שבוע המזל של ש'

או, כותרת משנה: היפה והחיה

בשבוע שעבר חזר ש' (בעלי האהוב) מהעבודה לביתו.

הוא מצא את הבית ויושביו במצב רגיל, הבן הגדול אירח שלושה מילדי השכונה ברביצה מול המחשב וטינוף הרצפה בעקבות רגליים, הילדה והחברה הכי טובה שלה עלו וירדו במדרגות והתרוצצו בכל הבית (מכל מיני סיבות שלהן...מזמן הפסקתי לנסות  להבין למה...), הפעוט היה עסוק בכיסוח הדשא (מחמל נפשו של בעלי, הדשא, טוב, גם הילד..) בעזרת אוטו הבימבה שלו, התינוק היה מוכן להיות רק על הידיים של אמו (להלן, אני) מה שגרם לשנינו להפוך לשני גושים מג'ויפים,  דביקים, מיוזעים ומעוצבנים.

ש' קפץ מעל מפתן הדלת ונכנס הביתה בצעד קליל תוך שהוא מלטף קלות את ראשו של הפעוט ההרסני ומתעלם משאריות הדשא שהתפזרו בכל הגינה.

"מה, לא היו פקקים?" ניסיתי להבין את האושר הבלתי מוסבר
"לא" אמר ש' בחיוך רחב, "היו מלא פקקים, ישבתי איזה חצי שעה באיילון"
"אז מה, הלכה טוב הישיבה הזאת שסיפרת לי עליה?"
"לא, היה על הפנים, עברנו על לוחות זמנים ואנחנו ממש לא עומדים בזמנים" אמר ש' ויכלתי לראות שעוד רגע הוא קופץ מרוב אושר.
"אז מה? יש לך אימון הערב"?
"לא, מה פתאום, היום יום שלישי, ממתי יש אימון?" אמר ש' וכמעט פצח בשיר.

"או קיי" אמרתי (בזעם, ברור, מה פתאום מישהו אחר מרשה לעצמו להיות מאושר...ועוד בחום הזה...), "מה, מה הסיפור? מה אתה כזה מבסוט?"
"לא, סתם" אמר ש' "מישהי בעבודה אמרה שאני יפה"
"מה?" שאלתי ומשכתי תוך כדי גוש שלם של שיער מדובלל ומיוזע שנדבק לי ללחי, "מה היא אמרה לך?"

"טוב", אמר ש' ומבט מצועף כיסה את עיניו, "זה היה ככה, היינו בישיבה הזאת שסיפרתי לך עליה, מצד ימין שלי ישב המנכ"ל (סתם איזה חתיאר מכוער...), מצד שני שלו ישב אחד הבעלים (עוד איזה חתיאר מכוער) ומשמאלי הבחורה הזאת מכוח אדם. הקיצר, התחילו לשאול אותי מה פתאום יש לי עגיל באוזן ולמה זה רק באוזן אחת, אז אמרתי להם שיש לי שכל רק בצד אחד וככה אני שומר על איזון (תשובה תמוהה קצת לדעתי, אבל לא חשוב...), ואז, הבחורה מכוח אדם אמרה "טוב, הוא לא צריך שכל, הוא בחור יפה...".

"מי זאת הבחורה הזאת?" שאלתי (בזעם) והנחתי ידיים על מותניי השמנמנות, הדשנות, החסונות.
ואז כצפוי ש' עבר תחקיר מאוד מעמיק על איך היא נראית (סביר), והאם היא נשואה (לא), והאם זה לא הפריע לו שהיא אמרה בעצם שאין לו שכל (לא), האם זה לא הפריע לו שהיא בעצם הטרידה אותו מינית (לא, להיפך...) וכדומה...

בהמשך אותו שבוע התקיימה הופעה של כל לוחמי הג'יאוג'יצו במתנ"ס השכונתי, ש' הופיע ועליו חגורתו השחורה וחרב עץ מרחפת מעל ראשו, הבן הגדול הופיע ועליו חגורתו הירוקה והפעוט הופיע ועליו חגורתו הלבנה (החגורה שמקבלים כשנרשמים לחוג...).
היה מקסים, ש' הופיע במגוון תנועות ריקוד מלחמה עם החרב, התהפך באויר בשורה מרשימה מאוד של הטלות, ריתוקים, חביקות, הדיפות וכדומה... הוא נחלץ מסכין שהוטלה עליו, השכיב תוקף אלמוני על הרצפה ונחלץ אפילו מאלה מתעופפת.
הבן הגדול הופיע בשורה מרשימה של הטלות, ריתוקים, חביקות, הדיפות וכדומה...
הפעוט הופיע בשורה מרשימה של קפיצות, ריצה ועצירה מופתעת מול בלון (הוא היה אמור לפוצץ אותו אבל נסוג בפחד ברגע האחרון...)
היה מרגש.

