עשיתי את זה.
אני, מקופלת, שתמיד דוחה הכל לעוד שבועיים, שתמיד החגים תופסים אותה בהפתעה, שלא אוהבת לתכנן משהו מראש, שלא לוקחת משימות ארוכות טווח...סיימתי לנקות את ביתי לפסח.
כן, אני מבקשת למחוק את מבט התדהמה הזה שיש לכם עכשיו, לסגור בבקשה את הפה, להפסיק לקרוא לי "שקרנית", להפסיק להגיד לעצמכם בלב: "יא אללה, המקופלת הזאת, אין לה גבולות, היא כזאת חרטטנית, אי אפשר להאמין לאף מילה שלה...", ולהכין לי בבקשה את משאית הצל"שים שתחכה לי ביציאה מהפוסט הזה, כי לגמרי מגיע לי ואני מחכה (ומצפה) לזה...
בסדר, אז עכשיו כל קוראי הבלוג שונאים אותי (ובצדק), אבל מה אכפת לי, הבית שלי נקי...לגמרי...כולל כל הארונות, כל המגירות, כל ערימות הצעצועים של הילדים, ואפילו הכלוב של התוכי.
הבעיה עם סדר ונקיון לפסח היא שבשניה שסיימת לסדר איזה ארון או מגירה, ברגע שאת מפנה את גבך ומתכוונת לצאת מהחדר, את יכולה לשמוע קולות קריסה פנימיים מתוך הארון, ושתי דקות אחר כך איזה ילד בא ושולף לעצמו חולצה מהארון, הוא לא ייקח אף פעם את זאת שנמצאת בראש הערימה, לא, הוא ייקח את זאת שנמצאת בתחתית (הוא חייב אותה, זה עניין של חיים או מוות), הוא פשוט תופס אותה בקצה ומושך, ואז הוא סוגר את דלת הארון ואת יודעת שבעצם המצב חזר לקדמותו, כל העבודה שלך היתה לחינם....
וכך אני עוברת חדר חדר. כן, כמו בכל שנה כולי מיוזעת ועצבנית, שועטת עם שקית הזבל שלי, הפעוט נשרך אחריי עצבני ומקטר כי אין מי שיתפקד כמו תמיד על תקן המשרתת האישית שלו, התינוק נשרך אחריו שמח כולו ומוציא לי מהשקיות את כל מה שתכננתי לזרוק, שני הגדולים לעמותם מסתגרים בחדריהם מפחד שחלילה וחס אקרא להם לבוא לעזור, מילא הם היו סתם יושבים בחדר אבל בכל דקה נתונה הם מבלגנים עוד קצת את מה שכבר עמלתי בפרך לסדר. בעלי, כרגיל, בחו"ל.
ועכשיו אחרי שקצת עיכלתם את הבשורות האלה, אתם אומרים לעצמכם: "בסדר, אז היא ניקתה, ביג דיל...ומה, זה היה שווה את זה?"
זאת, אכן, סוגיה קשה שגם אני דנתי בה רבות (עם עצמי, ברור, את מי זה מעניין בכלל בבית?) והעליתי את הממצאים הבאים:
בשבעת השבועות האחרונים לא ישבתי אפילו פעם אחת עם מר פעוט היקר על חוברות העליה לכיתה א' שלו, אם הוא עומד להיכשל מיד עם כניסתו למערכת החינוך, זה רק בגלל שאמא שלו היתה עסוקה בנקיונות לפסח = פגיעה במוטוריקה העדינה שלו ובמידת מוכנותו השכלית והרגשית.
לא לקחתי את ילדיי לאף גן שעשועים, כל אחר צהריים הם השתעממו וצפו בטלויזיה = פגיעה במוטוריקה הגסה, עליה ברמת השעמום הכללית.
מדי פעם הם קלטו שאני מחפפת להם לפחות שני שליש מהצעצועים שלהם, ואז הם נלחמו עליהם בחירוף נפש (מה, מה אתם צריכים צעצוע תינוק שמושכים בחוט כדי שינגן והפסיק לנגן דקה אחרי שקנינו..) = חוסר אמון באמא שלהם (ובצדק), פגיעה בבטחון העצמי, חסרים גדולים בכמויות המשחקים בבית.
השמדתי בזה אחר זה אוספים רבי שנים שהילדים שלי שמרו (למה הבת שלי צריכה אוסף של אבני חצץ זהות לחלוטין זו לזו... באמת...) = פגיעה בבטחון העצמי, שיפור יכולת ההסתרה מאמא החטטנית.
יחד עם זאת, לא הסכמתי לוותר בשום פנים ואופן על אוסף המחקים הישן והמתוחזק גרוע שלי (ידעתם שמחקים שעומדים זה לצד זה במשך המון שנים נדבקים אחד לשני והופכים לגוש?) = ירידה ברמת ההערכה של אמא כאדם (שפוי) וכאדם (בכלל).
