יום המשפחה

אתמול התקיימה חגיגת יום המשפחה בכיתה של הילדה, לאחר יום מטורף של ריצות והכנות, אפיה וחפיפה, הגענו לטקס.

המורה ביקשה במפורש בעל פה ובכתב לא להביא אחים קטנים (או אחים מכל סוג שהוא, גם לחגיגת יום המשפחה יש גבול), כרגיל הייתי לא ממושמעת וגררתי אחרי את התינוק (טוב, הוא בן שנה ו-9 חודשים אבל נכון שאתן מרשות לי לקרוא לו עדיין תינוק?), הכיתה היתה מלאה וגדושה באחים קטנים שהגיעו באופן לא חוקי..

מיד כשהגענו דחפה המורה לידיי דף ורוד עם שיר, "זה לגיבוי" היא אמרה לי, "ביקשתי מההורים לכתוב ברכה אבל אם אף אחד לא כתב, תקריאי את זה את".

ישבתי בכסא הפצפון דחוקה בין המון תחתים של אמהות, התינוק אחוז היטב בין ברכי והטקס התחיל, המורה נשאה דברים שונים, בינתיים אני בדקתי מה האופנה האחרונה בקרב האמהות של כיתה ב' (מגפיים גבוהים, סוודרים סרוגים ביד... ?...פן ביתי), "האם מישהו מההורים כתב ברכה?" שאלה המורה ואני חשבתי בליבי "וואלה, איך אנשים מסתובבים עם הסוודרים העבים האלה? לא חם להם קצת? ולמה אין לי לעזאזל מגף עד הברך? מה חשבתי לעצמי כשקניתי 3/4?", "האם מישהו מההורים כתב ברכה?" המשיכה המורה לדבר ברקע, "כן" קפצתי כנשוכת נחש ממושבי, "אני, אני כתבתי" (נכון יפה מצידי?), ומיד הזדקפתי למלוא קומתי וקראתי בהטעמה מלאה את השיר שבאותו רגע ראיתיו לראשונה, בסיומו מחאו לי כל ההורים כפיים בהתרגשות ואני הסמקתי מרוב אושר והנאה על מוכשרותי הרבה כמשוררת.

לאחר מכן שרנו את כל השירים ששרים כל שנה ביום המשפחה (בשמיים יפה התכלת......המשפחה שלנו....בחצר שלנו, תמיד אותם שירים באותו סדר), התינוק בינתיים התחמק מבין ברכיי ורץ בכיתה תוך שהוא נותן כאפות לילדי הכיתה.

כמה הורים הוזמנו לקידמת הכיתה כדי לספר סיפור מעניין על משפחתם, אני לא הוזמנתי להופיע (טוב, כבר קראתי שיר), בינתיים התינוק רץ החוצה ודרך הדלת יכלתי לראות אותו דוהר בחוץ עם העגלה שלו ונתקל ברגלי ההורים שעמדו בחוץ.

אחר כך היה משחק בינגו ארוך ומייגע, אני ישבתי ובהיתי באוכל שחיכה עטוף על השולחן בפינה והתינוק העביר בנעימים את הזמן בהסתובבות תחת רגלי המורה וחטיפת דפי הבינגו מידיהם של תלמידי הכיתה.

לאחר שעתיים ארוכות ומייגעות הגיע סוף סוף זמן האוכל, הוצאתי את הפשטידה שלי שטרחתי עליה אחר הצהריים (לאחר התלבטות ארוכה בין קוטג' לגבינת שום שמיר ובין גבינה צהובה רגילה או מוצרלה), חתכתי אותה וצפיתי בהורים המעמיסים אותה על צלחותיהם.

