יום שישי, 13 ביולי 2012

מעשה בתיק (או מזוודה)

השבועיים האחרונים היו קשים ביותר, לא, זה לא בגלל החופש הגדול שפרץ לו (אני עדיין לא יכולה לדבר על זה, זה כואב מדי, אבל פוסט זועם יגיע..כמו כל שנה...), הפעם זה בגלל דמות חדשה בבלוג שעד עכשיו נמנעתי מלדבר עליה או להזכיר את קיומה (רק בגלל שבעלי לא הירשה לי למרות שביקשתי את רשותו מאות פעמים...אם לא אלפים...אבל עכשיו, אחרי שפוסט אחרי פוסט סיפרתי לכם המון סיפורים על בעלי, ולא תמיד לחיוב, קצת נמאס לו מזה והוא החליט שזה הזמן לדבר קצת על אמא שלו...כן...תודו שחיכיתם לזה...).

ומעשה (בתיק) שהיה, כך היה:
לפני שבועיים, בשישי בערב, ישבנו לנו בבית של חמי וחמותי, בדיוק סיימנו ארוחת ערב דשנה וטעימה והשתדלנו לא לנקר (טוב, זה לא לגמרי נכון, אני הייתי עסוקה כרגיל בלרוץ אחרי התינוק שמנסה להשמיד את כל כלי החרסינה של חמותי בזה אחר זה...ובכל פעם שהיא רוצה לכעוס עליו או להעיר לו,  היא אומרת לנו: "לא, אני לא יכולה לכעוס עליו, זה לא התפקיד שלי, יש לו הורים שיעשו את זה" ושולחת בנו את המבט הזה שיש לסופר נני בשלב הצפייה במשפחות (מזועזע..למי שלא צופה...) ולמי שלא שם לב, היתה פה ביקורת סמויה (על גבול הגלויה) בנוגע לאופן בו אנחנו מחנכים את ילדינו).

בכל אופן, אחרי הקפה והעוגה (תמיד קצפת שלוש שכבות,  תמיד עם גלידה ליד...) ישבתי לי מוטלת בכיסאי, התינוק למרגלותיי מפורר את העוגה על השטיח ואז חמותי שאלה אותי: "יש לי איזה תיק שקניתי בהודו והביטנה שלו מורידה צבע...את חושבת אולי שאת יכולה לעשות לו ביטנה?" .
"בטח", עניתי (אפילו טיפה בשחצנות, ולו רק בשל העובדה שאני היחידה במשפחה האוחזת במכונת תפירה...).
ואז חמותי הלכה והביאה איתה איזה תיק ענקי (ביני לבין עצמי מאותו רגע הוא זכה לכינוי "המזוודה"), הראתה לי את הבפנים שלו (אדום ארגמן מהודו, איך לא יוריד צבע?) ואפילו ציינה שיש כיס עם רוכסן (אבל התעלמתי, כבר בשלב הזה הבנתי לאיזה פח עמוק נפלתי...).
ואני, במקום להגיד לה: "לא, זה מסובך לאללה, אין סיכוי שאני מצליחה לתפור את זה, עזבי, תקני חדש"
עניתי (בקהות חושים): "בטח, בטח שאני יכולה"

וכך חזרנו הבייתה, בעלי, אני, הילדים והמזוודה.....

"מה, מה אני אמורה לעשות עם הדבר הזה?" שאלתי במורך רוח את בעלי (זאת אמא שלו ביקשה ולפי ההגיון זה כאילו הוא ביקש ולכן הוא האשם המיידי...)
"למה אמרת שאת יכולה, היית פשוט אומרת שאת לא יודעת וזהו...הדבר היחיד שאת יכולה לעשות עכשיו זה לקחת את התיק לתופרת, זאת שגרה ליד...ואחר כך תגידי שאת תפרת" (אתם רואים? זה בכלל לא היה רעיון שלי...זה הוא אמר לי...).
ומיד אחז בעלי את מזוודתו (האמיתית, שלו, לא של אמא שלו..) ונס  למספר ימים להירגע לצורך עבודתו בחו"ל.

וכך נותרתי לבדי בעולם עם התיק ההודי, אני והוא, וכלום לא קרה (בעיקר לתיק ההודי, אני נאלצתי לתפקד לבדי עם ארבעה ילדים שחציים כבר בחופש גדול...טוב, הפיתוי אמנם גדול אבל זה יחכה לפוסט הבא....), מדי פעם הצצתי לתוך התיק לראות אולי הוא הצליח להצמיח לעצמו ביטנה חדשה, לא, זה לא קרה, מסתבר....

