נכון שיש מצבים כאלה בחיים בהם אדם חייב לקחת יוזמה ולהתחיל לפעול?
שאדם לוקח את עתידו בידיו?
שאם משהו לא מוצא חן בעיניו הוא חייב לעשות שינוי? ולפעול למען המטרה?
טוב, עכשיו זה נשמע כאילו המרתי את דתי, או לפחות החלפתי מקום עבודה...אבל לא, פשוט חגגתי יום הולדת.
מאחר ושנה שעברה כתבתי באריכות על איך חגגתי יום הולדת מעפן למדי, החלטתי שלא עוד...אני הולכת לחגוג השנה כראוי.
מיד הרמתי טלפון לאמא שלי ושאלתי אותה אם היא מוכנה לבוא לשמור על הילדים בסוף השבוע הקרוב.
אמא שלי אמרה לי: "ברור!!! כמה פעמים כבר אמרתי לך לנסוע? למה את אף פעם לא נוסעת? אני שנים כבר אומרת לך שאני אשמור לך על הילדים ואת לא מנצלת את זה..." ומיד היא נכנסה לסחרור שלם של מתכונים בריאותיים שכוללים שיבולת שועל ועוד כל מיני דברים שהתוכי שלנו אוכל, ואף הכינה לעצמה באותו ערב קציצות עם תירס ושיבולת שועל כדי לבדוק אם זה טעים והאם הילדים יאכלו (זה היה טעים, כפי שהיא גילתה אבל הסכימה בינה לבין עצמה שאין סיכוי שהילדים יאכלו).
אני כמובן מיד נמלאתי פיקפוק בנוגע לנסיעה, "איך אני יכולה להשאיר אותם?" שאלתי את עצמי, הם ממש תינוקות קטנים כולם... הגדול בסך הכל התחיל ממש עכשיו להתגלח...(וגם את זה הוא עשה בסך הכל פעמיים), וזה שלפעמים אני קוראת לו לבוא להוריד לי דברים מהארונות למעלה כי אני לא מגיעה...זה לא אומר שהוא יכול לשרוד 24 שעות בלי אמא שלו*
* עכשיו אתם אומרים לעצמכם: "אבל הרגע היא חזרה מרומא, לא? אז מה הקטע? למה היא חופרת? והתשובה מאוד פשוטה, מאז שהם נולדו, או שבעלי נסע, או שאני נסעתי או שנסענו כולנו ביחד... רק פעם, לפני איזה 9 שנים נסענו לסוף שבוע מהעבודה של בעלי והשארנו את התינוקות הקטנים שלנו בלעדינו (והיו לנו רק שניים אז).
והנה, עכשיו אני עושה את זה שוב.
בארוחת הערב אמרתי לבעלי: "But how will we tell the kids that they doesn't come ?
והבן הגדול שלי אמר: "אמא, את לא יכולה להשתמש ב Doesen't ביחד עם They כי זה פרזנט סימפל ולכן זה מתאים רק ל: she, he ו- It. את צריכה להגיד: "They don't come"
והבת שלי אמרה: "אמא לא יודעת Grammar (דקדוק) בכלל.
ובאותו הרגע נעלמו להם נקיפות המצפון והרגשתי חופשייה לנסוע בכיף.
ובזריזות ארזתי לנו תיק, ניקיתי היטב את כל הבית וערב לפני הנסיעה בעלי אמר לי: "אני לא יודע, אני מרגיש קצת את הגרון", ומיד החזיר אותי אחורה, או כפי שאמרתי לו: "אוף, זה כל כך לונדון 1996", השנה שבה התחתנו ויצאנו לירח דבש בלונדון ומרגע שנחתנו בעלי לא הרגיש טוב וכאב לו הגרון ורצה לבלות את ירח הדבש שלו ברביצה במיטה ובגניחות (אבל לא מהסוג הנכון) ובכל בוקר שלפתי אותו בכוח מהמיטה (כבר היינו נשואים, כך שמידת הרחמים שלי פחתה פלאים) והכרחתי אותו לצעוד ברחובות לונדון מהבוקר עד הערב ועד היום הוא זוכר לי את זה (ולהפך).
