מיקסים-בד ונייר

נכון שלדרבי חוקים משלו?,

נכון שכדורגל משחקים 90 דקות? (או משהו כזה?),

אז גם לאתגר של מיקסים חוקים משלו...(אבל משחקים אותו יותר מ- 90 דקות). חוק ראשון אומר שאין לי רעיון ואני לא משתתפת הפעם, חוק שני אומר שאולי כדאי בכל זאת לחפש איזה רעיון. חוק שלישי אומר שאין לי רעיון ואני לא משתתפת (זהה לחוק ראשון אבל מגיע אחרי החוק השני, תמיד).

אחר כך אני בכל זאת מתחילה לצוד אחר רעיון ברחבי האינטרנט, גם לרעיון כמה חוקים משלו: הוא חייב להיות קל יחסית, עם חומרים שיש לי בבית, הפרויקט חייב להיות פרקטי שישמש אותי או את בני ביתי, ודבר אחרון, עדיף שלא ייצא חארטה, בכל זאת, פאדיחות, אנשים מכירים אותי...

כך יכול לעבור לו שבוע שלם של תיסכול וחיפושים, מקץ השבוע אני מגיעה למסקנה מרחיקת הלכת שאין לי רעיון ואני לא משתתפת, אז מה קרה? אז אני לא אשתתף.... אז אנשים לא יכנסו לבלוג שלי, לא יכירו אותי, אני לא אעניין אותם ודי....

זה מריץ אותי חזרה למחשב כמו טיל לחפש רעיון. ואז, כשאפסו כל הסיכויים, כשאבדה תקווה, אני פתאום מוצאת בפליקר יוצרת שמוצאת חן בעיניי וסוף סוף אני מתיישבת לשולחן כדי לעבוד ולא כדי לשחק במחשב כמו שאומרים הילדים שלי.

בשלב הזה אני תמיד שואלת את עצמי מי מבני הבית יהפוך לקורבן שעל קירות חדרו תיתלה יצירת האמנות.

אני, שלי זה הכי מתאים לא באה בכלל בחשבון כי אין לי אף פינה משלי, אמנם יש כבר חדר עבודה אבל הבעל החוצפן השתלט על כולו ומיהר למלא אותו בחוטי חשמל, ברגים, קופסאות כלי עבודה וכדומה....זה עניין זמני בלבד, הוא עוד ישלם על כך (בעיקר בשל העובדה שאני עומדת לאפסן חלק ניכר מהציוד שלו בפח זבל הקרוב).

או קיי, נותרה הילדה, כרגיל אני מתייעצת איתה בלשון הודעה (יש לי משהו לתלות לך בחדר, כן זה מתאים, לא, זה לא הכל ורוד וסגול, לא, זה לא תינוקי כמו מה שתליתי לך אתמול).

אז באמת השתדלתי שזה לא יהיה תינוקי כי למרות שהילדה מילאה את חדרה בדברים ורודים (רצוי עם פרווה, רצוי שזה גם ינצנץ ויחזיק שרביט של פיה), בכל זאת ריחמתי עליה.
יצרתי כרגיל בחומר האהוב עלי - לבד וכמובן בניירות שונים, קצת מדבקות מתגרדות וקצת עיטורים ביד חופשית, מסגרת שהתאמתי לנושא ויש אתגר בבד ונייר.

ובנפנוף לשלום של מלכת יופי:

ובשכיבה על הצד (סוף סוף למדתי איך מצלמים מהצד כדי שתראו את התלת מימדיות של כל העסק).

ברור שפעם הבאה אני לא משתתפת באתגר ( אין לי רעיון...).

