יום חמישי, 20 ביוני 2013

סוף שבוע זוגי

נכון שיש מצבים כאלה בחיים בהם אדם חייב לקחת יוזמה ולהתחיל לפעול?
שאדם לוקח את עתידו בידיו?
שאם משהו לא מוצא חן בעיניו הוא חייב לעשות שינוי? ולפעול למען המטרה?

טוב, עכשיו זה נשמע כאילו המרתי את דתי, או לפחות החלפתי מקום עבודה...אבל לא, פשוט חגגתי יום הולדת.
מאחר ושנה שעברה כתבתי באריכות על איך חגגתי יום הולדת מעפן למדי, החלטתי שלא עוד...אני הולכת לחגוג השנה כראוי.

מיד הרמתי טלפון לאמא שלי ושאלתי אותה אם היא מוכנה לבוא לשמור על הילדים בסוף השבוע הקרוב.
אמא שלי אמרה לי: "ברור!!! כמה פעמים כבר אמרתי לך לנסוע? למה את אף פעם לא נוסעת? אני שנים כבר אומרת לך שאני אשמור לך על הילדים ואת לא מנצלת את זה..." ומיד היא נכנסה לסחרור שלם של מתכונים בריאותיים שכוללים שיבולת שועל ועוד כל מיני דברים שהתוכי שלנו אוכל,  ואף הכינה לעצמה באותו ערב קציצות עם תירס ושיבולת שועל כדי לבדוק אם זה טעים והאם הילדים יאכלו (זה היה טעים, כפי שהיא גילתה אבל הסכימה בינה לבין עצמה שאין סיכוי שהילדים יאכלו).

אני כמובן מיד נמלאתי פיקפוק בנוגע לנסיעה, "איך אני יכולה להשאיר אותם?" שאלתי את עצמי, הם ממש תינוקות קטנים כולם... הגדול בסך הכל התחיל ממש עכשיו להתגלח...(וגם את זה הוא עשה בסך הכל פעמיים), וזה שלפעמים אני קוראת לו לבוא להוריד לי דברים מהארונות למעלה כי אני לא מגיעה...זה לא אומר שהוא יכול לשרוד 24 שעות בלי אמא שלו*

* עכשיו אתם אומרים לעצמכם: "אבל הרגע היא חזרה מרומא, לא? אז מה הקטע? למה היא חופרת? והתשובה מאוד פשוטה, מאז שהם נולדו, או שבעלי נסע, או שאני נסעתי או שנסענו כולנו ביחד... רק פעם, לפני איזה 9 שנים נסענו לסוף שבוע מהעבודה של בעלי והשארנו את התינוקות הקטנים שלנו בלעדינו (והיו לנו רק שניים אז).
והנה, עכשיו אני עושה את זה שוב.

בארוחת הערב אמרתי לבעלי: "But how will we tell the kids that they doesn't come ?
והבן הגדול שלי אמר: "אמא, את לא יכולה להשתמש ב Doesen't ביחד עם They  כי זה פרזנט סימפל ולכן זה מתאים רק ל:  she, he  ו- It. את צריכה להגיד: "They don't come"

והבת שלי אמרה: "אמא לא יודעת  Grammar (דקדוק) בכלל.
ובאותו הרגע נעלמו להם נקיפות המצפון והרגשתי חופשייה לנסוע בכיף.

