יום שני הארור

כפי שאפשר לשים לב, אני ממשיכה לסגור חשבונות עם ימות השבוע....
לאן נגיע עם עם זה? (כי בכל זאת, יש רק שבעה ימים בשבוע), באמת, ימים יגידו....
אז למה אני שונאת את יום שני?

לא, לא הפכתי את יום המנוחה שלי ליום א' (שזה נותן סיבה מצוינת לשנוא את יום שני), גם לא המרתי את דתי, פשוט בעלי האהוב, שרגיל לחטוף מכות בימים א' וד' (במסגרת אימוני הג'יאוג'יצו שלו), החליט עכשיו שזה לא מספיק לו והוא חייב לחטוף מכות גם בימי שני.
זה לא שיש לי איזה בעיה ממש גדולה עם זה שהוא חוטף מכות שלושה ימים בשבוע, פשוט לאימון של ימי שני הוא הולך ישר אחרי העבודה במקום לחזור כהרגלו הביתה בשמונה בערב ולתחוב את שני התינוקות שלו למיטות שלהם בעודם מוחים, מייללים, מכפכפים זה את זה ואת אמם (בימים בהם הוא לא בבית... את אביהם הם לא מעיזים לכפכף), ואז להתחיל לריב עם שני הילדים הגדולים שלו שיסיימו כבר לסדר ילקוט, להתקלח ולעוף כבר למיטות שלהם.

כבר ביום שני בבוקר אני יודעת שעדיף שיהיה יום שלישי, כי יום שלישי (לרוב) הוא יום האפטר, היום בו בעלי מגיע קצת יותר מוקדם ואמור לבלות זמן איכות עם משפחתו (כתבתי "אמור" כי אם יש לו איזה משהו חשוב של העבודה, זה דוחה הכל ואנחנו יכולים רק לשמוע שיש מישהו שנמצא בחדר העבודה ומתקתק רבות על המחשב, אבל אנחנו לא ממש רואים אותו... למעט התינוק שעסוק בלהחריב את כל ציוד היצירה שלי שנמצא בחדר העבודה וחוגג על הכפתורים והסרטים שלי בזמן שאבא שלו אמור לשים עליו עין) וכך אם תקלעו לביתי בימי שני, תמצאו יצור אחד עצבני, מיוזע, פרוע שיער ומלא כתמי אוכל שמרחו עליו אנשים צעירים בבית (היצור הזה הוא אני, אם עוד לא הבנתם), ואם תגיעו איזה שעה-שעתיים מאוחר יותר, תמצאו עוד יצור, מקולח, מאושר, מסורק שיער, אבל עם תחבושת אלסטית (במקרה הטוב) או אפילו גבס (וכבר היו דברים מעולם) מסתובב לו באושר בבית (וזה בעלי).
____________________________________________________________________________

הפעוט: "אמא, ממה מורכב הגזר, זה מקמח?"
אני: "לא חמוד שלי, זה לא משהו שבני אדם הכינו, זה צומח באדמה"
הפעוט: "אבל איך זה יכול להיות? מה, אף אחד לא הכין אותו?"
אני: "זה אלוהים שם הכל באדמה, הוא יצר את העולם שלנו"
הפעוט (חושב שנתיים על התשובה שלי), "אבל אמא.." (עוברות עוד איזה 10 דקות של מחשבה מאומצת, בינתיים אני מוציאה כביסה מהמכונה).."אבל..אבל אמרת..." (שקוע בהרהורים עמוקים, אני מסיימת לתלות כביסה והולכת לבשל, הפעוט הולך אחרי).."אבל אמרת לי על אלוהים..." (עומד לידי במטבח ומדבר ממש ממש לאט)..."אבל... כששאלתי אותך אתמול על אלוהים, אז אמרת לי....(מכפכף קלות את אח שלו שמגיע למקום לראות אם יש משהו בהישג יד לחטוף ולאכול)..."אבל אמרת לי שאלוהים נמצא בלב של כל אחד מאיתנו, אז איך הוא יכול להכין גזר? אז זה אומר ששיקרת, ולשקר זה לא יפה...." (את הסוף הוא אומר ממש מהר, מסתובב והולך).

