ושוב הוא נסע לו, הפעם לארה"ב, וגם הפעם הכל היה ידוע מראש ומתוכנן ומסודר לפרטי פרטים.
שבועיים לפני הנסיעה
בעלי: "יש לי איזה נסיעה לארה"ב"
אני (רוצה למות): "מה, מתי? לכמה זמן?"
בעלי: "יש עוד זמן, אין מה להילחץ, זה מתי שהוא במוצאי שבת..."
שבוע לפני הנסיעה
אני: "מתי בדיוק הנסיעה שלך?"
בעלי: "לא יודע, זה מתי שהוא במוצאי שבת...אל תדאגי..."
יומיים לפני הנסיעה
אני: "מתי בדיוק הנסיעה שלך?"
בעלי: "לא יודע, יש מלא זמן, אל תילחצי..."
יום חמישי בערב, בעלי מתקשר: "אמממ, את שומעת? יש לי חדשות טובות וחדשות רעות, מה את מעדיפה?"
אני (רוצה לשכב עם סמרטוט רטוב על המצח ורגליים מורמות): "תגיד לי את הרעות, תגיד לי אותן מהר ובלי לעצור...ואחר כך תגיד לי לאט לאט את הטובות"
בעלי: "טוב, הנסיעה שלי מחר"
אני: "זה היה הטובות או הרעות?
בעלי: "זה היה הרעות, הטובות הן שאולי אני אצליח להקדים את החזרה שלי ביום".
אחרי חמש דקות מתקשר שוב: "אמממ, טוב, טעיתי גם במועד של החזרה, זה יומיים אחרי מה שאמרתי לך...אבל אל תילחצי, יש עוד מלא זמן...."(טורק מהר את הטלפון, בפחד...).
מה זה מלא זמן? ים של זמן... וכך נכנסנו לסחרור הגדול ביותר בתולדות האנושות לפני נסיעה של אדם לחו"ל, ולא סתם נסיעה, נסיעה הדורשת חליפה (ולא זאת של החתונה כפי שייעצו לו כל מקורביו והוא סירב בתוקף...כי בטח היא העלתה עובש מאז...).
אז דבר ראשון, רצנו לקנות חליפה (יום חמישי בערב, מחר הטיסה), ואז היה צריך לתקן את החליפה, אז רצנו לתופרת (יום שישי בבוקר, עוד מעט הטיסה...) ואז היה צריך גם לגהץ את כל העסק ורצנו למכבסה שיעשו את זה כמו שצריך ולא כמו שאני מגהצת (עדיין, שישי בבוקר), ולרוץ להוציא כסף מהכספומט, ולהסתפר (מה שווה חליפה אם אתה נראה כמו איזה מוגלי?) ואיפה הכרטיס אשראי החדש שהזמנתי במיוחד לנסיעה? (איפה ששמת אותו, כאילו? אה, זה היה בערימת דואר החדש?...טוב, אמממ, נראה לי שזרקתי....), ואולי ראית את הדרכון שלי? (לא, לא ראיתי, אולי ראית את הפנקסי חיסונים של הילדים? אם כבר אתה עושה חיפוש עצום בבית?).
ולבטל ארוחת ערב אצל ההורים ביום שישי (יופי, בין כל המהומה הזאת הילדים גם אמורים לאכול משהו)
ולארוז תיק ולמצוא פריטים עלומים בבית כמו עניבות, וגרביים שהן לא גרבי ספורט לבנות (החליפה סיבכה לנו קשות את החיים...), וגם לקלח את כל הילדים בין לבין....ועוד מליון סידורים קטנים שדורשים ריצה מעלה מטה במדרגות.