ובזריזות  ארזתי לנו תיק, ניקיתי היטב את כל הבית וערב לפני הנסיעה בעלי אמר לי: "אני לא יודע, אני מרגיש קצת את הגרון", ומיד החזיר אותי אחורה, או כפי שאמרתי לו: "אוף, זה כל כך לונדון 1996", השנה שבה התחתנו ויצאנו לירח דבש בלונדון ומרגע שנחתנו  בעלי לא הרגיש טוב וכאב לו הגרון ורצה לבלות את ירח הדבש שלו ברביצה במיטה ובגניחות (אבל לא מהסוג הנכון) ובכל בוקר שלפתי אותו בכוח מהמיטה (כבר היינו נשואים, כך שמידת הרחמים שלי פחתה פלאים) והכרחתי אותו לצעוד ברחובות לונדון מהבוקר עד הערב ועד היום הוא זוכר לי את זה (ולהפך).
"אין שום סיכוי שאתה עושה לי שוב את אותו תרגיל, תדחה את המחלות שלך עד יום ראשון בבקשה".
ונסענו, והיה ממש ממש כיף, הלכנו לבד לים, שתינו בירה על החוף, ישנו עד מאוחר בשבת בבוקר וחזרנו מלאי כוח ואנרגיות (טוב, רק אני חזרתי מלאת כוח ואנרגיות, בעלי מיד הרגיש גם את האוזן בנוסף לגרון ומאז ועד לזמן הקלדת מילים אלו הוא לא מרגיש טוב....וזה היה לפני שבוע וחצי.....לא יודעת איך לא קראתי נכון את המפה כבר ב- 96).

ובינתיים אמא שלי ששמרה על הילדים לימדה את התינוק איך לאכול קוטג', לקחה אותו פעמיים לגן שעשועים, הסבירה בתקיפות לחברים של הפעוט שלא באים אלינו מתי שמתחשק, גיהצה לי הר של חולצות מכופתרות ועשתה טיפול החייאה לכל הצמחים שלי (זה כמובן בנוסף לבישול אוכל בריאותי לכולם, תודה אמא, אין עלייך).

וזהו, יום ההולדת שלי עבר ונגמר ועוד מעט יש לבעלי יום הולדת.

אני אעשה לו נאום קטן על איך כדאי לכל אדם לקחת יוזמה, ולהתחיל לפעול...ואיך הוא לוקח את עתידו בידיו....

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


התינוק התחיל להבחין שיש הבדל בין בנים לבנות.
הסיבה שהוא התחיל להבחין בכך היא רק בגלל שבבית שלנו אין טיפת פרטיות לבן אדם.
נגיד שמישהי צריכה להכנס לשירותים, אין סיכוי שהיא הולכת לשם לבד, מיד התינוק רץ אחריה ומתעקש להכנס יחד איתה (הברירה השניה היא  שהוא יישאר בחוץ ויצרח כמו מטורף), אז היא מכניסה אותו. לא רק הוא חושב שפרטיות זה מיותר, גם אחים שלו חושבים ככה ולכן בשתי הדקות שהיא שוהה שם, אנשים באים לשאול שאלות , לבקש כסף, לבדוק האם מותר להזמין חבר? (ולפעמים, אם החבר כבר אצלנו, הם באים לשאול שאלה ביחד עם החבר, ואז אני (בסדר, כבר הבנתם שזאת אני, אפשר להפסיק לדבר בגוף שלישי יחיד), צריכה לעשות מן אקרובטיקה כזאת ולסגור את הדלת לפני שהם מתפרצים פנימה בריצה...כי אין מפתחות בבית הזה....כי כל מיני אנשים כבר ניסו לנעול את עצמם בכל מיני חדרים ולא יכלו לצאת משם....), הקיצר, בלאגן שלם... ובתוך כל המהומה הזאת עומד התינוק שבטוח שהוא שם בזכות ולא בחסד, מלהג בלי הפסקה, משתלט על נייר הטואלט, מושיט לי ריבועי נייר פצפונים בזה אחר זה ומדי פעם מוריד את המים ודופק לי את המשענת  של המושב על הגב, רק כדי להנעים לשנינו את השהות שם.

בסדר, מילא כל זה, אבל אז התינוק גילה שיש הבדל בין בנים לבנות ומאז הוא נוהג לומר לכל אדם שהוא פוגש שלושה משפטים:
1. אני בן, יש לי בולבול (יש להגות BOLBOL).
2. לאמא שלי אין בולבול, היא בת, יש לה פישפיש (תודה על הפירוט, אנשים לא ראו את כל התמונה עד שטרחת ליידע אותם).
3. איפה בולבול שלך? (יש אנשים שיושבים בכלא על שאלות מהסוג הזה).