אחרי כמה ימים החלטתי להתייעץ קצת עם חברות (ותודה לכל בנות הפורום היקר שלי שייעצו לי פה אחד למסור אותו לתופרת ולשקר כאילו אין מחר, אין ספק שאני שייכת לקבוצה שהכי מתאימה לי..), התקשרתי לתופרת לראות אם היא בכלל עושה מעשים כאלה בתיקים, גם היא לא היתה סגורה על זה לחלוטין (תביאי את התיק, תביאי איתך בד לביטנה כי אני לא מספקת בד...ואני אראה אם אני עושה כאלה דברים...).

ואז הגיע רגע המפנה הגורלי, ביום שני אחר הצהריים...בשעה 18:00 בערב בדיוק שעון ישראל (אחרי שגמרתי לרבוץ על הספה בסלון וסתם לבטל את הזמן בצפיה בתכניות משמימות בטלויזיה ובמלחמה עם הפעוט על זכותי הראשונית לעשות שימוש אישי בטלויזיה שלא כולל את בוב ספוג) נכנסתי בסערה לחדר העבודה ופרשתי את התיק על הריצפה.

"אתה יודע מה?" אמרתי לתינוק שכמובן רץ אחרי (לכל מקום ולכן הוא ידוע בכינוי "התאום הסיאמי שלי"), "אני אתן לזה צ'אנס, אני אעשה את זה...אני אעשה את זה כאילו אין מחר, אני מסוגלת, אני לא אתן לתיק הזה לנצח אותי, אני אראה לו מה זה"..(המשכתי לשלהב את עצמי), ומיד אחזתי במספרי הבד שלי וחתכתי בחיפזון ותוך מדידה אינטואיטיבית את הבד שהכנתי מראש.

וכך ישבתי ליד מכונת התפירה, מקללת ותופרת, מקללת ותוקעת סיכות, מקללת ומשחררת פעם בדקה את מכונת התפירה שנתקעה (לתיק הארור היו מראות קטנות בצד החיצוני ולכן המחט נתקעה בהן אחרי כל תפר בערך), מקללת ומצמצמת את עיניי למינימום (חשש כבד להישברות המחט ותעופה שלה ישר לתוך העיניים שלי...אחר כך כשסיפרתי את התלאות לבעלי הוא אמר שהייתי צריכה להשתמש במשקפי מגן...לכל דבר יש לו תשובה, אה?),  מקללת ומפצירה פעם בדקה בילדיי הגדולים לקחת את התינוק מחדר העבודה כי הוא מנסה ללחוץ באופן עצמאי על הדוושה.... מקללת ומפצירה בילדיי הגדולים לקחת גם את הפעוט מחדר העבודה (שעמד לידי וחפר לי: "אמא, גם אני רוצה, תני לי ללחוץ קצת, יא, אני רואה את הקוץ הזה עולה ויורד (הכוונה למחט כמובן, וממש בושה לעצמי שהוא לא יודע מה זה...), אני גם יכול לעשות את זה..לא רק את" (כן, כאילו זה מתוך בחירה...)).

וכך נקפו השעות, טוב, האמת שהשעה היתה רק 19:00 שעון ישראל (אני חשה צורך להדגיש את זה לטובת קוראיי מעבר לים וביניהם בעלי שעד שאפרסם את הפוסט הזה בטח יטוס שוב...לא שהוא קורא את הבלוג שלי, בטח לא מרצונו החופשי, פשוט הפעם אמא שלו מוזכרת מה שאומר שהוא יפתח את הבלוג בלב דופק מדאגה....)

ובינתיים התחלתי לחוש קצת נקיפות מצפון על זה שהילדים עוד לא אכלו ארוחת ערב וגם לא יאכלו כי אין סיכוי שאני קמה עכשיו מהמכונה כשאני באמצע השוונג...