לקחתי לי צלחת (בינתיים התינוק הכניס ידיים לעוגת שוקולד שעמדה בסמוך וליקק באושר), שמתי לי בורקס ונגסתי באושר, לפתע שמתי לב שהמילוי פיקנטי משהו וצבעו חום, "תגידי" , אמרתי לאמא אחת שעמדה בסמוך, "יכול להיות שיש מילוי בשר בתוך הבורקס?" , "ברור" אמרה האמא והסתכלה בי במבט חשדני, "אמרו להביא מאכלים בשריים או פרווה, מה, לא ראית? היה כתוב בדף שחילקו להורים" (איזה דף, הילדים שלי מחלקים לי הוראות בעל פה, וגם זה לא תמיד) , מיד הסתובבתי חזרה לפשטידה שלי כדי לפנות אותה משם ולהקטין את מכסת עוונותי שגם ככה כבר הרקיעה שחקים ולמרבה הזוועה ראיתי שלא נשאר אף פירור. אחר כך כשהסתכלתי קצת יותר טוב בשולחן גיליתי שיש שם גם עופות, קוסקוס עם עוף, מאפים עם בשר, וגם קצת כדורי שוקולד במרקם של בטון (טוב, זה פרווה...).

אתם סולחים לי? זה היה בשוגג, גם ככה אני אם נטולת יום האם, ביום שהיה אמור להיות יום פינוק אילצו אותי לעמוד ולהכין פשטידה.

הילדה אמרה שהיה מקסים

התינוק חזר הביתה כשידו מחוברת ללא אפשרות הפרדה לכוס עם ג'לי שהוא שפך לי באוטו

היה נהדר, תודה לאל שיש עוד שנה שלמה עד הפעם הבאה.

אני מעלה עוד קצת חותמות מהתקופה האחרונה, כמו כל החותמות שלי, חלק מהעיצובים הם שלי וחלק של הבנות המוכשרות שהזמינו אותן.

נשיקות לכולם,
מקופלת

נשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם,

נשיקות לכולם, מקופלת

נשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם, מקופלתנשיקות לכולם,

נשיקות לכולם,

מקופלת

יפניות ומערכת השמש

בשבוע שעבר הילד חזר מלא אושר מבית הספר, "אמא" הוא אמר לי בשמחה בעודו קופץ את המדרגות שתיים שתיים ומשיר חפצים שונים בדרך", "אנחנו צריכים להגיש עבודה על מערכת השמש".

"מי זה אנחנו?" שאלתי בחרדה גלויה למרות שידעתי כבר את התשובה, "אנחנו זה את ואני" ענה לי הילד (כפי שתשימו לב, לפי סדר עדיפות יורד), "איזה מין עבודה?" שאלתי ורציתי לנגוח את הראש בקיר או לחילופין, לשכב על הרצפה ולייבב קצת, "זאת עבודה בתלת מימד" אמר הילד "אני חייב לשחק רגע במחשב, תגידי לי אחר כך מה אנחנו עושים, ואל תשכחי שצריך לעשות טבעת סביב שבתאי ושפלוטו כבר לא כלול במערכת השמש שלנו כי הוא קטן מדי"', "רגע" צעקתי לו, "אתה בכלל יודע מה זה אומר תלת-מימד?", "זה אומר שלעבודה יהיו כמה פאות ונוכל לראות את כולן" צעק לי הילד מלמעלה והדליק את המחשב.

רק לפני שבוע הילדה היתה צריכה לבנות ביחד עם חברה את תיבת נוח, לפסל את כל החיות ולדאוג שנוח יעמוד בחזית ויקבל את כולן, לשמחתי הרבה האמא החמודה של החברה הראתה מעורבות רבה (יותר ממני), הרכיבה ספינה מקסימה, השיטה אותה בים של נייר צלופן כחול ואף הגישה אותה בעצמה ולבדה (שתי הבנות החוצפניות שכבו בבית עם שפעת ביום ההגשה).

כבר למחרת היום ישבתי עם הילד להכין רשימת חומרים, "עדיף שנקנה בלונים קטנים ונמלא אותם בהליום", אמר הילד בהתלהבות, "נקשור אותם לעיגולי מתכת שנרתך לתוך בסיס רחב, נוכל לשים מנוע שיסובב כל כדור במסלול שלו, נכתוב בלייזר את השמות של הכוכבים, זה ממש לא מסובך להכין".

"כן, קלי קלות" עניתי לו, "כדורי קלקר, שיפודים ולוח גדול אמרת? נכון? אז אתה בא איתי לקנות?, "אמממ, אולי עדיף שאני אשחק קצת עם חברים למטה, כי כשאת בחנות יצירה אי אפשר להוציא אותך ואני מת משעמום".