כן, כמו בהרבה מקרים שקשורים בילדים, לא כולם חושבים שזה חמוד.


♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


הדבר היחיד שעשיתי בזמן האחרון (בתחום היצירה כמובן) הוא גילוף חותמות:














שיהיה לנו סוף שבוע מופלא
אוהבת אתכם
ובמיוחד את התגובות החמודות שאתם משאירים לי
מקופלת
 





יום רביעי, 5 ביוני 2013

חופשה ברומא

היינו 4 בנות

הראשונה - הקוטרית
השניה - המתלהבת (אני)
השלישית - המציאותית
הרביעית - הבזבזנית

רוב הטיול זה הלך ככה

המתלהבת: "יא, אני לא מאמינה, אני ברומא, אתן קולטות? אף פעם לא הייתי פה..." (מסתובבת חסרת אזימוט...)
המציאותית: "יש פה מטרו, אפשר אולי למצוא את  התחנה ולהגיע כבר למלון? (כאילו?)"
הקוטרית: "אבל עוד לא אכלנו כלום...אלא אם כן אתן מחשיבות את הסנדביץ' המעופש שזללתן במטוס"
הבזבזנית: "אבל יש פה חנות נעליים, בואו נציץ ומיד נמשיך הלאה" ("נציץ רגע" זה אומר שהיא מודדת חמישה זוגות נעליים  וכולנו מסתכלות עליה בחימה).


מגיעות סוף סוף למלון
המתלהבת: "יא, יש מקלחון וגם אמבטיה, איזה כיף, ופן בחדר, יא, אפילו ברומא יש פן בחדר, אני לא מאמינה"
הקוטרית: "אני בחיים לא ישנה יותר עם מקופלת, היא נוחרת חבל על הזמן, בואו תתחלקו איתה בחדר"
המציאותית: "צריך בסך הכל לתת לה כאפה קטנה תוך כדי שינה והיא שותקת"
הקוטרית: "את נורמלית? נתתי לה פעם כאפה קטנה ואז היא התעוררה מזה והחזירה לי..."
הבזבזנית: "מה יש במיני באר? מישהי בדקה?"

מתחילות לראות קצת פיאצות, מיזרקות ופסלים
המתלהבת: "אוי, אלוהים, אני לא מאמינה, זה של מיכלאנג'לו, אתן קולטות? רגע, אני צריכה לשבת....
הקוטרית: "גם אני צריכה לשבת, נשברו לי הרגליים, מה יש לכן? כמה אתרים אפשר להספיק ביום?"
המציאותית: "עוד שתי פיאצות ושתי מזרקות"
הבזבזנית: "זה בגלל שאתן עם נעליים לא מתאימות, עדיף שנכנס כבר עכשיו לחנות הזאת שיש פה בפינה ונקנה לכולנו נעליים חדשות, חבל על הרגליים שלכן..."

וכך זה המשיך והמשיך רוב הזמן (אני לא אייגע אתכן בכל הפרטים), אכלנו מלא גלידות פיצות ופסטה (בסוף הטיול כבר נגעלתי, שתבינו כמה אכלנו...), עד שבסוף מצאתי את עצמי במטוס ("יא, אני במטוס, אני לא מאמינה..." והבזבזנית שלצידי: "נו, למה לא עוברים עם העגלה של הדיוטי פרי?")

בינתיים בבית בעלי גילה איך זה להיות כמה ימים במחיצת ילדיו.
על היום הראשון הפעוט הכין לו תרגיל עוקץ, בעלי חשב שהוא יגיע הביתה, קצת יבדוק שכולם בחיים ואחר כך יישב ויראה "חמש בערב עם...". מסתבר שלפעוט היו תכניות אחרות, קצת אחרי שהם חזרו הביתה הגיע לפעוט חבר ראשון (הוא הזמין אותו כשהם היו בגן ולא טרח ליידע את אבא שלו), אחרי חמש דקות נשמעה דפיקה נוספת בדלת והגיע החבר השני (אותו סיפור כמו הראשון) ואחרי חמש דקות ארבעתם (הפעוט, שני חברים לא מוזמנים והתינוק שנדבק לכל החבורה ומאוד מנסה להיות חלק ממנה) התייצבו בסלון ודרשו לראות טלויזיה.
ואחרי שעה (שבה כולם כולל בעלי צפו ב"בובספוג") הם דרשו ארוחת ערב (חברים של הפעוט מורעבים תמידית ותמיד בסוף ארוחת ערב הם מבקשים תוספת, רק הפעוט ואח שלו משאירים חצי).

