ומה חשבתם? שאדון פעוט יכול לזעוף ולזעוף ולזעוף ואף אחד לא ישים לב? ואף גננת לא תקרא לאמא שלו לשיחה דחופה בגן ותתן לה בראש? ברור שלא.
השיחה נקבעה ליום שישי בבוקר, לא שיחה ראשונה, ובטח ובטח לא אחרונה.
לשיחה בגן הגעתי באופן מפתיע לבד, ללא בעלי וללא הפעוט המבריזן שבערב הקודם, כנראה בשל הידיעה שמחר אמא שלו תתן דין וחשבון מלא על מעשיו, העלה חום ונשאר בבית, מכורבל במיטה החמה לצד אבא שלו (אולי לא כל כך "לצד", הרבה פעמים זה ממש "על") ואני חתרתי את דרכי למודת סבל* אחרי שהורדתי את שלושת האחרים במסגרותיהם.
* ולמה למודת סבל אתם שואלים? כי הבן הגדול שלי, נהג להציק ולג'נן את מורותיו (ולפני כן את גננותיו) על בסיס יומי, בכיתה א' מרוב שהוא פטפט עם כל הטור, הוא ישב בשולחן של המורה (ביחד עם המורה, אם עוד לא הבנתם), אחר כך הוא חזר למקום בו יושבים רוב התלמידים (שזה מול המורה) והעסיק את עצמו בשיעורים בבניית הרים וארמונות מכל הציוד שהיה לו בקלמר (ולפעמים גם בתיק, או כל הזבל שהוא אסף בכיסים), תוך כדי זה הוא היה משוחח עם התלמיד שמלפניו, מאחוריו ומצדדיו, ואז המורה (הזועפת) היתה פונה אליו (במפתיע) ואומרת לו: "מה אמרתי עכשיו?" והוא היה חוזר אחריה מילה במילה (יכולת מעוררת קנאה שבזכותה התעודה שלו היתה בהחלט משביעת רצון), הבעיה היתה שכל אלה שהיו מלפניו מאחוריו ומצדדיו לא ידעו מה היא אמרה (או אפילו מה הנושא של השיעור) ולכן קראו לי שוב ושוב לשיחות בכיתה.
השיחה, כמו כל השיחות האלה (שאני מכירה את מהלכן היטב) מתחילה תמיד בטון חיובי, "הוא ילד מאוד מאוד נבון" אומרת הגננת, "הוא מאוד אהוב בגן, הוא משתתף יפה בריכוז, הוא משחק מאוד יפה במוקד המשפחה ובמוקד החיות, הוא מתעניין בנעשה בגן"... ואז, היא מפשפשת עוד קצת במוחה בשביל לדלות משם עוד מחמאה לפני שנגיע לחלק העיקרי והמבאס, "הוא אוכל מאוד יפה...", מסיימת הגננת את שלב המחמאות.
"אני חוששת מאוד שיש לו בעיה בקבלת מרות" מנסחת הגננת בצורה דידקטית את נטייתו של הפעוט להגיד לה "את לא קובעת עלי" בכל פעם שהיא מבקשת ממנו לעשות משהו שאינו לרוחו באותו רגע (כמו לבוא לצבוע, למשל...), "הוא גם מגיב באופן מעט ילדותי" ממשיכה הגננת בניסוחים נאותים לעובדה המצערת שהפעוט נוהג להתחבא לה מתחת לשולחן כשהיא מבקשת ממנו לא לפטפט עם חבר בשעת הריכוז.
"אני חושבת שיש בעיה בצד הרגשי" ממשיכה הגננת (שזה אומר שהוא נוהג לענות ב"לא בא לי" כשהיא מבקשת ממנו לצאת כבר מתחת לשולחן).
כל זה עוד מילא, עוד הייתי יכולה לחיות עם זה, אבל לסיום אמרה הגננת את מה שהכי חששתי ממנו, שהילד מסרב לעשות יצירה מכל סוג שהוא (מה שאומר שהחשדות שלי אכן התממשו, החליפו את הילד בבית חולים אחרי הלידה והילד האמיתי שלי יושב עכשיו בגן, בשקט, וצובע יפה יפה בתוך הקוים...).
"ומה הפתרון?" אני שואלת (כי למרות שחשבתי שהבן הגדול כבר עשה לי הכל, מסתבר שיש לילדיי כושר המצאה לא רע בכלל).
