זהות בדויה

גברים תמיד עושים מה שאומרים להם לא לעשות

מה, מה כבר ביקשתי מבעלי? מה כל כך מסובך בזה? זה לא שהוא לא עשה את זה בעבר, אבל כמובן שהוא היה צריך לעשות מה שאומרים לו לא לעשות, ברור.

תחילת הסיפור לפני איזה 4.5 חודשים, ידעתי שאני רוצה עוד תינוק, ואני רוצה אותו עכשיו, ולכן קראתי לבעלי לשיחה דחופה וביקשתי ממנו בקשה קטנה וצנועה אחת, "תעשה שזאת תהיה בת", זה הכל, מסובך? קשה? בסך הכל בקשה קטנה שמליוני נשים סביבי ביקשו והבעלים שלהן צייתו בדממה, ברור שהוא ניסה להתחמק בטענה שהוא לא אחראי לזה (והוא כן, בטח שלא אני אחראית לזה), אחר כך הוא אמר שהוא לא זוכר מה הוא עשה בפעם הקודמת, אחר כך הוא הודה שבהתחלה הוא רצה שיהיה לו בן (וכך נולד בני הגדול), אחר כך מאחר וכבר היה לו בן אז לא היה אכפת לו (ואז נולדה ילדתי היפה), אחר כך הוא שוב רצה שיהיה לו בן (כי הוא פחד שבת אחת סימן לבנות ולא יהיו לו עוד בנים, ונולד הפעוט שגם הוא עושה תמיד מה שאומרים לו לא לעשות) ועכשיו עברו כבר מלא שנים והוא לא זוכר מה הוא עשה אז.

נאלצתי לחקור אותו חקירה צולבת ,"הפעם" אמרתי לו, "תחשוב טוב, אתה רוצה עוד בן או ששוב לא אכפת לך?" כי רצוי מאוד שיהיה לא אכפת לך, אז תעשה שזאת תהיה בת ותפסיק להתווכח...."

ובאמת, הוא לא התווכח, כמעט 13 שבועות חייתי בתקווה גדולה (למרות שבסתר ליבי כבר ידעתי את התשובה), הלכנו לשקיפות עורפית ומה ראינו? ברור, בולבול, עוד אחד.

כמובן שרציתי לבכות בעוד הרופא לידי מלהג על כל מיני דברים, ברור שבעלי הסתכל בריכוז במסך ועשה הכל כדי שמבטינו לא יצטלבו (כי אם מבטים יכלו להרוג....), ואז, ברור שהתינוק שבבטן (שישן עד אותו רגע בשלווה גמורה) הבין שכדאי לו מאוד להיות מתוק וחמוד והוא התעורר בבהלה, הכניס אצבע לפה ונפנף לנו באושר גדול בידיו ורגליו ולסיום ניסה להכניס לפה את חבל הטבור.... נו, ברור שהתאהבתי.

לא נותרה לי הברירה אלא לאיים על בעלי בילד חמישי, הבעיה עם האיומים האלה, שאחרי שאת אומרת אותם לבעל איזה 20-30 פעם, פתאום הם לא נראים לך מופרכים, פתאום את אומרת לעצמך, "וואלה, חמישה ילדים, מה זה כל כך הבדל מארבעה? עדיף שניקח כבר מעכשיו אוטו עם שבעה מושבים (או אוטובוס, בקצב הזה...)".

טוב, סתם, אני לא רצינית (עדיין).

שיהיה לנו שבוע מקסים

פנקו את הבנות שלכן (מי שיש לה), זה מגיע להן, הן מצרך נדיר

קבלו עוד קצת חותמות (זה כל מה שאני עושה בימים אלה אבל מקווה להשתפר קצת בקרוב)

נשיקות
מקופלת

העולם הוא כדור, זה ברור, זה ברור

האם שמתן לב כי המרווח בין פוסט לפוסט הולך ומתארך לו?

האם יכלתן לראות אותי שוכבת בשבועות האחרונים על הספה בסלון, רגלי מכוסות בשמיכה הפרחונית הקטנה וילדיי רוקדים סביבי ריקודים אינדיאניים, נושמת בכל כוחי דרך הפה ומשננת את המנטרה הקבועה "לא להקיא, לא להקיא, לא להקיא"?. האם הבחנתן בביתי המג'וייף? בהררי הכביסה המחכים בשתיקה? בתפריט המוגבל ממנו חיים דרי הבית? ( אסור להזכיר אפילו את המילה "עוף", "בשר", "מטוגן", "שוקולד אגוזים", איחס, אפילו לכתוב את זה אני לא יכולה....).

האם ראיתן אותי בוכה בסרטים מצוירים?, שואלת את בעלי 15 פעם למה הוא לא הוריד את הזבל? (כאשר הוא הוריד אחרי הפעם הראשונה, וגם מילא את המדיח, בעלי הולך שפוף וחרישי בבית בימים אלה, חלק מהזמן הוא מסתגר בחדר העבודה אבל אני יודעת כי הוא עושה זאת כי הוא חושש לחייו), האם יכלתן להאמין כי מראה מכונת התפירה שלי גורם לי לגועל, כי שולחן העבודה שלי נותר מיותם למדיי ונקי למשעי?