כשבעלי חזר מחו"ל עשיתי לו סיור מחודש להכרת הבית (הנקי והמסודר), ושאלתי אותו מה דעתו, התשובה שלו היתה: "מה, זה נראה אותו דבר, מרוב שדיברת על זה, כבר חשבתי שממש עשית שיפוץ...." = פגיעה במצבי הרגשי, עליה ברמת העצבנות (אם זה אפשרי בכלל..).
עכשיו תסיקו אתם את המסקנות האישיות שלכם....
♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥
ביום שישי בצהריים אני הולכת להוציא את התינוק מהגן שלו.
אני, מקופלת, שתמיד דוחה הכל לעוד שבועיים, שתמיד החגים תופסים אותה בהפתעה, שלא אוהבת לתכנן משהו מראש, שלא לוקחת משימות ארוכות טווח...סיימתי לנקות את ביתי לפסח.
כן, אני מבקשת למחוק את מבט התדהמה הזה שיש לכם עכשיו, לסגור בבקשה את הפה, להפסיק לקרוא לי "שקרנית", להפסיק להגיד לעצמכם בלב: "יא אללה, המקופלת הזאת, אין לה גבולות, היא כזאת חרטטנית, אי אפשר להאמין לאף מילה שלה...", ולהכין לי בבקשה את משאית הצל"שים שתחכה לי ביציאה מהפוסט הזה, כי לגמרי מגיע לי ואני מחכה (ומצפה) לזה...
בסדר, אז עכשיו כל קוראי הבלוג שונאים אותי (ובצדק), אבל מה אכפת לי, הבית שלי נקי...לגמרי...כולל כל הארונות, כל המגירות, כל ערימות הצעצועים של הילדים, ואפילו הכלוב של התוכי.
הבעיה עם סדר ונקיון לפסח היא שבשניה שסיימת לסדר איזה ארון או מגירה, ברגע שאת מפנה את גבך ומתכוונת לצאת מהחדר, את יכולה לשמוע קולות קריסה פנימיים מתוך הארון, ושתי דקות אחר כך איזה ילד בא ושולף לעצמו חולצה מהארון, הוא לא ייקח אף פעם את זאת שנמצאת בראש הערימה, לא, הוא ייקח את זאת שנמצאת בתחתית (הוא חייב אותה, זה עניין של חיים או מוות), הוא פשוט תופס אותה בקצה ומושך, ואז הוא סוגר את דלת הארון ואת יודעת שבעצם המצב חזר לקדמותו, כל העבודה שלך היתה לחינם....
וכך אני עוברת חדר חדר. כן, כמו בכל שנה כולי מיוזעת ועצבנית, שועטת עם שקית הזבל שלי, הפעוט נשרך אחריי עצבני ומקטר כי אין מי שיתפקד כמו תמיד על תקן המשרתת האישית שלו, התינוק נשרך אחריו שמח כולו ומוציא לי מהשקיות את כל מה שתכננתי לזרוק, שני הגדולים לעמותם מסתגרים בחדריהם מפחד שחלילה וחס אקרא להם לבוא לעזור, מילא הם היו סתם יושבים בחדר אבל בכל דקה נתונה הם מבלגנים עוד קצת את מה שכבר עמלתי בפרך לסדר. בעלי, כרגיל, בחו"ל.
ועכשיו אחרי שקצת עיכלתם את הבשורות האלה, אתם אומרים לעצמכם: "בסדר, אז היא ניקתה, ביג דיל...ומה, זה היה שווה את זה?"
זאת, אכן, סוגיה קשה שגם אני דנתי בה רבות (עם עצמי, ברור, את מי זה מעניין בכלל בבית?) והעליתי את הממצאים הבאים:
בשבעת השבועות האחרונים לא ישבתי אפילו פעם אחת עם מר פעוט היקר על חוברות העליה לכיתה א' שלו, אם הוא עומד להיכשל מיד עם כניסתו למערכת החינוך, זה רק בגלל שאמא שלו היתה עסוקה בנקיונות לפסח = פגיעה במוטוריקה העדינה שלו ובמידת מוכנותו השכלית והרגשית.
לא לקחתי את ילדיי לאף גן שעשועים, כל אחר צהריים הם השתעממו וצפו בטלויזיה = פגיעה במוטוריקה הגסה, עליה ברמת השעמום הכללית.
מדי פעם הם קלטו שאני מחפפת להם לפחות שני שליש מהצעצועים שלהם, ואז הם נלחמו עליהם בחירוף נפש (מה, מה אתם צריכים צעצוע תינוק שמושכים בחוט כדי שינגן והפסיק לנגן דקה אחרי שקנינו..) = חוסר אמון באמא שלהם (ובצדק), פגיעה בבטחון העצמי, חסרים גדולים בכמויות המשחקים בבית.