אחרי שהחומרים היו בבית התחיל הניג'וס הגדול של להכין הכל, "אתה בא לצבוע?" הפצרתי בילד הממאמן, "רגע, רק נגמרת התכנית ואני בא", אמר הילד ושכח לחלוטין מכל העניין, בינתיים שני כדורי קלקר הושמדו בעת שהתינוק נגס בהם וגילה לצערו שהם לא טעימים.

בערב אחרי שכל הבית הלך לישון עמדתי לי בשקט ובשלווה, איור צבעוני של מערכת השמש פרוס לפני וצבעתי בעיניים טרוטות את כוכבי הלכת, ציפיתי בבד שחור לוח קלקר גדול (למה קניתי מכונת כביסה חדשה אם לא כדי לקחת את הלוח קלקר? מי אמר שאין מזל בחיים?).

כל השבוע ניג'סתי לילד שיסיים כבר את העבודה, כולה מה נשאר לו? לתקוע את הכדורים על שיפודים ולמקם על הלוח?, "אני לא נוגעת בזה יותר" איימתי עליו, "אם אתה לא מסיים, מצדי אל תגיש, אני כבר סיימתי בית ספר" (אח, עוד משפט שלא האמנתי שאגיד אי פעם), "אז תקבל 0, מה אכפת לי?, כולם יגישו ורק אתה לא..." (שורת משפטים מקורית שכל אמא אומרת לפחות פעם בשבוע).

הילד נפנה לסיים את העבודה, הוא החליט לעשות את הטבעת סביב שבתאי מפלסטלינה ולמקם את שמות כוכבי הלכת עם פתקים קטנים וקרועים שהוא חתך ביד, בגיר לבן ופיסות פלסטלינה הוא טינף את המשטח השחור והיפה ולסיום כתב בשגיאות כתיב את הפרטים הדרושים לעבודה (אחרי שהוא הלך לישון עשיתי תיקונים אחרונים).

למחרת ברוב כבוד והדר הילד לקח את העבודה לבית הספר, "נו, איך היה? כמה קיבלנו?" התנפלתי עליו מיד כשחזר מבית ספר.

"המורה לא הגיעה, אז שמתי את העבודה בצד ושבתאי התמוטט ומישהו דרך על צדק וכדור הארץ שוכב על הצד" מסר לי הילד תחזית גרועה מאוד של עתיד האנושות, "שיעור מדעים זה עוד שבוע ואז אקבל ציון, אבל העבודה שלי היתה הכי יפה והכי גדולה" (דגש על היתה לדעתי).

זהו, נכון לרגע זה העבודה נראית כמו מערכת השמש שלנו, היא עדיין שם אבל מי יודע כמה זמן היא עוד תשרוד?

ובינתיים חזרה הילדה מבית הספר עם פיסת פאזל ענקית עליה אנחנו צריכים לספר את קורות משפחתנו במאה השנה האחרונות כולל תמונות ועץ המשפחה, אל תתפלאו אם בפוסטים הבאים במקום תמונות של היצירות שלי תיראו תמונות של עבודות ההגשה לבית ספר יסודי.

מזל שיש סדנאות, בקומונה המדהימה פרידה ונומה הדריכה אילאיל זיו (מי שעוד לא מכיר, מיד להכנס לבלוג שלה, היא אמנית בחסד ובכלל, בחורה מקסימה) כיצד מכינים בובות יפניות קטנות.

נכון יצא מקסים?

אולי תהיה איזה עבודה בבית ספר על תרבות יפן ונוכל להשתמש בבובות, מי יודע?

