לפני שבועיים בשבת החלטנו לחרוג ממנהגנו ובמקום ללכת לאכול אצל ההורים, להשאר בבית לצהריים. היתה שבת חורפית קצת ולכן החלטתי שזה זמן מצויין להכין חמין. לא שהכנתי אי פעם חמין קודם, אבל באמת, כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
החלטתי ללכת על "חמין מקרוני" שנשמע לגמרי מגניב כזה....
אז בשישי בצהריים התייצבתי במטבח וטיגנתי בצלים ועוף וירקות כאילו אין מחר, ואת כל אלה העמדתי בשכבות עם המקרוני המבושל בתוך הסיר, הבית הריח נפלא, הסיר נראה נהדר ואני אמרתי לעצמי באושר: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת, ויאכל גם טעים...", תקעתי את הסיר בתנור, שמתי על חום נמוך והלכתי לתפור בובה.
בשבת בבוקר הרגשתי שמשהו קצת לא בסדר, לא היה בבית ריח של אוכל. הלכתי לבדוק את המתכון ואת הסיר. ואכן, במתכון נאמר כי יש לאטום היטב את הסיר עם נייר אפיה (ולכן אין ריח הסברתי לעצמי, כי הכל אטום...), וגם היה כתוב שהביצים שהוטמנו בין המקרוני על קליפתן, ייראו מבחוץ לבנות, אבל בפנים יהיו שחומות ויפות. ובאמת, הן נראו לבנות לגמרי, סגרתי את הסיר והלכתי לתפור בובה (טוב, זה שקר וכזב, הקטנים היו ערים ולכן הייתי צריכה כמו בכל שבת בבוקר לשמש על תקן המשרתת האישית שלהם ולהגיש להם ארוחת בוקר, ולשים להם משהו נחמד בטלויזיה, ולנגב להם, ולשחק איתם וכדומה...עד שמישהו מהגדולים מואיל להתעורר ולרדת לסלון ואז אני יכולה סוף סוף לשכב על אחת הכריות המעפניות של הסלון, מכוסה בשמיכה שהתינוק גורר אחריו לכל מקום ולישון תוך כדי זה שמדי פעם התוכי המוטרף נוחת עלי באחד מנסיונות התעופה הכושלים שלו ובכל פעם שאני נרדמת כראוי, מישהו חושב שלשבת על אמא ולראות טלויזיה זה משעשע...).
בשתיים בצהריים קראתי בחגיגיות לכל בני המשפחה לבוא לאכול. הסיר (שעדיין לא הריח כמו אוכל אבל סיים המון שעות בתנור) הונח כלאחר כבוד במרכז השולחן, ואני התחלתי לשלות מתוכו שכבות שכבות של אוכל.
כבר ברגעי השליָיה הבנתי שמשהו לא לגמרי בסדר, הביצים היו למשל לבנות לחלוטין (מבפנים) וחלקן אף רטטו. המקרוני היו בהירים, תפוחי האדמה, שהיו אמורים להיות שחומים מבחוץ ורכים מבפנים, נדבקו לקרקעית הסיר ונראו צהובים ועצובים.
כולם ישבו והתבוננו בצלחות שלהם, אף רחש לא נשמע, אף ציפור לא צייצה (חוץ מהתוכי שצרח כדרכו כמו מטורף, עכשיו הוא למד לומר את שמו - "אוקי" , במין קול מתכתי ומוזר כזה וכל היום הוא קורא לעצמו ותמיד זה עם סימן שאלה בסוף..."אוקי?" "אוקי?" הלוואי והוא היה כבר עונה לעצמו...), רק התינוק אחז בידו את הביצה (הרוטטת) שלו והזיז אותה בהשתאות מצד לצד (זה ג'לי? זה ביצה? זה מוצק? למה אם אני הופך את זה זה לא נופל?).
