יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

תודה לאל שזה נגמר

סדר יום כשהילדים בחופש גדול:

קמה בבוקר, כל הבית נוחר, מתארגנת ומסתדרת, נוסעת לעבודה....

חוזרת, כבר בדרך באוטו אומרת לעצמי: "נשימות עמוקות, תירגעי, תירגעי..."
פותחת בזהירות את הדלת, ארבעה ילדים דביקים ומג'ויפים שהיו קצת לבד (בימים בהם סבתא לא באה והצילה את כולנו..) רצים אלי, חלק מנשקים אותי, חלק רוצים על הידיים וחלק רוצים כסף (מושיטה באופן אוטומטי וללא מילים את הארנק הרזה והמצומק שלי...).

צועדת בחשש לסלון, התריס סגור, כלים גולשים מעבר לכיור על כל השיש, פח הזבל מפוצץ וריחני, פתיתים מארוחת הצהריים מפוזרים על כל הרצפה (תזכורת לעצמי: לא לעשות לעולם פתיתים לארוחת צהריים, אי אפשר להרים את זה מהרצפה כי זה נדבק...), אין שום אפשרות לזהות היכן נמצא שולחן הסלון, מזכירה לעצמי לנשום.

מחליטה לדחות הכל למועד מאוחר יותר (נושמת), שוכבת על הספה בסלון ומנסה לשכנע את הקטנצ'יק לבוא לישון איתי, אני שוכבת והוא עומד לי על הגב, מכריז בקול: "שלוש אבע ו..." (שזה כמובן "שלוש ארבע ו...") וקופץ לספה שליד.
אחרי איזה 15 פעם שהוא עושה את זה הוא מחליט שאולי כדאי לו להתייעץ איתי ולשאול אם אני בכלל מסכימה, "שלוש אבע ו..אמא?  כן?"   הוא שואל אותי.
"שום שלוש אבע ו.. שים ראש פה ליד אמא" אני מודיעה לו (ברוגז).
מצליחה להירדם למרות הקפיצות (לאיזה עשר דקות שבהן שמעתי מספר ילדים רוצחים זה את זה בקומה העליונה), התוכי צועק בסלון כמו משוגע (כן, נוסף תוכי למשפחה, כאילו אין מספיק רעש ובלאגן גם בלעדיו), קמה בעייפות, שותה קפה, מנסה לחשוב על סדר פעולה מאיפה בכלל להתחיל...

מצליחה לגרור את עצמי מהספה, הולכת לעשות כביסה, בינתיים הקטנצ'יק נרדם (שזה גרוע, כבר מאוחר מדי והוא לא יישן לי בלילה), חוזרת לסלון, מסדרת קצת, עושה כלים, דורכת בטעות על התוכי (בגלל שהבן הגדול שלי מרחם עליו שהוא כלוא כל היום בכלוב, הוא פשוט משחרר אותו להסתובב חופשי בסלון... )

מנקה ומסדרת לפחות שעתיים, בין לבין מנסה להעיר את התינוק שנוחר בכיף על הספה בסלון, מצליחה להעיר אותו ומוציאה את שני הקטנים (מתבכיינים ומתלוננים) לגן השעשועים, שניהם מתפלשים רבע שעה בחול ואז מבקשים לחזור כבר הביתה (חם ומשעמם וכולנו עקוצים עד מוות..).

חוזרת, עושה ארוחת ערב, שוטפת כלים, מקלחת את הקטנים, בעלי חוזר, מנסה להשכיב אותם במיטה.

לילה - נכנסת למיטה, הגדולים באים לכסות אותי יפה ולברך אותי בברכת לילה טוב (ואז יורדים לסלון כדי להכין לעצמם פופקורן ולראות איזה סרט כייפי), אני שומעת את הקטנים צועקים במיטות שלהם שהם לא מצליחים להירדם....מסמנת וי קטן בטבלת הייאוש הבלתי נגמרת...מתפללת שהזמן יעבור מהר..

סדר יום בשיגרה:

קמה בבוקר, כל הבית נוחר, מתארגנת ומסתדרת, נוסעת לעבודה....(יש דברים שלא משתנים).

חוזרת מהעבודה, הבית שקט ונקי, הקטנים במסגרות שלהם, הגדולים חזרו הביתה, אכלו ורצו לפייסבוק היקר והאהוב שלהם.
שוכבת לנוח איזה 20 דקות שלמות בלי שאף אחד קופץ לי על הגב (אבל עדיין התוכי צועק בסלון כמו משוגע, חייבת להכניס אותו לאיזה צהרון עד שעה 16:00).

קמה, מסנג'רת את אחד הילדים הגדולים ללכת ולהוציא את הקטנים מהגנים שלהם.