שיהיה לנו שבוע מקסים ורגוע, בלי עבודות הגשה לבית הספר

שלכם באהבה תמיד

מקופלת

שיהיה לנו שבוע מקסים ורגוע, בלי עבודות הגשה לבית הספר
שלכם באהבה תמיד
מקופלתשיהיה לנו שבוע מקסים ורגוע, בלי עבודות הגשה לבית הספר
שלכם באהבה תמיד
מקופלתשיהיה לנו שבוע מקסים ורגוע, בלי עבודות הגשה לבית הספר
שלכם באהבה תמיד
מקופלתשיהיה לנו שבוע מקסים ורגוע, בלי עבודות הגשה לבית הספר
שלכם באהבה תמיד
שיהיה לנו שבוע מקסים ורגוע, בלי עבודות הגשה לבית הספר
שלכם באהבה תמיד
מקופלת

וידוי

כן, הגיע הזמן להתוודות, אני, שם פרטי "מקופלת", שם משפחה "1", חולה במחלה חשוכת מרפא, מחלה גנטית שלמיטב ידיעתי אני היחידה במשפחה שירשה אותה (מאמי), מחלת הסדר והנקיון.

למחלה מספר סימפטומים:

• נטיה להצמחת איבר נוסף בקצות האצבעות של יד ימין, צבעו ורוד (לפעמים תכלת או צהוב-אפרפר) וקרוי בפי הבריות "סמרטוט".
• נטיה איומה ללכת אחרי בני המשפחה האחרים תוך השמעת משפטי מפתח כגון: "אני לא העוזרת שלכם", "המקרר הוא לא מוזיאון", "תעיפו את הנעליים מהסלון" וכן המשפט האלמותי "תאכלו מעל הצלחת".
• אני רואה את הפה שלי זז כשאני מדברת, אני בעצמי שומעת את המילים שאני הוגה אבל אף אחד אחר לא שומע אותן, האם אני שומעת קולות בתוך ראשי?
• נטיה לאסוף גם זבל מהרחוב ולזרוק אותו בפח תוך זריית מבטים מעוררי אימה בילדי השכנים (לרוב הם לא אשמים אבל מישהו חייב לשאת באחריות).
• נטיה להסתובב עם המטאטא ברחבי הבית (התינוק דוהר אחרי עם המטאטא הנוסף) ולטאטא תחת רגלי העוברים ושבים.
• נטיה לקנות כל זבל'ה שמוכרים בערוץ הקניות ומבטיח את הניקיון המושלם לבית, להשתמש בו פעמיים בדיוק, לראות אותו מתפרק בניקיון השלישי, להעיף אותו לזבל ולרוץ לראות אם יש משהו חדש בערוץ שיבטיח לי בית נקי ומבהיק בשתי דקות.

לרוב בני המשפחה נוהגים להתעלם ממני לחלוטין וממשיכים בשלהם, מדי פעם בעלי אומר לי: "צ'רגעי" (שזה "תרגעי" במבטא מרוקאי כבד), "בואי, תשבי, תנוחי, אפשר לאכול מהרצפה" (התינוק מיישם הלכה למעשה, כל פירור שנראה לו אכיל הוא דוחף לפה, להפתעתו לפעמים הוא מגלה שזה לא באמת אכיל והוא פשוט יורק אותו, לרצפה, אלא מה?).

הילדים נוהגים לתפוס את רגליהם ולברוח בכל פעם שאני חוטפת התקף של המחלה ולחפש מקלט בחדריהם. למרבה הפלא, המחלה תקפה רק לתחומי הבית (וגם קצת הרחוב), באוטו זה כבר סיפור אחר, המושבים מרוחים בפירורי במבה, אני נוהגת לי ושקיות חטיפים מעופפות להן באוטו סביב ראשי, על הרצפה שכבה חביבה של בקבוקי שתיה ריקים, "מה זה הטינופת הזאת" אומר לי בעלי, "מה?" אני נוהגת לענות בתדהמה, "על מה אתה מדבר? תירגע (או, "צ'ירגע", בשפתו) האוטו נקי, אפשר לאכול מהריפודים".

