לא הייתי פה מלא זמן

נכון, לא יצא לי לכתוב די הרבה זמן (טוב, מלא זמן, לא באשמתי, בני משפחתי דורשים מלא תשומת לב עם כל הלימודים שלהם ומסיבות הסיום ותעודות סוף שנה, כאילו זה הדבר החשוב ביותר בעולם ולא הבלוג החמוד שלי)।



"אז מה קורה עם הבלוג?" התעניינה אחותי השבוע, "מה קורה איתו?" עניתי כהרגלי בשאלה, "כלום" אמרה אחותי, "לא קורה איתו כלום אז אני מבינה שאת לא מעוניינת בו יותר, ואין שום בעיה, זה באמת מאוד קשה להתעסק בכל כך הרבה דברים, אני כבר אדאג לו, רק תני לי את הסיסמא ואני מבטיחה לעדכן אותו כל הזמן בסיפורים מקסימים עלייך, על המנהגים הקטנים והמטופשים שלך, על איזה יופי את מחנכת את ילדייך להיות פראי אדם, איך התנהגת (כמו טמבלית) בילדותך, באמת, הסירי דאגה מליבך", אז כמו שאתם רואים, זה הספיק לי לטוס בריצה למחשב ולכתוב את הפוסט הזה (רשומה, רשומה בעברית, איכסה עם כל המילים האלה שאף אחד לא מבין...), וכן, זאת באמת אני ולא אחותי המתחזה

שבוע שעבר הייתי בקורס מטעם העבודה, כשהולכים לקורס לומדים מלא דברים חשובים, הנה רשימת הדברים שלמדתי בקורס:

• כשאומרים שהלימודים מתחילים ב- 07:30 מסתבר שזה בגדר המלצה בלבד, רק אני וחברתי הגענו בזמן (שתי חנוניות חבל"ז), כל השאר הגיעו בזמנם החופשי।


• זאת טעות גדולה למקם חנות קוסמטיקה בבנין ליד। וטעות עוד יותר גדולה ששמנו לב לזה.


• בביקור הראשון בחנות שמתי לב שאני יצאתי עם שקית עם סנובון לשירותים ואילו חברתי יצאה עם מוצרי קוסמטיקה


• למחרת תיקנתי את הטעות הזאת.


• כשאת קונה לק, ברור שתשימי אותו בכיתה בזמן השיעור, לא?


• אחרי שאת שמה לק, כולם מסתכלים עלייך בעיניים מזלזלות (כאילו, אין לך מה לעשות בחיים? יא דפוקה...) דקה אחר כך כל הבנות עומדות בתור כדי לבדוק את הלק עם הנצנצים


• קורס מהווה זמן נפלא להשלמת פערים בגלישה באינטרנט


• להפתעתי הרבה כל התלמידים נשארו עד הדקה האחרונה בסוף יום הלימודים, אני התחפפתי שעתיים לפני כולם ("אני אחרי לידה" הסברתי למדריכה הנדהמת, כולה שנתיים אחרי...)


• כשכבר את מחליטה שהגיע הזמן ללמוד משהו, את שמה לב שהמתרגלת עובדת רוב הזמן עם הבחורים החמודים שיושבים בשורה לפנייך


• בפעם הבאה שאת צריכה עזרה, את קוראת למתרגל, הרבה יותר הגיוני... הוא גם בא כשקוראים לו...


• גם לעשות חצי תרגיל זה משהו

גם בזמן שנמצאים בבית לומדים כל מיני דברים חשובים מאוד:

• גיליתי שבכל פעם שביקשתי מהתינוק לשים משהו בזבל (ב"בבל" בשפתו) הוא הלך וזרק את זה לתוך האסלה


• למדתי שהתעודות של הילדים שלי בלתי ניתנות לפיענוח בכלל, אין להם ציונים מאחת עד עשר כפי שהיה לנו, יש להם הערכות משונות כאלה שמצד אחד אומרות לך שהילד "מזהה ומבין היטב את הטקסט הספרותי ומנתחו כנדרש על פי מרכיביו" אך מנגד "שולט באופן חלקי בהבנת הטקסט המידעי ובניתוחו", הבנתם? מה זה אומר? שמונה כזה? פחות? לכעוס עליו? לקנות לו מתנה? מה?


