יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

שנה טובה

זוכרים שלפני כמה חודשים הייתי בחו"ל?
אז זהו, ששכחתם, וגם אני שכחתי, אבל כף רגלי השמאלית משום מה לא שכחה וכאב לי נורא העקב.

לא נורא, עיכבתי את העניין, זה בטח יעבור לבד....

אחרי שלושה חודשים הבנתי שמשהו פה לא בסדר, וסוף סוף עשיתי שני דברים ממש חיוניים:

1. פניתי לרופא ,לא רופא אמיתי חלילה וחס, קודם התייעצתי עם דוקטור גוגל שאמר לי שיש לי מה שנקרא "כאב דורבן" כאב חד בעקב הרגל שנגרם מדלקת.

2. פניתי למומחה ,לא אמיתי חלילה וחס, אלא לבעלי היקר המומחה לענייני אורטופדיה בבית שבשל אימוניו שוברי העצמות הפך כפי שהוא קורא לעצמו ל"גרוטאה אורטופדית" (אבל כל פעם שאני באה לקרוא לו כך, אני משום מה מתבלבלת ויוצא לי בטעות "גרוטאה גריאטרית" בעלי לא ממש מת על זה...).

המומחה זלזל, כל פעם שאמרתי לו שכואב לי הוא אמר: "מה, הכאב הקטן הזה ברגל? איך המצאת שקוראים לזה? שועל?"
ומיד הבנתי שרק לאדם אחד בבית מותר להתלונן על כאב (בכלל) וכאב אורטופדי (בפרט) והאדם הזה הוא לא אני!!!

סבלתי בשתיקה חודש נוסף (דוקטור גוגל אמר  שלפעמים זה עובר לבד) ובלית ברירה פניתי לרופא, אמיתי הפעם ואף אורטופד.

האורטופד בדק אותי בזריזות וביעילות ומיד קבע שיש לי "דורבן" ברגל.
"את יודעת מה זה דורבן?" שאל אותי במבטא כבד
"כן" אמרתי לו, "קראתי על זה באינטרנט" *

*אף פעם אל תגידו לרופא שאיבחנתם את מחלתכם באינטרנט, זה מטריף אותם...

מאותו רגע עברה השיחה בינינו לפסים פחות אישיים והפכה לשיחה בגוף שלישי (יחיד)

הרופא: "מקופלת לקחת עכשיו כדורים ומשחה, כן?"
אני (בבלבול): "כן?"
הרופא:"מקופלת לקחת חמישה ימים כדור, כן? אם כואב רגל, מקופלת לקחת עוד חמישה ימים כדור, כן?
אני: "כן?"
הרופא: "אם לא עזר, מקופלת עשה צילום, כן?"
אני:"כן?"
הרופא:"מקופלת חוזרת לרופא, רופא עשה לה זריקה בתוך רגל, כן?
אני (ברעד ובלחש): "לא"
הרופא: "יופי, מקופלת לקחת מרשם והולכת".

חזרתי הבייתה ובידי הכדורים ומשחה שהרופא רשם לי, מיד חטף בעלי את השקית בחדווה, והוציא את התרופות.
"יא, אני לא מאמין, הוא רשם לך ארקוקסיה, לקחתי את זה כשהיתה לי עוד הדלקת בכתף, לפני הדלקת בברך (נזכר בגעגוע עם מבט מצועף בעיניים) וגם את המשחה הזאת שאני שם כמעט כל ערב" (מחייך באושר).
"טוב, תשמעי מה נעשה (אה, פתאום זה נהיה עניין של שנינו....עוד לא שכחתי לו את הדיבורים על השועל, מהפיסקה הראשונה.....), חבל שתפתחי שתי אריזות חדשות כשיש כבר אריזות פתוחות (או בשמן האמיתי "פגות תוקף", כי כפי שאמר חמי, הוא אבא של בעלי, הוא ההיפוכונדר הראשי ומאבות ההיפוכונדריה שהוריש זאת לבניו ונכדיו, "כל תרופה מחזיקה חצי שנה אחרי התאריך הכתוב עליה"), פשוט תקחי מהאריזות הפתוחות וזהו", ונעלם לו באושר עם התרופות שלי.

אז זהו, אני לוקחת כדורים (כן?), מחכה עוד כמה ימים (כן?) ואם לא יעבור מקבלת זריקה ברגל (לא, לא לא...).
לגמרי דרך נהדרת להתחיל את השנה  ברגל ימין  (היא הרגל היחידה שעליה אני מסוגלת לדרוך...בעצם...)

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

לפני סיום החופש הגדול באה אמא שלי לשמור על חיות הטרף. לא ניכנס עכשיו לכמה כיף היה לה ואיך היא נהנתה (נוט), אלא לעובדה המצערת שלאמא שלי ראיה ממש חדה ולפני שובה לביתה היא אמרה לי: "כל הבית מלא טביעות ידיים של הילדים".

ובאמת, הבית (כפי שנוכחתי לראות אחרי שהיא הלכה...לפני כן לא ראיתי את זה בכלל...) מלא טביעות ידיים חלקיות ואף מלאות וכולן ללא יוצא מן הכלל ...שחורות...

פניתי להתייעץ עם המומחה (מהפיסקה הקודמת, בעלי) שישב על הספה בסלון עם רגליים למעלה.
"אני רוצה לצבוע את הקירות עם הצבע שנשאר לנו, אבל יש לי רק את המברשת הקטנה, אתה חושב שזה יעזור"? שאלתי בפקפוק את בעלי.
"זה ישאיר סימנים" איבחן בעלי בלי להרים את העיניים ממסך הטלויזיה.
"לא נורא, אני מתחילה לצבוע בלי לדלל את הצבע" התעקשתי בלי להקשיב.
"זה יצא סמיך" איבחן בעלי בשנית עדיין בלי להרים את העיניים ממסך הטלויזיה.
"טוב, יופי, אני מתחילה" אמרתי לו באושר והתחלתי לעבוד.

אחרי בערך שלושה ימים בהם עברתי על כמה עשרות ואף מאות טביעות ידיים הוזמן בעלי לצפות בתוצאה.

"זה השאיר סימנים ויצא סמיך" היתה האבחנה (המפתיעה) שלו , "טוב, אל תתבאסי, אני יעזור לך" ,ומיד קפץ לחנות כלי הבית הקרובה וחזר עם שקית גדולה.
"החלטתי לפנק אותך קצת" הוא אמר לי והגיש לי במתנה גלגלת ענקית של צבע, מגש תואם ועוד חמישה (!!!) ליטר צבע.

בעלי חזר לשבת עם רגליים למעלה (בסיפוק, לאחר שסייע לאשתו כל כך יפה) ואילו אני עברתי לצבוע עם הגלגלת (אחרי שנאלצתי לדלל את הצבע...באמת...מה זה הדבר המעצבן הזה?).

אחרי יום וחצי הייתי כבר באפיסת כוחות (לא קל לצבוע עם הגלגלת הגודזילה הזאת, ועוד על רגל אחת...) מה שהביא לתוצאות הבאות:

1. בעלי חזר לקרוא לי בשם החיבה "מאג'ד" (על שם פועל ערבי שפעם עבד אצלנו), שם שהרווחתי בזיעה כשעברנו לבית שלנו לפני מספר שנים בזכות יכולתי לסחוב שקי חול ענקיים וכשבעלי קורא לי "מאג'ד"  שנינו יודעים שזה בא מאהבה והערכה (הכינוי של בעלי, דרך אגב, הוא ג'לאל, אבל זה סיפור אחר לפעם אחרת, והוא גם לא כל כך ראוי לו....)

