יום חמישי, 26 באפריל 2012

איך הוא עושה את זה?

ושוב הוא נסע לו, הפעם לארה"ב, וגם הפעם הכל היה ידוע מראש ומתוכנן ומסודר לפרטי פרטים.

שבועיים לפני הנסיעה
בעלי: "יש לי איזה נסיעה לארה"ב"
אני (רוצה למות): "מה, מתי? לכמה זמן?"
בעלי: "יש עוד זמן, אין מה להילחץ, זה מתי שהוא במוצאי שבת..."

שבוע לפני הנסיעה
אני: "מתי בדיוק הנסיעה שלך?"
בעלי: "לא יודע, זה מתי שהוא במוצאי שבת...אל תדאגי..."

יומיים לפני הנסיעה
אני: "מתי בדיוק הנסיעה שלך?"
בעלי: "לא יודע, יש מלא זמן, אל תילחצי..."


יום חמישי בערב, בעלי מתקשר: "אמממ, את שומעת? יש לי חדשות טובות וחדשות רעות, מה את מעדיפה?"
אני (רוצה לשכב עם סמרטוט רטוב על המצח ורגליים מורמות): "תגיד לי את הרעות, תגיד לי אותן מהר ובלי לעצור...ואחר כך תגיד לי לאט לאט את הטובות"
בעלי: "טוב, הנסיעה שלי מחר"
אני: "זה היה הטובות או הרעות?
בעלי: "זה היה הרעות, הטובות הן שאולי אני אצליח להקדים את החזרה שלי ביום".


אחרי חמש דקות מתקשר שוב: "אמממ, טוב, טעיתי גם במועד של החזרה, זה יומיים אחרי מה שאמרתי לך...אבל אל תילחצי, יש עוד מלא זמן...."(טורק מהר את הטלפון, בפחד...).


מה זה מלא זמן? ים של זמן... וכך נכנסנו לסחרור הגדול ביותר בתולדות האנושות לפני נסיעה של אדם לחו"ל, ולא סתם נסיעה, נסיעה הדורשת חליפה (ולא זאת של החתונה כפי שייעצו לו כל מקורביו והוא סירב בתוקף...כי בטח היא העלתה עובש מאז...).
אז דבר ראשון, רצנו לקנות חליפה (יום חמישי בערב, מחר הטיסה), ואז היה צריך לתקן את החליפה, אז רצנו לתופרת (יום שישי בבוקר, עוד מעט הטיסה...) ואז היה צריך גם לגהץ את כל העסק ורצנו למכבסה שיעשו את זה כמו שצריך ולא כמו שאני מגהצת (עדיין, שישי בבוקר), ולרוץ להוציא כסף מהכספומט, ולהסתפר (מה שווה חליפה אם אתה נראה כמו איזה מוגלי?) ואיפה הכרטיס אשראי החדש שהזמנתי במיוחד לנסיעה? (איפה ששמת אותו, כאילו? אה, זה היה בערימת דואר החדש?...טוב, אמממ, נראה לי שזרקתי....), ואולי ראית את הדרכון שלי? (לא, לא ראיתי, אולי ראית את הפנקסי חיסונים של הילדים? אם כבר אתה עושה חיפוש עצום בבית?).


ולבטל ארוחת ערב אצל ההורים ביום שישי (יופי, בין כל המהומה הזאת הילדים גם אמורים לאכול משהו)
ולארוז תיק ולמצוא פריטים עלומים בבית כמו עניבות, וגרביים שהן לא גרבי ספורט לבנות (החליפה סיבכה לנו קשות את החיים...), וגם לקלח את כל הילדים בין לבין....ועוד מליון סידורים קטנים שדורשים ריצה מעלה מטה במדרגות.


וסוף סוף, אני מקפיצה אותו לשדה התעופה ואנחנו מתחבקים ליד הטרמינל, ואז בעלי אומר לי: "אתם תהיו בסדר, אני אוהב אתכם מאוד ואתגעגע, אני מקווה שלא טעיתי בשעה של הטיסה...או במספר שלה...", ואני אומרת לו (בדמעות בעיניים):"גם אנחנו מאוד אוהבים אותך, ונתגעגע, אבל אם זאת לא הטיסה הנכונה, תעשה לי טובה, תעלה על טיסה אחרת....לא משנה היעד..."


