שכחו אותי באיקאה

באחד מימי שישי הודיע לי בעלי כי עליו להשלים משהו קטן בעבודה, "מה?" אמרתי לו מזועזעת לחלוטין, "מי בדיוק ישתה איתי קפה בארומה בבוקר?", "את יכולה לקחת את התינוק" אמר לי בעלי, "הוא מת על בתי קפה", מה שנכון נכון, ברגע שמגיעים לארומה התינוק מתיישב ומצפה בקוצר רוח לקבל משהו לאכול ואף שותה לנו מכוסות הקפה, "לא בא בחשבון" הודעתי בקוצר רוח לבעלי, "אתה חייב למצוא סידור אחר", "אתה?" חזר אחרי התינוק בהשתאות, "לא אתה, אתה" אמרתי לו.

בעלי שהבין את חומרת המצב החליט שהדרך היחידה להרגיע אותי היא להציע לי הצעה מפתה (מפתה בעיניי כי בעיניו סוג כזה של בילוי לא עולה על הדעת בכלל), "את תלכי לאיקאה עם התינוק בעגלה, אני אקפוץ מהר לעבודה לסדר מה שאני צריך, חצי שעה גג, ואני בא לאסוף אותך (שיהיה ברור, אני לא נכנס לחנות, אני מחכה לך בחנייה)" אמר לי בעלי ביודעו שאיקאה ואני חברים בלב ובנפש.

מאחר ואינני פראיירית כפי שניתן אולי לחשוב, מיהרתי להודיע לבעלי כי "אמנם אני מתה על איקאה אבל אתה לוקח את התינוק כי אם אתה מבריז לי ביום שישי, אני מתכוונת לקנות, והרבה, אם יתאפשר לי", מאחר ובעלי היה ממש לחוץ על העבודה שלו (נו, מה חדש...), הוא הסכים, "אני מוריד אותך בחניה באזור 10". "10?" חזר אחריו התינוק בפליאה (הוא יודע לספור מאחד עד עשר, שזה אומר שהוא מכיר את הספרות שש ועשר בלבד ואנחנו גאים בו מאוד על כשרונו המופלא באריתמטיקה).

וכך התייצבתי חמושה בארנקי בעשר בבוקר באיקאה והלכתי לי בנחת במסלול תוך שאני רוכשת כל מיני דברים חיוניים לבית, מאחר וידעתי שחצי שעה של בעלי פירושה לפחות שעתיים של טיול ממש לא מיהרתי.

מדי פעם בעלי התקשר לראות אם אני בסדר וכמה כבר בזבזתי, לאחר כשלוש שעות סיימתי את המסלול וישבתי לנוח קצת באגף העציצים. "תשמעי, עוד לא סיימתי כאן, עוד חצי שעה, בסדר?" התחנן בעלי על נפשו ואני הסכמתי והלכתי לאכול משהו ביציאה ולהתעצבן לבדי על זה שצריך לשלם על השקיות ניילון, עוד חצי שעה עברה בלעיסות וכבר ממש נגמר לי מה לעשות שם, "טוב, אני עוד מעט בא, תסתובבי עוד קצת", אמר לי בעלי, "תקני עוד משהו", בינתיים השקיות התחילו לעצבן ולהכביד, היה נורא חם, קניתי כבר את כל העולם והאמת שממש התחלתי להתגעגע לביתי ומשפחתי, "עשר דקות" אמר לי בעלי, "אני מסיים ובא", עוד חצי שעה עברה עלי במתחם ביג הסמוך (אפילו כבר לא קניתי, למען האמת רציתי לזרוק לזבל את מה שכבר כן קניתי), "אני בא" אמר לי בעלי וייבש אותי עוד חצי שעה בציפיה לצד הכביש (כבר סגרו את כל החנויות).

בסוף הוא בא , עובדה שאני פה כדי לספר את הסיפור.

לפני חודש בערך ראיתי שולחן מחשב אדמדם ומקסים באתר של איקאה, מאחר ונשבעתי באותו מעמד מתיש כי כף רגלי לא תדרוך יותר באיקאה (למרות שאין לי מילה.. באמת...), החלטתי לשלוח את בעלי לכפר על חטאיו הקדמוניים ולרכוש את השולחן. "בסדר, תרשמי לי מק"ט פריט ומספר מעבר" אמר בעלי בעצב וקיווה שאני אשכח מהענין, ברור שלא שכחתי ולמחרת הוא התיצב במקום, עכשיו שימו לב איך גבר קונה משהו באיקאה, הוא נכנס לחנות, שואל את השומר איך הוא מגיע למעבר H21 השומר המשתף פעולה עם גברים למודי סבל אומר לו: "תשמע, אחי, אם אתה עושה פה קיצור דרך הקופות, אתה ישר במעבר הזה", בעלי נכנס, לקח את הקופסא עם מספר הפריט, שילם והלך, הוא אפילו לא היה שם חמש דקות.