אז צעקתי לבן הגדול שלי שיעשה חביתות לכולם ולהפתעתי הוא ענה שהוא יכין בכיף. ולראשונה בחייו, נכנס הילד לבדו למטבח והדליק את הכיריים החשמליות ללא עזרת אמו, אחר כך הוא שאל כל ילד איזה חביתה הוא רוצה, ואחרי כמה דקות יכלתי לשמוע רעש של שמן רוחש במחבת והתמלאתי שימחה שיש לי ילדים כאלה גדולים ועוזרים.
השימחה לא האריכה יותר מדי זמן, מסתבר שהילד התבלבל קצת בין הבקבוקים בארון ושפך לחביתה הראשונה חומץ תפוחים במקום שמן...הם גילו את זה רק אחרי שטעמו מהחביתה והיה לה טעם טיפה מוזר (אני הבנתי את רצף האירועים לפי צווחות התדהמה שעלו מהמטבח, אני לא טרחתי להזיז את התחת מהכיסא בחדר העבודה כי כפי שכבר אמרתי, הייתי בשוונג ושוונג דוחה הכל...).

ואז אחרי תקרית החומץ הילד המשיך לטגן המון שמן עם קצת חביתות ומסתבר שזה ממש משביע כי כולם סיימו לאכול ואפילו בלי שהייתי צריכה לבקש (לא ממש יכלתי לדבר, הייתי דבוקה לכיסאי, גבי שפוף, רגלי לוחצת בטירוף על הדוושה, עיניי חצי עצומות ושפתיי מקללות ללא הרף קללות חרישיות) הוא לקח את הקטנים למעלה וקילח אותם לבדו (טוב, אז הוא שכח לכבות את הכיריים החשמליות...קורה...) ושני הקטנים חזרו לנג'ס לי בחדר העבודה אבל לפחות עכשיו הם היו ריחניים ונקיים וסוף סוף סיימתי לתפור את הביטנה ויצאתי בריקוד קטן ושמח בחדר העבודה על זה ש:
א. עשיתי זאת, יצא לא רע בכלל, נכון שאין כיס וגם לא יהיה, בטח שלא עם ריץ' רץ' אבל אולי היא תשכח שבכלל היה.
ב. על זה שהצלחתי לא להתעוור....אושר, אושר גדול.

ואז בעלי חזר מחו"ל ובשניה שהוא פתח את דלת הבית מיד דחפתי לו לידיים את התיק ושאלתי אותו: "נו, אז איך הביטנה?"
ולמחרת היה לו יום ממש קשה בעבודה וכל פעם שהוא התקשר אלי, אמרתי לו: "די, עזוב שטויות, איך הביטנה?" ובעלי, שחי איתי כבר המון שנים (יופי, השנה עברנו את השלב שבו אנחנו יותר שנים ביחד מאשר לחוד...שזה רק מראה לכם שאנחנו מליון שנה ביחד אבל מרגיש כמו יותר...) ומיד אמר לי: "הביטנה, אין, אין דברים כאלה" (זה גבר שיודע להחמיא לאשתו), ומיד אחר כך ניצל את הרגע ובישר לי שבעוד שבועיים בדיוק מתקיים אימון ג'יאוג'יצו עם אמהות ושהוא כבר הודיע שאני באה (לפי ההגיון הוא היה אמור להביא את אמא שלו, לא? זה לאמהות...)ושאגיע בבקשה בחליפת ג'יאוג'יצו (הוא מנסה כבר כמה שנים להביא אותי לאימון בתואנות שונות כמו "אימון היתולי לפורים עם נשים", "אימון לפני החגים עם נשים", "אימון בחניקות והטלות, עם נשים..." וכל מיני כאלה...

אני הודעתי לו שזה כבר לא משנה אם אגיע עם חליפה או לא, הוא יכול בעצם כבר לקיים "אימון הגנה עצמית עם נשים בעירום מלא" כי אני כבר כל כך מושפלת שאי אפשר להשפיל אותי יותר (וברור לי שאהיה האשה היחידה שם כי כל החבר'ה שלו שם כולל המאמן גרושים...באסה...) ובטח כל הכיתה תתאמן בלהטיל אותי ולחנוק אותי בזה אחר זה (הם גרושים, הם יראו לנגד עיניהם אמא שמזכירה קצת את אם ילדיהם...זו שהם רבים איתה כמה שנים כבר...יש להם הזדמנות לחנוק אותה, או מישהי שדומה לה קצת...הצילו!!!!!!)
וביום שישי הקרוב חמותי תקבל את התיק ונראה מה יהיה (אוי, גוד, פתאום אימון הג'יאוג'יצו הקרב ובא לא נראה כל כך מאיים...).