2. בעלי קם (סוף סוף) מהספה וצבע את כל הקיר של המדרגות תוך שאני עומדת לידו ואומרת לו: "לא טוב, יוצא לך סמיך ופה גם רואים סימנים...רואים שאין לך ניסיון..."
 

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ביום שישי התארחנו אצל חמי וחמותי.
השיחה נסבה על קפיצת בנג'י.
חמותי: "כשהיינו בפעם האחרונה בחו"ל מאוד התחשק לי לקפוץ"
אני (באכזבה): "אז למה לא קפצת?"
חמותי: "זה היה ממש בתחילת הטיול ופחדתי שיקרה לי משהו, אז אמרתי שאולי אקפוץ בסוף הטיול, אבל לא יצא..."
אני (בעידוד): "ממש חבל, פעם הבאה שאת בחו"ל, אל תוותרי, את חייבת לקפוץ, את חייבת את זה לעצמך"
בינתיים גיסי מספר איך הוא קפץ בנג'י מהמקום הכי גבוה ביקום.
אני: "מה, ולא פחדת?"
גיסי: "בטח שפחדתי, אבל את יודעת, זה בדיוק הקטע, TO confront your fears  (להתעמת עם פחדיך)"
בעלי: "כן, בגלל זה התחתנתי... TO confront my fears"


♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

וקצת חותמות חדשות:




 מאוד כדאי להכנס לאתר המקסים של בנות נהנות





שתהיה לכל קוראי הבלוג שנה נהדרת
שנה של אהבה ויצירה
בריאות ואושר
תודה שאתם מלווים אותי וקוראים אותי (המשיכו כך)


באהבה
מקופלת

יום חמישי, 14 באוגוסט 2014

פוסט מלחמה

אתם ראיתם מה קרה פה מאז הפעם האחרונה שכתבתי?
מלחמה
מלחמה אמיתית עם טילים ואזעקות וילדים שמפחדים וחיילים שמתים.....

ואני עוד העזתי להתלונן על הקיץ והחופש (שעוד לא נגמר דרך אגב, טוב, מי אמר שנגמרה המלחמה?)

מספר דברים נותרו לא ברורים, למשל, איך זה שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו לא הגיע אליי לעבודה והתייעץ עם כל החברות שלי בנוגע למהלכים הבאים של הצבא ובאיזה אמצעים כדאי לנקוט נגד החמאס?
כי לכל החברות שלי היה מה להגיד על זה, ותמיד הן גם ידעו יותר טוב מהרמטכ"ל ותמיד הן ראו צעד קדימה, והן אף הלכו וחשבו על מספר טכנולוגיות נהדרות לנטרול המנהרות (אבל אף אחת מהן אינה הומניטרית, למרות שלמרבה הפלא בחלק מהן הייתה התחשבות בסביבה ירוקה ושמירה על הטבע...) ובחלק מהן היה שימוש במים ובחשמל (ואתם יודעים מה קורה כששמים אותם ביחד...).

וכל ערב ישבנו ונמלאנו גאווה למראה החיילים האמיצים שלנו, ובכינו לתמונות הנופלים (נפלו במלחמה הזאת רק אנשים יפים...זאת המסקנה שלי...) ורק ילד בן שבע שעוד מעט עולה לכיתה ב' ישב ובכה מרות כי נפלה לו שן.
ואז הסתכלנו עליו מלאי פקפוק ואני אף הגדלתי ראש ושאלתי אותו: "אבל איך תהיה חייל אמיץ אם אתה בוכה כל כך משן שנפלה לך?"
ובן שבע ענה לי: "אני מקווה שאני אהיה חייל כשאני אהיה גדול, אם אני לא אמות קודם מהאזעקות..."
ועל זה לא הייתה לי אף תשובה, כי האמת שלא מתים מאזעקות אבל לא רציתי להכנס לפרטים ממה כן מתים.
אבל אחים שלו, שאין להם שום מחשבות על נפשו הרכה מיד אמרו לו בדרכם המעודנת: "מה, אתה סתום? איך אפשר למות מאזעקה? אתה תמות אם יפול עליך טיל.."
לא, באמת, תודה לכם.....
ובן שבע אמר לנו: "איזה קמצנית הפיית שיניים הזאת, היא משאירה לי רק 20 שקל מתחת לכרית..."

ואחר כך, כשהוא כבר שוכב מכורבל כולו במיטתו, הוא אומר לי: "אמא, את יודעת? באזעקה הראשונה לא ידעתי אם אני צריך לעמוד דום או לרוץ לממ"ד".
צודק, אתה חי במדינה מאוד מבלבלת

ובכל פעם בערך שהייתה אצלנו אזעקה הרקדנית היפה שלי הייתה בחזרות למופע הסיום החגיגי של חוג הריקוד.
"אמא" היא חזרה כל פעם נרגשת, "נדחסנו איזה 900 בנות לתוך הממ"ד, ואז היינו צריכות לדחוף אחת את השניה עד קצה החדר כדי שיוכלו לסגור את הדלת...ועדיין בקושי היא נסגרה...הבעיה הייתה שכולנו היינו עם גולגול (שיער אסוף ומהודק היטב עם מליון סיכות שתופסות את כל העסק וזה חובה אם לא ידעתם לכל מי שרוצה להיות רקדנית) ואז כל פעם שסובבנו את הראש הגולגול והסיכות נתפסו אחת בראש של השניה וכולנו נהיינו קשר אחד גדול וגם כשפתחו את הדלת של הממ"ד לא יכלנו לצאת משם עד ששיחרנו את כל השיער אחת של השניה"
אתם ראיתם פעם תמונות מלחמה כל כך קשות?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

רבים מכם (מכן) בטח תהו (כמו שאני תוהה רבות) מה היא עבודת הבית המתגמלת ביותר בין שלל עבודות הבית המפרכות, אז אני רוצה להגיד לכם שהגעתי למסקנה שכביסה היא המתגמלת ביותר, 
בדרך כלל נופל  מטבע של שקל מאחד הכיסים של בני הבית, לפני מספר ימים נפל מטבע של חמישה שקלים... ואתמול, גבירותיי ורבותיי, מטבע נקי ונוצץ של 10 שקלים (טוב, הוא עבר כביסה...). המטבעות נערמים ליד המכונה וממלאים אותי אושר. מי אמר שאין שכר לעמל?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

מכירים את המשפט מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים?
אחר הצהריים אני לוקחת את קטנצ'יק ליום הולדת של חבר. כהרגלי אני מביאה אתי את הסריגה שלי וילדה אחת משועממת דבוקה לפלאפון שלה.
מיד אנחנו תופסות לנו שני כיסאות צמודים, אני מתחילה לסרוג במרץ, הילדה מקישה בפלאפון שלה  וקטנצ'יק שאמור להשתתף בהפעלה של יום ההולדת רץ אפשהו באזור רחבת הכניסה עם עוד שני שובבים לא ממושמעים.
ואז ניגש אלי איזה אבא אחד ואומר לי: "הבן שלך משתולל שם בחוץ ומרביץ" , אני קמה, מעמידה את  הילד במקומו, חוזרת למקום ומגלה להפתעתי שאיזה סבתא  חוצפנית אחת תפסה לי את המקום..לא רק שהיא תפסה לי את המקום, היא אפילו הזיזה את הסריגה שלי ששמרה לי על המקום, לא רק זה, היא אפילו לא הקשיבה לבת שלי שהסבירה לה שהמקום הזה תפוס...
אני עוברת לשבת בכסא אחר (רחוק מהבת שלי), רותחת מזעם ומאחלת לה המון איחולים מרושעים...
אחרי שבערך מחצית מיום ההולדת מאחורינו, היא קמה סוף סוף מהכיסא שלי, והולכת משם.
ובזמן שאני שותה קפה, ניגש אלי האבא של ילד יום ההולדת ואומר לי: "הבן שלך ממש משתולל, הוא אפילו הרביץ עכשיו לאמא שלי..."
ואני רוצה להגיד לו: "אבל זה לגמרי הגיע לה"
וכמובן שלא אומרת (כי אני, להבדיל ממנה, ממש מנומסת).