זה צדק זה?

ולעניין שונה לחלוטין,לאחרונה השתתפתי בהחלפת מפלצות בקומונה המקסימה "פרידה ונומה".

החלפנו מפלצות תפורות ולכל מפלצת נוספה "תעודת זהות" עם פרטי המפלצת

אז הנה החלפת המפלצות שלי לפניכן

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,מקופלת
שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,מקופלת
שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,

מקופלת

יומן חג

יום ראשון:

הייתי אמורה להתחיל לכתוב כבר ביום ראשון, תכננתי לרשום מן יומן קטן שבו אספר לכן כל יום מה עובר עלי, אמרתי לעצמי שביום ראשון אתחיל לכתוב בעבודה כי בין כה שלושה ימים לפני החג אף אחד לא עובד (כן, אפילו הבוס ההיסטרי שלי מסתובב במצב צבירה "ידידותי"...), וחוץ מזה תכננתי לחפש מתכונים לפסח באינטרנט.
כמו תמיד שום דבר לא הלך לפי התכניות, על הבוקר חברתי לעבודה הודיעה לי שקרה הגרוע מכל, השרתים נפלו, אין אינטרנט.
שתיקה מביכה משתררת במשרד, אנשים יושבים ובוהים בעצבות במסכיהם השוממים, "אין אינטרנט" אני שומעת אנשים ממלמלים בחוסר אמון בינם לבין עצמם....
אנחנו מעבירים את היום הזה בספירת הדקות לאחור, ללא מתכונים וללא דיווחים חיים מהשטח.
אז לא כתבתי כלום ביום ראשון ונאלצתי להשלים ביום שלישי.

יום שני:

אני שוטפת את הבית שטיפה אחרונה וסופית לפני החג (כאילו, אני אומרת לעצמי שהיא אחרונה וסופית, המגב בכל זאת נשאר בהישג יש כי אני אולי תמימה אבל בכל זאת גם מציאותית), אחרי ששוטפים את הבית זאת טעות גדולה מאוד להכין לילדים בורקסים לארוחת ערב, תאמינו לי....

יום שלישי:
אני מדלגת בשמחה ובגיל בסיום יום העבודה, נוסעת חמש דקות בדיוק ואז ביציאה מת"א נתקעת בפקק של הלייב, מאיזה שהיא סיבה החליטה המשטרה לסגור את הכביש, כולנו תקועים לנצח ברמזור אל האושר (כביש מספר 1 החוצה מת"א), חם נורא, האנשים מהאוטו לידי פתחו סחבקייה וישבו לעשן על המדרכה, האיש באוטו מאחורי מוריד חולצה (!), האישה באוטו מקדימה נרדמת (בפה פתוח), אני מחליטה לא לבזבז זמן ומוציאה את פינצטת החירום.

חצי שעה אחר כך המשטרה פותחת את הכביש ואני, מרוטה כתרנגולת מזנקת הביתה (גבות, אבל אם זה היה ממשיך הייתי עושה גם רגליים....).

המטפלת של התינוק מקבלת את מתנת החג שלה, תיק איפור בסגנון טילדה ונרתיק טישו קטן. היא פותחת את העטיפה בהתרגשות ומודה לי מקרב לב, אחר כך אני רואה אותה ואת הבת שלה ממששות את הביטנה ורבות ביניהן למי זה יהיה שייך, אני חוזרת הביתה מאושרת ביותר.

עוד ביום שלישי, בערב, חמי וחמתי מגיעים לביקור קצר, גם חמתי מקבלת את אותה מתנה לחג, תיק איפור ונרתיק טישו, היא פותחת את העטיפה בהתרגשות, פניה מתכרכמות בהבעת אכזבה, היא מודה לי בלשון רפה, דוחפת את המתנה בחזרה לעטיפה ונוסעת הביתה.

אני נשארת בבית אבלה וחפוית ראש.

