סדר יום כשהילדים בחופש גדול:
קמה בבוקר, כל הבית נוחר, מתארגנת ומסתדרת, נוסעת לעבודה....
חוזרת, כבר בדרך באוטו אומרת לעצמי: "נשימות עמוקות, תירגעי, תירגעי..."
פותחת בזהירות את הדלת, ארבעה ילדים דביקים ומג'ויפים שהיו קצת לבד (בימים בהם סבתא לא באה והצילה את כולנו..) רצים אלי, חלק מנשקים אותי, חלק רוצים על הידיים וחלק רוצים כסף (מושיטה באופן אוטומטי וללא מילים את הארנק הרזה והמצומק שלי...).
צועדת בחשש לסלון, התריס סגור, כלים גולשים מעבר לכיור על כל השיש, פח הזבל מפוצץ וריחני, פתיתים מארוחת הצהריים מפוזרים על כל הרצפה (תזכורת לעצמי: לא לעשות לעולם פתיתים לארוחת צהריים, אי אפשר להרים את זה מהרצפה כי זה נדבק...), אין שום אפשרות לזהות היכן נמצא שולחן הסלון, מזכירה לעצמי לנשום.
מחליטה לדחות הכל למועד מאוחר יותר (נושמת), שוכבת על הספה בסלון ומנסה לשכנע את הקטנצ'יק לבוא לישון איתי, אני שוכבת והוא עומד לי על הגב, מכריז בקול: "שלוש אבע ו..." (שזה כמובן "שלוש ארבע ו...") וקופץ לספה שליד.
אחרי איזה 15 פעם שהוא עושה את זה הוא מחליט שאולי כדאי לו להתייעץ איתי ולשאול אם אני בכלל מסכימה, "שלוש אבע ו..אמא? כן?" הוא שואל אותי.
"שום שלוש אבע ו.. שים ראש פה ליד אמא" אני מודיעה לו (ברוגז).
מצליחה להירדם למרות הקפיצות (לאיזה עשר דקות שבהן שמעתי מספר ילדים רוצחים זה את זה בקומה העליונה), התוכי צועק בסלון כמו משוגע (כן, נוסף תוכי למשפחה, כאילו אין מספיק רעש ובלאגן גם בלעדיו), קמה בעייפות, שותה קפה, מנסה לחשוב על סדר פעולה מאיפה בכלל להתחיל...
מצליחה לגרור את עצמי מהספה, הולכת לעשות כביסה, בינתיים הקטנצ'יק נרדם (שזה גרוע, כבר מאוחר מדי והוא לא יישן לי בלילה), חוזרת לסלון, מסדרת קצת, עושה כלים, דורכת בטעות על התוכי (בגלל שהבן הגדול שלי מרחם עליו שהוא כלוא כל היום בכלוב, הוא פשוט משחרר אותו להסתובב חופשי בסלון... )
קמה בבוקר, כל הבית נוחר, מתארגנת ומסתדרת, נוסעת לעבודה....
חוזרת, כבר בדרך באוטו אומרת לעצמי: "נשימות עמוקות, תירגעי, תירגעי..."
פותחת בזהירות את הדלת, ארבעה ילדים דביקים ומג'ויפים שהיו קצת לבד (בימים בהם סבתא לא באה והצילה את כולנו..) רצים אלי, חלק מנשקים אותי, חלק רוצים על הידיים וחלק רוצים כסף (מושיטה באופן אוטומטי וללא מילים את הארנק הרזה והמצומק שלי...).
צועדת בחשש לסלון, התריס סגור, כלים גולשים מעבר לכיור על כל השיש, פח הזבל מפוצץ וריחני, פתיתים מארוחת הצהריים מפוזרים על כל הרצפה (תזכורת לעצמי: לא לעשות לעולם פתיתים לארוחת צהריים, אי אפשר להרים את זה מהרצפה כי זה נדבק...), אין שום אפשרות לזהות היכן נמצא שולחן הסלון, מזכירה לעצמי לנשום.
מחליטה לדחות הכל למועד מאוחר יותר (נושמת), שוכבת על הספה בסלון ומנסה לשכנע את הקטנצ'יק לבוא לישון איתי, אני שוכבת והוא עומד לי על הגב, מכריז בקול: "שלוש אבע ו..." (שזה כמובן "שלוש ארבע ו...") וקופץ לספה שליד.