הילדים שלי, שלרוב חושבים שאני מבשלת את האוכל הטעים ביותר בעולם ואף המליצו לי ללכת לאודישנים של מאסטר שף (כן, בטח, מספיק לי להשפיל את עצמי בבלוג, טלויזיה זה כבר נראה לי יותר מדי...), ישבו בשתיקה מוחלטת, בעלי התבונן באי נוחות בצלחתו (לאכול? לא לאכול? להגיד שזה לא מבושל? מה יקרה לי אחר כך? ואם אני אגיד, מה אשתי תעשה לי?).
יכלתי לכתוב לכם למשל שהנושא הזה קצת העציב אותי ולכן ישבתי ליד השולחן ומחיתי דמעה קטנה מזוית העין, יכלת אפילו להגיד שהתייפחתי התייפחות קטנה ונשית, אבל זה יהיה שקר מושלם (ובבלוג לא משקרים), האמת היא שישבתי וייללתי (בקול רם), מן בכי כזה כמו שבוכה התינוק כשהוא נופל ומקבל מכה ממש ממש חזקה (עם המון דמעות וקולות כאלה של: וואוווו, ווואוווו, ווואוווו, שעולים ויורדים כמו אזעקה...), בכי כל כך גדול ורב שהצריך ספיגה באחד ממחזיקי הסירים שהיה מונח לידי (ואז, כשזה היה רטוב, השתמשתי במחזיק הסירים השני).
באותו הרגע התרחשו מספר דברים:
כולם (בפחד) אחזו במזלגותיהם ודחפו כמויות לא מבוטלות לתוך פיהם (התינוק אכל את הביצה הרוטטת),
בעלי התעורר מהסיוט בו היה שרוי (רק כדי לגלות שזו מציאות), ליטף לי בעדינות את היד ואמר לי: "די, די, לא קרה כלום... אני מקווה שזה לא יירָפה את ידייך בהמשך לעשות לנו כל מיני מאכלים שאנחנו לא מכירים....", המשפט הזה השיג את התוצאה ההפוכה וגרם לפרץ חדש של יללות ואף למלחמה קטנה ביני לבין עצמי בין הרצון להטיח את עצמי על הרצפה (כמנהג התינוק בקניון) ובין הצורך להתנהג בצורה מכובדת ובוגרת כאם (בין כה כבר לא יישמתי את זה, אז לפחות אני אוכל לשכב על הרצפה ולבכות, לא?...).
זאת היתה ארוחה קצרה במיוחד, אולי הקצרה ביותר שחווינו, כולם קמו שבעים (לדבריהם, בניגוד לצלחותיהם) והתרחקו במהירות מאזור האסון, ורק אני נותרתי וחצי סיר ענקי בידי.
הרצון הראשוני היה לקחת את הסיר (על תכולתו) ולהשליך אותו לזבל בחוץ.
אבל אחר כך התגברתי (שוב) על עצמי (יום מופלא של שליטה עצמית חלקית), הכנסתי את הסיר חזרה לתנור, חיממתי אותו לחום משולש מזה שהיה כתוב במתכון והלכתי לתפור בובה.
אחרי שעה כבר היה בבית ניחוח חלומי, אחרי שעתיים הביצים הפסיקו לרטוט וקיבלו גוון שחמחם, אחרי שלוש שעות הוצאתי את הסיר, חילקתי ממנו מנות לצהריים של מחר לילדים וסוף סוף יכלתי לסגור את הפרק הזה בחיי.
28 שעות של התעסקות בחמין....למחרת הילדים דיווחו לי שהאוכל היה טעים בטירוף.
מסקנה לעצמי: אם זה נראה לא מבושל, מריח לא מבושל ויש לזה טעם של לא מבושל, אז זה לא מבושל!!!!
♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥
איך זה שעברו רק חודשיים וחצי מתחילת שנת הלימודים והבן שלי הספיק לאבד את הקלמר שלו (על כל תכולתו, כמובן)? ואתמול הוא הודיע לי שגם המחשבון המדעי שלו נאסף אל אבותיו (אבותיו זה המחשבון המדעי והקלמר של שנה שעברה שאבדו גם הם...), שלא לדבר על זה שכבר קניתי לו (ולאחותו) שלושה ספרי לימוד שהם הספיקו לאבד... החלטתי ללכת על "חמין מקרוני" שנשמע לגמרי מגניב כזה....