וסוף סוף, אני מקפיצה אותו לשדה התעופה ואנחנו מתחבקים ליד הטרמינל, ואז בעלי אומר לי: "אתם תהיו בסדר, אני אוהב אתכם מאוד ואתגעגע, אני מקווה שלא טעיתי בשעה של הטיסה...או במספר שלה...", ואני אומרת לו (בדמעות בעיניים):"גם אנחנו מאוד אוהבים אותך, ונתגעגע, אבל אם זאת לא הטיסה הנכונה, תעשה לי טובה, תעלה על טיסה אחרת....לא משנה היעד..."
והוא נכנס לטרמינל, כולו מסופר וריחני, בגדיו מגוהצים בקפידה, גורר באלגנטיות את המזוודה המוקפדת שלו והתיק של המחשב הנייד וכל חזותו אומרת כי הוא איש עסקים מסודר ומאורגן.
ואני תחבתי חזרה פיסת שיער סוררת שהתחמקה לי מהקוקו הפרוע והמיוזע שלי, ועליתי לרכב ונהגתי לאט לאט הביתה, ואפילו לא הדלקתי את הרדיו כל הדרך.
♥__________________________________________________♥
ובנושא יצירה: הכנתי שני כלובי ציפורים (אבל לא עם ציפור בפנים, אני שונאת ציפורים בכלובים), האחד מנייר והשני מבד ושניהם תלויים בבית ורק אני (וילדתי) חושבות שהם יפים ומשובבי נפש, הבן הגדול שלי שנאלץ לתלות לי אותם מהתיקרה (כי הוא כבר יותר גבוה ממני ולכן מופקד בבית על כל מקום שאני לא מגיעה אליו) חשב שזה זמן מבוזבז בו הוא יכל לשבת על המחשב שלו במקום להתעסק בשטויות, הקטנים לא מתייחסים למשהו שלא קשור אליהם ישירות ובעלי רק שאל האם יש לנו תוכים בבית (שאלה ממנה התעלמתי באלגנטיות כי ניתן לראות בעין לא מזוינת כי אין אף ציפור בפנים..ועוד תוכי...באמת...).
שיהיה לכולנו סוף שבוע נהדר
תודה על כל התגובות הנחמדות שאתם כותבים לי, אני נהנית מהן מאוד
נשיקות
מקופלת
שבועיים לפני הנסיעה
בעלי: "יש לי איזה נסיעה לארה"ב"
אני (רוצה למות): "מה, מתי? לכמה זמן?"
בעלי: "יש עוד זמן, אין מה להילחץ, זה מתי שהוא במוצאי שבת..."
שבוע לפני הנסיעה
אני: "מתי בדיוק הנסיעה שלך?"
בעלי: "לא יודע, זה מתי שהוא במוצאי שבת...אל תדאגי..."
יומיים לפני הנסיעה
אני: "מתי בדיוק הנסיעה שלך?"
בעלי: "לא יודע, יש מלא זמן, אל תילחצי..."
יום חמישי בערב, בעלי מתקשר: "אמממ, את שומעת? יש לי חדשות טובות וחדשות רעות, מה את מעדיפה?"
אני (רוצה לשכב עם סמרטוט רטוב על המצח ורגליים מורמות): "תגיד לי את הרעות, תגיד לי אותן מהר ובלי לעצור...ואחר כך תגיד לי לאט לאט את הטובות"
בעלי: "טוב, הנסיעה שלי מחר"
אני: "זה היה הטובות או הרעות?
בעלי: "זה היה הרעות, הטובות הן שאולי אני אצליח להקדים את החזרה שלי ביום".
אחרי חמש דקות מתקשר שוב: "אמממ, טוב, טעיתי גם במועד של החזרה, זה יומיים אחרי מה שאמרתי לך...אבל אל תילחצי, יש עוד מלא זמן...."(טורק מהר את הטלפון, בפחד...).
מה זה מלא זמן? ים של זמן... וכך נכנסנו לסחרור הגדול ביותר בתולדות האנושות לפני נסיעה של אדם לחו"ל, ולא סתם נסיעה, נסיעה הדורשת חליפה (ולא זאת של החתונה כפי שייעצו לו כל מקורביו והוא סירב בתוקף...כי בטח היא העלתה עובש מאז...).