האם שמעתן אותי מתנפלת על בני משפחה (בעיקר מהצד של בעלי) על כל הערה שנראית לי חסרת טעם? (לצערי כל הערה שלהם נראית לי בימים אלה חסרת טעם....חלק מההערות היו נראות לי גם לפני כן חסרות טעם.... )

האם אתן יכולות לראות אותי מקלידה כעת כאשר ראש שום שלם מונח לידי על השולחן? (טפו, טפו טפו, חמסה חמסה....).


ובכן, מן הסתם כבר הבנתן, כן, אני בהריון, שבוע 12 שבו לפי אתרי האינטרנט השקרניים אני אמורה להרגיש כבר קצת יותר טוב, להתחיל להרגיע קצת כמו שאומר בעלי, לנסות לשלוט בעצביי הרופפים, לעכל את מה שאני אוכלת ואף לערוך מדי פעם טיול בחוץ עם הפעוט המשועמם (כמה, כמה אפשר בעצם להחריב את הסלון בבית? אפילו פעילות מהנה כזאת עשויה לפעמים לשעמם...).

להיות בהריון זה עסק לא פשוט, עד כה היו לי בעיקר שלושה מצבים: שכיבה (יש לי פחות בחילות בשכיבה), אכילה (אין משום מה בחילות בזמן שאוכלים) והקאה (פעילות שמתרחשת אחרי האכילה ומלווה בצער ובתוכחה עצמית רבה של "למה הייתי צריכה לאכול את זה? למה? ידעתי שיהיה מגעיל להקיא את זה").

במקום לחפש פרויקטים מקסימים בנושא חותמות ותפירה ונייר אני משוטטת רוב הזמן באתרים המוסרים מידע בנוגע להריון ולידה, האמת שזאת טעות ממש גדולה, דבר ראשון, רוב המידע כבר ידוע לי, דבר שני, האתרים הללו גורמים לי להתקצפויות זעם מיותרות (כן, כאילו אני לא עצבנית גם בלי זה...), תיראו מה כתוב למשל באתר "יולדת" כאשר את בשבוע 6: "סביר להניח שעדיין אי אפשר להבחין חיצונית בהריונך (למרות שאנשים סביבך ישבעו כי את זוהרת במיוחד...)", סליחה, אבל מי המטומטם שכתב את זה? בשבוע 6 לא הייתי זוהרת במיוחד (זה מעצבן אותי מאז, כבר 6 שבועות זה מעצבן אותי...), הייתי נראית זועמת במיוחד, וגם היו אנשים שלא הרגישו בהבדל מהמצב הרגיל.

זה מה שכתוב בשבוע 12: "דבר נוסף שימלא אותך בכוחות מחודשים יהיה שמיעת לב העובר בביקוריך אצל רופא הנשים שלך בעזרת מכשיר דופלר", סליחה, מכשיר מה? יכול להיות שהאתר הזה התקיים עוד לפני המצאת האינטרנט?

תיראו מה כתוב למשל באתר "ליגדול" בשבוע 13:"את מרגישה טוב יותר ורוצה לדעת אם חלות עליך הגבלות בפעילותך הגופנית. התשובה היא שאין הגבלות לביצוע פעילות גופנית, בתנאי שמהלך הריונך תקין ואינך נמנית עם קבוצת סיכון מיוחדת. ", ובכן חברים יקרים באתר ליגדול, לא, לא מעניין אותי אם חלות עלי הגבלות בפעילות גופנית, קודם הייתי שמחה ליכולת להרים את הראש (מהספה בסלון) בלי לרצות מיד להקיא או לרצות להתעלף מסחרחורת, הייתי ממש שמחה לא להרגיש חולשה נוראית 24 שעות ביממה, אנא מכם, קצת מציאותיות....


טוב, בטח נמאס לכן לשמוע סיפורי הריון (אם כי עדיף שתתרגלו, לא נראה לי שיהיה לי משהו אחר להגיד בחצי שנה הקרובה...חמסה....מלח מים... שום בצל....), בכל אופן בטח תשמחו לשמוע כי הפעוט התחיל להסתגל לגן, הוא בוכה לפרקים ואפילו מצא לו חבר חדש בשם "אואי" (רועי) שהוא מאוד אוהב, הוא גם חזר מהגן עם אוצר מילים מקסים ומשגע, אתמול למשל הוא צעק על אבא שלו "תס-תום" (שזה בעברית תסתום) ועל זה הוא עף לעונש לחדר שלו וחזר בלתי מחונך כהרגלו.

ובכל זאת, למרות תחושותיי הרעות בתקופה האחרונה הספקתי לגלף די הרבה חותמות ואף להכין את ההדרכה הזאת לפיית כפתורים עבור המגזין נישה (אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות למאיה ממגזין נישה על סבלנותה האין סופית, היא הסבירה לי בפירוט מה היא צריכה ואיך אני אמורה להעביר לה את זה ובאמת, אחרי 15 נסיונות ואי הבנות מצידי, הצלחתי בסוף להפנים את העניין והכל הלך חלק ובלי שום בעיות, תודה מאיה, את מקסימה).

ההדרכה המצולמת תעלה גם באתר ifeel לכל המעוניין.

שיהיה לכם שבוע מקסים

החזיקו לי אצבעות שהכל יהיה בסיידר

נשיקות

מקופלת