ותודה ששרדתם עד כה (בהנחה ששרדתם)

שיהיה סוף שבוע מצויין
נשיקות
מקופלת

60 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ו..... נו.... איפה התמונה של התיק והביטנה.
כמה צחקתי ממך, יא מצחיקוקה.
נראה לי שהילדים שלך בעיקר התינוק והפעוט לא גדלים, אם איני טועה התינוק כבר למעלה משנתיים. אז הוא ענק..
רחלי,

Adiya אמר/ה...

את מתכון בדוק להעביר את הבאסה! הרגת אותי מצחוק!!
תשמעי, סאחטיין על הגדול שתפקד ככה!! מתי זה יקרה אצלי? ואגב, גם לי כילדה (12 זה עוד ילדה, לא?) יצא לטגן שניצל בחומץ...היה איך נאמר...חמוץ עד מגעיל...

מקווה שעברת את מבחן הבטנה, מחכה לשמוע איזה מחמאות קיבלת מהחמות :)

יעל אמר/ה...

חחח...את גדולה! אני מציעה שתראי לה את התיק רק אחרי הארוחה וקינוח העוגה, כי אוולי אם היא תגלה שאין כיס ואין רוכסן תישלל מכם הארוחה לאלתר... ;-)

Keren אמר/ה...

רוצים בבקשה תמונה ומיד. אם לא של התיק אז של הפעוט לוחץ על השוושה ומפעיל את הקוץ.
וזה שנתת לגדול לטגן לבד עלה כיריים החשמליות בהחלט עושה אותך אם השנה - כלה הכבוד. וברור שתפירה דוחה ארוחת ערב. מה בכלל השאלה...כמו שלקרוא לך בבלוג דוחה ללמוד לבחינה. ברור, לא??

קואלה22 אמר/ה...

איך? איך את מסיימת את הפוסט הזה בלי איזו תמונה של המזוודה עם הבטנה?! :-)
חיכיתי חיכיתי במתח רב...
שיהיה בהצלחה היום במסירה האישית. מחכה לשמוע את התוצאות.

דנא אמר/ה...

טוב אנחנו יודעות כבר שאת סופרוומן סופסוף גם חמותך תדע! גם נשארת עם ילדים לבד כשהבעל בחו"ל גם מחנכת אותם לעזור בבית וגם תופרת לחמותך! מקומך על קיר התהילה שמור!

ציפי לוין אמר/ה...

אוי, התיק והבטנה, את פשוט לא נורמלית. אני יכולה להבין למה הסכמת, אחרי ככ הרבה אוכל, מי לא יסכים............אבל כשראית מה קיבלת לידיים?? טוב, את כבר אחרי, אז כל הכבוד! וחוץ מזה היה לך אומץ עם הגדול והחביתות, אני מודה שאין לי שום אומץ, אפילו לא שיקלפו מלפפונים בקולפן.... בעלי עם האוצץ נותן להם לעזור לו כשאני לא בבית. אני מאמינה שהאומץ יגיע, אולי עוד שנה. מצטרפת לקולות הדורשים תמונת הביטנה, אחרי היסורים הרבים שהיינו שותפים להם! סופ"ש של מנוחה.

אנונימי אמר/ה...

את חייבת לעדכן איך היא הגיבה...
קינשסה

אילת אמר/ה...

סחטיין עלייך. בחיים לא היתי עושה כזה דבר (ביטנה).
:-)

אני מחכה לפוסט על החופש...

Big Mook Craft אמר/ה...

העם דורש תמונות ועדכון תגובת החמות!!!!

אנונימי אמר/ה...

לגמרי שרדתי עד הסוף ויכולתי עוד להמשיך שעות לקרוא את הסיפורים שלך! מצטרפת לדרישת הרב לראות תמונה של המזוודה ההודית. סופשבוע נעים!

עדי אמר/ה...

קרועה את! די, תמשיכי!

Tamar אמר/ה...

בהחלט.
לחם ושעשועים!
סליחה. תמונות וחמות!

יפה אמר/ה...

אין כמוך!!! והתמונות??

אנונימי אמר/ה...

את חייבת לאגד את הסיפורים שלך לספר... עשית לי כזה מצב רוח על הבוקר :-)

ליאת אמר/ה...

דיי..את לא שפוייה..
הייתי בטוחה שהצלחנו לשכנע אותך לתת את התיק..
חייבת לראות לפני ואחרי.