אז דבר ראשון, רצנו לקנות חליפה (יום חמישי בערב, מחר הטיסה), ואז היה צריך לתקן את החליפה, אז רצנו לתופרת (יום שישי בבוקר, עוד מעט הטיסה...) ואז היה צריך גם לגהץ את כל העסק ורצנו למכבסה שיעשו את זה כמו שצריך ולא כמו שאני מגהצת (עדיין, שישי בבוקר), ולרוץ להוציא כסף מהכספומט, ולהסתפר (מה שווה חליפה אם אתה נראה כמו איזה מוגלי?) ואיפה הכרטיס אשראי החדש שהזמנתי במיוחד לנסיעה? (איפה ששמת אותו, כאילו? אה, זה היה בערימת דואר החדש?...טוב, אמממ, נראה לי שזרקתי....), ואולי ראית את הדרכון שלי? (לא, לא ראיתי, אולי ראית את הפנקסי חיסונים של הילדים? אם כבר אתה עושה חיפוש עצום בבית?).
ולבטל ארוחת ערב אצל ההורים ביום שישי (יופי, בין כל המהומה הזאת הילדים גם אמורים לאכול משהו)
ולארוז תיק ולמצוא פריטים עלומים בבית כמו עניבות, וגרביים שהן לא גרבי ספורט לבנות (החליפה סיבכה לנו קשות את החיים...), וגם לקלח את כל הילדים בין לבין....ועוד מליון סידורים קטנים שדורשים ריצה מעלה מטה במדרגות.
וסוף סוף, אני מקפיצה אותו לשדה התעופה ואנחנו מתחבקים ליד הטרמינל, ואז בעלי אומר לי: "אתם תהיו בסדר, אני אוהב אתכם מאוד ואתגעגע, אני מקווה שלא טעיתי בשעה של הטיסה...או במספר שלה...", ואני אומרת לו (בדמעות בעיניים):"גם אנחנו מאוד אוהבים אותך, ונתגעגע, אבל אם זאת לא הטיסה הנכונה, תעשה לי טובה, תעלה על טיסה אחרת....לא משנה היעד..."
והוא נכנס לטרמינל, כולו מסופר וריחני, בגדיו מגוהצים בקפידה, גורר באלגנטיות את המזוודה המוקפדת שלו והתיק של המחשב הנייד וכל חזותו אומרת כי הוא איש עסקים מסודר ומאורגן.
ואני תחבתי חזרה פיסת שיער סוררת שהתחמקה לי מהקוקו הפרוע והמיוזע שלי, ועליתי לרכב ונהגתי לאט לאט הביתה, ואפילו לא הדלקתי את הרדיו כל הדרך.
♥__________________________________________________♥
ובנושא יצירה: הכנתי שני כלובי ציפורים (אבל לא עם ציפור בפנים, אני שונאת ציפורים בכלובים), האחד מנייר והשני מבד ושניהם תלויים בבית ורק אני (וילדתי) חושבות שהם יפים ומשובבי נפש, הבן הגדול שלי שנאלץ לתלות לי אותם מהתיקרה (כי הוא כבר יותר גבוה ממני ולכן מופקד בבית על כל מקום שאני לא מגיעה אליו) חשב שזה זמן מבוזבז בו הוא יכל לשבת על המחשב שלו במקום להתעסק בשטויות, הקטנים לא מתייחסים למשהו שלא קשור אליהם ישירות ובעלי רק שאל האם יש לנו תוכים בבית (שאלה ממנה התעלמתי באלגנטיות כי ניתן לראות בעין לא מזוינת כי אין אף ציפור בפנים..ועוד תוכי...באמת...).
שיהיה לכולנו סוף שבוע נהדר
תודה על כל התגובות הנחמדות שאתם כותבים לי, אני נהנית מהן מאוד
נשיקות
מקופלת