• גיליתי שהתינוק כבר לא תינוק, ממש לא, השבוע ראינו חתול בחוץ "הנה קתול, תראה קתול, קתול" צעקתי לו בהתלהבות, "לא" צעק לי חזרה הילד בחמת זעם והטיח ברצפה את המשחק שהיה לו ביד (אמרתי לכם שהוא עצבני חבל"ז), " זה חתול, חתול"। ובזאת בא הקץ על כל הקישקושים האלה עם "התינוק" שמהיום בצער רב וביגון קודר הופך להיות "הפעוט", איזה באסה...


• גיליתי שאם הפעוט מצא חרוז קטן מעץ התחנה הראשונה שהוא ימצא היא הפה שלו, כשאת מצליחה לבלום אותו ולהודיע לו שזה אסור, התחנה הבאה היא האוזן שלו.

טוב, לא כתבתי הרבה זמן אבל זה לא אומר שצריך ללהג, הכנתי גם מלא חותמות חדשות אבל אני מעלה רק חלק שלא מסגירות פרטים אישיים של בעליהן (למעט החותמת עםמספר הפלאפון שקיבלה אישור ממירב המקסימה, זאת חותמת לחנות בגדים יד שניה והעיצוב היפה שלה עוצב על ידי מירב ולא על ידי)।

שיהיה לכם סוף שבוע נהדר,

מקופלת

המירוץ המטורף של החיים

תגידו, איך אתן מספיקות הכל? זה לא מטורף קצת הקצב חיים הזה? כי אני למשל לא מספיקה כלום.

הנה דוגמא קטנה לשבוע האחרון:

יום א' - התחיל מזה שקמתי חצי שעה אחרי הזמן (אני אפילו לא יכולה להגיד שהשעון לא צלצל, פשוט לא שמתי שעון, לא יודעת מה חשבתי לעצמי...), ריצה מטורפת לעבודה תוך כדי תפילה חרישית שתהיה לי חניה (והיתה, תודה אלוהים).
בצהרים כבר לא יכלתי לנוח את חצי שעת (שנת) היופי שלי כי כאמור בזבזתי אותה בשינה בבוקר.
אחה"צ טיול בחום אימים בשכונה תוך שהתינוק קשור (שלא לומר אזוק) בעגלתו.
ערב- בא איזה אבא מהוועד הכיתתי של ביתי (שאצלה אני עובדת במשרה שניה) כדי שאכין הזמנות למסיבת סוף שנה וישב שעתיים....(נו, ברור, כל אבא מנסה לא להיות בביתו בשעות אוכל-אמבטיה-השכבה...)

יום ב' - קמתי בזמן דווקא אבל שוב לא יכלתי לישון בצהריים כי לא היה פירור מאכל או משקה שניתן היה לדחוס אותו לפה כך שאני כרגיל בקניות.
לילדה (הבוסית, יצור קטן וזהוב שאת כל צווארה אני כמעט ומקיפה בכף ידי האחת....) יש מליון שיעורים בחשבון, לחרדתה הרבה אני לא מרשה לה ללכת לחברה כמנהגה בכל יום, אלא מכריחה אותה לעשות שיעורים בחשבון (אנחנו במירוץ לסיום חוברות הלימוד כנהוג בכל שנה בתקופה זו) וכל אחר הצהרים אנחנו לומדות כמה אבני חן אפשר לשבץ ב- 7 תליונים (זה לא כזה פשוט כי בכל תליון נכנסות 6 אבנים ואת זה לקח לי 4 שעות להסביר).
בינתיים התינוק מפרק חבילת מגבונים אותם הוא זורק בחדווה ברחבי הסלון ואחיו הגדול הזמין בערך את כל ילדי השכונה להכניס לי בוץ הביתה (לשחק פינג פונג בחצר).