והוא נכנס לטרמינל, כולו מסופר וריחני, בגדיו מגוהצים בקפידה, גורר באלגנטיות את המזוודה המוקפדת שלו והתיק של המחשב הנייד וכל חזותו אומרת כי הוא איש עסקים מסודר ומאורגן.


ואני תחבתי חזרה פיסת שיער סוררת שהתחמקה לי מהקוקו הפרוע והמיוזע שלי, ועליתי לרכב ונהגתי לאט לאט הביתה, ואפילו לא הדלקתי את הרדיו כל הדרך.

                              ♥__________________________________________________♥



ובנושא יצירה: הכנתי שני כלובי ציפורים (אבל לא עם ציפור בפנים, אני שונאת ציפורים בכלובים), האחד מנייר והשני מבד ושניהם תלויים בבית ורק אני (וילדתי) חושבות שהם יפים ומשובבי נפש, הבן הגדול שלי שנאלץ לתלות לי אותם מהתיקרה (כי הוא כבר יותר גבוה ממני ולכן מופקד בבית על כל מקום שאני לא מגיעה אליו) חשב שזה זמן מבוזבז בו הוא יכל לשבת על המחשב שלו במקום להתעסק בשטויות, הקטנים לא מתייחסים למשהו שלא קשור אליהם ישירות ובעלי רק שאל האם יש לנו תוכים בבית (שאלה ממנה התעלמתי באלגנטיות כי ניתן לראות בעין לא מזוינת כי אין אף ציפור בפנים..ועוד תוכי...באמת...).


















 



שיהיה לכולנו סוף שבוע נהדר
תודה על כל התגובות הנחמדות שאתם כותבים לי, אני נהנית מהן מאוד
נשיקות
מקופלת






יום שני, 2 באפריל 2012

מחירות לעבדות

פסח, כידוע לכולם, הוא חג משפחתי, חג שבו ההורים משתדלים לבלות כמה שיותר זמן עם הילדים שלהם, לצאת איתם לטיולים ובילויים ולפנק אותם באופן כללי.

לעומת זאת, שבועיים לפני הפסח הילדים מסתובבים בבית מוזנחים וגלמודים, חלקם רעבים, חלקם עם חיתול מלא, ואפילו אם אחד מהם (הפעוט) נפצע פצע קטן באצבע, אין מי שימרח לו על הפצע הקטן משחה מרגיעה, יחבוש לו את הפצע טוב טוב וינשק אותו כאילו חזר הרגע משדה הקרב (הפינוק לו הוא רגיל בשאר ימות השנה)...אמא  עסוקה בלהסתובב בבית עם שקית זבל ענקית, (התינוק נשרך בעקבותיה מייבב) ולאיים על תושביו "אם אתה לא צריך את זה, אני זורקת, נמאס לי מכל הזבל שלכם....".

כל שנה לפני פסח אני נשבעת לעצמי שהפעם אני לא מנקה בכלל את הבית, "הבית נקי" אני אומרת לעצמי, "לא קניתי כלום השנה (כן, בטח...), הכל מסודר במקום ואין לי מה לזרוק, אין גם פרורים בחדרים כי כידוע לכולם, יש חוק בבית האוסר על אכילה בחדרים...". ככה אני משכנעת את עצמי בשקרים משקרים שונים עד שמגיעים לזמן הבלתי אפשרי לחלוטין -שבועיים לפני פסח, ואז האמת המרה מכה בי בפרצוף, לא, הבית לא נקי בכלל, לזה אפשר לקרוא מסודר? מה זה כל הצעצועים השבורים האלה? מה זה כל הדפים המקושקשים האלה ברחבי הבית? מי צריך את כל הספרים האלה???

זה מתחיל כמו כדור שלג, בהתחלה אני רק אומרת לעצמי שאני אעבור בחדרים, קצת אסדר את הארונות, אזרוק מה שלא צריך וזהו...הבית נקי ומסודר... שבוע אחר כך, אני עומדת על כסא ומנקה את הלמעלה של הארונות מטבח (התינוק עומד לרגלי הכסא ובכל פעם שאני יורדת לשטוף את הסמרטוט, הוא מיד מטפס על הכסא ותופס לי את המקום...).