"אין שום סיכוי שאתה עושה לי שוב את אותו תרגיל, תדחה את המחלות שלך עד יום ראשון בבקשה".
ונסענו, והיה ממש ממש כיף, הלכנו לבד לים, שתינו בירה על החוף, ישנו עד מאוחר בשבת בבוקר וחזרנו מלאי כוח ואנרגיות (טוב, רק אני חזרתי מלאת כוח ואנרגיות, בעלי מיד הרגיש גם את האוזן בנוסף לגרון ומאז ועד לזמן הקלדת מילים אלו הוא לא מרגיש טוב....וזה היה לפני שבוע וחצי.....לא יודעת איך לא קראתי נכון את המפה כבר ב- 96).
ובינתיים אמא שלי ששמרה על הילדים לימדה את התינוק איך לאכול קוטג', לקחה אותו פעמיים לגן שעשועים, הסבירה בתקיפות לחברים של הפעוט שלא באים אלינו מתי שמתחשק, גיהצה לי הר של חולצות מכופתרות ועשתה טיפול החייאה לכל הצמחים שלי (זה כמובן בנוסף לבישול אוכל בריאותי לכולם, תודה אמא, אין עלייך).
וזהו, יום ההולדת שלי עבר ונגמר ועוד מעט יש לבעלי יום הולדת.
אני אעשה לו נאום קטן על איך כדאי לכל אדם לקחת יוזמה, ולהתחיל לפעול...ואיך הוא לוקח את עתידו בידיו....
♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥
התינוק התחיל להבחין שיש הבדל בין בנים לבנות.
הסיבה שהוא התחיל להבחין בכך היא רק בגלל שבבית שלנו אין טיפת פרטיות לבן אדם.
נגיד שמישהי צריכה להכנס לשירותים, אין סיכוי שהיא הולכת לשם לבד, מיד התינוק רץ אחריה ומתעקש להכנס יחד איתה (הברירה השניה היא שהוא יישאר בחוץ ויצרח כמו מטורף), אז היא מכניסה אותו. לא רק הוא חושב שפרטיות זה מיותר, גם אחים שלו חושבים ככה ולכן בשתי הדקות שהיא שוהה שם, אנשים באים לשאול שאלות , לבקש כסף, לבדוק האם מותר להזמין חבר? (ולפעמים, אם החבר כבר אצלנו, הם באים לשאול שאלה ביחד עם החבר, ואז אני (בסדר, כבר הבנתם שזאת אני, אפשר להפסיק לדבר בגוף שלישי יחיד), צריכה לעשות מן אקרובטיקה כזאת ולסגור את הדלת לפני שהם מתפרצים פנימה בריצה...כי אין מפתחות בבית הזה....כי כל מיני אנשים כבר ניסו לנעול את עצמם בכל מיני חדרים ולא יכלו לצאת משם....), הקיצר, בלאגן שלם... ובתוך כל המהומה הזאת עומד התינוק שבטוח שהוא שם בזכות ולא בחסד, מלהג בלי הפסקה, משתלט על נייר הטואלט, מושיט לי ריבועי נייר פצפונים בזה אחר זה ומדי פעם מוריד את המים ודופק לי את המשענת של המושב על הגב, רק כדי להנעים לשנינו את השהות שם.
בסדר, מילא כל זה, אבל אז התינוק גילה שיש הבדל בין בנים לבנות ומאז הוא נוהג לומר לכל אדם שהוא פוגש שלושה משפטים:
1. אני בן, יש לי בולבול (יש להגות BOLBOL).
2. לאמא שלי אין בולבול, היא בת, יש לה פישפיש (תודה על הפירוט, אנשים לא ראו את כל התמונה עד שטרחת ליידע אותם).
3. איפה בולבול שלך? (יש אנשים שיושבים בכלא על שאלות מהסוג הזה).
כן, כמו בהרבה מקרים שקשורים בילדים, לא כולם חושבים שזה חמוד.
♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥
הדבר היחיד שעשיתי בזמן האחרון (בתחום היצירה כמובן) הוא גילוף חותמות:
שאדם לוקח את עתידו בידיו?
