עוד אני רואה טיפת דם, ממש ראיתי כבר עיגולים שחורים בעיניים וסחרחורת כזאת..סיוט, אני אומר לך, סיוט, עד עכשיו עוד לא התאוששתי..."
אני: "לא איך היה לך? איך היה לילד? (כאילו?)"
בעלי (מאמץ את זכרונו): "לילד? ...אה, הילד, היה לו סבבה, הוא בכה שניה ושכח מזה" ואז הוסיף (בהערכה), "הוא אחלה גבר".

אחר כך האחות עשתה לתינוק בדיקת תקשורת. אם העניין הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שלפני שנתיים וחצי בדיוק כתבתי את הפוסט הזה שנקרא "כשלון במבחן בתקשורת", שבו הפעוט הלך לטיפת חלב ונכשל כשלון חרוץ בבחינה הזאת. אני לא אבוא ואשקר לכם עכשיו, גם הבדיקה של התינוק הסתיימה באותו האופן.
  התינוק, שבבית צורח כמו משוגע אם הוא רוצה משהו,למשל אם הוא רעב, אז הוא מבקש "כחם כִּיחְלוּם" שזה "לחם בלי כלום", (לא, באמת, איך לא הבנתם את זה לבד?), או שהוא מבקש "אוכלקס עם לָלַב" שזה "קורנפלקס עם חלב" (כאילו?) ולא נרגע עד שהוא מקבל את מבוקשו, ישב בבדיקה הזאת בשתיקה גמורה על ברכי אבא שלו ונראה קטן ותינוקי מתמיד (הוא ניסה להצדיק את הכינוי הלא הולם שאמא שלו הדביקה לו עם לידתו ומסרבת לשנות...).

האחות הביאה את מזוודת המשחקים, פתחה אותה, כיסתה (בדיוק כמו בפעם הקודמת) את פניה בנייר (אם אפשר לבדוק את השמיעה של הילד תוך כדי, אז למה לא? ואולי כדאי גם את השפיות של האחות....) וזרקה הוראות לחלל האויר (למשל לשים את הקוביה בתוך ההמזוודה), התינוק, כמו אחיו הגדול לפניו, וכמו כל ילדי ישראל המגיעים לבדיקת תקשורת, הביט בה רגע ארוך בתדהמה (ושאל את עצמו: "מה יש לה זאת? כאילו, מה הבעיה שלה?") ואז ענה כדרכו.
 אתם מכירים את הקטע הזה שילדים קטנים נורא מתביישים לענות? ואז שעה יוצא להם אויר מהפה לפני שיוצאות להם המילים? אז התינוק ישב ושעה ארוכה יצא מפיו רק אויר, ובסוף בקע הקול הכי קטן והכי דקיק בעולם והוא אמר לה: "לללאאא-בבבבאאא-ללללייי", והאחות ארזה את מזוודת המשחקים, ייעצה לנו לעבוד איתו בבית ולחזור בעוד חודש לבדיקת התקדמות (כאילו, בטח...).

אני, כאמור, לא הייתי שם, ובעלי סיפר לי את כל הסיפור הזה כולל הדגמות וחיקויים, הוא עשה את זה כל כך יפה (כולל ההוצאה הארוכה של האויר מהפה, והקול הדקיק...) וכל כך נהניתי מהסיפור הזה (חדי העין הבחינו מן הסתם שאולי המיקוד שלי לא במה שחשוב, כמו למשל שאף ילד שלי לא עובר את המבחן תקשורת הנוראי הזה...) אבל בהחלט הפקנו ממנו את המיטב, זאת אומרת אני הפקתי את המיטב, בעלי סתם נאלץ להדגים לי חזור והדגם וכיום למרבה הצער הוא מסרב לעשות זאת...לא ברור לי למה...

♥__________________________________________________♥

בשבת בבוקר אני מוצאת חילזון בגינה, מיד אני קוראת לפעוט לבוא לראות, הפעוט שגם ככה לא מת על חיות ריריות עומד במרחק ביטחון.
"אתה רואה"? אני אומרת לו, "החילזון זוחל מאוד מאוד לאט, הוא מאוד מאוד איטי".
הפעוט מסתכל רגע בעניין ואז אומר לי: "מה, איטי כמו האינטרנט שלנו?"