למחרת ש' הלך לאימון ואחת האמהות של הקטנים אמרה לו: "תשמע, אתה החגורה השחורה, נכון? נתת אתמול חתיכת הופעה, היית מאוד מרשים ...ממש לא יכלתי להוריד ממך את העיניים".





אחרי כל התלאות הללו (עבורי לפחות), הלכתי והכנתי לוח הודעות משודרג שעומד בכניסה לבית (כאבן שאין לה הופכין) ומחכה שבני המשפחה ישאירו הודעות חשובות זה לזה.

שיהיה לכולנו המשך שבוע מקסים

כן, אתם יפים, גם אם אף אחד לא טרח להגיד לכם את זה

מקופלת

מתנה לקוראי ילדיסקו ומקופלת

לפני מספר שבועות (ואולי זה היה חודשים?) פנתה אלי אפרת מילדיסקו, את הבלוג המעולה של אפרת אני מכירה מזמן (מיד רוצו לראות, מיד) ומאוד שמחתי על שיתוף הפעולה,  החלטנו להכין חותמות מגולפות לפי איורים של אפרת כמתנה לקוראינו האהובים (כן, אתם), אחר כך קצת ילדתי וקצת היינו עסוקות והקיץ התפרץ עלינו במלוא עוזו ביחד עם העונש החופש הגדול וקצת התמהמנו, שלחנו אחת לשניה עשרות אימיילים הזויים בין הנקה להנקה עד שבסופו של דבר, הכנו לכם את המתנה החמודה הזאת, חותמת ספר אישית - אקס ליבריס (ex-libris).

אני מצטטת מתוך ילדיסקו (אפרת ניסחה את זה הכי טוב):

אתם, כן ממש את ואתה (והלוואי שגם אני) יכולים לזכות במתנה שווה של חותמת ספר אישית - אקס -ליבריס, כזו שתעיד שהספר הזה הוא שלך. אין כמו תביעת בעלות על נכסים תרבותיים. הכי כייף! מדובר בשתי חותמות מבית היוצר של מקופלת וילדיסקו בשיתוף כוחות יצירתי שהיה מאוד כייפי, מקופלת גילפה את החותמות עיצבה וסידרה נרתיק תואם ואני תרמתי את האיורים.



ההגרלה היא לשתי חותמות: האחת לבן והאחרת לבת, זותומרת שיש שתי אפשרויות זכייה שונות. שתי זוכות. אמיתי.
 

 
כל החותמות מגולפות על גומי ייעודי לגילוף חותמות המוזמן מחו"ל. החותמות מודבקות על ריבוע עץ שמקל מאוד על האחיזה וההחתמה, וכוללות נרתיק לבד קטן וכרטיסון מעוצב עם ההחתמה.
 
חותמת בן

 
חותמת בת
 

חותמת של בן או של בת? בואו לזכות בחותמת מקורית וייחודית של דורית (מקופלת) ואפרת (ילדיסקו).

אז איך משתתפים?

נורא פשוט, כותבים תגובה בילדיסקו, מהו ספר\י הילדים האהוב עליכם בבית, אפשר לספר למה. ולציין אם רוצים חותמת של בן או של בת. וזהו.


אנא הוסיפו את שמכם + אות ראשונה של שם משפחה (חשוב! )


אם תרצו להוסיף נקודות זכות שמעלות את הסיכויים לזכייה, פשוט עשו את אחד או כל האופציות הבאות, כל אחת מהאופציות מזכה באפשרות להוספת תגובה נוספת נפרדת:

הרשמו לבלוג שלי - מקופלת
 הרשמו לבלוג ילדיסקו


הרשמו לפייסבוק של ילדיסקו ותנו קצת אהדה


תפיצו את הבשורה על פני המים: בפייסבוק, טויטר,בפורום, בבלוג או בכל אופציה אינטרנטית שלרשותכם.


תוצאות ההגרלה יפורסמו בבלוג ילדיסקו ב- 23 ליולי 2010.


הזכייה תשלח לכתובות בישראל בלבד (חומר למחשבה: גולשים מחו"ל יכולים להגיש את עצמם עם כתובת חלופית בארץ).