להתראות,

מקופלת

תינוקות

קודם אני אקדים ואומר שמי שנושא ההנקה דוחה אותו, מגעיל אותו, נמאס לו ממנו (אני), יכול לעבור הלאה.
ולעניננו, את יושבת לך, על ברכייך יושב היפופוטם צעיר (בן שנה ושבעה חודשים) ויונק במרץ, בידו הפנויה הוא מצ'פח אותך בראש, מושך לך שערות, דוחף לך אצבעות לנחיריים וקצת בועט עם הרגליים. אחרי שלוש דקות הוא מתרומם במרץ של סוס מירוץ תוך כדי שהוא נותן לך ביס, מרים עוד קצת את החולצה, מוצא את הנקודת חן הענקית (שבגללה אחותך הקניטה אותך שנים שיש לך ציצי שלישי) ואומר: "כיח" (שזה בעברית פיכסה).
זה לא "כיח" אני נעלבת עד עמקי נשמתי, זאת נקודת חן, זה יפה, לא כיח.
"כיח" הוא מתעקש, חוזר לינוק ומושך לך בריסים.
בהתחלה זה היה חמוד כזה, הוא היה קטן, הוא לא חיווה דיעה על אברי האינטימים, אם היינו בחוץ היתי מכסה את שנינו היטב והינו מסתדרים, עכשיו, בגילו המופלג זה נהיה מוזר ומעניין, אנשים חשים צורך לומר לך את דעתם ("די, תעזבי את הילד" אומר לי בעלי, "הוא תיכף מתגייס", או כפי שאחותי מגדירה אותי, "יא מגעילה אחת").
הקיצר, נמאס לי, די, הוא גדול (שלא לומר חמור גדול), הוא קם 3 פעמים בלילה בשביל לינוק כאילו הוא נולד לפני שבועיים, אז החלטנו להפסיק. ועברו כבר שעתיים ו-56 דקות שלמות מאז ההחלטה הנועזת שבמהלכן הוא הספיק להגיד לי לפחות 10 פעמים "ציצי בוא, בוא".
כבר הספקנו לעשות נד נד על הרגל של אמא ולשיר 8 פעמים השפן הקטן, לשפוך את כל הצעצועים על הרצפה ולקרוא סיפור. בסופו של דבר הצלחתי להסיח את דעתו עם שני נחשי גומי (כן, כן, זה לא חינוכי, זה לא בריא, אבל זה עבד).


ובינתיים אני מעלה נעליים קטנות לתינוקת, נעליים ללא כתובת בעצם כי אני לא מכירה אף תינוקת שנולדה עכשיו אבל כל כך התחשק לי להכין אותן כשנתקלתי בקישור הזה, במקור הוא נועד לנייר ויש גם נעליים חמודות לבן.

הנעליים עשויות לבד ובתוכן בד ורדרד, הן נסגרות בצדדים עם ריבועי סקוטש קטנים.

לקח לי יומיים לכתוב את הפוסט הזה (בשל הנפשות הפועלות בבית), בינתיים החזקנו מעמד, הפוסט הבא יהיה בנושא האתגר החדש של מיקסים.

להתראות וחג חנוכה שמח,

מקופלת

ים של חותמות

הזמנתי את בני משפחתי לבוא לבקר בבלוג, התגובות היו שונות ומפתיעות למדי, היו כאלה שאמרו לי שהבלוג מקסים, שהם גאים בי מאוד ושכל הכבוד לי (תודה אמא), יחד עם זאת, שמתי לב שהם לא נרשמו לקבל עדכונים באופן קבוע (אמא!!!).

היו כאלה שאמרו לי שהבלוג מתוק ביותר אבל הנושא שלו צר, רצוי להרחיב, לספר על המשפחה, על הילדים, על האחים, על הילדים של האחים (אחותי היקרה, יום אחד אני אמצא דרך לקשר אותך לנושא החותמות וליצירה בכלל ואז אני מבטיחה לך פוסט אישי), היו גם אחרים שאמרו שהכל מקסים ויפה, חקירה צולבת העלתה שהם לא טרחו לקרוא ממש את הבלוג אלא רק הסתכלו בתמונות וסגרו (בעלי החמוד, זה לא חכמה להגיד לי לא לכתוב עליך ואז לא לבדוק אם כתבתי עליך או לא.... מעכשיו אני מבטיחה לכתוב עליך בכל פוסט, ביום בו בעלי לא יוזכר בפוסט מסוים, תדעו כי הוא טרח סוף סוף לקרוא גם מה שכתוב ולא רק להסתכל בתמונות, כאילו, הבלוג שלי זה לא ספר קומיקס... קפיש?).
בזמן האחרון גילפתי ים, ים של חותמות לפי הזמנה, היה כיף מאוד (ברוב המקרים), היו שתי חותמות שגולפו פעמיים (אחת שלוש), אבל אני לא אגלה לכן איזה, הן התנהגו מאוד לא יפה וגזלו ממני תשומת לב רבה מדי.