שאם משהו לא מוצא חן בעיניו הוא חייב לעשות שינוי? ולפעול למען המטרה?
טוב, עכשיו זה נשמע כאילו המרתי את דתי, או לפחות החלפתי מקום עבודה...אבל לא, פשוט חגגתי יום הולדת.
מאחר ושנה שעברה כתבתי באריכות על איך חגגתי יום הולדת מעפן למדי, החלטתי שלא עוד...אני הולכת לחגוג השנה כראוי.
מיד הרמתי טלפון לאמא שלי ושאלתי אותה אם היא מוכנה לבוא לשמור על הילדים בסוף השבוע הקרוב.
אמא שלי אמרה לי: "ברור!!! כמה פעמים כבר אמרתי לך לנסוע? למה את אף פעם לא נוסעת? אני שנים כבר אומרת לך שאני אשמור לך על הילדים ואת לא מנצלת את זה..." ומיד היא נכנסה לסחרור שלם של מתכונים בריאותיים שכוללים שיבולת שועל ועוד כל מיני דברים שהתוכי שלנו אוכל, ואף הכינה לעצמה באותו ערב קציצות עם תירס ושיבולת שועל כדי לבדוק אם זה טעים והאם הילדים יאכלו (זה היה טעים, כפי שהיא גילתה אבל הסכימה בינה לבין עצמה שאין סיכוי שהילדים יאכלו).
אני כמובן מיד נמלאתי פיקפוק בנוגע לנסיעה, "איך אני יכולה להשאיר אותם?" שאלתי את עצמי, הם ממש תינוקות קטנים כולם... הגדול בסך הכל התחיל ממש עכשיו להתגלח...(וגם את זה הוא עשה בסך הכל פעמיים), וזה שלפעמים אני קוראת לו לבוא להוריד לי דברים מהארונות למעלה כי אני לא מגיעה...זה לא אומר שהוא יכול לשרוד 24 שעות בלי אמא שלו*
* עכשיו אתם אומרים לעצמכם: "אבל הרגע היא חזרה מרומא, לא? אז מה הקטע? למה היא חופרת? והתשובה מאוד פשוטה, מאז שהם נולדו, או שבעלי נסע, או שאני נסעתי או שנסענו כולנו ביחד... רק פעם, לפני איזה 9 שנים נסענו לסוף שבוע מהעבודה של בעלי והשארנו את התינוקות הקטנים שלנו בלעדינו (והיו לנו רק שניים אז).
והנה, עכשיו אני עושה את זה שוב.
בארוחת הערב אמרתי לבעלי: "But how will we tell the kids that they doesn't come ?
והבן הגדול שלי אמר: "אמא, את לא יכולה להשתמש ב Doesen't ביחד עם They כי זה פרזנט סימפל ולכן זה מתאים רק ל: she, he ו- It. את צריכה להגיד: "They don't come"
והבת שלי אמרה: "אמא לא יודעת Grammar (דקדוק) בכלל.
ובאותו הרגע נעלמו להם נקיפות המצפון והרגשתי חופשייה לנסוע בכיף.
ובזריזות ארזתי לנו תיק, ניקיתי היטב את כל הבית וערב לפני הנסיעה בעלי אמר לי: "אני לא יודע, אני מרגיש קצת את הגרון", ומיד החזיר אותי אחורה, או כפי שאמרתי לו: "אוף, זה כל כך לונדון 1996", השנה שבה התחתנו ויצאנו לירח דבש בלונדון ומרגע שנחתנו בעלי לא הרגיש טוב וכאב לו הגרון ורצה לבלות את ירח הדבש שלו ברביצה במיטה ובגניחות (אבל לא מהסוג הנכון) ובכל בוקר שלפתי אותו בכוח מהמיטה (כבר היינו נשואים, כך שמידת הרחמים שלי פחתה פלאים) והכרחתי אותו לצעוד ברחובות לונדון מהבוקר עד הערב ועד היום הוא זוכר לי את זה (ולהפך).
"אין שום סיכוי שאתה עושה לי שוב את אותו תרגיל, תדחה את המחלות שלך עד יום ראשון בבקשה".