וכך בשעות אחר הצהריים, במקום לקחת את ילדיי השובבים לגן השעשועים ולחטוף התקף לב כל פעם שהתינוק מטפס על הסולמות ומסרב לרדת (כמו כל אמא נורמלית), אני עוברת בחדרים ופשוט גורפת הרים של זבל לשקיות ניילון. הבעיה עם נושא הזבל היא שזה פשוט ממכר, זה מתחיל בקטן, אני יושבת, ממיינת, זורקת רק מה ששבור, דפים שאף אחד לא צריך, מתייעצת עם הילדים שלי מה צריך ומה לא...ככה בשעתיים הראשונות... ככל שהשקית מתמלאה (והחדר מתרוקן) תאוות הזבל שלי הולכת וגוברת.

לקראת הערב אני כבר נכנסת בסערה לחדר של הילד הגדול, "תשמע" אני אומרת לו (מיוזעת כולי), "אני אפתח את השקית הזאת ואתה פשוט תרוקן את המדף הזה שיש לך מעל שולחן הכתיבה לתוך השקית, ותקפיד לזרוק את כל הדפים והחוברות המעוכות האלה כי כבר נמאס לי ואני רוצה לסיים....למה אתה בכלל צריך כל כך הרבה ספרים? מה זה הספר הגדול הזה עם הציור של כדור הארץ? מה אתה, תינוק? יאללה, תזרוק הכל ונסיים כבר..."

ואז הילד שלי, שבמהלך כל השיחה הזאת לא טרח אפילו להסתובב אלי, או אפילו להוריד את העיניים מצג המחשב (ובינתיים אני רואה כמה עשרות חייזרים מתפוצצים להם במרץ על המסך), אומר לי באדישות: "אמא, זה הספרי לימוד שלי (כאילו?)".

הבת שלי, לעומתו, ישר הפנימה את העניין, היא פשוט רוקנה את כל מגירות הנעליים שלה (יש לה שתיים) לשקית זבל גדולה ואמרה לי: "הנה, אמא, סידרתי את החדר...דרך אגב, אין לי בכלל נעליים במגירה, את יכולה ללכת ולראות בעצמך...אני צריכה שתיקני לי...".

ובינתיים אני מגיעה כבר למטבח (שיט!! איזה חמורה אני, שכחתי לגמרי להוסיף לתכנית העבודה את המקרר והתנור, יופי, נוסף לי עוד יום עבודה לא מתוכנן...), ואז אני נזכרת שכשקניתי את התנור, המוכר הראה לי איזה יופי הדלת שלו מתפרקת ואפשר לנקות את הזכוכית, ולאחר כמה מאבקים קטנים ובקשה מבעלי לבוא לעזור (והוא אומר לי: "רגע, שניה, אני באמצע משהו, כבר אני בא..."), אני מפרקת את הדלת, מנקה אותה עם מסיר שומנים (האמת? יכלתי כבר לקחת את הציפורניים שלי ולהשרות אותן בחומר ממיס, הייתי מקבלת בדיוק את אותה תוצאה בלי לעבוד כל כך קשה...), ואז אני מחזירה הכל ביחד (לפי ההגיון שלי שכידוע, הוא לא טכנולוגי בכלל...) וכשאני מסיימת בעלי אומר לי: "מה רצית? לעזור לך לפרק את התנור?" (שזה אומר שאף אחד בבית הזה אפילו לא שם לב שנקי...באמת תודה רבה....).

ואפילו לא קיטרתי על זה שהילדים בחופש כל כך ארוך (ואני לא...).

אז מה אני מתכננת לפסח? לשכב על הגב ולנסות לגדל בחזרה את הציפורניים שלי בידיים....(בהנחה שאשרוד עד אז כמובן), כן, פסח זה בהחלט חג משפחתי ונהדר.


וכבר המון זמן שלא העליתי חותמות, אבל בהחלט גילפתי די הרבה מהן:














שיהיה לכולנו פסח נהדר

תודה על כל התגובות המצחיקות והחמודות שאתם כותבים לי
באהבה, מקופלת