"תראי", אומרת לי הגננת, "כדאי מאוד לתת לו יותר תשומת לב (כאילו הוא לא הילד שמקבל גם ככה הכי הרבה תשומת לב בבית בשל יכולתו להטריף את סביבתו ולהתעקש על כל קשקוש), אני יודעת שאין לך זמן עם ארבעה ילדים ושזה מאוד קשה, אבל את חייבת להקדיש לו בכל יום 20 דקות שיהיו רק שלו לבד, פשוט תשימי את התינוק במיטה מוקדם ותתפני אליו"
ומייד ראיתי לנגד עיניי איך אני זורקת את התינוק במיטתו מדי ערב בעודו צורח ומיילל (כי שני הקטנים רגילים ללכת לישון ביחד באותה שעה ובאותו החדר) ומתפנה לפעוט ובעוד משהו כמו שנתיים קוראים לי לשיחה דחופה בגן של התינוק ומשוחחים איתי על הנזק שנגרם לו בינקותו בשל העדפת אחיו על פניו.
חזרתי לי מעט עייפה ושפופה הביתה (למודת סבל, למודת סבל, אבל בכל זאת...) ואחרי שקצת נרגעתי, התקיימה ביני ובין הפעוט השיחה הבאה:
הפעוט: "רק אני קובע על עצמי"
אני: "כשאתה בגן, הגננת קובעת עליך"
הפעוט: " אבל הסייעת לא קובעת עליי"
אני: "גם הסייעת קובעת עליך, גם הגננת המחליפה ביום רביעי קובעת עליך וגם מי שעושה לכם חוג חיות וחוג התעמלות"
הפעוט: "אבל בצהרון רק אני קובע עליי"
אני: "כשאתה בצהרון, הגננת של הצהרון קובעת עליך"
הפעוט: "אבל בבית רק אני קובע עלי"
אני: "בבית אבא ואמא קובעים עליך, ואם הם לא בבית אז האחים הגדולים שלך קובעים עליך"
( אני יודעת שבעוד אתם קוראים את השורות הללו, אתם אומרים לעצמכם: "מסכן הילד, אין לו שום אוטונומיה, הוא חייב לקבוע במשהו על עצמו, איזה מן אמא זאת, איפה הטלפון של המועצה לשלום הילד", ועוד כל מיני מחשבות שכאלה שעברו גם לי בראש..)
ואז הגיע הסבר מאוד ארוך על למה אחרים קובעים עליו ואיך כולם רוצים את טובתו ובסופו, נקודת מפנה קטנה וחיובית (אתם יכולים לסגור את הטלפון שבו כבר חייגתם למועצה לשלום הילד).
אני: "אבל כשאתה בבית לפעמים אתה קובע על עצמך ואפילו לפעמים, כי אתה אח גדול, אתה קובע על התינוק"
ומיד עלה חיוך של שביעות רצון על פניו (היפות) של הפעוט והוא שלח מספר מבטים זוממים לכיוון אחיו הקטן שכרגיל, הוציא שישיית רסק עגבניות והתיישב עליה.
אז מה יצא לנו מכל החפירה הזאת, אתם שואלים?, מה שיצא זה שהגננת צדקה, ובכל יום אני מתפנה לפעוט (בשעות אחר הצהריים, כי בערב מי שמעז לפנות אלי בדין ודברים גורלו אחד...גרוע...), אחרי שאני משביעה את האחים הגדולים שאם הם לא שומרים 20 דקות על התינוק אני רוצחת אותם (שיבכו אחר כך לפסיכולוג, די, אי אפשר כל החיים לתקן בצד אחד ולדאוג לנזק שעשיתי לצד השני...) ואז הפעוט ואני יושבים רק שנינו בחדר העבודה, מציירים ומדביקים (כי אני כבר תופסת שתי ציפורים במכה...מה זה לא אוהב לצייר? מה זה לא אוהב להדביק? נראה לי שאני הולכת לבדוק את תעודת הלידה שלו!!!) ובינתיים (כבר שבועיים, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, מים מלח שום בצל) זה עובד והילד הפסיק להתחבא מתחת השולחן בגן.
ובגלל כל הילדים האלה, אין יצירה הפעם (למי שתהה איך אני מספיקה הכל...)