רק תיראו איזה חוסר צדק יש בעולם, השבוע הילד חזר עם נעליים מלאות בוץ מביה"ס (באותו יום חוקק בבית חוק חדש האומר כי עליו לחלוץ את נעליו בכניסה בכל יום ללא הבדל גשם או שמש, חוק זה הופר למחרת), במקרה בעלי היה בבית וידע שאחטוף התקף מיד כשאחזור מהעבודה, הוא הצליח בכוחות עצמו למצוא את המטאטא ולטאטא את הכניסה, זאת היתה הפעם האחת והיחידה שהוא אחז בו. יומיים לאחר מכן ניקיתי את הבית והשכנה ממול ראתה אותי (כרגיל) עם המטאטא ביד מטאטאה את הכניסה, "אני רואה שאת מורידה עוד שכבה מהבלטות" היא אמרה לי בחביבות, "ואללה, את ובעלך, כל היום מנקים את הבית". בעלי מאוד אהב את הסיפור הזה, אחר כך הוא שינה את דעתו והכחיש כל נגיעה במטאטא בטענה שהוא לא יודע איפה מקומו בכלל מפחד להישנות הסיטואציה.

ולסיום, אני מעלה עוד חותמות חדשות שגילפתי בתקופה האחרונה, כמו כל חותמותי המגולפות, חלקן נעשו בעיצוב שלי וחלקן בעיצוב של הבנות המוכשרות שהזמינו אותן:

שיהיה לכם שבוע מקסים ומלא בזמן פנוי (אני אגש רגע לנקות את הידיות של המקרר)

שלכם כתמיד

מקופלת

שיהיה לכם שבוע מקסים ומלא בזמן פנוי (אני אגש רגע לנקות את הידיות של המקרר)
שלכם כתמיד
מקופלתשיהיה לכם שבוע מקסים ומלא בזמן פנוי (אני אגש רגע לנקות את הידיות של המקרר)
שלכם כתמיד
מקופלתשיהיה לכם שבוע מקסים ומלא בזמן פנוי (אני אגש רגע לנקות את הידיות של המקרר)
שיהיה לכם שבוע מקסים ומלא בזמן פנוי (אני אגש רגע לנקות את הידיות של המקרר) .
שלכם כתמיד
מקופלת

שפעת

הראשון היה בעלי, הוא חזר מהעבודה עם כאב גרון קל, "אני עומד למות" הוא הודיע לי, "אני בטוח בזה, מזל שעשיתי ביטוח חיים ככה שאת די מסודרת, תראי לילדים תמונות שלי" וברעש גדול בעודו משאיר נתיב של בלאגן מדלת הכניסה פרש לחדרנו כדי לרשום את צוואתו האחרונה והסופית בהחלט ולחכות לגזר הדין (מוות) של הרופא.
"אתה לא עומד למות" פסק הרופא, "יש לך שפעת, תשכב עד סוף השבוע במיטה, ותזהר, זה נורא מדבק".
כמובן שזה היה מאוחר מדי, "הילד חולה" נזפה בי המטפלת כשבאתי להוציא אותו, כאילו אני לקחתי את החיידקים ושתלתי אותם בזהירות בגרונו, "מחר אל תביאי אותו" היא הודיעה לי בטון פסקני, "הוא מאוד אוהב לעבוד עם מדבקות ועם צבעי גואש ("על גופתי המתה צובעים בבית בצבעי גואש" רציתי לומר לה אבל כרגיל סתמתי), "ואת יכולה גם לבנות איתו בקוביות" המשיכה המטפלת להכיר לי את תחביביו של בני הצעיר.

למחרת הילדה חזרה לבדה מבית הספר, לרוב היא נוהגת לגרור איתה הביתה איזה חברה או שתיים ולהאכיל אותן בארוחת הצהריים שלה, היא מסתפקת בשקית ביסלי מזינה, "מה קרה?" מיהרתי לשאול בדאגה, "סתם" אמרה הילדה, "קצת כואב לי הראש וכל היום קפאתי מקור".
"בטח נדבקת" אמרתי לה , "אז מהר מהר תעשי שיעורים לפני שיעלה לך החום" (סדר עדיפויות או לא סדר עדיפויות?)

"אמא" אמר לי בני הבכור בעליזות בעודו מדלג מספה לספה בסלון כמו עז קטנה, "אני מרגיש שגם אני מתחיל להיות חולה, עולה לי החום, מחר אני נשאר בבית". "תקשיב לי טוב טוב" אמרתי לו בעודי בולמת את כל הקפצנות הזאת ביד אחת, "נשארנו אני ואתה להילחם בזה לבדנו", "אסור לנו להכנע למחלה" ציטטתי לו מתוך כל מיני כרזות פרסומת שזכרתי, "עכשיו הזמן להיות חזקים", "אז תרשי לי סתם להשאר בבית בלי להיות חולה?" שאל הילד בתקווה, "מה פתאום" אמרתי לו, "תלך כל עוד אתה מסוגל, תחזיק מעמד, תשמור על עצמך, עכשיו אתה הגבר בבית".