יום רביעי:

מהבוקר אני עומדת במטבח ונלחמת בכבד הקצוץ (יצא קצת במרקם בטון, גם בצבע בטון כשחושבים על זה), מוס שוקולד במקרר, אסופה מוזרה של כיסאות כבר מחכה בסלון (של מי היה הרעיון המפגר לארח? אה, של בעלי....), בשעות הקרובות אני עסוקה בסידור שולחן ל-14 איש ועליו אין ספור כוסות (ליין ולשתיה), צלחות (למרק, מנה ראשונה, מנה עיקרית, מי מלח ועוד אלוהים יודע למה...), אגדות, עוד בישולים, לקרר שתיה, להכין צלחת סדר..... אווווףףףףף, משעה חמש בערך התינוק (הידוע בכינויו "האורח הראשי" יושב בכיסא בראש השולחן ומחכה (לא בשקט ובשלווה) שהאוכל יוגש כבר לפניו, בינתיים הוא מוציא את כל הסכום מהמקום ומפזר קצת מפיות ומצות על השולחן.

בני המשפחה מגיעים, כמה לגימות מהיין של הכוסית הראשונה משאירות אותי במצב רוח עליז וסבלני כל הערב, בכל פעם שהתור שלי לקרוא בהגדה מגיע (אחרי שבכל סיבוב אני טוענת שמקפחים אותי ולא נותנים לי לקרוא) בעלי גונב לי אותו וקורא תוך שהוא מחזיק בהגדה ביד אחת ומרסן אותי בשניה.

מצידי השני התינוק יושב ומקיים מצוות 4 כוסיות שאותן הוא שופך בזו אחר זו על הרצפה לידי, אני מבלה את הערב בתוך שלולית דביקה של תירוש.

האפיקומן מוחבא ושבעה ילדים דוהרים ברחבי הבית ומפרקים אותו בנסיון להגיע אליו , באופן מפתיע ולא מכוון הראשונה שמוצאת אותו זאת אמא שלי (אמא, נא למסור בהקדם איזה מתנה את רוצה לאפיקומן),אחריה הבן הבכור שלי מוצא אותו לקול בכיית שאר הילדים, האפיקומן מוחבא בשנית, למרבה ההפתעה שוב הבן הבכור שלי מוצא אותו, בלית ברירה מתנות מובטחות לכולם, הבכיות נפסקות באחת.

יום חמישי:

אני יורדת בבוקר לחורבן שפעם היה הסלון והמטבח שלי, עושה לי קפה ומתכננת בעדינות את מהלכיי, התינוק חוגג על עיי החורבות והליכלוך (כן, זה בע', בדקתי במילון).

יום שישי:

מה, שוב צריך לבשל?

אני מצרפת תמונות של נרתיקי האיפור שנעשו כמתנה לחג, כולם לפי הגיזרה של טילדה. נרתיק זהה נעשה גם להחלפה הפירחונית שבה אני משתתפת ויישלח מיד אחרי החג.

שיהיה לכולנו חג שמח, מקסים ונהדר

מקופלת

הארי פוטר

כשהילד הגיע לכיתה ב' החלטתי שהגיע הזמן לשבת לו על המוח שיתחיל לקרוא ספרים, "אבל אני קורא המון" אמר לי הילד, "אני קורא כל היום את התרגום בטלויזיה", כמובן שלא השתכנעתי מזה והתחלתי להביא לו מליוני ספרים מהספריה, כלום לא עזר, הילד סירב לקרוא.

בחופש הגדול של אותו קיץ החלטתי שאין דבר כזה שהילד לא קורא, הבאתי את הספר הראשון מסדרת הארי פוטר וישבתי להקריא לו, ערב ערב, עד שבסוף הוא נתפס על העלילה והתחיל לקרוא לבד.

עכשיו, בשעה טובה הגענו לספר החמישי (הילד בכיתה ה), לא היה קל להגיע עד הלום, דבר ראשון את הספר החמישי בסדרה היה ממש קשה להשיג, בספריה מצאנו בשמחה רבה עותק משומש ומסמורטט, כשהלכנו לדלפק ההשאלה הספרנית ביקשה מאיתנו בטון נוזף להחזיר אותו למדף הספרים כי הוא "צועד השנה במצעד הספרים והוא בכלל שייך לספרית התיכון" (שנמצאת, הפלא ופלא, בתוך הספריה הרגילה...) ולכן נוכל לקחת אותו מחודש יולי ולקרוא בו חודשיים בלבד (אופטימית הספרנית), העותקים הרגילים הושאלו ללא שוב.