יום ג' - שיט, לחברה של הבוסית יש יום הולדת מחר ואין לי מתי לקנות מתנה, אני רצה לקניון (על חשבון המנוחה שלי, אלא מה?), מחזירה את הגדול מחבר, קופצת להחזיר את התינוק מהמטפלת (שבינתיים בלי להודיע לאיש קיבלה תאומים בנים ועסוקה בעיקר בלהרגיע אותם ובלהתעלם מהתינוק הפרטי שלי שאמנם הוא חמור גדול אבל זקוק לפעמים לאיזה תעסוקה, חוץ מלתת כאפות לתינוקות החדשים), מורידה את הגדול בחוג.
חוזרת הביתה כדי לנקות שירותים, איזה כיף, יש בבית 3 חדרי שירותים וכולם בפעילות מלאה (מקוקקים כפי שאומרים במחוזותינו).

יום ד' - שיט, מחר אני אמורה לארח בית חם (6 ילדים מכיתתה של הבוסית אמורים לבוא לשעתיים של שבירת הבית, אכילה חופשית בסלון, ויצירה כלשהי אותה נצטרך להביא למחרת לכיתה על מנת להוכיח שלא רק ישבנו וראינו טלויזיה), הבוסית צריכה להגיע ליום ההולדת מה שאומר שהיא צריכה להתקלח, להתלבש הכי יפה בעולם ולסדר את שיערה, אני לעומת זאת מגיעה ליום ההולדת כשסמרטוט הרצפה הכחול שלי נראה כמו מיליון דולר לעומתי (אני לא אפרט, חבל).
בדרך אנחנו נאלצות לעצור ולעשות איסוף של חברות שלה (כולל החזרה) שהאמהות שלהן היו יותר חכמות ממני והצליחו לסנג'ר אותי (הן עוד ישלמו על כך, הכל רשום...).
בזמן שהילדה חוגגת ביום ההולדת אני והתינוק עסוקים בקניית חומרי יצירה למחר.
הגדול לקח והחזיר את עצמו מהחוג ג'ודו בכוחות עצמו (לא בלי תלונות), קרוב לשמונה בערב אנחנו חוזרים הביתה רעבים, עייפים ומסריחים (חוץ מהילדה כמובן שהתקלחה לפני ואכלה ביום הולדת), עוד רגע אני אוכלת את הטיח מהקירות.

יום ה' - בית חם זה סוג של עינוי לאמהות, חמישה ילדים פורצים הביתה בדהרה (אחת הבריזה ברגע האחרון אחרי שכבר קניתי חומרים) ודורשים לראות מה עושים היום, מה אוכלים ובמה משחקים. מיד אנחנו פוצחים ביצירה (יצירת תמונה על קנווס), התינוק יושב ויוצר עם כולם וחצי בית נצבע במהירות בכחול ים. מדביקים ומציירים וחצי שעה עוברת (אני סופרת את הדקות, שאף אחד לא ישלה את עצמו... נותרו בסך הכל שעה וחצי לתענוג הגדול), אני מתחננת לפני בני הגדול (שבדיוק יושב על המחשב וכותב עבודה בגאוגרפיה למחר) שיקח את כולם לחצר לשחק פינג פונג, הילד עורך ביניהם טורניר, הבעיה שבכל פעם שמישהו מפסיד הילד נופל מצחוק, (לא משנה כמה אני מנסה להסביר לו שזה לא יפה לצחוק על האורחים הקטנים שלנו, אני שומעת אותו בחוץ מתעלף חופשי), בינתיים אני מחממת פיצות ובורקסים, "זה פיצה של בית?" שואל אותי אחד האורחים החצופים, "ברור, אני עונה לו, לא ראית שהוצאתי את זה עכשיו מהתנור?" "כן, זה ממש טעים" מסכים איתי הילד (ותודה למעדנות על הפיצות הקפואות שלהם).
אחרי שעתיים כולם נאספים לביתם ואני נאספת לספה בסלון, את החורבן אני אתקן מחר....


תיראו איזה עבודה חמודה אני מעלה הפעם, בחורה מקסימה בשם קוצ'יקה (טוב, לא קוראים לה ככה, זה השם של העסק העתידי שלה) ביקשה חותמת עם ילדה ואחרי שהכנתי לה את החותמת שלחה לי (באמת בהגזמה פראית) את הנרתיק המשודרג והצבעוני הזה שישמש לכלי הגילוף שלי (שהיו זרוקים עד עתה בקלמר של ילדים), לא מקסים?




שיהיה שבוע רגוע ונהדר

נשיקות,

מקופלת