טליה אמר/ה...

הייתי צריכה אותך עכשיו על הבוקר בשבת עם הקפה
ולפני תחילת השיפוצים בבית שמעבירים אותי את הדעת...
תודה מצחיקולה שכמותך.
האמת , הקטע של התיק נפלא אבל
הכי הכי הרסת אותי עם אימון הג'אוג'יצו - גדולה!!

אנונימי אמר/ה...

איזה מזל שאת קיימת ושאפשר בתוך הבאסה פעם ב.... להנות.
וזה היה רמז שלא נהנים פה לעיתים קרובות מדי...
יפעת

aliner אמר/ה...

היא גדולה, היא גדולה, היא גדולה!!!!
פוסט מעולה, אם רק הייתי מעיזה לכתוב על חמותי, שלי היה יוצא יורק אש. שלך יצא מלאכי :-)

אמא של אורי,אסף וגיא אמר/ה...

תקשיבי, אין על הפוסטים שלך! את פשוט אלופה!!!! ישבתי ופשוט נקרעתי מצחוק פה!!! מחכים לכיתוב על חמך....
והילדים... נשמע שהם מוכשרים אחד אחד!!!!

Michal (Skeletons Out of Closet) אמר/ה...

אין דבר יותר נחמד מלפתוח את שבת בבוקר עם פוסט מבדר כזה :)

מור אמר/ה...

איזה מזל שהגבת אצלי וגיליתי אותך!
אני אפילו לא אנסה להיות מקורית או שנונה בתגובה שלי - את מצחיקה. ממש ממש אבל. קראתי רק שני פוסטים בינתיים (את זה ואת "אמא מביכה") ושניהם הצחיקו אותי בקול יותר מפעם אחת.. איזה כיף שיש לי ארבע שנים אחורה (!) לקרוא פה.

Daphna Vamos דפנה ומוש אמר/ה...

את משהו.
אהבתי במיוחד את :"לראות אולי הוא הצליח להצמיח לעצמו ביטנה חדשה.." גדול,פשוט גדול. חשבתי שרק אצלי שום דבר לא גדל בעצמו. מצטרפת לקריאות הנואשות לתמונה. או שהחזרת אותו מבלי לצלם ????

הפיה לולית אמר/ה...

את כובשת פסגות חדשות כל פעם! אין, אין עליך, כמה צחקתי.
מקווה שלא תחזיקי אותי במתח ותכתבי במהרה את פוסט מסירת התיק לחמות.
דרך אגב, אני מבינה שאין לה חיבור לרשת?
ולגבי הג'יו ג'יטסו-אני בטוחה שאת תראי להם מה זה, ותפילי אותם כמו זבובים.
נשיקות :)

אמא של עוגי אמר/ה...

הרגת אותי, מקופלת שכמוך!
נשבעת לך שכבר כואבת לי הבטן מרוב צחוק!
איזו אלופה את :)

אנונימי אמר/ה...

את לא נורמלית.... אמרנו לתופרת?! תעדכני איך הגיבה הפולניה, בטח יהיו טענות......
הילה

חגית אמר/ה...

אין עלייך!
אצלי מתגלגל באחת המגירות בערך 13 שנה עגיל שהבטחתי בזמנו לחמותי לתקן...
ואז עוד בכלל לא היו ילדים- אז את! גם עם ילדים בין הרגליים עושה את מה שבעיניי הוא בלתי אפשרי בעליל!! גדולה!!

אפרת אמר/ה...

ברור ששרדתי! בשקיקה!

טושטוש אמר/ה...

אני ממש צוחקת כאן מול במחשב ובעלי שואל אותי מה כ"כ מצחיק :)

אבל תחשבי על זה ככה- עכשיו את יודעת שהגדול יודע לתקתק את הקטנים, מה שאומר שמעכשיו הוא יכול לעשות את זה לפחות פעם אחת בשבוע... :)
הגעת לשלב בו הילדים מתחילים לטפל באחים שלהם (תאורטית עכשיו את יכולה להביא עוד ילדים לעולם והאחים שלהם ידאגו להם...)

ויטרינה אמר/ה...

איך אפשר לא לשרוד? עונג צרוף.... עכשיו אני מחכה לסיפור ההמשך - את חייבת לנו !
והרסת אותי מצחוק עם סיפור החומץ , מזל שלא אכלו את זה ככה....
תמשיכי , תמשיכי ובהצלחה במפגש עם החמות !