ביקשתי ממנה שתשמור לי עותק אבל היא הודיעה לי בטון הספרנית שלה כי "לא שומרים ספרים ששייכים לתיכון", אמרתי לה שבסדר, שלא תשמור, ביום שהוא מגיע אני אבוא לקחת אותו (הילד עוד דקה עולה לכיתה ו' כאילו...אני הולכת ומזדקנת לנגד עינייך כאילו..) ובשלב הזה היא הודיעה לי ש"לא מתקשרים ומודיעים שספרים של נוער נמצאים בספריה....(ותלכי כבר הביתה יא קרציה אחת, תני לי להגביר את החימום עד הסוף, ולכרסם את הקרקרים שלי...)".

אמא שלי נאלצה להשאיל את הספר מהספריה שלה שם שמרו לה אותו מרגע שהוחזר, והתקשרו באדיבות להגיד לה לבוא לקחת.

הספר משפיע עלינו ועל חיינו, "אמא" אומר לי הילד, "איך אני מחכה כבר לגיל 11", "למה?" אני שואלת, "כאילו, מה כבר כל כך שונה 11 מ- 10?"

"בגיל 11 אני אקבל את המכתב שמודיע לי שאני מתחיל ללמוד בהוגוורטס" (שזה בית הספר לכישוף וקוסמות למי שלא קרא), "אבל זה בתנאי פנימייה" אני מזדעקת ("אבל זה לא קיים" היה יותר נכון לומר אולי?), "אני מה זה מחכה לזה" אומר הילד ואני מנחמת את עצמי שניפגש בחופשות חג המולד והקיץ.

בינתיים אנחנו קוראים במשמרות את הספר שבבית (גם אני קצת בגיל 10 לפעמים) ודנים בהרבה מאוד סוגיות חשובות בספר (כמו אם אנחנו משפחת קוסמים כמו שהילד בטוח, איך זה שעוד לא ממש יצא לנו לעשות קסם)

כל ערב אני מפלחת לילד את הספר (יאללה, הוא קורא מספיק, ספר חמישי כבר אמרנו?) וקוראת קצת לפני השינה.

היחיד בינתיים שמראה כישרון בתחום הוא התינוק (אני מאוד חוששת לעתידו כמורה לשיקויים), בארוחת הערב האחרונה הוא דחף לכוס המשקה שלו (טוב, הוא שתה קולה, כולנו שתינו, יש אנשים ששותים קולה, אל תמותו לי מזה...) חתיכות קטנות של עוף, ירקות ותפוחי אדמה ואז כשהכוס היתה מלאה הוא שתה אותה לקולות ההתעלפות של שאר תושבי השולחן.

ובנושא אחר, זוכרות את ההדרכה המופלאה שהעלתה זיקוקית לנרתיקים קטנים סרוגים לשפתון?, כמובן שנדלקתי עליהם קשות ומיד ישבתי לסרוג במרץ מתנות קטנות לפסח, אז הנה הן לפניכם, תודה רבה רבה לזיקוקית על ההדרכה הברורה והנהדרת (אל תשפטו אותי בחומרה כשתכנסו ותראו מה זיקוקית עשתה... היא טיפה/הרבה יותר מוכשרת ממני...)

רציתי להגיד תודה לכל התגובות החמות שקיבלתי שדרשו בשלומי ובשלום ישבני, לישבני שלום, גם לשיח (קצת ישבתי בתוך שיח, זה הכל..), למי שדאג בנוגע לגניבה, הגניבה היתה וירטאלית בלבד, הילדה הספיקה להשלים חלק מהציוד, למי שדאג שהמשחק לא דידקטי, זה קצת כמו טמגוצ'י, צריך להאכיל את הבובה, לקחת אותה לוטרינר ולטיול אז יש בזה איזה פן חינוכי (קטן, כי בעיקר קונים לה חפצי מותרות....), תודה גם לכל האנשים שהגיבו לי במייל ובכלל, תודה שהגעתם עד הלום.

למי שתהה איך אני מתקדמת בהכנות לפסח, אני לא, וכן, אני מארחת.....פשוט אני כנראה עוד בהכחשה חליאה לאללה....

סוף שבוע נהדר

נשיקות

מקופלת