♥__________________________________________________♥


אחר הצהריים מתקשר חבר של הפעוט. לכולם בבית (מלבד הפעוט) ברור מה החבר רוצה, הוא רוצה לבוא אלינו.
אני עונה ואז מושיטה את הטלפון לפעוט: "קח, זה איזה חבר שלך, גיא מָעוז".
 "מה?" אומר לי הפעוט בדאגה, "אני לא מכיר ילד כזה". 
"נו, תענה כבר" אני אומרת לו, "זה בטח איזה חבר שלך מהגן".
ואז הפעוט עונה בהיסוס רב ואפשר לשמוע אותו אומר איזה 50 פעם "מָה?, מָה?, מָה?", ואחרי כל ה"מָה" הזה הוא אומר לחבר שלו (ברוב חוסר נימוס של ילד בן 5): "אבל מה אתה רוצה ממני?" (ולכל בני המשפחה שעומדים לידו בא לצרוח לו: "לבוא... כאילו?") ובסוף הפעוט סוגר את הטלפון ואומר לי (בתוכחה): "אמא זה גיא מֵעוז, הוא חבר שלי מהגן שלי, לא גיא מָעוז"
ואני רוצה להגיד לו: "ולא הצלחת להבין שזה הוא לפני כן? בלי הניקוד של המילה, כאילו?", אבל אני שותקת (כי אני אמא ולא ילדה בת 5), והחבר שלו בא ואז הפעוט יושב על המחשב שלו ומסרב לקום ולשתף את החבר (אולי הוא עדיין לא זיהה אותו, בכל זאת קָמץ במקום צֵירה זה מהותי) עד שמישהו מתערב וסוגר את המחשב.

ובזכות הפוסט הזה גם מישהי למדה לנקד....
♥__________________________________________________♥


הילדונת הוזמנה לבת מצווש, לא סתם בת מצווש, אלא הראשונה בשכבה, ולכן כבר כמה ימים לפני האירוע התייצבה הילדה (בזעף) במרכז חדרה והודיעה לי שאין לה שום דבר ללבוש ואין לה גם מה לנעול..לגמרי...

אני סירבתי להילחץ (בכל זאת, כל פעם שפותחים את דלת הארון שלה נופלים עליך מליון בגדים, מה שמראה שיש שם כנראה משהו, ואם מנסים להכנס לחדר שלה מיד נתקלים בהמון זוגות נעליים שזרוקות על הריצפה..וגם כל ספרי הלימוד שלה, וכלי כתיבה, וערימות לא מזוהות של דברים, הקיצר, המנעו מכניסה לחדר שלה).

ואז הילדה הלכה והתקשרה לאבא שלה שמיד אמר לי: "עזבי הכל וקחי אותה עכשיו לקנות משהו". כי ככה זה אבות ובנות (במיוחד כשיש לך בת אחת), אתה פשוט עושה מה שהיא אומרת לך.

ובכל זאת לא צייתתי להוראה (כי יש עוד שלושה ילדים בבית, כאילו? ואם אני לוקחת את הקטנים לחנות בגדים מיד הם מתחילים להכנס לתוך הגלגלים האלה של הבגדים ולעשות קולות ולהתחבא ואז אני צריכה לעשות כאילו זה ילדים של מישהו אחר ולא שלי, והם מסגירים אותי וצועקים "אמא, תראי אותי..." וכולי עייפה ועצבנית ומזיעה, שלא לדבר על המוכרות בחנות ששונאות את כולנו ביחד וגם כל אחד מאיתנו בנפרד... ולכן סירבתי בתוקף).