לירון שבס אמר/ה...

העם דורש תמונות של הבטנה וגם של חליפת הג'יאוג'יטסו. קרעת אותי כרגיל.

פרח46 אמר/ה...

מגיע לך צל"ש על כך שאת כותבת על חמותך...
הפוסט נהדר כתמיד. גם אני חיפשתי תמונה של התוצר
שעמלת עליו כל כך.

גלי אמר/ה...

איפה התמונות?
ישבתי כולי במתח עד סוף הפוסט ואז הסבר שזה כמו בסדרות המתח הכי טובות... To be continued...
:)
טוב. נחכה לפרק הבא.

Yifat אמר/ה...

אבל מה עם התמונה?
אני מחכה לפוסט החופש הגדול...חופש ...

אנונימי אמר/ה...

יקירתי, בתור אחת ששפכה עוד ועוד חומץ למיץ במחשבה שזה תרכיז תפוחים.....
כל הכבוד לגדול שלך. וכל הכבוד לך שאת לא קמה באמצע השוונג.
מחכה כבר להיפגש. ממש מתגעגעת.
אחרי אוסטרליה אני באה אלייך להתנחלות...
מגילי

אנונימי אמר/ה...

גילי מבית קטן בערבה...

בתיה אמר/ה...

מה? בלי צילום של הבטנה?
טוב, לפחות תפצי אותנו בצילומים מהאימון.
חוצמזה, כלכבוד לגדול שלך, כמו אמא שלו מקבל אתגרים והולך איתם עד הסןף.

שיהיה לך קיץ קריר.

חתולי8 אמר/ה...

ותמונה מה?
כל הכבוד לך! ובכלל, אני חותמת על כל מה שכתבו כל הבנות כאן מעלי!
אין כמוך. אני פשוט מתה עליך. ככה , רק שתדעי!

יעל.קיפודים אמר/ה...

באמת... איך את עושה לנו את זה? אני ממש חייבת לראות תמונה של התיק-ההודי-עם-המראות-שנתקעות-במכונה... (ושהיה מספיק מיוחד כדי להיות שווה את כל זה!). אבל, כמו שאמרה לך קבוצת-האנשים-שהכי-מתאימה-לך בסוף יצא מזה אחלה פוסט ;-)

יעל - קונדסונים אמר/ה...

קרעת אותי מצחוק כרגיל. והיית לי הרגשה שבסוף תתמודדי עם זה חבד ומה עם התמונות???

ליליאת אמר/ה...

את פשוט כותבת נפלא!!!
תגידי את האמת, לפעמים בקטעים הקשים, הפוסט שנכתב לך בראש עוזר לך לעבור אותם? כי זה ממש מרגיש ככה. שגם ברגעים הקשים את רואה את האור, והאור זה להצחיק אותנו.
וכל הכבוד על התיק

yael yaniv אמר/ה...

את טיזרית...מילא שבתחילה רק שמענו עליו בקצרה...אח"כ מגיע פוסט (מצחיק ומשעשע) על כל הטלטלות ועדיין ללא תמונות?????? אני דורשת תיקון לפני שנוחת בידיה של החמה של האישה הכי כשרונית ומקסימה!!!

Colargolet אמר/ה...

חה אחד גדול!
וכל הכבוד על מבצע בטנה. בתור מישהי שמחזיקה מעצמה תופרת מדופלמת (אם אין אני לי מי לי, לא?) לא נראה לי שהייתי הולכת על כזה מבצע הרואי.

עינת אמר/ה...

חיכיתי לתמונה, קראתי, צחקתי וחיכיתי...
אני בגישה של בעלך- נותנת לתופרת, אבל שאפו על ההתמדה ובעיקר לילדים :)

לימורוש אמר/ה...

הרסת אותי מצחוק!!! את כותבת בחסד עליון!!!! אשרייך שבחרת להתמודד עם פוביית המזוודה, ואני בטוחה שהצלחת! (העם דורש תמונה!!).

שולי אמר/ה...

טוב אם להגיד את האמת?! היית ממש עדינה עם הנפשות הפועלות אבל זה היה כל כך מצחיקקקקק...... טוב שלא ויתרת לעצמך ועשית את הביטנה בעצמך - יחי אלוהי האתגרים!!!
ובאמת? מה? בלי תמונה אחת לרפואה.
מחכה בקוצר רוח לפוסט החופש הגדול
שבוע נפלא יקירתי
שולי

אפרת אמר/ה...