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

 
באחד מימי תחילת חופשת הקיץ אמור הבן הגדול שלי ללמוד אחר הצהריים לבחינת בגרות.
יש אנשים שיעשו הכל כדי לא לשבת ללמוד...
דבר ראשון הוא מתחיל בהצקות לאחיו הקטנים
מאחר ושניהם בדיוק חזרו מהקייטנות שלהם הלומי שמש ומצופים בחול הם שוכבים מעולפים על הספה מסרבים לשתף פעולה.
הוא עובר הלאה ומציק קצת לאחותו (ההצקה החביבה עליו היא לגנוב לה את הפלאפון, לצלם את עצמו בשלל פוזות ולשנות לה את התמונה הראשית בצג).
הילדה ופלאפונה נעלמים מיד מהעין.
בלית ברירה הוא מתחיל להציק לאמא שלו....
"אמא", הוא אומר לי, איך היה כשקיבלת תעודת בגרות? היה לכם לוח אבן גדול כזה והיו חורטים לכם את הציונים עם פטיש ואיזמל? (מדגים בתנועה...), וככה הייתם מסתובבים עם זה ומחפשים עבודה אחר כך? הנה, תראי, זה עט, טכנולוגיה שאת לא מכירה, לא סתם עט, אלא עט כדורי שזה קצת שונה בטכנולוגיה מפטיש ואיזמל אבל אני לא אכנס לזה עכשיו כי זה מסובך וכל דקה את תשאלי אותי: "מה זה הטכנולוגיה הזאת?" (עושה חיקוי לא רע בכלל של הקול שלי....)
בינתיים אני מנסה ללא הצלחה להעביר ערוצים בשלט
הבן שלי לוקח את השלט, מעביר בקלות ערוץ ואומר לי: "זה שלט, גם זאת טכנולוגיה שקצת זרה לך כי את רגילה לשלטים חצובים בשיש, את חייבת ללמוד להפריד בין העבר להווה..."

אחר כך בערב אני לא מצליחה להעביר סרט שרציתי לראות מהמחשב לאייפדון שלי ומתחילה להטריף את הבן שלי  (שאמור ללמוד לבגרות שלו אבל יש סדר עדיפויות בבית...) שיעזור לי וכל דקה אני מתעצבנת שזה לא עובד...באמת, מה זאת הטכנולוגיה הזאת?

* לא, באמת, איך אתם מעבירים סרטים שהורדתם בעמל רב דרך תוכנות השיתוף לאייפד? יש קיצורי דרך מלבד האייטיונס הבלתי אפשרי הזה?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___


בתקופה בלתי פוריה זו בעיקר גילפתי חותמות
















 
 



 
 

 


 



 
 
שיהיה סוף שבוע רגוע
באהבה
מקופלת

יום חמישי, 19 ביוני 2014

טרום חופש גדול

זוכרים שסיפרתי לכם בפוסט הקודם איך חגגתי יום הולדת לתלמיד כיתה א' הצעיר? ואיך הוא בכה בסופו? אז ליום ההולדת ההוא הכנתי עוגת שוקולד ענקית, ואחר כך חגגנו במשפחה וגם שם הכנתי עוגת שוקולד, ואחותי (וילדתה הצעירה שהיא בכלל גננת בהתהוות, או מנכלית של תאגיד ענק בהתהוות) הכינו לו עוד עוגה וגם מלא הפעלות ומתנות, וחגגנו גם בצד השני של המשפחה והיו לו איזה שמונה ימי הולדת וכל זה היה בחודש מאי שבסופו נשמתי לרווחה שסוף סוף זה נגמר.

זהו, שזה לא נגמר, כי לפני כמה ימים התקשרה המורה ומיד אמרה לי:-"לא, לא, הכל בסדר, אל תיבהלי, הפעם הוא לא הרביץ בכיתה וגם לא זרק מלפפונים על ילד אחר (שזאת התקרית האחרונה שהיתה לו..והוא בכלל לא לוקח מלפפונים לבית הספר... מה שאומר שהוא השאיל מחבר מלפפונים כדי לזרוק על ילד אחר... כשרוני...), אני מבינה שילדי חודש מאי עוד לא חגגו, והוא ביניהם ואנחנו חוגגים השבוע"-, ובמקום להגיד לה שיום ההולדת היה לפני חודש שלם, שכבר חגגנו שמונה פעמים ועשינו יום הולדת לכיתה אחר הצהריים, ואם אני רואה עוד עוגת שוקולד אני מתה במקום, אמרתי לה (בהיסוס):"מה זה כולל"?
 אז זה כלל עוגה, ממתקים, ברכה לילד, ומתנה לכיתה.

הבעיה עם עוגות יום ההולדת היא שהן לעולם לא מצליחות. במשך שנה את יכולה לאפות עוגה בכל יום שישי, לצלוח את עוגות השמרים המותפחות, להתקדם לפוקאצ'ות ואפילו לחמניות, אבל ביום ההולדת, בבואך לאפות את עוגת השוקולד המסורתית, משהו נוראי יקרה לה, רק בגלל שהיא יודעת שהיא עוגת יום הולדת ולא עוגה רגילה.
ולכן גם העוגה הזאת שהיתה מיועדת לכיתה, תפחה באופן מוגזם במרכזה בעוד השוליים בקושי הצליחו לעלות.
כך יצא שאפיתי ליום ההולדת עוגה בצורת הר ממש ממש תלול (ילדים תמיד רוצים ליום ההולדת עוגה בצורה, לא?)

מזל שאני אמא יצירתית (ונואשת), מיד כשהעוגה התקררה פירקתי אותה מהתבנית, הפכתי אותה ודחסתי אותה בחזרה לתבנית, היא יצאה ישרה כמו פלס... רק בחיתוך אפשר היה לראות שמלמטה יש הרבה אויר, אבל באמת, מי מסתכל על הלמטה שלה?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אחר הצהריים אני צריכה ללכת (כרגיל) לדואר.
קטנצ'יק מתעקש להתלוות אלי אחרי שבעצם העביר את השעות האחרונות בהתכסחויות אין סופיות עם אחיו.
"אמא, נכון רק אני בא? נכון הוא (אחיו) לא בא מי הוא קקי?"
אני: "אוי ואבוי, איך אתה מדבר? לא אומרים "מי הוא קקי", אומרים: "הוא לא בא כי הוא קקי", מה זה התחביר הנוראי הזה?"