ואז בעלי התקשר אליי וסיפר לי איך הוא נמצא בבית עם שישה ילדים שצריך להאכיל (ואני רק נחרתי בבוז ואמרתי לו שיש ימים שזה מגיע גם לעשרה...), ואחר כך הוא אמר שיש גם איזה בעיה עם הכביסה, "אני לא מבין, בדרך כלל אני זורק הכל באזור באזור הכללי של סל הכביסה וזה עובר איזה תהליך, לא יודע בדיוק מה קורה עם זה אבל אחרי כמה ימים זה בארון שלי, ועכשיו משהו השתבש בתהליך וזה לא הגיע לארון..." (ועל זה שוב נחרתי בבוז והלכתי לקנות סנדלים, בכל זאת אני באיטליה...מי אמר שאני נוחרת רק בלילה?)


בנוסף לכל אלה הוא נאלץ להתמודד עם סוגיית ארוחת הערב. בערב הראשון הוא הכין לכולם חביתות, בערב השני הוא הכין לכולם מצה-בריי מכל המצות שנשארו מפסח, בערב השלישי הם הזמינו פיצה, בערב הרביעי אכלו במסעדה (ולפני כן הלכו לשחק באולינג... למה כשאני בבית לא עושים כאלה פעילויות נחמדות?)   ובערב החמישי והאחרון נגמרו לו כל האפשרויות (בכל זאת, הוא השתמש במחבת פעמיים, וגם זה היה נראה לו מושקע בטירוף) ולכן הוא הציע להם קורנפלקס עם חלב (וכפויי הטובה האלה שכל השבוע אמא שלהם טורחת בסוגיית ארוחת הערב אמרו לו: "ישששש, קורנפלקס... איזה כיף....").

וכהרף עין חזרתי הביתה ומאז התינוק מסתובב אחרי מחדר לחדר ולא נותן לי לקפוץ אפילו לדואר או למכולת בלי לקחת אותו איתי.


פיאצות ומזרקות בלי סוף


פינוקיו מציץ מכל פינה


אפילו תיבות הדואר מקסימות




שלא לדבר על מקשי הדלת





ככה ציירו פעם מפות

חנות סגולה בניחוח לוונדר




כן, זה הכל נקניקים


וכשאני עדיין תחת השפעה רומאית הגיע יום שבת ואני (שחשבתי שאני עדיין בחו"ל) לבשתי את הבגדים הכי כייפיים שלי וגמרתי לסדר את השיער ולהתאפר ואף נכנסתי לסנדלים החדשות (עם העקב הענקי) ובדיוק כשעמדנו כולנו לצאת מהבית התינוק (שעמד לידי נקי ומסורק עם שביל בצד) נזכר שהוא לא מעכל טוב ביסלי בטעם פלאפל שאחים שלו מצאו לנכון לתת לו לאכול (שזה באמת לא למאכל אדם...אפשר לדעת לפי הריח...) והקיא את נשמתו על עצמו, ועל הרצפה. וכך (בסנדליי ואיפורי וכיוצא בזה, כאמור...) עמדתי וניקיתי הכל (ובינתיים נחרב כל השיער והאיפור בחום הגדול) ואז שטפתי לו (ולעצמי) את הסנדלים והלכנו לאחותי ושם בגינה הוא דרך על קקי (עם אותו סנדל עליו הוא הקיא מוקדם יותר באותו היום).



תזכורת לעצמי: את אף פעם לא יכולה שיהיו לך יותר מדי סנדלים (את או ילדייך, במקרה זה..).

אוהבת אתכם
תודה על כל התגובות הכייפיות שלכם
מקופלת