השמדתי בזה אחר זה אוספים רבי שנים שהילדים שלי שמרו (למה הבת שלי צריכה אוסף של אבני חצץ זהות לחלוטין זו לזו... באמת...) = פגיעה בבטחון העצמי, שיפור יכולת ההסתרה מאמא החטטנית.
יחד עם זאת, לא הסכמתי לוותר בשום פנים ואופן על אוסף המחקים הישן והמתוחזק גרוע שלי (ידעתם שמחקים שעומדים זה לצד זה במשך המון שנים נדבקים אחד לשני והופכים לגוש?) = ירידה ברמת ההערכה של אמא כאדם (שפוי) וכאדם (בכלל).
כשבעלי חזר מחו"ל עשיתי לו סיור מחודש להכרת הבית (הנקי והמסודר), ושאלתי אותו מה דעתו, התשובה שלו היתה: "מה, זה נראה אותו דבר, מרוב שדיברת על זה, כבר חשבתי שממש עשית שיפוץ...." = פגיעה במצבי הרגשי, עליה ברמת העצבנות (אם זה אפשרי בכלל..).
עכשיו תסיקו אתם את המסקנות האישיות שלכם....
♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥
ביום שישי בצהריים אני הולכת להוציא את התינוק מהגן שלו.
"היום הוא יצר ממש לבד, בדרך כלל הוא לא כל כך רוצה ליצור אבל היום הוא ישב ועבד מאוד יפה"
אני כמובן מתעלפת מעונג והתלהבות מזה שהבן שלי יצר לבד חיפושית (והוא אפילו עוד לא בן 3, אז מסתבר שהוא לגמרי עילוי בתחום היצירה ואפילו לא שמתי לב לזה עד כה...) ובדרך אני שואלת אותו: "מי הכין את החיפושית המקסימה הזאת? מי חמוד? מי עבד כל כך יפה?"
והקטנצ'יק עונה לי בלי היסוס: "כינאת" (כינרת, הגננת שלו). ואז אני מבינה שהגננת עבדה עלי...לגמרי... ובגלל שאני לא בטוחה אני שואלת אותו עוד 10 פעמים מי הכין את החיפושית ובכל הפעמים הוא עונה לי "כינאת" (אבל אחרי 10 פעמים אין שום אפשרות להמשיך לתחקר אותו כי נמאס לו לגמרי ממני ואז הוא סתם מעיף לי כאפה קטנה כל פעם שאני אומרת את המילה "חיפושית").
היא אפילו הדביקה הכל קצת עקום כזה..... באסה
♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥
בסוף הפוסט הקודם סיפרתי לכם איך בעלי עומד לטוס לארצות הברית. מאז כמובן הוא הספיק לנסוע ולחזור.
ערב נסיעתו הבת שלי שמה לב למשהו מוזר בהתנהגות שלי
הבת שלי: "אמא, איך זה שתמיד כשאבא נוסע את עצבנית והפעם את רגועה ולא אכפת לך?"
אני: "הפעם קיבלתי סימן מהיקום שהכל עומד להיות בסדר"
הבת שלי: "סימן מהיקום? איך קיבלת סימן מהיקום?"
אני: "זה היה סימן כתוב"
הבת שלי: "סימן כתוב? איך הוא היה כתוב?"
אני: "בכתב יד, הסימן היה כתוב בכתב יד"
הבת שלי: "ומה היקום כתב לך?"
אני: "זה היה מנוסח בצורה כזאת:
"הורים יקרים, ביום שישי הקרוב, החופש שתוכנן בגן בוטל. הגן יתקיים כרגיל, בברכה: צוות הגן"
ואז ידעתי שהכל עומד להיות בסדר גמור..כי אם זה לא סימן מהיקום, אז באמת שאני לא יודעת מה יכול להיות סימן יותר מזה...."
ובאמת היה בסדר (אל תזלזלו בסימנים שהיקום שולח לכם..) ביום שישי המדובר, אחרי שהפקדתי את הקטנצ'יק בגן שלו, אחזתי היטב בארנקי ונסעתי לי לשוק ראש-העין ובזבזתי שם 280 ש"ח בדיוק (לקחתי 300 אבל היה כל כך חם והשקיות שלי היו כבר כל כך כבדות שפרשתי ולא עמדתי במשימה....300 ש"ח בשוק זה המון כסף).
♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥
ולסיום, שתי חברות חמודות חוגגות מחר יום הולדת, הכנתי להן כריות סיכות מלבד עם דמות של מלאכית שלקוחה מספריה של טילדה (שבמקור הכינה מן קישוט כזה לתליה על הקיר..למרות שכרית סיכות זה הרבה יותר פרקטי ועכשיו טילדה מצטערת שהיא לא חשבה על זה בעצמה..). מקווה שהן יאהבו את המתנה שלהן.
שיהיה לנו חג פסח הכי שמח בעולם
נשיקות
דורית