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

גם במדורה של ל"ג בעומר בעלי לא היה (ה"גם" הזה בא להעיד על כל המסיבות בגן השנה ועל מדורת בית הספר ועל כל האירועים בסימן חברות/ידידות/הכרת האחר  שגם בהם הוא לא היה וכולם כתובים ומפורטים בפנקס הקטן השחור שמתוייק בראש שלי).
בסוף המדורה נשאר מלא מלא אוכל (מפתיע ממש, בהתחשב בכמויות הכיבוד האינסופיות שההורים מתבקשים להביא...) ולכן הוחלט על ידי הועד שאחד ההורים (שזה אני) ייקח את כל האוכל ויביא אותו למחרת לבית הספר.

למחרת בעלי שאחראי על פיזור הילדים בבקרים הביא את השקיות.
מיד קפצו עליו כל המורות והסייעות וכל הצוות החינוכי ובמשך דקות ארוכות הודו לו על כך שהוא דאג כל כך לילדים וחשב עליהם וטרח והביא את כל האוכל והשתיה וכמה שזה יפה מצידו ואיזה אבא משקיען הוא....ררר...
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אני מקפיצה את התלמיד הצעיר לחבר שלו.
בדרך הוא נזכר איך היה לו חבר הכי טוב בגן ואיך הם היו חברים כמה שנים עד שבתחילת השנה החבר הרביץ לו ומאז הם כבר לא חברים טובים כי "מי שמרביץ לא יכול להיות חבר, נכון אמא?"

"אתה יודע שזה לא הוא שהרביץ" אני אומרת לו בתוכחה, "אתה כיסחת אותו והוא נעלב והלך הבייתה ומאז אתם לא חברים" אני מזכירה לתלמיד את העובדות המצערות.

התלמיד לא מאבד את העשתונות ועונה לי באושר: "בגלל זה אני לא חבר שלו יותר, כי אני מרביץ ומי שמרביץ לא חבר...".

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___
קשה להיות תלמיד:
זוכרים שכתבתי בפוסט הקודם שהגשתי עבודת שורשים? אז השבוע המורה קלטה פתאום את הבת שלי במסדרון ואמרה לה: "את!!! לא הגשת לי עבודת שורשים, תביאי אותה מחר!!"
הא, אחרי שהיינו הראשונים שהגישו...והמורה עצמה הביאה את כל העבודות (כולל שלנו ששוקלת טונה כי היא באלבום עץ ענקי ומעוצב)  מהחדר שלה לטקס השורשים שנערך בבית הספר.
אכן...דברים תמוהים קורים בבית הספר...
קשה להיות מורה 1:
המורה ללשון בכיתה של הבת שלי מודיעה לכיתה בחגיגיות כי היא ביקשה מהמנהלת להמשיך וללמד אותם לשון גם בשנה הבאה.
הילדים בכיתה אומרים לה: "לא, למה ביקשת? למה? לכי תבקשי לשנות..."
קשה להיות מורה 2:
המורה לאנגלית בכיתה של הבת שלי מחליט לעשות להם שיעור כיף לסוף השנה, הוא מבקש מהם להביא סרט ופופקורן לכיתה. הילדים מביאים את הסרט הלא ראוי "מגודלים 2" (אחרי שהתלבטו קשות בינו ובין סרט אימה), באחד הקטעים הלא ראויים המורה עוצר את הסרט ואומר לילדים: "לא, אני לא יכול להקרין לכם את זה, לא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו את זה..."
הילדים: "לא, תחזיר את הסרט, גם לא היינו רוצים להיות הילדים שלך...תחזיר.."
המורה שם להם סרט אחר.
"איזה סרט הוא שם?" אני מתעניינת בסקרנות
"לא יודעת, איזה סרט של דיסני (את המילה "דיסני" היא אומרת בבוז מופגן) משהו עם פין  בסוף...משעמם תחת..." עונה הבת שלי.
"הקלברי פין?" אני שואלת
"כן..זה..." עונה הבת שלי, "משעמם תחת*..."

* מסתבר שאין מילה בעולם שאי אפשר להוסיף אחריה את המילה החינוכית "תחת", לפחות לפי הסלנג של ילדים בכיתה ז'.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

הבן הגדול שלי קיבל תעודת הצטיינות בבית הספר (הוא לא מחונן! אני מדגישה את זה לאור הפוסט הקודם שכתבתי..הוא עבד ממש ממש קשה בשביל התעודה הזאת... אם הייתי כמו כל שאר האמהות, הייתי פשוט אומרת לכם: "כן, הוא קיבל תעודת הצטיינות, כל היום הוא יושב על המחשב ועושה פיו פיו ובסוף נתנו לו תעודה ומדליה ותואר של כבוד והקפיצו אותו ישר לאוניברסיטה כי הוא מחונן..")

הבת שלי (בחשדנות): "על מה הוא קיבל את התעודה?"
אני: "על הישגים אישיים, הוא עשה מסלול מאוד ניכר של שיפור ציונים, השתתפות בכיתה, מחויבות אישית, ומאמץ כללי" (את המילים "מאמץ כללי" אני כבר אומרת בהדגשה ותוכחה)

הבת שלי (אני ממש רואה את הגלגלים בראש שלה מסתובבים): "סבבה, שנה הבאה גם אני מביאה כזאת תעודה, זה ממש פשוט, בתחילת השנה אני מביאה רק אפסים במבחנים, משחקת בפלאפון חצי שיעור ונרדמת בכיתה...ככה איזה חצי שנה של סתלבט, לקראת אמצע השנה אני מוציאה ציונים כאלה של 40-50, לא יותר, ורק בסוף השנה אני מרימה קצת את היד בכיתה ומביאה כמה מאיות. ישר נותנים גם לי תעודה כזאת...קלי קלות....אני כבר מחכה לתחילת שנת הלימודים...

ועל זה אני רק יכולה להגיד: "מבאס תחת".

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

לאחרונה התחלתי להכין שעוני קוקיה עשויים מלבד.
את האחרון הכנתי לעצמי והוא תלוי בבית לשמחתי הרבה (כרגיל, העבודות שלי מעניינות את עצמי בלבד, האחרים אפילו לא רואים את זה..)












שיהיה לנו סוף שבוע מוצלח
קצת קשה לי לסיים את הפוסט הזה בנימה שמחה כרגיל, בכל ערב כשאני עוברת בין המיטות של ילדיי ובודקת שהכל בסדר איתם, אני לא יכולה שלא לחשוב על שלושת האמהות האמיצות שמחכות לבנים שלהן.
הלוואי והפוסט הבא יסתיים אחרת

באהבה,
מקופלת.


 

יום רביעי, 21 במאי 2014

איך זה?

  • איך זה שפעם אחרונה שכתבתי בבלוג היתה בפורים? (אבל זה מרגיש כאילו כתבתי לפני שתי דקות?)

  • איך זה שאני עושה יום הולדת לתלמיד כיתה א' שלי (ביחד עם חברו הטוב) ואנחנו (האמהות) משקיעות במפעיל ואוכל והפתעות ובסוף יום ההולדת הילד שלי יושב ובוכה כמו תינוק כי נקרע לו  הדביקי? *

*דביקי - מן גומי איכסה דביק כזה בצורת כף יד או חיה שילדים משחקים איתו שניה אחת ואז משלשלים אותו בהיסח הדעת לכיס המעיל של אמא ושנה אחר כך כשהיא לובשת את המעיל, היא מכניסה את היד לכיס ומיד פורצת בצווחות (זה נשאר דביק גם אחרי שנה ומרגיש כמו משהו חי...).