יום שישי בצהריים, בעלי ואני מוציאים את שני הקטנים מהגנים שלהם, בעלי מושיב את הפעוט על הגדר הקרובה ומנקה לו חול מהנעליים (אפשר להקים ארגז חול חלופי מכמויות החול שיוצאות מהנעליים הקטנות האלה...).
בעלי (מנסה להתבדח עם הפעוט): "כשאני אסיים לנקות לך את החול, אני אשב על הגדר ואתה תנקה לי את החול, בסדר?"
הפעוט: "אבל אתה לא היית בחול בכלל, וזה אומר שאין לך חול בנעליים, אז זה אומר שאתה משקר...ולשקר זה לא יפה..."

קשה, קשה להיות קטן ולהבין כפשוטו כל מה שאומרים לך (וגם, אולי, להיות קצת חסר חוש הומור...).
____________________________________________________________________________

הפעוט (אומר משפט שציפיתי לשמוע ממנו לפחות בעוד 10 שנים): "אמא, את לא מבינה אותי ...בכלל...".
____________________________________________________________________________


השבוע, אחרי חיים ארוכים של ישיבה על הספה (לרוב תוך גריסת שוקולד), ולאחר שהצוואר שלי משמיע קנאק מוזר כזה בכל פעם שאני מסובבת את הראש, קמתי ונרשמתי לי להתעמלות נשים.


הפקידה אצלה נרשמתי: "מה את רוצה להשיג? היית רוצה להתחטב? לחזק את השרירים? להצר היקפים? להעלות סיבולת לב ריאה?, מה המטרות שלך?"

אני: "מה?, זה עושה את כל הדברים האלה? חיפשתי לצאת קצת מהבית...."


ועוד בנושא התעמלות:
אני (חוזרת משיעור ראשון ומספרת חוויות לבת שלי ששוכבת כבר במיטה לפני השינה): "אל תשאלי, מסתבר שצריך להוריד את נעלי הספורט בשיעורים, והייתי עם גרבי ניילון... איזה פדיחות"
הבת שלי (מזועזעת עמוקות, לא ברור אם תצליח להירדם הלילה מחמת הגועל והטראומה): "אמא, זה לקח לחיים, לעולם לא הולכים לשיעור ספורט עם גרבי ניילון, לעולם..." (צודקת, למה לא התייעצתי איתה קודם?)

ועוד בקטנה:
לנעול נעלי ספורט (בסדר, אז זה היה על גרבי ניילון...ועוד חומות...אין גבול להשפלה...), להשאיר מטבח גדוש כלים, תינוק מייבב אחד, פעוט חופר אחד, ילד גדול אחד שלא מבין את שיעורי הבית שלו במתמטיקה, ילדה אחת שצריכה עבודה למחר והמדפסת (כרגיל) לא עובדת, בית מבולגן ובעל אחד (לא, אל תתחילו לרחם לי עליו...אני עוברת את ההתעללות הזאת כל ערב...), וללכת....
אח...איזה כיף זה....
____________________________________________________________________________

נכון עבר קצת זמן מאז הרשומה האחרונה? אז התינוק למד מאז אולי מילה אחת, והמילה הזאת היא "תותית".
כן, כן, אני יכולה לראות את גלגלי השיניים במוח שלכם מסתובבים בעצבנות ואתכם אומרים לעצמכם: "מה?, מה זה תותית? למה הוא צריך את המילה הזאת? זה מה שהוא למד?"

ובכן, גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ואף הגדלתי ואמרתי לתינוק את דעתי: "למה אתה צריך לדעת דווקא להגיד "תותית" ולא להגיד למשל "אמא"? (ואז אני חוזרת ואומרת, "אמא, אמא, אמא"), איך זה בדיוק יקדם אותך בחיים?"