בהצלחה!

עקשנות

הפעוט הסתפר, תלתלי הזהב נותרו על ריצפת המספרה וכעת קסדתו הבהירה מונחת היטב על ראשו והוא מוכן לקרב (אתן בטח מכירות את התספורת הזאת שנראית כמו קסדה...).

הקרב מתחיל בכל יום בשעה 16:00 בדיוק ברגע שהוא נכנס לאוטו בתום הגן, "יש לי הפתעה?" הוא שואל, "בטח שיש הפתעה" אני ממהרת לצאת מהברוך, "יש ממתק בבית", "איזה ממתק?" ממהר הפעוט לתחקר "יש טופי" (אמא, אל תקראי את הקטע הזה...), "אני לא רוצה טופי, אני רוצה רק מסטיק" אומר הפעוט וממשיך להתווכח כל הדרך הביתה.

אחר כך אנחנו עולים יד ביד לחדר ומביאים משחק קופסה, זה הכל בגלל הסופר נני הזאת, בתכנית שלה ילדים תמיד סובלים מחוסר תשומת לב והפתרון לכך הוא לשחק איתם אחר הצהרים במשחק קופסה, יום אחרי זה הם רגועים ונינוחים ומחונכים להפליא.

אצלנו זה לא תמיד עובד ככה בדיוק,  אני כנראה אצטרך יותר ממשחק קופסה כדי שהילד שלי יירגע קצת.

"איך היה בגן?" אני מתחקרת את הפעוט, "נשכתי את ירין" אומר לי הפעוט, הוא אמר לי "אתה קטן" אז נשכתי אותו (קללה שאין כדוגמתה, להגיד למישהו "אתה קטן").

"ומה אכלת היום בגן"? אני ממשיכה להקשות, "אכלתי לחם עם פרוסה" (טוב שהוא לא אכל גם כריך), עונה לי הפעוט את התשובה הקבועה.

"ומה עשית לחתולה של סבתא?" אני ממשיכה לתחקר בקפדנות, "עשיתי לה מ-שוך בגזר" אומר הפעוט, "אבל איך?" אני שואלת בתמיהה, "משכתי לה בזנב" מסביר הפעוט ברצינות ומדגים לי תנועת עקירת עצים עם היד.

אחר כך הוא רב קצת עם אחים שלו ומקלל קללות שילדים בני שלוש אומרים ואז הוא עף לעונש, יושב על השטיח בחדר ואני שומעת אותו מתייעץ עם עצמו: "אסור לקרוא למישהו מפגר, אסור כל היום להגיד, קקי קקי, קקי, אסור להגיד למישהו תשתוק את הפה שלך, אסור להגיד בטן (לא נורא, אני מנחמת את עצמי, לא אכפת לי שהוא לא יגיד בטן בתנאי שלא יגיד גם את שאר הדברים...).

בערב, אחרי שהתקלחנו וגמרנו להתווכח יום שלם, יושב מולי הפעוט בשקט יוצא דופן, ואז הוא מקרב את הפנים הקטנות והיפות שלו לפניי עד שהאף שלנו כמעט נוגע והוא אומר לי: "אמא, מ-תוקה, כמו נ-שיקה" שזה הדבר הכי מקסים בעולם, ושניה אחר כך הוא אומר לי: "אמא, נכון את אחות שלי ואבא אח שלי?" ואז אני צריכה לשבת ולהסביר המון המון זמן מה זה אומר להיות אמא ולא אחות (זה הקטע כאילו כשיש לך הרבה אחים? כל המארג המשפחתי הזה לא מסתדר לך? ומה הוא חושב? שאמא זה מן שם פרטי כזה?) ובסוף ההסבר הוא אומר לי: "אז את גם אמא של אבא?" (בעלי מאוד מרוצה מהשאלה הזאת, שהוא כאילו יוצא הצעיר בינינו, למרות שזה רק מחזק את הטענה שכל גבר בסוף מתחתן עם אמא שלו...), ואז הפעוט  הולך לישון ולחשוב על התעלולים החדשים שיעולל מחר (עד שהוא ישפוך כרגיל את כל הכוס מים שלו במיטה שלו ונחליף לו מצעים באמצע הלילה...).

אני מצרפת קצת תמונות של מתנות של סוף שנה. הנרתיקים תפורים מבד כמובן והאיור הוא עיצוב שלי במחשב והדפסה על בד.

שיהיה לכולנו שבוע מקסים ורגוע

נשיקות

מקופלת