  • איך זה שבכל ההכנות ליום ההולדת ולאחר שכבר עשינו חלוקת עבודה מסודרת בין האמהות, אמא של החבר מתקשרת כל יום ואומרת לי: "תשמעי, ביררתי על הפיצה/הפתעות/טרופיות/עוגה, צריך מחר להתקשר ו*"לסגור את הפרטים", אכפת לך לעשות את זה?"
*"לסגור את הפרטים" זה מילה אחרת ל"לשלם".

  • איך זה שגם הקטנצ'יק חוגג יום הולדת 4 בגן עם עוד ילדה ואמא של הילדה מתקשרת ואומרת לי: "אכפת לך לקנות כבר את הציוד המשותף ואחר כך "נסגור את הפרטים"?

  • ואיך זה שאני מנסה לרשום את הילד לקייטנה עם חברו הטוב ואמא שלו אומרת לי: "אז תבררי לנו את כל הפרטים ונסגור ביחד?" (למה אני? טוב, זה בגלל שלא נעים לי להגיד לה שתברר בעצמה את כל הפרטים ונסגור ביחד...בעלי טוען שזה בגלל שכתוב לי FUCK ME על המצח ושאני צריכה ללמוד להיות יותר אסרטיבית).
  • איך זה שכל אמא שאת מדברת איתה, אם בגן המשחקים או בשטח בית הספר או אפילו בביתך הפרטי, מספרת לך שהילד שלה מחונן אבל היא לא רצתה לשים אותו בכיתת מחוננים ולכן הוא בכיתה רגילה?
ואז אני הולכת לאסיפת הורים של הילדה ומסתבר שגם הבת של המורה מחוננת?
וגם כל האמהות שמחכות בחוץ מספרות לך שהילדים מחוננים, וחברות שלי בעבודה מספרות שהנכדים שלהן מחוננים ובא לי כבר לסתום את האוזניים ולצרוח....

וקצת בהיסח הדעת אני שואלת את אחת האמהות באיזה חוגים הילדים שלה (שזאת טעות, לעולם אל תשאלו את השאלה הזאת...) והיא שולפת את הפלאפון שלה ומכריחה אותי  לצפות רבע שעה בסרטונים של הילד שלה עושה קיקבוקסינג/ג'ודו/בלט/ווטאבר.... וזה כל כך משעמם (לתשומת לבכם, כל ההורים שמראים תמונות של הילדים שלהם, במיוחד כשהילד באותו הזמן עומד ממש לצידנו ומנג'ס ואני יכולה לראות אותו בגודל מלא...זה משעמם מוות)
ותמיד בא לי לצלם את תלמיד כיתה א' שלי שמשחק מתחילת השנה כדורגל וחוץ ממראה של כדורגלן חתיך (וגם אוצר מילים די נרחב  בקללות) אין לו ממש כשרון בתחום (למרות שהוא התעקש ללכת לחוג הזה)  ורוב הזמן הוא מסתובב בחולמנות באזור השער או עומד ומקשקש עם חבר שלו (עוד עילוי בכדורגל) בזמן שהכדורים שורקים מעל ראשיהם... ואז להכריח את האמהות האחרות לצפות בסרטונים האלה...

  • איך זה שכשאני פוגשת את מאמן הכדורגל של הילד, ושואלת אותו איך הילד בחוג, הוא תמיד מסתכל עליי באי נוחות מאוד גדולה, קצת מעביר משקל מרגל לרגל ואז אומר לי בהיסוס: "משתפר"...

  • איך זה שעוד שתי דקות החופש הגדול?

  • איך זה שכל הזמן אני אומרת לילדים שלי שלא הורגים סתם חיות? גם אם הן קטנות? (רק יתושים וכינים) וכשאני באה לקחת את הקטנצ'יק מהגן, אני מגלה ילד אחד עומד עם חיפושית ביד, קטנצ'יק עומד לידו עם חופן עפר וילד שלישי עומד עם כוס מים וכולם נראים אשמים בטירוף?

  • איך זה ששוב הגיע ל"ג בעומר ונחשו מה אני צריכה להביא? (נכון, עוגת שוקולד פרווה...שזה עדיף על שנה שעברה שהייתי צריכה להביא עוגת שוקולד פרווה בלי גלוטן...) ,וקטנצ'יק בכלל רוצה שלל"ג בעומר יהיה לו "עץ וקשת" (שזה כמובן חץ וקשת).

  • איך זה שאף אחד מבני משפחתי לא מוכן לשחק איתי יותר טאקי או באולינג?
טוב, האמת שאני יודעת את התשובה על זה... כי כשאני משחקת איתם, אני שוכחת שהם הילדים שלי, או בעלי ולנגד עיניי עומדת מטרה אחת בלבד, להביס אותם (בעיקר את בעלי, שזה האושר שלי בחיים, לנצח אותו, ואז להזכיר לו איך ניצחתי אותו וכמה היה כיף באותו יום...).

  • איך זה שקייטנה לילד (אחד) עולה 3000 ש"ח? (או 2000 ש"ח אבל רק עד השעה 13:00)?

  • איך זה שכל פעם שאני אומרת לבת שלי שאני צריכה לקנות איזה משהו (סתם, אפילו נגיד...חלב...), היא אומרת לי: "אמא, אין לי טייטצים, אני חייבת חדשים...(או גופיות, או גוזיות, או מכנסונים, או ווטאבר... היא צריכה את זה...)"

  • איך זה שתלמיד כיתה א' הצעיר ביקש ממני ללמד אותו לדבר בשפת הסימנים? אני חשבתי לתומי שזה בגלל שהוא רוצה לתקשר עם ילדים חירשים, או משהו שהוא למד בבית ספר, אבל מסתבר שהתלמיד מודאג מאוד מאוד מן האפשרות שיהפוך בעצמו לחירש ולכן כל ערב הסברתי לו שלא מתחרשים סתם פתאום, שזה דבר ממש נדיר, שהוא בסדר גמור ואין לו מה לדאוג (ככה ערב ערב בחודש האחרון)  ואז דקה אחרי שהוא נרגע מכל נושא החירשות וחשבתי ששמנו את זה כבר אחרינו, הוא אמר לי: "אמא, ומה יהיה אם אני אהיה עיוור?"

  • איך זה שסביב שולחן האוכל בבית יצא ששני הקטנים יושבים זה לצד זה? (ואיך זה שאין אף אחד אחר שמוכן לשבת ביניהם?... ולפעמים גם לא לידם?...)

  • איך זה שהגשתי עכשיו עבודת שורשים בפעם השלישית בחיי? (כן, סיימתי את העבודה של הבת שלי, וקישטתי ואז הגשתי אותה בעצמי, כי בין כה לבת שלי לא היה חלק בזה בכלל..יצא שהגשתי פעם ראשונה עבור עצמי בגיל 12, פעם עבור הבן שלי ועכשיו עבור הבת שלי, למרות שאני צופה עוד שתי הגשות בעוד מספר שנים).
 נזכרתי שבעצם את עבודת השורשים הראשונה לא אני הכנתי, אלא אמא שלי שישבה וכתבה את כולה בכתב ידה (זה מאז ומעולם היה עונש של ההורים, מסתבר), אז הגשתי רק פעמיים.... ובעבודת השורשים הנוכחית  בסעיף של "מקורות מידע" כתבתי שחלק מהמידע נלקח מעבודת השורשים המקורית שלי (זו שאמא שלי הגישה במקומי ושמרה עליה עד היום...טוב, זה היה קרוב לליבה אחרי שהיא ישבה וכתבה אותה...)

