יום חמישי, 19 ביוני 2014

טרום חופש גדול

זוכרים שסיפרתי לכם בפוסט הקודם איך חגגתי יום הולדת לתלמיד כיתה א' הצעיר? ואיך הוא בכה בסופו? אז ליום ההולדת ההוא הכנתי עוגת שוקולד ענקית, ואחר כך חגגנו במשפחה וגם שם הכנתי עוגת שוקולד, ואחותי (וילדתה הצעירה שהיא בכלל גננת בהתהוות, או מנכלית של תאגיד ענק בהתהוות) הכינו לו עוד עוגה וגם מלא הפעלות ומתנות, וחגגנו גם בצד השני של המשפחה והיו לו איזה שמונה ימי הולדת וכל זה היה בחודש מאי שבסופו נשמתי לרווחה שסוף סוף זה נגמר.

זהו, שזה לא נגמר, כי לפני כמה ימים התקשרה המורה ומיד אמרה לי:-"לא, לא, הכל בסדר, אל תיבהלי, הפעם הוא לא הרביץ בכיתה וגם לא זרק מלפפונים על ילד אחר (שזאת התקרית האחרונה שהיתה לו..והוא בכלל לא לוקח מלפפונים לבית הספר... מה שאומר שהוא השאיל מחבר מלפפונים כדי לזרוק על ילד אחר... כשרוני...), אני מבינה שילדי חודש מאי עוד לא חגגו, והוא ביניהם ואנחנו חוגגים השבוע"-, ובמקום להגיד לה שיום ההולדת היה לפני חודש שלם, שכבר חגגנו שמונה פעמים ועשינו יום הולדת לכיתה אחר הצהריים, ואם אני רואה עוד עוגת שוקולד אני מתה במקום, אמרתי לה (בהיסוס):"מה זה כולל"?
 אז זה כלל עוגה, ממתקים, ברכה לילד, ומתנה לכיתה.

הבעיה עם עוגות יום ההולדת היא שהן לעולם לא מצליחות. במשך שנה את יכולה לאפות עוגה בכל יום שישי, לצלוח את עוגות השמרים המותפחות, להתקדם לפוקאצ'ות ואפילו לחמניות, אבל ביום ההולדת, בבואך לאפות את עוגת השוקולד המסורתית, משהו נוראי יקרה לה, רק בגלל שהיא יודעת שהיא עוגת יום הולדת ולא עוגה רגילה.
ולכן גם העוגה הזאת שהיתה מיועדת לכיתה, תפחה באופן מוגזם במרכזה בעוד השוליים בקושי הצליחו לעלות.
כך יצא שאפיתי ליום ההולדת עוגה בצורת הר ממש ממש תלול (ילדים תמיד רוצים ליום ההולדת עוגה בצורה, לא?)

מזל שאני אמא יצירתית (ונואשת), מיד כשהעוגה התקררה פירקתי אותה מהתבנית, הפכתי אותה ודחסתי אותה בחזרה לתבנית, היא יצאה ישרה כמו פלס... רק בחיתוך אפשר היה לראות שמלמטה יש הרבה אויר, אבל באמת, מי מסתכל על הלמטה שלה?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אחר הצהריים אני צריכה ללכת (כרגיל) לדואר.
קטנצ'יק מתעקש להתלוות אלי אחרי שבעצם העביר את השעות האחרונות בהתכסחויות אין סופיות עם אחיו.
"אמא, נכון רק אני בא? נכון הוא (אחיו) לא בא מי הוא קקי?"
אני: "אוי ואבוי, איך אתה מדבר? לא אומרים "מי הוא קקי", אומרים: "הוא לא בא כי הוא קקי", מה זה התחביר הנוראי הזה?"

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

גם במדורה של ל"ג בעומר בעלי לא היה (ה"גם" הזה בא להעיד על כל המסיבות בגן השנה ועל מדורת בית הספר ועל כל האירועים בסימן חברות/ידידות/הכרת האחר  שגם בהם הוא לא היה וכולם כתובים ומפורטים בפנקס הקטן השחור שמתוייק בראש שלי).
בסוף המדורה נשאר מלא מלא אוכל (מפתיע ממש, בהתחשב בכמויות הכיבוד האינסופיות שההורים מתבקשים להביא...) ולכן הוחלט על ידי הועד שאחד ההורים (שזה אני) ייקח את כל האוכל ויביא אותו למחרת לבית הספר.

למחרת בעלי שאחראי על פיזור הילדים בבקרים הביא את השקיות.
מיד קפצו עליו כל המורות והסייעות וכל הצוות החינוכי ובמשך דקות ארוכות הודו לו על כך שהוא דאג כל כך לילדים וחשב עליהם וטרח והביא את כל האוכל והשתיה וכמה שזה יפה מצידו ואיזה אבא משקיען הוא....ררר...
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אני מקפיצה את התלמיד הצעיר לחבר שלו.
בדרך הוא נזכר איך היה לו חבר הכי טוב בגן ואיך הם היו חברים כמה שנים עד שבתחילת השנה החבר הרביץ לו ומאז הם כבר לא חברים טובים כי "מי שמרביץ לא יכול להיות חבר, נכון אמא?"