אז עברנו על כל ארון הבגדים שלה בגד אחר בגד עד שהצלחתי למצוא גופיה מהממת שקניתי לה כשהייתי בספרד (שהיא לא רצתה ללבוש כי היא כבר לבשה אותה פעם אחת בערב חג, כאילו?) ועוד איזה מכנס ורוד שהיא לא לבשה מעולם (וגם התכוונה להמשיך לא ללבוש, אם זה תלוי בה) ונעלי בובה חמודות בורוד כמובן (אבל היא נעלה אותן אולי 8 פעמים..גג... ככה שהן הרוסות...לגמרי...) וסידרנו לה את השיער עם כמה צמות קטנות וחרוזים, ואפילו מריחה קטנה ובהירה של איפור, והתיק הקטן והאלגנטי שחמותי הביאה לה מקוריאה וכמה תכשיטים עדינים ובאמת, כל העסק לקח לא יותר מ 4-5 שעות של התכוננות וככה היא נאלצה ללכת, עם בגדים שהיא כבר לבשה לפחות פעם אחת בעבר ונעליים שהן בבירור, לא חדשות....

למרות כל הקשיים האלה היא הצליחה להנות מאוד ולצרוח ביחד עם שאר חבריה לכיתה בזמן שהאורחים ניסו לאכול בשקט ובשעה 22:30 אבא שלה ואני הלכנו להחזיר אותה (ואז היא אמרה לנו שלכל האחרים הרשו להישאר עד 23:00) ובאוטו היא אמרה לי (ברצינות ובתקיפות): "אמא, יהיו בערך עוד 20 אירועים כאלה לחברות שלי, ואין לי שום דבר ללבוש ככה שאת צריכה לקנות לי בגדים חדשים (ונעליים, זה ברור)", ואז היא הוסיפה באיום: "ואין לי שום כוונה לחזור על אותו הבגד פעמיים!!!", ואני ובעלי רק הסתכלנו אחד על השניה ובעלי חשב שאולי כדאי לו להתחיל לעבוד גם בימי שישי בבוקר כדי לממן את הנסיכה שלו, ואני חשבתי לי שמזל שיהיה לי מה לכתוב בבלוג...וגם שתמיד רציתי כמה בנות ואולי טוב שיש לי רק אחת...
♥__________________________________________________♥


ולסיום: עדכון תוכי
טוב, לאחרונה התוכי החליט שהוא כלב (אבל רק של בעלי), מיד כשבעלי חוזר מהעבודה התוכי (שעומד על הכלוב שלו) מתחיל לרוץ באושר ימינה ושמאלה, ואז הוא קופץ לרצפה (ונוחת בריסוק איברים, הוא לגמרי לא הפנים את הקטע של התעופה) ורץ אחרי בעלי כאילו הוא הכלב שלו, ובעלי שמגיע מאוד רעב קודם כל מחמם לו אוכל (ואז התוכי רץ אחריו לכיוון המיקרו ועומד ומסתכל עליו בציפייה), והולך לשולחן לאכול (ואז התוכי רץ אחריו לשולחן ועומד בסבלנות ליד הרגליים שלו ואפילו לפעמים הוא פשוט עומד לו על הנעל) ואז סוף סוף בעלי מתפנה ומרים אותו ושניהם שמחים ומאושרים מאוד ואז בעלי מחזיר אותו לכלוב,  ובכל פעם שאני עוברת ליד הכלוב, התוכי רץ לצד השני ועושה כאילו הוא לא ראה אותי (למרות שאני זאת ששמה לו מים ואוכל ומנקה לו את הכלוב...דרעֵק קטן וצהבהב שכמותו, יום אחד אני אכין ממנו תוכי בתנור..או מרק תוכי...מה שיבוא לי באותו רגע...).

♥__________________________________________________♥

ועוד סיום קטן: נאלצתי לזנוח קצת את אייפדון, בכל זאת, אני רוצה להמשיך להישאר נשואה לבעלי האהוב...מקווה שאייפדון לא נעלב יותר מדי, אולי השבוע אני אפצה אותו עם כיסוי חדש ורוד ששמתי עליו כבר עין....

♥__________________________________________________♥

ועכשיו לסיום אמיתי (מבטיחה) תודה תודה תודה על כל התגובות החמודות שלכם (שלכן, יותר נכון), אני נהנית מכל אחת ואחת מהן ואף מקריאה תגובות נבחרות לבעלי (הוא מוכן לשמוע רק אם הן נוגעות אליו ישירות, המניוק...), אבל אני לא נכנעת לגחמות שלו.
בהמון אהבה
וציפיה לסוף שבוע חורפי
מקופלת