  • ואיך זה שאיזה ילדה אחת בת 13 (בת של חברה) הולכת עם אמא שלה לרופאת שיניים והסייעת אומרת לה: "וואו, איזה ילדה יפה שאת, שתדעי לך שכשאני הייתי בגיל שלך, הייתי בדיוק כמוך, שטוחה, הציצים גדלו לי רק בכיתה י"א, אז אל תדאגי", והילדה הזאת (שבסה"כ לא הוציאה בעצם אף מילה מרגע שהגיעה למקום ועד שהלכה) לא יודעת מה יותר גרוע, מה שרופאת השיניים עושה לה או מה שהסייעת אמרה לה.


כל כך הרבה שאלות ואין עליהן תשובה....


♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

כל כך הרבה זמן לא ראיתם חותמות בכלל,
אז הנה כמה חותמות מהתקופה האחרונה,
חלק מהעיצובים שלי וחלק מהאנשים המקסימים שהזמינו אותן ממני

                          








ולסיום המלצה למוצר ממש ממש נחמד.
"לשחק בענן" - ערכה מתוקה להכנה עצמית של בובות גמדים.
בערכה יש את כל החומרים הנדרשים ודף הוראות מפורט של כל השלבים
מיד כשהבת שלי ראתה את הערכה היא החרימה אותה לעצמה
ואחרי פחות משעה היא כבר התגאתה לגמרי בבובה המתוקונת הזאת.
פעילות נהדרת לילדים (וגם להורים שלהם)




תודה שקראתם אותי
מקופלת









יום חמישי, 20 במרץ 2014

פורים



פורים היה ונגמר

תלמיד כיתה א' אחד התחפש לסופרמן, גר בתחפושת שלו 3 ימים ונפרד ממנה בצער רב (כי עוד רגע היא הייתה מתחילה לקבל חיים באופן עצמאי).
הקטנצ'יק התלבט קשות באיזה תחפושת הוא בוחר (באטמן או סרבל של קנגורו שאיתו הלך בשנה שעברה) ובסוף בחר בסרבל של הקנגורו.
"אתה לא רוצה להיות גיבור על?" אמרתי לו, "אתה בטוח שאתה רוצה ללכת עם הקנגורו? זה קצת של קטנים וחברים שלך יתחפשו לגיבורי על..."
"לא!!!!!!!!!!" ענה הקטנצ'יק.
וכך הוא הלך לגן, ומה קרה? הוא נכנס עם הסרבל שלו (ובתוך הכיס הקדמי של הקנגורו עוד היתה לו בובת קנגורו קטנה ותינוקית) ואז כל החברים שלו קפצו עליו עם החרבות שלהם בגלימות מתנפנפות ומיד הוא התחבא לי מבואס כולו מאחורי הרגליים.
כל כך קטע של "אמרתי לך".
גם הבת שלי שרצתה להתחפש לבקבוק קוקה קולה, ואז לסמיילי של פייסבוק, ואז לאייקון like של פייסבוק, ואז ל...(עוד עשרים רעיונות שכולם היו בלתי ניתנים לביצוע רגע האחרון) חוותה רגע קשה של "אמרתי לך" כשבסופו של דבר הלכה (בניגוד לעצת הוריה שאמרו לה שתשים על עצמה משהו מהמגוון שיש בבית ) עם בגדים רגילים ועל ראשה שתי אוזני נמר קטנות...שזה עוד טוב לעומת הבן הגדול שהלך ביום של חגיגות פורים ותחפושות עם חולצת בית ספר...
שזה כבר לא קטע של "אמרתי לך" אלא יותר קטע של "מה הבעיה שלך?"

בבית שלי גרים אנשים ממש מוזרים...

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בפעם הראשונה בחיי, הצטערתי שלא עשיתי חיסון שפעת
זוכרים שהייתי חולה במלון? אז לפני שבועיים חטפתי שוב שפעת, כאילו לא הייתי כבר בסרט הזה...
מסתבר שלהיות חולה במלון היה עדיף מלהיות חולה בבית.

דבר ראשון, לילדים לא היה מה לאכול כשהם חזרו מבית הספר (ואז אמרתי לעצמי: "אם אני לוקחת אדויל, ואחר כך יושבת ליד הכיריים וזורקת כמה תפוחי אדמה לתבנית, מה כבר יכול להיות?" וזה באמת מה שעשיתי וזה לקח בסך הכל שעתיים של עמידה במטבח עם חום)
דבר שני, סל הכביסה התמלא וגלש לכל הכיוונים (ואז אמרתי לעצמי: אם אני לוקחת אדויל, זוחלת לאט לאט למעלה עד המכונה ואז יושבת לידה ומכניסה כביסה... מה כבר יכול להיות?" וזה באמת מה שעשיתי וכמעט נשארתי כבר לשכב ליד המכונה).
ודבר אחרון, אם אמא שוכבת בסלון חולה, זה יפה לנצל את ההזדמנות שהיא נרדמה ולהלביש לה על האצבעות בייגלה עגולים? ואז כשהיא מתעוררת (בסדר, וצוחקת מזה), זה יפה להגיד: "אני ליצן רפואי" וכל זה עוד מהבן הגדול ולא מהקטנים (כי הם לא ליצנים רפואיים).
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ושוב אנחנו בארוחת ערב אצל חמי וחמותי.
בעלי, שלא יכול לפספס אף כתבה בחדשות, עוצר את הממיר כדי שיוכל להמשיך לצפות אחרי האוכל.
 אחרי שחמותי ואני מסיימות לפנות את הכלים (בעלי יושב כמו קינג בכורסת הטלויזיה בסלון), יש פרסומות. בגלל שעצרנו קודם את הממיר, אפשר להריץ בכיף את הפרסומות.
חמי: "מה, מה עשית, איך עשית את זה?"
גיסי:" הוא עשה פאוז"
חמי: "מה עשית?, הולד? מה זה? זה הולד?"
אני (בנסיון כושל להתבדח) "הוא עשה פולד" -שזה שילוב של הולד ופאוז (אף אחד לא צוחק...)-
חמותי (שואלת בתדהמה עצומה את בעלי): "מה, תמיד אפשר להריץ ככה כשיש פרסומות בטלויזיה?"
אני מסתכלת על בעלי ורואה איך הוא נקרע בין הרצון להסביר לה איך עובד הממיר (משהו שייקח לפחות 10 דקות) לבין הרצון שלו להמשיך לראות חדשות (שהרי הוא עצר את הממיר בשביל לא להפסיד אף מילה) ובסוף הוא מיישיר מבט לטלויזיה, ואומר: "כן".
חמותי: "איזה יופי, אז עכשיו תמיד נוכל להריץ את הפרסומות, לא ידעתי שיש אפשרות כזאת..."
שתיקה בסלון, כולם מיישירים מבט אל הטלויזיה.
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