ונסענו, והיה ממש ממש כיף, הלכנו לבד לים, שתינו בירה על החוף, ישנו עד מאוחר בשבת בבוקר וחזרנו מלאי כוח ואנרגיות (טוב, רק אני חזרתי מלאת כוח ואנרגיות, בעלי מיד הרגיש גם את האוזן בנוסף לגרון ומאז ועד לזמן הקלדת מילים אלו הוא לא מרגיש טוב....וזה היה לפני שבוע וחצי.....לא יודעת איך לא קראתי נכון את המפה כבר ב- 96).
ובינתיים אמא שלי ששמרה על הילדים לימדה את התינוק איך לאכול קוטג', לקחה אותו פעמיים לגן שעשועים, הסבירה בתקיפות לחברים של הפעוט שלא באים אלינו מתי שמתחשק, גיהצה לי הר של חולצות מכופתרות ועשתה טיפול החייאה לכל הצמחים שלי (זה כמובן בנוסף לבישול אוכל בריאותי לכולם, תודה אמא, אין עלייך).
וזהו, יום ההולדת שלי עבר ונגמר ועוד מעט יש לבעלי יום הולדת.
אני אעשה לו נאום קטן על איך כדאי לכל אדם לקחת יוזמה, ולהתחיל לפעול...ואיך הוא לוקח את עתידו בידיו....
♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥
התינוק התחיל להבחין שיש הבדל בין בנים לבנות.
הסיבה שהוא התחיל להבחין בכך היא רק בגלל שבבית שלנו אין טיפת פרטיות לבן אדם.
נגיד שמישהי צריכה להכנס לשירותים, אין סיכוי שהיא הולכת לשם לבד, מיד התינוק רץ אחריה ומתעקש להכנס יחד איתה (הברירה השניה היא שהוא יישאר בחוץ ויצרח כמו מטורף), אז היא מכניסה אותו. לא רק הוא חושב שפרטיות זה מיותר, גם אחים שלו חושבים ככה ולכן בשתי הדקות שהיא שוהה שם, אנשים באים לשאול שאלות , לבקש כסף, לבדוק האם מותר להזמין חבר? (ולפעמים, אם החבר כבר אצלנו, הם באים לשאול שאלה ביחד עם החבר, ואז אני (בסדר, כבר הבנתם שזאת אני, אפשר להפסיק לדבר בגוף שלישי יחיד), צריכה לעשות מן אקרובטיקה כזאת ולסגור את הדלת לפני שהם מתפרצים פנימה בריצה...כי אין מפתחות בבית הזה....כי כל מיני אנשים כבר ניסו לנעול את עצמם בכל מיני חדרים ולא יכלו לצאת משם....), הקיצר, בלאגן שלם... ובתוך כל המהומה הזאת עומד התינוק שבטוח שהוא שם בזכות ולא בחסד, מלהג בלי הפסקה, משתלט על נייר הטואלט, מושיט לי ריבועי נייר פצפונים בזה אחר זה ומדי פעם מוריד את המים ודופק לי את המשענת של המושב על הגב, רק כדי להנעים לשנינו את השהות שם.
בסדר, מילא כל זה, אבל אז התינוק גילה שיש הבדל בין בנים לבנות ומאז הוא נוהג לומר לכל אדם שהוא פוגש שלושה משפטים:
1. אני בן, יש לי בולבול (יש להגות BOLBOL).
2. לאמא שלי אין בולבול, היא בת, יש לה פישפיש (תודה על הפירוט, אנשים לא ראו את כל התמונה עד שטרחת ליידע אותם).
3. איפה בולבול שלך? (יש אנשים שיושבים בכלא על שאלות מהסוג הזה).
כן, כמו בהרבה מקרים שקשורים בילדים, לא כולם חושבים שזה חמוד.
♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥
הדבר היחיד שעשיתי בזמן האחרון (בתחום היצירה כמובן) הוא גילוף חותמות:
שיהיה לנו סוף שבוע מופלא
אוהבת אתכם
ובמיוחד את התגובות החמודות שאתם משאירים לי
מקופלת