אז בשישי בצהריים התייצבתי במטבח וטיגנתי בצלים ועוף וירקות כאילו אין מחר, ואת כל אלה העמדתי בשכבות עם המקרוני המבושל בתוך הסיר, הבית הריח נפלא, הסיר נראה נהדר ואני אמרתי לעצמי באושר: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת, ויאכל גם טעים...", תקעתי את הסיר בתנור, שמתי על חום נמוך והלכתי לתפור בובה.
בשבת בבוקר הרגשתי שמשהו קצת לא בסדר, לא היה בבית ריח של אוכל. הלכתי לבדוק את המתכון ואת הסיר. ואכן, במתכון נאמר כי יש לאטום היטב את הסיר עם נייר אפיה (ולכן אין ריח הסברתי לעצמי, כי הכל אטום...), וגם היה כתוב שהביצים שהוטמנו בין המקרוני על קליפתן, ייראו מבחוץ לבנות, אבל בפנים יהיו שחומות ויפות. ובאמת, הן נראו לבנות לגמרי, סגרתי את הסיר והלכתי לתפור בובה (טוב, זה שקר וכזב, הקטנים היו ערים ולכן הייתי צריכה כמו בכל שבת בבוקר לשמש על תקן המשרתת האישית שלהם ולהגיש להם ארוחת בוקר, ולשים להם משהו נחמד בטלויזיה, ולנגב להם, ולשחק איתם וכדומה...עד שמישהו מהגדולים מואיל להתעורר ולרדת לסלון ואז אני יכולה סוף סוף לשכב על אחת הכריות המעפניות של הסלון, מכוסה בשמיכה שהתינוק גורר אחריו לכל מקום ולישון תוך כדי זה שמדי פעם התוכי המוטרף נוחת עלי באחד מנסיונות התעופה הכושלים שלו ובכל פעם שאני נרדמת כראוי, מישהו חושב שלשבת על אמא ולראות טלויזיה זה משעשע...).
בשתיים בצהריים קראתי בחגיגיות לכל בני המשפחה לבוא לאכול. הסיר (שעדיין לא הריח כמו אוכל אבל סיים המון שעות בתנור) הונח כלאחר כבוד במרכז השולחן, ואני התחלתי לשלות מתוכו שכבות שכבות של אוכל.
כבר ברגעי השליָיה הבנתי שמשהו לא לגמרי בסדר, הביצים היו למשל לבנות לחלוטין (מבפנים) וחלקן אף רטטו. המקרוני היו בהירים, תפוחי האדמה, שהיו אמורים להיות שחומים מבחוץ ורכים מבפנים, נדבקו לקרקעית הסיר ונראו צהובים ועצובים.
כולם ישבו והתבוננו בצלחות שלהם, אף רחש לא נשמע, אף ציפור לא צייצה (חוץ מהתוכי שצרח כדרכו כמו מטורף, עכשיו הוא למד לומר את שמו - "אוקי" , במין קול מתכתי ומוזר כזה וכל היום הוא קורא לעצמו ותמיד זה עם סימן שאלה בסוף..."אוקי?" "אוקי?" הלוואי והוא היה כבר עונה לעצמו...), רק התינוק אחז בידו את הביצה (הרוטטת) שלו והזיז אותה בהשתאות מצד לצד (זה ג'לי? זה ביצה? זה מוצק? למה אם אני הופך את זה זה לא נופל?).
הילדים שלי, שלרוב חושבים שאני מבשלת את האוכל הטעים ביותר בעולם ואף המליצו לי ללכת לאודישנים של מאסטר שף (כן, בטח, מספיק לי להשפיל את עצמי בבלוג, טלויזיה זה כבר נראה לי יותר מדי...), ישבו בשתיקה מוחלטת, בעלי התבונן באי נוחות בצלחתו (לאכול? לא לאכול? להגיד שזה לא מבושל? מה יקרה לי אחר כך? ואם אני אגיד, מה אשתי תעשה לי?).