זוכרים שסיפרתי לכם על סיוטי הלילה שלי? ואיך בעלי ואני ניהלנו מן תחרות סיוטים והצלות? אז זה לא נגמר, זה החמיר, עכשיו אחת לכמה לילות יש לי סיוט, לרוב אני מנסה להדוף תוקף אלמוני כלשהו, ותמיד כמו שקורה בחלומות, אני מנסה לצעוק ויוצאת לי מהפה מן התנשפות כזאת, ואז אני מנסה להרים את היד ולדחוף אותו והיד שלי זזה במין סלואו מושן מרגיז כזה ובכל הזמן הזה אני שוכבת לא רגועה במיטה ועושה קולות מוזרים עד שבעלי מתעורר ומלטף לי את הגב ואומר לי: די, די, זה חלום..על מה חלמת?" ואני אומרת לו: "מישהו ניסה לתקוף אותי ונלחמתי בו" ובעלי אומר לי: "ואיך חשבת שתנצחי אותו בדיוק? בזה שתתנשפי עליו?" 
ולמחרת בעלי אומר לי: "אי אפשר לישון יותר בבית הזה... בשתיים בלילה הבן הגדול חזר מחבר ולא היה לו מפתח, בשלוש בלילה הקטן בכה כי הוא לא היה מכוסה ובארבע בבוקר את התחלת עם הסיוטים שלך..."

אם הוא ימשיך ככה אני אאלץ להתנשף עליו...

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

הבן הגדול שלי (שזכה לשם החיבה "גודזיל" לאחר שעבר את רובנו בגובהו) עוזר לפעמים להוציא את אחיו הקטן מהגן (התגברנו קצת על טראומת השארת הקטנצ'יק לבד בגן הציבורי), ותמיד כשהוא לוקח אותו מהגן, הוא מלביש לו את תיק הגן הקטן שלו על הגב, קושר מעליו את המעיל, משחיל את המטריה על צד אחד, מכניס את קופסת האוכל לתוך התיק ואת בקבוק המים לכיס השני, קושר את השקית עם כל היצירות שהוא הכין לאחת הכתפיות, וכך חוזר לו הקטנצ'יק עם כל הפק"ל על הגב, סמוק לחיים ומתנשף כמו כלבלב, ולידו צועד אחיו הגודזיל בידיים ריקות.
"למה? "אני אומרת לו, "למה אתה נותן לו לסחוב את כל הציוד שלו, זה כבד"
"שיתחשל" אומר הבן שלי, "הוא כזה תינוק, מה יש, שיסחוב קצת כמו גבר..."

אני חושבת שהקטנצ'יק מוכן כבר לטירונות.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___


לכבוד פורים הכנתי במו ידיי משלוח אחד ויחיד (כל השאר נקנו).
עטפתי קופסה מלבנית בנייר חום שגזרתי ממעטפות משרדיות רגילות, אני מאוד אוהבת להשתמש בנייר החום למראה בסגנון וינטג'.
קצת החתמתי והדבקתי שוליים מתחרה.


חתכתי דמויות נשים שהדפסתי קודם לכן במדפסת, את הליצנים אפשר למצוא באתר הזה (ובכלל, לאוהבי הוינטג' האתר הזה הוא גן עדן).
ואת שאר הנשים אפשר למצוא פה
הוספתי קישוטי תחרה ופרחים קטנים


 גולת הכותרת בעבודה הזאת הם ללא ספק הדפים המהממים של טווילינגן. הדפים האלה נתנו לי את הרעיון לכל העיצוב, ברגע שראיתי אותם ידעתי מה אני הולכת להכין. הם צבעוניים ויפים ומלאי השראה.

חתכתי מהם את הפרחים והדבקתי מאחורי הכיתוב וסביב הנשים











זהו, מתחילים להתארגן לקראת פסח
שיהיה לכולנו סוף שבוע מופלא
באהבה
מקופלת

יום שני, 17 בפברואר 2014

יום האהבה

נכה 1
ביום שישי אני מורידה את הילדים מול בית ספר
ברור שאין חניה ואני מתייעצת עם הילדים מה לעשות והאם לעמוד דקה אחת בחניית נכה
הילדים: "אמא, את לגמרי יכולה לעמוד בחניית נכה, את נכה טכנולוגית"

נכה 2
באותו יום אנחנו אצל חמי וחמותי.
חמותי מספרת לי במטבח בסודי סודות: "את יודעת שסבא אוהב כל מיני דברים חדשים, נכון? אז קניתי לו את האייפד החדש".
אני (קצת נעלבת מזה שלמישהו יש אייפד יותר חדש משלי):"אה יופי יופי, הוא ייהנה מאוד"
חמותי: "כן, שלו כבר ישן אז עכשיו הוא יוכל להשוויץ מול החברים שלו עם האייפון החדש הזה".
אני (בהקלה גלויה): "אה, לא אייפד... אייפון"
חמותי: "קניתי לו את ה- 4S אז יהיה לו עכשיו כיף"
אני (מבולבלת לחלוטין): "אה, אז זה לא אייפון, זה של סמסונג, לא?"
חמותי:"מה? מה פתאום, זה הכי חדש"
ברגע זה אני מחליטה לסיים את השיחה הזאת לפני שיצוץ עוד מכשיר חדש שאני לא מכירה.
ולי עוד קוראים נכה טכנולוגית...הא.....

אני וגופי
הקטנצ'יק לומד כל מיני דברים בגן שלא דיברנו עליהם בבית
הקטנצ'יק: "אמא, כואבת לי מאוד הרגל" (כל הזמן כואב לו משהו, כפי הנראה ירש את הגנים של אבא שלו)
אני: "איפה בדיוק כואב לך?"
הקטנצ'יק: "כואב לי בגוף הפרטי" (מה, מה מלמדים אותם בדיוק בגן? זה כמובן לא מנע מאיתנו לשאול אותו כל כמה דקות: "איפה, איפה כואב לך?" רק בשביל לשמוע אותו עונה את התשובה המתוקה: "בגוף הפרטי שלי").

אמא עסוקה במטבח 1
אני טורחת קשות על איזה מאכל שאחר כך בולעים בעשר דקות ואפילו לא אומרים תודה (בסדר, אני יודעת, אז זה כתוב בפולנית...אז מה?)
הקטנצ'יק, שאהבת חייו זה לגזור, מזדמן למטבח ומתחיל לבלבל לי את המוח איפה המספריים הקטנות שלו.
אני: "נו, יש במגירה, תוציא ותגזור"
הקטנצ'יק: "לא זה אדום, אני רוצה רק את הכחול (בוכה קצת)"
אני: "אוף, זה לא משנה, יש לי שחורות אבל לא גוזרות טוב, אתה רוצה?"
הקטנצ'יק מיתרצה ולוקח את השחורות, אני שומעת אותו ממלמל משהו שנשמע כמו:"אני גוזר את זה, טוב?
אני: "נו, תגזור, תגזור כבר" (אפילו לא מסתובבת לראות מה הוא גוזר)
וכך הלכה לה מחברת חגים של אח שלו לזבל (אחרי שהוא גזר את כל הכריכה כולל מדבקה ועטיפה וגם את כל הדפים שהיה כתוב בהם משהו...והמספריים השחורות, דרך אגב, גוזרות מעולה...).