יכול להיות שהגזמתי קצת באחריות שהטלתי עליו, כל עשר דקות הילד התקשר לדווח לי איך הוא מרגיש ואיך התפקוד הכללי שלו (גם ככה הוא מכונת רעש לא קטנה), "אמא, אני מרגיש טוב" הוא דיווח לי בכל הפסקה בבית הספר, "לא כואב לי הראש" הוא התקשר מהחוג ג'ודו, "אין לי חום" הוא מסר דיווחים מהשטח כאשר שיחק עם חברים למטה, "אני מרגיש טוב, עוד לא נדבקתי" הוא צעק לי בכל פעם שהיה בחדר אחר.

ככה העברנו כמעט שבוע, אני על תקן המשרתת, בעלי על תקן הגוסס והילדים, כרגיל, על תקן הילדים (רציתי לכתוב "הקרציות" אבל אמא שלי נוהגת לקרוא בקביעות את הבלוג ועכשיו היא גם למדה להגיב). "אולי תעשה אמבטיה לתינוק?" הצעתי לבעלי באחד הערבים כשראיתי שהוא מסוגל לשוחח במשך שעה בטלפון בלי לבקש אפילו כוס תה אחת במהלך השיחה, " רגע" אמר לי בעלי, "אני הולך להביא (שוב) את האישור מהרופא שתלוי לי על הדלת של המקרר, כתוב שם שאני זקוק למנוחה מלאה ואסור לי לעבוד".

בשניה ששלושתם הבריאו מכונת הכביסה שבקה. מאז אני עומדת למות (יש לי ביטוח חיים, תראו לילדים את הבלוג שלי כשיגדלו), מאוד רציתי להעלות פוסט שלם על איזה קשה זה לכבס ביד ואיך הייתי מעדיפה לצאת ליער לחטוב עצים מה שנראה לי כמו משחק ילדים לעומת סחיטת הכביסה ביד אבל החלטתי להניח לכם קוראי היקרים, הייתי מסיימת את הפוסט הזה בנימה חיובית אבל אין לי כזו, היום גיליתי שהפנס השמאלי באוטו לא עובד, התפרק צינור באמבטיה וגם נכשלתי כישלון חרוץ במלאכת הבלשות שלי כפי שבטח שמתם לב (סליחה, יפעת, מתי אנחנו שותות קפה ביחד?).
וכרגיל, בלי קשר לסיפור, אני מעלה מלא חותמות שגילפתי בתקופה האחרונה, כמו בכל החותמות שלי, חלק מהעיצובים הם שלי וחלק צוירו בידי הבנות המוכשרות שהזמינו אותן.

1
1
1
1
1
1
1
1
1

1

בעצ

ם, כן יש לי משהו נחמד לסיים איתו, הסתובב ברשת משחק פרסים חמוד ביותר בו בלוגריות שונות העניקו פרס לבלוגים האהובים עליהן, קיבלתי כמה כאלה ורציתי להודות מאוד מאוד לכל הבנ

ות שבחרו בי, זה היה כיף גדול וגרם לי אושר רב, הייתי

בעצם, כן יש לי משהו נחמד לסיים איתו, הסתובב ברשת משחק פרסים חמוד ביותר בו בלוגריות שונות העניקו פרס לבלוגים האהובים עליהן, קיבלתי כמה כאלה ורציתי להודות מאוד מאוד לכל הבנות שבחרו בי, זה היה כיף גדול וגרם לי אושר רב, הייתי אמורה גם לחלק פרסים כאלה בעצמי לפי חוקי המשחק אבל נראה לי שחולקו פרסים לכל הבלוגים הקיימים וחבל לי לשוב ולנג'ס (מפתיע, הא?).
שלכם תמיד,
מקופלת