החותמת המקסימה שיפה עיצבה לבד:

החותמות של עופרה המקסימה מתוצרת בית.

בזמן האחרון הכנתי תיקי לבד קטנים לחותמות שלי

ניפגש בקרוב, יש עוד חותמות בתהליך/שליחה והן יחכו להזדמנות אחרת

בפוסט הבא מבטיחה לכתוב על התלאות הרבות שפוקדות אותי עד שאני מוצאת רעיון ומבצעת אותו.

שיהיה לכולנו שבוע נהדר,

מקופלת

חותמות מגולפות ביד

אוקיי, דבר ראשון אקדים ואומר שבחיים, אבל בחיים אני לא עוברת יותר דירה, מה זה הסיוט הזה?
ולנושא הפוסט: חותמות מגולפות ביד, אז מה הסיפור איתן? מה זה החותמות האלה אתן בטח שואלות ומה כל כך מלהיב בהן? טוב, אולי זאת רק שריטה קטנה שלי אבל כשראיתי פעם ראשונה באיזה פליקר חותמות מגולפות ביד לא יכלתי לאכול או לישון (טוב, נו, לא יפה לשקר בבלוג, לישון אני לא ישנה מאז שנולד לי הקופיף הקטן ולאכול, נו, בן אדם חייב לחיות, לא? זאת פשוט בעיה בריאותית ייחודית כזאת שאם אני לא אוכלת אני מתה), הקיצר, התלהבתי.
התחלתי לבדוק באינטרנט איך עושים (עם סכין מיוחדת שמיועדת להדפס במקור), על מה מגלפים? (על משטח גומי מיוחד שמיועד לעשיית חותמות לבד אבל אם ממש מתחילים ורוצים להתנסות וגם לא לבזבז כסף, אפשר לגלף מחקים כמו שעשינו כשהיינו ילדים), מה יפה בזה? (שאלה של טעם, אני מתה על המראה הלא מדוייק במאה אחוז, מראה של עבודת יד ולא של משהו שהוא תוצר של מכונה), למה צריך את זה? (נורא כיף שיש חותמת אישית שאפשר להחתים אותה על עבודות שונות של טקסטיל, נייר, עץ וכדומה, ברור שלא חייבים את זה...זה לא אוכל, כאילו...), מתי עושים את זה? (נורא קשה לענות, בערך חצי מהחותמות שתראו למטה נעשו בעודי יושבת ליד השולחן בפינת האוכל, מלמדת ילדה אחת את ימי הבריאה למבחן, ללא הצלחה ניכרת לעין אני חייבת לציין והקופיף הקטן מטפס לי על הרגל ומייבב חליפות, ילד שלישי מנצל את המהומה ואוכל חטיפים בעודו שרוע על הספה בסלון מבלי שאמא שלו רוצחת אותו), כיף לעשות את זה? (כן, מאוד, למעט כמה מקרים שהסכין ברחה לי ונותרו לי תוצאות נראות לעין על האצבעות), איך מגיעים לדיוק? (מתאמנים הרבה, לפעמים תוצאה לא לגמרי מדויקת יותר יפה), אז מה בעצם את רוצה מאיתנו? (כלום, סתם, כזאת אני, קרצי).
אז למי שמתחשק לו לנסות, אני מצרפת קישור נהדר לבלוג של בחורה בשם אלמה סטולר, אחד הראשונים שמצאתי כשהתחלתי לגלף חותמות.
התמזל מזלי לגלף כמה חותמות עבור בחורות מקסימות שהיה לי כיף גדול לעבוד איתן:


























שיהיה לכולנו סוף שבוע נחמד, לי למשל מתוכנן סוף שבוע מלא קדיחות (לא במוח, בבית), מלא תמונות לתלות, מדפים, ארגזים לפנות ואז אולי נצליח אפילו לראות את הרצפה של חדר העבודה שלנו.
מקופלת