אמא עסוקה במטבח 2
הבת שלי: "אמא, כואב לי הגרון"
אני: "אז קחי סטרפסילס, יש בארון, זה כחול כזה"
אחרי דקה
הבת שלי: "אמא, זה כדור ממש ענקי, היה לי קשה לבלוע אותו עם המים"

אמא עסוקה במטבח 3
הגזרן הקטן מצא גם עבודת הגשה שהבת שלי הכינה לבית הספר בנושא האיחוד האירופי.
למרבה המזל הוא התחשב וגזר רק את השטח הלבן שהיה סביב המילים המודפסות (הגזירה כללה את העטיפה השקופה שהעבודה היתה בתוכה).
ככה הבת שלי הגישה את העבודה בבית ספר (תוך שימוש בתירוץ הידוע: "אחי הקטן גזר לי")

מקרה מעציב ומדאיג 1
הבן הגדול שלי הולך להוציא את הקטנצ'יק מהגן.
כשהם חוזרים, הוא אומר לי (בגאוה): "את יודעת אמא? כשהוצאתי אותו, הוא החזיק כוס חד פעמים קטנה עם עוגיות, ואז הכוס נפלה לו כשהיינו בגן הציבורי (מרחק דקה מהבית ודקה מהגן שלו) וכמובן שהוא בכה וצרח כמו משוגע, ולא רציתי להיסחב איתו חזרה לגן שלו, אז אמרתי לו שישב בשקט כמה דקות על הספסל בגן הציבורי בלי לזוז ואני אלך ואביא לו עוד עוגיות. והוא ישב כל כך יפה לבד לגמרי בגן הציבורי ולא בכה".
(אני, אני בכיתי כששמעתי את הסיפור הזה, גם מהבהלה, וגם מהמחשבה שאולי מעכשיו אני אצטרך להפסיק לסמוך על הילדים הגדולים שלי ולהוציא את הקטן מהגן במקום לנחור 20 דקות על הספה בסלון....)

מקרה מעציב ומדאיג 2
הבת שלי קיבלה להכין עבודת שורשים (כאילו לא היינו כבר בסרט הזה...) מיד שמחתי מאוד (בסדר, לא שמחתי מאוד, שמחתי קצת) , כי כבר הכנו את כל העבודה לבן הגדול והייתי צריכה רק להיכנס לקובץ המחשב, לשנות מה שצריך מזכר לנקבה (10 דקות עבודה גג), ולהגיש.
אבל אז גיליתי שאין לי את הקובץ בשום מקום, לא במחשב בבית, לא במחשב בעבודה, אפילו לא במחשב הנייד שהקטנים השתלטו עליו ופירקו לו את כל ריבועי הפלסטיק של המקשים (מזל שאני מקלידה עיוור 1...). אז אם אתם רואים אשה יושבת ומקלידה עבודת שורשים שלמה למחשב (מזל שהעבודה המודפסת של הבן הגדול לא הלכה לאיבוד, ככה שאני רק צריכה להקליד אותה (מזל שאני מקלידה עיוור 2...) ומקללת בלי הפסקה), תדעו שזאת אני.

מקרה מעציב ומדאיג 3
רבים מכם לא שמו לב, ואף אמרו לעצמם שיש המון זמן עד הנקיון של פסח, אבל אני יודעת שזה לא נכון, פסח זה כבר פה, זאת אומרת, הוא פה אם יש לך בערך 20 דקות ביום (במקרה הטוב)  להקדיש לסיפור הזה וגם המון בלאגן וזבל בבית.  הקיצר, גמרתי לסדר את החדר של הבנים, הוצאתי 7 שקיות זבל ענקיות מפוצצות בגדים שקטנים עליהם וצעצועים שבורים (או גזורים) ובאופן בלתי ברור לי לחלוטין, החדר נראה לגמרי אותו דבר.
איך זה יכול להיות?

תוכים 1
אני: "די, נמאס לי מהתוכים החמורים האלה, תראה כמה לכלוך הם עושים..."
הבן הגדול שלי: "אמא, איך את יכולה לקרוא לחיה אחת בשם של חיה אחרת? ועוד כזאת שיותר חכמה ממנה?"
צודק, טרם מצאתי קללה חדשה (בעיקר כי המילה "חמור" כל כך חביבה עליי ואני מרבה להשתמש בה)

תוכים (חמורים) 2
קיים סיכוי כי התוכית החמודה והעדינה שלנו היא בעצם זכר. היא לא ממושמעת, לא באה כשקוראים לה, עושה המון המון רעש ומפזרת פירורים מהאוכל שלה בכל פינה  (כל הזכרים בבית מתנהגים ככה).

יום האהבה
בבוקר יום האהבה אני מעירה את בעלי ומודיעה לו שזה יום האהבה, במקרים כאלה לרוב בעלי מסתובב לצד שני וממשיך לישון, הפעם הוא אומר לי: "אז מה את רוצה ליום האהבה?"
"מה?" אני אומרת לו בבלבול מופתעת מזה שהוא ממש הקשיב לי, "אה, אני רוצה...אה...רוצה לב משוקולד" אני עונה תשובה טיפשית לחלוטין (בגלל גורם ההפתעה, אם הייתי חושבת על זה כראוי בחיים לא הייתי מבקשת דבר כל כך טיפשי) ומדמיינת בעיני רוחי איזה לב ענקי משוקולד עם כיתוב "לאהובתי".
כמובן שביום האהבה (הוא יום שישי) אנו חוגגים בקניות בסופר ואחר כך קונים מנורה למקרר במקום זאת שנשרפה (רומנטיים זה אנחנו) ומסיימים בחנות של הפיצוחים.

אז מסתבר שבעלי לא שכח את הלב, וכשהיינו בחנות של הפיצוחים היו שם לבבות עטופים פצפונים שקונים במשקל, ומאחר וביקשתי "לב" (ביחיד, כאמור, ולא ביחידות של קילו...) הוא קנה לי לב זערורי עטוף בעטיפה אדומה, הצליח להחביא את זה ממני (לא, באמת, ממש בעיה, בקושי הצלחתי לראות את הלב הזה גם אחר כך) וכשישבנו באוטו הוא אמר לי (כמו שתמיד הוא אומר לילדים*): "מה זה, מה יש לך באוזן?" ואז בתנועות של קוסם שלף מתוך האוזן את הלב הקטן, הגיש לי אותו באהבה ואמר לי: "אכלת לי את הלב".
כשהתלוננתי על גודלו של הלב, בעלי טען שזה בגלל שהאוזן שלי קטנה וזה מה שהצליח לצאת משם.
אני חושבת שזאת פעם יחידה בחיים שהצטערתי שיש לי אזניים ממש קטנות.

* ולמה הכוכבית אתם שואלים? כי כשהבן הגדול היה קטן, בעלי כל הזמן "שלף לו דברים מהאוזן" לשמחת כולם, ואז, הילד איבד את משחק הגיים-בוי שלו והפכנו את כל הבית ולא הצלחנו למצוא אותו ואחרי שהתייאשנו לגמרי הוא אמר לבעלי: "אז מה הבעיה, תוציא לי מהאוזן" ומאז הפסקנו עם זה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לבן דוד שלי (שאף קורא בבלוג, מסתבר) נולד תינוק קטן ומתוק
הכנתי לו את הארנב-שמיכה הזה וצילמתי בשלל פוזות מחמיאות (יותר ופחות).
שיהיה המון מזל טוב



ותודה שהייתם פה
באהבה
מקופלת