סוף שבוע גשום ונעים
תודה על כל התגובות החמודות שאתם כותבים לי
נשיקות,
מקופלת
השיחה נקבעה ליום שישי בבוקר, לא שיחה ראשונה, ובטח ובטח לא אחרונה.
לשיחה בגן הגעתי באופן מפתיע לבד, ללא בעלי וללא הפעוט המבריזן שבערב הקודם, כנראה בשל הידיעה שמחר אמא שלו תתן דין וחשבון מלא על מעשיו, העלה חום ונשאר בבית, מכורבל במיטה החמה לצד אבא שלו (אולי לא כל כך "לצד", הרבה פעמים זה ממש "על") ואני חתרתי את דרכי למודת סבל* אחרי שהורדתי את שלושת האחרים במסגרותיהם.
* ולמה למודת סבל אתם שואלים? כי הבן הגדול שלי, נהג להציק ולג'נן את מורותיו (ולפני כן את גננותיו) על בסיס יומי, בכיתה א' מרוב שהוא פטפט עם כל הטור, הוא ישב בשולחן של המורה (ביחד עם המורה, אם עוד לא הבנתם), אחר כך הוא חזר למקום בו יושבים רוב התלמידים (שזה מול המורה) והעסיק את עצמו בשיעורים בבניית הרים וארמונות מכל הציוד שהיה לו בקלמר (ולפעמים גם בתיק, או כל הזבל שהוא אסף בכיסים), תוך כדי זה הוא היה משוחח עם התלמיד שמלפניו, מאחוריו ומצדדיו, ואז המורה (הזועפת) היתה פונה אליו (במפתיע) ואומרת לו: "מה אמרתי עכשיו?" והוא היה חוזר אחריה מילה במילה (יכולת מעוררת קנאה שבזכותה התעודה שלו היתה בהחלט משביעת רצון), הבעיה היתה שכל אלה שהיו מלפניו מאחוריו ומצדדיו לא ידעו מה היא אמרה (או אפילו מה הנושא של השיעור) ולכן קראו לי שוב ושוב לשיחות בכיתה.
השיחה, כמו כל השיחות האלה (שאני מכירה את מהלכן היטב) מתחילה תמיד בטון חיובי, "הוא ילד מאוד מאוד נבון" אומרת הגננת, "הוא מאוד אהוב בגן, הוא משתתף יפה בריכוז, הוא משחק מאוד יפה במוקד המשפחה ובמוקד החיות, הוא מתעניין בנעשה בגן"... ואז, היא מפשפשת עוד קצת במוחה בשביל לדלות משם עוד מחמאה לפני שנגיע לחלק העיקרי והמבאס, "הוא אוכל מאוד יפה...", מסיימת הגננת את שלב המחמאות.
"אני חוששת מאוד שיש לו בעיה בקבלת מרות" מנסחת הגננת בצורה דידקטית את נטייתו של הפעוט להגיד לה "את לא קובעת עלי" בכל פעם שהיא מבקשת ממנו לעשות משהו שאינו לרוחו באותו רגע (כמו לבוא לצבוע, למשל...), "הוא גם מגיב באופן מעט ילדותי" ממשיכה הגננת בניסוחים נאותים לעובדה המצערת שהפעוט נוהג להתחבא לה מתחת לשולחן כשהיא מבקשת ממנו לא לפטפט עם חבר בשעת הריכוז.
"אני חושבת שיש בעיה בצד הרגשי" ממשיכה הגננת (שזה אומר שהוא נוהג לענות ב"לא בא לי" כשהיא מבקשת ממנו לצאת כבר מתחת לשולחן).
כל זה עוד מילא, עוד הייתי יכולה לחיות עם זה, אבל לסיום אמרה הגננת את מה שהכי חששתי ממנו, שהילד מסרב לעשות יצירה מכל סוג שהוא (מה שאומר שהחשדות שלי אכן התממשו, החליפו את הילד בבית חולים אחרי הלידה והילד האמיתי שלי יושב עכשיו בגן, בשקט, וצובע יפה יפה בתוך הקוים...).
"ומה הפתרון?" אני שואלת (כי למרות שחשבתי שהבן הגדול כבר עשה לי הכל, מסתבר שיש לילדיי כושר המצאה לא רע בכלל).