תותית זו תכנית שמשודרת בטלויזיה בדיוק בשעה בה אני נכנסת עם שני הקטנים מהגן, ואז הם חולצים נעליים (לצערי לפעוט עדיין נותר ארגז חול שלם בנעליים, אפילו אחרי ניקוי יסודי, ואז הוא מתיישב ועוד כמה ערימות נשפכות לו מהכיסים...), ושניהם רבים מי יישב לאמא על הברכיים (ובסוף שניהם יושבים, כל אחד על ברך אחרת, ומדי פעם מעיפים אחד לשני איזה כאפה קטנה) ורואים את התכנית הזאת שנקראת "תותית" שהיא בעצם תכנית לגמרי של בנות ויש בה דמויות קטנות ורודות ומתוקות ביותר.
עם הזמן התאהב לו הפעוט בתותית (למרות שאפילו אם תקחו לו את כל תחתוני גיבורי העל שלו ואת תחפושת הבאטמן שלו שכבר שבוע הוא ישן איתה במיטה, הוא לא יודה בזה...בחיים).
והתינוק, שראה שתותית היא אטרקציה בבית, התחיל בעצמו להגיד: "תו-תית" וכך יצא שהוא למד את המילה הלא שימושית הזאת.
הבעיה היא, שהוא אומר את המילה הזאת באופן הכי הכי מתוק בעולם, ומאז שלמד אותה, בני הבית מג'ננים אותו: "תגיד תותית, תגיד תותית"
אבל מה חשבתם? שהתינוק פראייר? ישר הוא צועק לנו:"לא תו-תית, לא תו-תית...".
____________________________________________________________________________
לפני מספר שבועות נפגשתי עם חברות לערב נהדר של אוכל ויצירה, למפגש הכנתי את המתנה הקטנה הזאת, נרתיק ינשופי לפלאפון (ענת, מייה וגילי, מה יהיה? לא תכננו מפגש נוסף מתי שהוא?).

נרתיקי הינשוף עשויים מלבד כמובן.

ותמונה עם אותם ינשופים אבל רקע אחר (אולי הרקע יתעתע בכם ותחשבו שעבדתי מאוד קשה ועשיתי המון המון נרתיקים כאלה...)

שיהיה סוף שבוע רגוע ומצוין

תודה על כל התגובות הנהדרות שאתם משאירים לי (טוב, אין אף גבר שקורא את הבלוג הזה, כולל בעלי, ולכן אני מתקנת את עצמי: "תודה על התגובות הנהדרות שאתן משאירות לי").
יש איזה שמועה כזאת שבבלוגר הוסיפו אפשרות לענות חזרה לתגובות, אבל טרם מצאתי את האופציה הזאת.

נשיקות וחיבוקים
מקופלת

יום שישי בבוקר

כבר בפוסט הקודם, חדי העין שביניכם  הבחינו בבעיה כואבת שהעליתי, בעיה שכבר דנתי בה (באריכות) בעבר, בעיה שהיא כפצע בלב האומה, בעיה שאין לה פתרון, בעיה חוזרת ונשנית, בעיה שמכה בנו פעם בשבוע...
ושם הבעיה הוא: יום שישי בבוקר.

עכשיו כולכם אומרים לעצמכם: "מה, היא כבר כתבה על זה, איך קשה לה לפזר את הילדים בבוקר (כי הם עושים לה בית ספר...זה למה...) היא כתבה על זה שהיא מפזרת את כולם ואז חוזרת עם התינוק הביתה כי אין לו גן, ואיזה מסכנה היא, ואיך קשה לה...אבל עכשיו כבר יש לו גן, אז מה היא רוצה? זאתי  גם כן?

זהו, שנכון, יש לתינוק גן, אבל בגן שלו יש סידור חדשני ונהדר, הגן עובד רק שלושה ימי שישי בחודש, ביום שישי הרביעי בחודש, הגן בחופש, והתינוק דבוק לסידורים של אמא ואבא שלו, מילא זה, אבל התינוק מגדיל ראש וטורח להיות חולה בכל יום שישי בו הגן עובד.
 דווקא ביום שישי בו אין גן, הילד בריא ונמרץ ביותר ותחביבו להשליך אוכל על העוברים ושבים בבתי קפה...(כאילו לא עברתי את כל זה כבר עם הפעוט...וגם אז כתבתי על זה...צרת מוחין שכמותי...).