"אתה יודע שזה לא הוא שהרביץ" אני אומרת לו בתוכחה, "אתה כיסחת אותו והוא נעלב והלך הבייתה ומאז אתם לא חברים" אני מזכירה לתלמיד את העובדות המצערות.

התלמיד לא מאבד את העשתונות ועונה לי באושר: "בגלל זה אני לא חבר שלו יותר, כי אני מרביץ ומי שמרביץ לא חבר...".

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___
קשה להיות תלמיד:
זוכרים שכתבתי בפוסט הקודם שהגשתי עבודת שורשים? אז השבוע המורה קלטה פתאום את הבת שלי במסדרון ואמרה לה: "את!!! לא הגשת לי עבודת שורשים, תביאי אותה מחר!!"
הא, אחרי שהיינו הראשונים שהגישו...והמורה עצמה הביאה את כל העבודות (כולל שלנו ששוקלת טונה כי היא באלבום עץ ענקי ומעוצב)  מהחדר שלה לטקס השורשים שנערך בבית הספר.
אכן...דברים תמוהים קורים בבית הספר...
קשה להיות מורה 1:
המורה ללשון בכיתה של הבת שלי מודיעה לכיתה בחגיגיות כי היא ביקשה מהמנהלת להמשיך וללמד אותם לשון גם בשנה הבאה.
הילדים בכיתה אומרים לה: "לא, למה ביקשת? למה? לכי תבקשי לשנות..."
קשה להיות מורה 2:
המורה לאנגלית בכיתה של הבת שלי מחליט לעשות להם שיעור כיף לסוף השנה, הוא מבקש מהם להביא סרט ופופקורן לכיתה. הילדים מביאים את הסרט הלא ראוי "מגודלים 2" (אחרי שהתלבטו קשות בינו ובין סרט אימה), באחד הקטעים הלא ראויים המורה עוצר את הסרט ואומר לילדים: "לא, אני לא יכול להקרין לכם את זה, לא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו את זה..."
הילדים: "לא, תחזיר את הסרט, גם לא היינו רוצים להיות הילדים שלך...תחזיר.."
המורה שם להם סרט אחר.
"איזה סרט הוא שם?" אני מתעניינת בסקרנות
"לא יודעת, איזה סרט של דיסני (את המילה "דיסני" היא אומרת בבוז מופגן) משהו עם פין  בסוף...משעמם תחת..." עונה הבת שלי.
"הקלברי פין?" אני שואלת
"כן..זה..." עונה הבת שלי, "משעמם תחת*..."

* מסתבר שאין מילה בעולם שאי אפשר להוסיף אחריה את המילה החינוכית "תחת", לפחות לפי הסלנג של ילדים בכיתה ז'.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

הבן הגדול שלי קיבל תעודת הצטיינות בבית הספר (הוא לא מחונן! אני מדגישה את זה לאור הפוסט הקודם שכתבתי..הוא עבד ממש ממש קשה בשביל התעודה הזאת... אם הייתי כמו כל שאר האמהות, הייתי פשוט אומרת לכם: "כן, הוא קיבל תעודת הצטיינות, כל היום הוא יושב על המחשב ועושה פיו פיו ובסוף נתנו לו תעודה ומדליה ותואר של כבוד והקפיצו אותו ישר לאוניברסיטה כי הוא מחונן..")

הבת שלי (בחשדנות): "על מה הוא קיבל את התעודה?"
אני: "על הישגים אישיים, הוא עשה מסלול מאוד ניכר של שיפור ציונים, השתתפות בכיתה, מחויבות אישית, ומאמץ כללי" (את המילים "מאמץ כללי" אני כבר אומרת בהדגשה ותוכחה)

הבת שלי (אני ממש רואה את הגלגלים בראש שלה מסתובבים): "סבבה, שנה הבאה גם אני מביאה כזאת תעודה, זה ממש פשוט, בתחילת השנה אני מביאה רק אפסים במבחנים, משחקת בפלאפון חצי שיעור ונרדמת בכיתה...ככה איזה חצי שנה של סתלבט, לקראת אמצע השנה אני מוציאה ציונים כאלה של 40-50, לא יותר, ורק בסוף השנה אני מרימה קצת את היד בכיתה ומביאה כמה מאיות. ישר נותנים גם לי תעודה כזאת...קלי קלות....אני כבר מחכה לתחילת שנת הלימודים...

ועל זה אני רק יכולה להגיד: "מבאס תחת".

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

לאחרונה התחלתי להכין שעוני קוקיה עשויים מלבד.
את האחרון הכנתי לעצמי והוא תלוי בבית לשמחתי הרבה (כרגיל, העבודות שלי מעניינות את עצמי בלבד, האחרים אפילו לא רואים את זה..)












שיהיה לנו סוף שבוע מוצלח
קצת קשה לי לסיים את הפוסט הזה בנימה שמחה כרגיל, בכל ערב כשאני עוברת בין המיטות של ילדיי ובודקת שהכל בסדר איתם, אני לא יכולה שלא לחשוב על שלושת האמהות האמיצות שמחכות לבנים שלהן.
הלוואי והפוסט הבא יסתיים אחרת

באהבה,
מקופלת.