עוד לא הספקתי להגיב (קראתי בבוקר - רגע לפני היציאה לגן - גנבתי כמה רגעים) וכבר ראיתי תגובה ממך אצלי - שזה הכי כיף! וחוצמזה שכרגיל הרגת אותי מצחוק והפעם התווסף גם מתח לסיפור- תתפור/לא תתפור/מה תגיד האמא שלו/אולי התופרת תהרוס את התיק....
לא פחות מעניין זה לקרוא את קהל המעריצות שלך, חלק בלתי נפרד מהרשומה!
אז שיהיה שבוע טוב- וגם אני מחכה לפוסט הבא!
@@ --->אייקון של נשיקה, עכשיו המצאתי

אנונימי אמר/ה...

אם זה מקביל ל"לחם ושעשועים" זה צריך להיות חמות ותמונות! :-)
קוראת נלהבת

artoholic rabbit אמר/ה...

נפלאה שכמותך!
נשיקות

אנונימי אמר/ה...

אני קוראת חדשה שלך ( חצי שנה - שנה זה חדש לא?!) ואוהבת כל פוסט
קרעת אותי מצחוק מסיפור החמה
והשארת את כולנו במתח!!! מה היא אמרה????
מחכה בקוצר רוח להמשך

Lital Mordechai אמר/ה...

חחחח הפוסטים שלך כל כך ממשעשעים!
נהנת מכל פוסט שלך :)
ומסכימה עם כולם... רוצים תמונות!

רחלי גזית אמר/ה...

מה אני אגיד לך? מזל שהתייעצת איתנו! (-:
וכנראה עוד יותר מזל שלא הקשבת לנו! D-:
מקווה מאד שהיא אהבה והתלהבה או לפחות שקרה כאות הערכה למאמץ המלחמתי (ואם התשובות הן לא ולא- כדי להושיב אותה בדחיפות לקרוא את הבלוג שלך).
נשיקות

הדס גוטמן אמר/ה...

אין, אין עלייך! פשוט אין! מתמללת את החיים של כולנו בצבעוניות מעוררת קנאה...

אנונימי אמר/ה...

ילדה יקרה שלי,
אין עליך, אלופה, כל הכבוד על העקשנות והעמידה במשימה.
לא ויתרת, למרות שייעצתי לך להחזיר את התיק כמו שהוא
ולא להתעסק איתו בכלל כי בגיל שלי כבר הבנתי שמותר להיות אסרטיבית
ולומר לא. אך את לא התייאשת והצלחת, אך מה עם העצבים והקללות,
שווה את זה ילדה שלי?
וכל הכבוד לילד הגדול שלנו על הרצון לעזור ולהכין חביתות גם
עם זה בחומץ תפוחים.
איפה תמונה של התיק הגמור?
נשיקות..........אוהבת.........אמא

אנונימי אמר/ה...

כרגיל את גדולה!!!

עלמה7 אמר/ה...

אוף, צחקתי! וגם קיבלתי היום את החותמת ממך, אז בכלל היה לי יום מוצלח!
הגדול שמנסה לעשות חביתות עם חומץ תפוחים - מוכר כל כך...
והחביתות עם יותר שמן מביצה מוכרות גם הן (שתי היציאות האלה הן של בעלי דווקא).

אנונימי אמר/ה...

הי!
הבלוג שלך מקסים קולח ומשעשע ,
כייף לקרוא,
ימי קיץ קלים..
גלית

ג אמר/ה...

יצאו לי דמעות מרוב צחוק (והבטנה, אין דברים כאלה!!)

שרית אמר/ה...

אלוהים שיעזור, את כ"כ מצחיקה ש"אין, אין דברים כאלה"!!!!
על משקל כל בית צריך מרפסת, כל אישה צריכה חמות, בטח אחת שעושה עוגות קצפת 3 שכבות!
את תעברי את זה, אין לי ספק בכלל, וגם את חמותך תעברי...

עדי אמר/ה...

קיטורים על חמות נופל אצלי על אוזן כה קשבת שאת לא מבינה. העם היושב בהונגריה רוצה עוד.
וכמובן שאת מעולה כתמיד :)