אחרי איזה 15 פעם שהוא עושה את זה הוא מחליט שאולי כדאי לו להתייעץ איתי ולשאול אם אני בכלל מסכימה, "שלוש אבע ו..אמא? כן?" הוא שואל אותי.
"שום שלוש אבע ו.. שים ראש פה ליד אמא" אני מודיעה לו (ברוגז).
מצליחה להירדם למרות הקפיצות (לאיזה עשר דקות שבהן שמעתי מספר ילדים רוצחים זה את זה בקומה העליונה), התוכי צועק בסלון כמו משוגע (כן, נוסף תוכי למשפחה, כאילו אין מספיק רעש ובלאגן גם בלעדיו), קמה בעייפות, שותה קפה, מנסה לחשוב על סדר פעולה מאיפה בכלל להתחיל...
מצליחה לגרור את עצמי מהספה, הולכת לעשות כביסה, בינתיים הקטנצ'יק נרדם (שזה גרוע, כבר מאוחר מדי והוא לא יישן לי בלילה), חוזרת לסלון, מסדרת קצת, עושה כלים, דורכת בטעות על התוכי (בגלל שהבן הגדול שלי מרחם עליו שהוא כלוא כל היום בכלוב, הוא פשוט משחרר אותו להסתובב חופשי בסלון... )
מנקה ומסדרת לפחות שעתיים, בין לבין מנסה להעיר את התינוק שנוחר בכיף על הספה בסלון, מצליחה להעיר אותו ומוציאה את שני הקטנים (מתבכיינים ומתלוננים) לגן השעשועים, שניהם מתפלשים רבע שעה בחול ואז מבקשים לחזור כבר הביתה (חם ומשעמם וכולנו עקוצים עד מוות..).
חוזרת, עושה ארוחת ערב, שוטפת כלים, מקלחת את הקטנים, בעלי חוזר, מנסה להשכיב אותם במיטה.
לילה - נכנסת למיטה, הגדולים באים לכסות אותי יפה ולברך אותי בברכת לילה טוב (ואז יורדים לסלון כדי להכין לעצמם פופקורן ולראות איזה סרט כייפי), אני שומעת את הקטנים צועקים במיטות שלהם שהם לא מצליחים להירדם....מסמנת וי קטן בטבלת הייאוש הבלתי נגמרת...מתפללת שהזמן יעבור מהר..
סדר יום בשיגרה:
קמה בבוקר, כל הבית נוחר, מתארגנת ומסתדרת, נוסעת לעבודה....(יש דברים שלא משתנים).
חוזרת מהעבודה, הבית שקט ונקי, הקטנים במסגרות שלהם, הגדולים חזרו הביתה, אכלו ורצו לפייסבוק היקר והאהוב שלהם.
שוכבת לנוח איזה 20 דקות שלמות בלי שאף אחד קופץ לי על הגב (אבל עדיין התוכי צועק בסלון כמו משוגע, חייבת להכניס אותו לאיזה צהרון עד שעה 16:00).
קמה, מסנג'רת את אחד הילדים הגדולים ללכת ולהוציא את הקטנים מהגנים שלהם.
שותה קפה בסלון הנקי שלי, הקטנים חוזרים, אנחנו משחקים בנחת במשחקי קופסא ושומעים מוסיקה קלאסית (טוב, בסדר, קצת נסחפתי... הקטנים רואים דורה בטלויזיה ורבים קצת, בכל זאת הם חייבים להספיק כמות מסוימת של ויכוחים ומריבות שהרי הם לא התראו כל היום).
מכבסת, מסדרת, מארגנת, מבשלת (אין מנוס, שיגרה או לא).
כל הילדים הולכים לישון
לילה - נכנסת למיטה, שקט מוחלט בחדר של הקטנים, רק הגדולים צועקים לי שהם לא מצליחים להירדם (בעיה שלהם)...מסמנת וי קטן בטבלת הימים המאושרים (עוד 18 ימים בדיוק וכולם שוב בחופשת ראש השנה, מתפללת שהזמן יעבור לאט לאט...).
♥__________________________________________________♥
סוף סוף הצלחתי ליצור משהו (רק כי נולדו עוד ילדים במשפחה והם היו זקוקים נואשות לבובות)
בובת כלב (לילד) ובובת שפן (לילדה), שניהם מהגיזרות הנהדרות (בתשלום) מהחנות הזאת.
שתהיה לכולנו שנת לימודים נהדרת ושנה טובה.
תודה על כל התגובות החמודות שאתם משאירים לי, אני נהנית מהן מאוד
מקופלת