"תראי", אומרת לי הגננת, "כדאי מאוד לתת לו יותר תשומת לב (כאילו הוא לא הילד שמקבל גם ככה הכי הרבה תשומת לב בבית בשל יכולתו להטריף את סביבתו ולהתעקש על כל קשקוש), אני יודעת שאין לך זמן עם ארבעה ילדים ושזה מאוד קשה, אבל את חייבת להקדיש לו בכל יום 20 דקות שיהיו רק שלו לבד, פשוט תשימי את התינוק במיטה מוקדם ותתפני אליו"
ומייד ראיתי לנגד עיניי איך אני זורקת את התינוק במיטתו מדי ערב בעודו צורח ומיילל (כי שני הקטנים רגילים ללכת לישון ביחד באותה שעה ובאותו החדר) ומתפנה לפעוט ובעוד משהו כמו שנתיים קוראים לי לשיחה דחופה בגן של התינוק ומשוחחים איתי על הנזק שנגרם לו בינקותו בשל העדפת אחיו על פניו.
חזרתי לי מעט עייפה ושפופה הביתה (למודת סבל, למודת סבל, אבל בכל זאת...) ואחרי שקצת נרגעתי, התקיימה ביני ובין הפעוט השיחה הבאה:
הפעוט: "רק אני קובע על עצמי"
אני: "כשאתה בגן, הגננת קובעת עליך"
הפעוט: " אבל הסייעת לא קובעת עליי"
אני: "גם הסייעת קובעת עליך, גם הגננת המחליפה ביום רביעי קובעת עליך וגם מי שעושה לכם חוג חיות וחוג התעמלות"
הפעוט: "אבל בצהרון רק אני קובע עליי"
אני: "כשאתה בצהרון, הגננת של הצהרון קובעת עליך"
הפעוט: "אבל בבית רק אני קובע עלי"
אני: "בבית אבא ואמא קובעים עליך, ואם הם לא בבית אז האחים הגדולים שלך קובעים עליך"
( אני יודעת שבעוד אתם קוראים את השורות הללו, אתם אומרים לעצמכם: "מסכן הילד, אין לו שום אוטונומיה, הוא חייב לקבוע במשהו על עצמו, איזה מן אמא זאת, איפה הטלפון של המועצה לשלום הילד", ועוד כל מיני מחשבות שכאלה שעברו גם לי בראש..)
ואז הגיע הסבר מאוד ארוך על למה אחרים קובעים עליו ואיך כולם רוצים את טובתו ובסופו, נקודת מפנה קטנה וחיובית (אתם יכולים לסגור את הטלפון שבו כבר חייגתם למועצה לשלום הילד).
אני: "אבל כשאתה בבית לפעמים אתה קובע על עצמך ואפילו לפעמים, כי אתה אח גדול, אתה קובע על התינוק"
ומיד עלה חיוך של שביעות רצון על פניו (היפות) של הפעוט והוא שלח מספר מבטים זוממים לכיוון אחיו הקטן שכרגיל, הוציא שישיית רסק עגבניות והתיישב עליה.
אז מה יצא לנו מכל החפירה הזאת, אתם שואלים?, מה שיצא זה שהגננת צדקה, ובכל יום אני מתפנה לפעוט (בשעות אחר הצהריים, כי בערב מי שמעז לפנות אלי בדין ודברים גורלו אחד...גרוע...), אחרי שאני משביעה את האחים הגדולים שאם הם לא שומרים 20 דקות על התינוק אני רוצחת אותם (שיבכו אחר כך לפסיכולוג, די, אי אפשר כל החיים לתקן בצד אחד ולדאוג לנזק שעשיתי לצד השני...) ואז הפעוט ואני יושבים רק שנינו בחדר העבודה, מציירים ומדביקים (כי אני כבר תופסת שתי ציפורים במכה...מה זה לא אוהב לצייר? מה זה לא אוהב להדביק? נראה לי שאני הולכת לבדוק את תעודת הלידה שלו!!!) ובינתיים (כבר שבועיים, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, מים מלח שום בצל) זה עובד והילד הפסיק להתחבא מתחת השולחן בגן.
ובגלל כל הילדים האלה, אין יצירה הפעם (למי שתהה איך אני מספיקה הכל...)
סוף שבוע גשום ונעים
תודה על כל התגובות החמודות שאתם כותבים לי
נשיקות,
מקופלת