שותה קפה בסלון הנקי שלי, הקטנים חוזרים, אנחנו משחקים בנחת במשחקי קופסא ושומעים מוסיקה קלאסית  (טוב, בסדר, קצת נסחפתי... הקטנים רואים דורה בטלויזיה ורבים קצת, בכל זאת הם חייבים להספיק כמות מסוימת של ויכוחים ומריבות שהרי הם לא התראו כל היום).

מכבסת, מסדרת, מארגנת, מבשלת (אין מנוס, שיגרה או לא).

כל הילדים הולכים לישון

לילה - נכנסת למיטה, שקט מוחלט בחדר של הקטנים, רק הגדולים צועקים לי שהם לא מצליחים להירדם (בעיה שלהם)...מסמנת וי קטן בטבלת הימים המאושרים (עוד 18 ימים בדיוק וכולם שוב בחופשת ראש השנה, מתפללת שהזמן יעבור לאט לאט...).



                           ♥__________________________________________________♥

סוף סוף הצלחתי ליצור משהו (רק כי נולדו עוד ילדים במשפחה והם היו זקוקים נואשות לבובות)

בובת כלב (לילד)  ובובת שפן (לילדה), שניהם מהגיזרות הנהדרות (בתשלום) מהחנות הזאת.
















שתהיה לכולנו שנת לימודים נהדרת ושנה טובה.


תודה על כל התגובות החמודות שאתם משאירים לי, אני נהנית מהן מאוד
מקופלת





יום חמישי, 2 באוגוסט 2012

אימון נשים-גברים

פוסט זה נפתח בהתנצלות

לאחר שקראתי היטב את כל התלונות התגובות מהפוסט הקודם, ולאחר שעיינתי והפכתי בנושא, הגעתי למסקנה שאתם צודקים, מה זה למסור את התיק ההודי ליעדו בלי לצלם אותו לפני כן?
מה זה לדבר עליו במשך 9,000 מילים (בקירוב), ולא להביא שום תיעוד?
מה זה?


ולכן, כמנחת פיוס אני שמה תמונה שלי (שלי!!! מה קורה עם הבלוג הזה? זה היה פעם בלוג יצירה ותיראו לאן הגענו....וגם רואים קצת את בעלי...ואת הילדה שלי..) בפוזה שאינה מחמיאה (לי, לא להם), בתקווה שתראו בזה פיצוי הולם עבור הנזק הנפשי שנגרם לכולכם בפוסט הקודם.

אז הנה התמונה, ומיד הסיפור.

כן אני צוחקת, זה לא אומר שנהניתי



ועכשיו, אחרי כל ענייני הבירוקרטיה האלה (ובתקווה ששמנו את כל העניין הזה מאחורינו), נוכל לחזור למטרה לשמה התכנסנו פה (להשפיל אותי):
למי שלא זוכר, בסוף הפוסט הקודם סיפרתי לכם איך עומד להתקיים "אימון חניקות, הטלות ותקיפת בנות זוג" במסגרת מועדון הג'יאוג'יצו בו מתאמן בעלי.
האימון מילא אותי בחששות רבים, כפי שכתבתי קודם לכן, כמעט כל המתאמנים שם גרושים וחששתי שאהיה האשה היחידה אותה יחנקו ויטילו בזה אחר זה, מלבד זה כושרי הגופני שואף לאפס ושעה וחצי של אימון נדמו בעיניי כנצח.

את היום המיועד העברתי בשתיקה לא אופיינית, הרצתי בראש את כל התרגילים החשובים שלמדתי בהתעמלות הנשים שלי (בכל זאת אני מתעמלת מזה מספר חודשים) והגעתי למסקנה שאף אחד מהם לא יעזור לי במקרה הזה (כי באמת, איך זה שהמדריכה צועקת על כולנו: "בטן פנימה, להחזיק חזק חזק את הסוגרים כאילו אתן מתאפקות לפיפי..." יכול לסייע לי...).
הקטנים הלכו לישון, הילדונת החליטה לבוא איתנו (טוב, אני הייתי צריכה כח חיזוק קטן וחמוד אז קצת החלטתי בשבילה), הכנתי את בגדי הספורט הכי פחות מביכים שלי, וכך ישבנו באוטו...בעלי בציפיה משועשעת ואני נושפת לתוך שקית נייר.



האימון התחיל, מסביבי היו עוד מספר נשים שכפי הנראה מאוד רצו להגיע מרצונן ולא כי הבעלים שלהן מתלהבים (מרוב שזה היה להן נוח ומתאים, חלק הביאו אפילו את התינוקות שלהן, שבכו מאושר כל האימון...ובכל זאת לא כולם גרושים כפי שחשבתי...).