וכך, בימי חמישי אחר הצהריים, אני הולכת להוציא את התינוק מהגן, מנשקת אותו לשלום ואז תמיד נראה לי שהילד טיפה חם..."סתם, זה שטויות, פשוט נורא חם בגן" אני אומרת לעצמי, תוקעת את התינוק (המייבב) בעגלה ורצה להוציא את אחיו מהגן שלו.
אחר צהריים שלם אני מספרת לעצמי סיפורים על זה שהילד לא חולה ולא מעלה חום וזה סתם נדמה לי, זה לא קורה באמת, הוא גם עייף, בגלל זה הוא בוכה לי על הידיים, זה הכל.

ואז מגיעה הבת שלי, שהיתה עסוקה בללכת לחברה או להזמין חברה אליה או לקבוע למחר איך היא הולכת לחברה, או שסתם בא לה להזמין כמה חברות בשבת בבוקר כשכולם רוצים לישון, מרימה את התינוק ואומרת לי: "אמא, את לא חושבת שהוא קצת חם?" ומיד באותו רגע כל הדאגות המוכחשות שלי מקבלות תוקף אמיתי ואני חוטפת את התינוק (המייבב), מוציאה סוף סוף את מודד החום ונוכחת שאכן, הילד חם.
זה קורה כמעט כל יום חמישי (שלמחרתו, כאמור, הגן עובד)
וכך בימי שישי בבוקר אני נוהגת לפזר את הילדים במסגרותיהם, לחזור הביתה עם התינוק, להעיר את בעלי העייף תמידית ולרוץ לרופאת הילדים, לשמוע שיש לו משהו "ויראלי" ולחזור הביתה.
ברוב המקרים לקראת יום ראשון הילד מתאושש וחוזר לגן ואז ביום חמישי אחר הצהריים מתחיל שוב כל סיפור ההכחשה עד שהבת שלי מאבחנת אותו ואני רצה לרופאה.

מצד אחד, זה מאוד מבאס, כי כל סוף שבוע אנחנו נמצאים עם ילד חולה אחד (לפחות, לפעמים הוא מדביק גם את אחים שלו והשבוע הוא הצליח להדביק אותי ואת אבא שלו...), מצד שני, הבת שלי עד לא מזמן התלבטה קשות בנוגע לעתידה האם עדיף לה להיות רופאה, או קופאית בסופר (היא חשבה שהקופאית לוקחת את כל הכסף שמשלמים לה בקופה לכיסה הפרטי ורק לאחר שיחת הבהרה היא  הבינה שאולי עדיף ללכת לכיוון רפואה), ומאחר והיא מראה כישורי אבחון יוצאים מן הכלל (השבוע היא אבחנה שהתינוק מורח את כל הנזלת שלו לכיוון העיניים ובאמת, הוא קם בשישי בבוקר עם דלקת עיניים בנוסף לשאר המחלות שלו, אני כרגיל טענתי שהוא עייף ולכן העין שלו קצת דבוקה) הקריירה הרפואית שלה הולכת ותופסת תאוצה.

אבל, ביום שישי לפני שלושה שבועות, חל מהפך (גבירותי ורבותי), מהפך שממש לא היינו מוכנים אליו, מהפך שהתכוננו אליו מאז חודש אוגוסט (שבו חל יום הולדתו של בעלי והוא קיבל תלוש לארוחת בוקר זוגית ובסך הכל חצי שנה ניסינו ללכת לבית קפה בשישי בבוקר ולא הצלחנו... ממש כלום זמן...), הצלחתי לקחת את כל הילדים למסגרותיהם  ולחזור לבדי הביתה. מיד התנפלתי על בעלי הישן (ואז הוא אמר לי: "מה, לא הולכים לקופת חולים? איך זה יכול להיות? מה כבר יש לעשות בשישי בבוקר חוץ מזה? כל העולם שלי מתערער...אני מרגיש שאין לי שום עוגן הגיוני, אני חייב לעשות ביקור קודם אצל הרופאת ילדים ואחר כך תקחי אותי לאן שאת רוצה...") ואז נסענו לנו למזכרת בתיה וישבנו בבית קפה חמוד וציורי וכל הזמן הסתכלנו על הפלאפון לראות אם כבר מתקשרים מהגן שנבוא וניקח את התינוק או לא (כי יכול להיות שהוא רק דחה את פרוץ המחלה בכמה שעות...) וטיילנו קצת במושבה וחזרנו לנו שמחים ומאושרים הביתה.