יכלתי לכתוב לכם למשל שהנושא הזה קצת העציב אותי ולכן ישבתי ליד השולחן ומחיתי דמעה קטנה מזוית העין, יכלת אפילו להגיד שהתייפחתי התייפחות קטנה ונשית, אבל זה יהיה שקר מושלם (ובבלוג לא משקרים), האמת היא שישבתי וייללתי (בקול רם), מן בכי כזה כמו שבוכה התינוק כשהוא נופל ומקבל מכה ממש ממש חזקה (עם המון דמעות וקולות כאלה של: וואוווו, ווואוווו, ווואוווו, שעולים ויורדים כמו אזעקה...), בכי כל כך גדול ורב שהצריך ספיגה באחד ממחזיקי הסירים שהיה מונח לידי (ואז, כשזה היה רטוב, השתמשתי במחזיק הסירים השני).
באותו הרגע התרחשו מספר דברים:
כולם (בפחד) אחזו במזלגותיהם ודחפו כמויות לא מבוטלות לתוך פיהם (התינוק אכל את הביצה הרוטטת),
בעלי התעורר מהסיוט בו היה שרוי (רק כדי לגלות שזו מציאות), ליטף לי בעדינות את היד ואמר לי: "די, די, לא קרה כלום... אני מקווה שזה לא יירָפה את ידייך בהמשך לעשות לנו כל מיני מאכלים שאנחנו לא מכירים....", המשפט הזה השיג את התוצאה ההפוכה וגרם לפרץ חדש של יללות ואף למלחמה קטנה ביני לבין עצמי בין הרצון להטיח את עצמי על הרצפה (כמנהג התינוק בקניון) ובין הצורך להתנהג בצורה מכובדת ובוגרת כאם (בין כה כבר לא יישמתי את זה, אז לפחות אני אוכל לשכב על הרצפה ולבכות, לא?...).
זאת היתה ארוחה קצרה במיוחד, אולי הקצרה ביותר שחווינו, כולם קמו שבעים (לדבריהם, בניגוד לצלחותיהם) והתרחקו במהירות מאזור האסון, ורק אני נותרתי וחצי סיר ענקי בידי.
הרצון הראשוני היה לקחת את הסיר (על תכולתו) ולהשליך אותו לזבל בחוץ.
אבל אחר כך התגברתי (שוב) על עצמי (יום מופלא של שליטה עצמית חלקית), הכנסתי את הסיר חזרה לתנור, חיממתי אותו לחום משולש מזה שהיה כתוב במתכון והלכתי לתפור בובה.
אחרי שעה כבר היה בבית ניחוח חלומי, אחרי שעתיים הביצים הפסיקו לרטוט וקיבלו גוון שחמחם, אחרי שלוש שעות הוצאתי את הסיר, חילקתי ממנו מנות לצהריים של מחר לילדים וסוף סוף יכלתי לסגור את הפרק הזה בחיי.
28 שעות של התעסקות בחמין....למחרת הילדים דיווחו לי שהאוכל היה טעים בטירוף.
מסקנה לעצמי: אם זה נראה לא מבושל, מריח לא מבושל ויש לזה טעם של לא מבושל, אז זה לא מבושל!!!!
♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥
חבל שזרקתי את רשימת הספרים והציוד שהם קיבלו בתחילת השנה, מסתבר שאני אצטרך להשלים את כולה שוב עד סוף השנה...
♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥
פוסט רצוף תלאות זה מסתיים בבובה.
את החמודה הזו הכנתי לפי ההדרכה הזאת בדיוק.
(טוב, לא בדיוק, קודם רקמתי את הפנים והוספתי לבד במקום כפתורים, ורק אחר כך תפרתי ומילאתי, ולכן הפנים יצאו לצערי שילדיות לחלוטין ולא שמנמנות ועגלגלות כפי שהיו אמורות להיות...).
מסקנה לעצמי: קודם תופרים, אחר כך רוקמים, קודם מבשלים, אחר כך אוכלים.... לא הפוך...
איזה סוף שבוע מקסים יש בחוץ
נשיקות
ותודה על התגובות הנהדרות שלכם,
מקופלת
נשיקות
ותודה על התגובות הנהדרות שלכם,
מקופלת