מסתבר שקוראים לזה "הגנה עצמית" ולא "חניקה ותקיפה", בסדר, מבחינתי הכל אותו דבר...

המדריך תופס את אחד החניכים, חונק אותו, מפיל אותו, מטיל אותו, נותן לו כמה מכות בביצים
ואז אנחנו צריכות לעשות בדיוק אותו דבר על בני זוגנו....
זה נשמע כמו סוג של חלום, לבצע את כל הדברים האלה בבן זוגך, הבעיה כמובן שאני לא זוכרת את כל השלבים, אז סתם אני עומדת כמו טמבלית ובעלי תופס אותי בכל מיני אחיזות מסובכות וצועק לי: "נו, מה את עושה עכשיו? אני תוקף אותך...מה את עושה?" (סתם, עומדת וחושבת, כאילו? אתה רואה שאני מנסה להתרכז.. ואם היה מגיע לי גם קצת דם לראש, זה היה אולי עוזר...).

זה לא פשוט כמו שזה נראה

העניין הוא שהתרגילים הלכו והסתבכו, ואז כבר ממש כאבו לי הזרועות והצוואר מכל האחיזות של התוקף (שבהחלט לקח את תפקידו ברצינות) וכל הזמן חברים שלו אמרו לי: "תשמעי, את לא יודעת מה יקרה ברגע האמת אם חלילה יתקפו אותך, עדיף שתהיי ממש ממש מוכנה טוב, תתני לו חזק, אל תרחמי עליו..."

וכשכבר הצלחתי להיכנס לעניין ולהצליח לפעמים להשתחרר מהאחיזה שלו ולפעמים גם להחזיר לו קצת, הוא היה מתגלגל על הרצפה בברכיים כפופות ואומר לי בשפתיים חשוקות: "לא כל כך חזק בביצים...זה רק אימון", וחברים שלו אמרו: "די, יש לך מספיק ילדים, מה אתה בוכה? ככה הוא כל אימון..." ומדי פעם התחלפתי עם הילדה שלי שהייתה צריכה גם כן להתמודד עם התוקף האכזר

גם ילדות יכולות

ואז, אחרי משהו שנראה כמו נצח והייתי פשוט ספוגה כולי זיעה, זה נגמר (למרות שאחר כך הסתכלתי בתמונות ובכולן אני משום מה מחייכת באושר, באמת, אין לי הסבר לזה...).

ואז חזרנו הביתה, ועשיתי בדיוק מה שאני תמיד תמיד אומרת לבעלי לא לעשות ובכל זאת הוא עושה, השארתי את כל הבגדים המג'וייפים שלי בערימה ליד המקלחת והלכתי להתקלח (נהיו בינינו יותר מדי קווי דימיון....זה ממש גרוע, וכמו שהוא אמר: "בסוף עוד תאהבי את זה ותבואי איתי לכל האימונים").


ואחר כך שכחתי את כל מה שלמדתי באימון הזה, אבל בעלי לא שכח כלום וגם לא הבין שאנחנו לא נמצאים יותר במסגרת האימון והוא ממשיך לתקוף...לפעמים כשאני עומדת ועושה כלים הוא חונק לי בחביבות את הצוואר (ואז אני צריכה לתת לו מכה חזקה בביצים), לפעמים כשאני מקפלת כביסה הוא מחזיק לי את שתי הידיים מאחורה (ואז אני צריכה לתת לו בעיטה חזקה בביצים), לפעמים כשאני חוצה את החדר הוא פשוט מטיל אותי באויר (אין מה לעשות נגד זה.... סתם ליפול על הרצפה ולחשוב איך אני תיכף מכניסה לו מכה ממש חזקה בביצים...), וביום ראשון שלאחר מכן קיים המועדון שלו אירוע סוף שנה שכלל מסיבה עם הרבה אלכוהול ועל האש, אבל לזה משום מה לא הזמינו נשים....

ואני גם חייבת לכם את סיום הסיפור על התיק ההודי, ובכן, חמותי אהבה מאוד את התוצאה ואף הראתה אותו לכל החברות שלה (שבדיוק מזה חששתי מלכתחילה, ידעתי שהעבודה שלי תוצג בפני וועדת הביקורת הפולנית שאין קפדנית ממנה בעולם כולו, מה מסקנות הוועדה לא הצלחתי לגלות, רק שזה הוצג בפניה).

ועדיין לא אמרתי אף מילה על החופש הגדול הדוחה הזה....


תודה על כל התגובות הנהדרות שאתם כותבים לי
אני מעריכה כל אחת ואחת מהן

סוף שבוע מעולה
מקופלת