ומחר שוב יום שישי ודווקא יש לתינוק גן ואפילו הספקנו כולנו לסיים השבוע סבב ממש קשה של מחלות אז אולי יש תקווה קטנה שבבוקר, מי יודע, נוכל לדלג על הביקור השבועי אצל הרופאה (למרות שכשאני חושבת על זה, בטח היא נורא תתגעגע אלינו ותדאג, אולי בכל זאת ניתן קודם קפיצה קטנה אליה...) ואז אעיר כרגיל את בעלי (הידוע בשם "מר כדור שינה") ונצליח לעשות משהו...מי יודע....

וכעת, אפשר לעבור סוף סוף ליצירה.

גיסתי ילדה בת אחרי שלושה בנים.
ולכן הגיעה לה מתנת לידה מאוד ורודה ומקושטת.

אז דבר ראשון הכנתי לה בית קטן מלבד (קודם הכנתי אב-טיפוס שמיועד לפינת הילדים אצלנו בבית ואז הכנתי אחד עבורה עם שם הילדה "אלה" תפור על הגג).

ראיתי בתים חמודים כאלה באתר הזה ופשוט התאהבתי בהם (אבל אין הדרכה, נאלצתי לפענח לבד את אופן ההכנה), קצת קשה להבין את זה מהתמונה אבל בפועל הבתים די בונגילות ועלולים לרסק כל תינוק שירים אותם, אבל באמת, זאת כבר לא בעיה שלי....

אחר כך הכנתי גם בית עץ קטן לתליה על הקיר, עם מוטיביים ילדותיים וורדרדים בסגנון וינטג'י.

אחר כך הכנתי 3 בבושקות שאת פניהן הדפסתי על בד בעזרת מדפסת רגילה ותפרתי

מסתבר שזאת היתה טעות גדולה, בזמן שהבבושקות חיכו בסבלנות שאארוז אותן ביחד עם שאר המתנה ואשלח אותן כבר (זה טרם קרה לצערי גם נכון לזמן כתיבת שורות אלה...), התינוק התאהב לחלוטין בבושקה הקטנה, בכל פעם שהוא רואה אותה מיד הוא חוטף אותה ומדביק לה מלא מלא נשיקות מלאות רוק ורטובות לחלוטין. בגלל כל הפעילות הזאת קצת נמרחו לה הפנים ולכן נאלצתי להכין שלישיית בבושקות אחרת, שתהיה עמידה בפני תינוקות מאוהבים, הלכתי על בבושקות של טילדה עם פנים צבועות בצבע אקריליק (אבל אותן התינוק לא סובל ולא ניסה לנשק אף אחת מהן ולכן הן ראויות להכנס למתנת הלידה אבל אולי אף אחד לא יאהב אותן.....).

וכולן ביחד בתמונה קבוצתית טרום פרידה

אחר כך הכנתי גם נעלי לבד קטנות, ההדרכה שלהן מכאן

ושמיכת טלאים (כן, במקור זה היה צריך להיות שטיחון לאמבטיה שהכנתי בסדנה של אלין, אבל, נראה לכן? אצלי בבית הוא היה שורד בדיוק שתי דקות ולכן עבודת הטלאים נתפרה לשמיכת פיקה לבנה והפכה לשמיכה חמודה לתינוקת).

מצדה האחורי רשמתי את שם הילדה.

ותמונה קבוצתית של כל המתנה ביחד

(אולי באמת הגיע הזמן לארוז אותה כבר כמו בן אדם ולשלוח....)

תודה לכל מי שנכנס לבלוג

ולכל מי שבוחר גם להגיב

שיהיה לכולנו סוף שבוע חלומי ובריא

נשיקות,

מקופלת