יום חמישי, 25 בפברואר 2016

איך נהייתי זקנה

לא כתבתי הרבה זמן
הסיבה שלא כתבתי היא פשוט שהזדקנתי
זה לא שממש הרגשתי איך זה קורה לי
הילדים שלי (2 הגדולים בעיקר) התעקשו לומר לי שנהייתי זקנה ולהבהיר לי את הדגשים.
אז הנה הם לעיונכם ולבדיקה עצמית:

1. אחיזת הפלאפון. זה יישמע לכם מוזר, אבל לפני שבוע הבן הגדול שלי ביקש ממני לבדוק משהו בפלאפון (אם אפשר להזמין באינטרנט משחק מחשב, כאילו הוא לא מתגייס עוד מעט, אבל לא חשוב), ואז הוא אמר לי: "יואו, אמא, את כזאת זקנה, כמה זמן לוקח לך לבדוק, את אפילו מקלידה כמו זקנה, עם אצבע אחת..." (המאגניבים נוהגים לאחוז את הפלאפון בשתי ידיים ולהקליד עם האגודלים במהירות שיא, בטח לא באצבע אחת).

2. האם אתם מתעקשים לפגוש אנשים ולשאול אותם "מה ניש?" או למרבה הזוועה לשאול אותם "מה קו(רה)?" או אפילו להמציא בעצמכם את המושג "מה ח(דש)"?  אם לא עשיתם זאת עד כה, המנעו מכך. זה לא לעניין, בטח לא כשהילדה נכנסת לאוטו עם החברות שלה....

3. האם אתם בפייסבוק? אם כן,  הלך עליכם...אתם סתם זקנים. אם אתם קוראים לפייסבוק פייס, או פייסוש (כמוני) אתם זקנים בהכחשה. אם הייתם צעירים הייתם בסנאפצ'אט, שם נמצאים כל המאגניבים, ואל תתבלבלו כמוני ותקראו לזה סנאפשוט, תאמינו לי, זה לא כדאי. (לא, לא הבנתי בדיוק מה זה או איך אפילו קוראים לזה, אבל הבת שלי מגלגלת עיניים בעייפות כל פעם שאני שואלת אותה....).

4.תנומת אחה"צ קלה - בשעות אחר הצהריים, אחרי שאני מחזירה את הקטן מהגן ואח שלו שמעליו כבר אכל את השניצלון התעשייתי שלו (זה הדבר היחיד שהילד הזה אוכל) אני מרשה לעצמי לשכב ולנחור קצת על הספה בזמן שילדיי הקטנים צורחים אחד על השני: "אמא אמרה שעכשיו תורי על המחשב" (לא, היא לא אמרה).
ואז, כמו שהבן הגדול שלי טוען, כשאני מתעוררת, אני צריכה לשבת פרק זמן ממש ארוך על הספה בסלון עם כוס הקפה בידי ולבהות בעיניים גדולות (אפילו זכיתי לראות את ההמחשה שהוא עשה) בבוב ספוג (תמיד יש בוב ספוג בטלויזיה והטלויזיה לנצח תהיה על הערוץ הזה). לטענותיהם במשך פרק הזמן הזה אני מגיבה במילה אחת בלבד ובצורה נהמה (המילה היא "מה"). אני לא ממש מעמידה את הסעיף הזה כמבחן זיקנה מאחר ורק אתמול נודע לי שזאת התנהגות זקנה על גבול התמוהה, לפני כן סתם חשבתי שאני עייפה.

5. תכונה נוספת ההופכת אותי לזקנה היא נטייה לחטט ולשאול שאלות מקיפות בכל פעם שאחד הילדים שלי חוזר מחבר. "אז איך הבית שלו? נקי? מסודר? אכלת שם? מה אכלת? זה אוכל מבושל שההורים שלו הכינו? או קנוי?. כמובן שכל תשובה שמוציאה אותי בעמדת עליונות כאמא המושלמת ממלאה אותי שמחה עצומה.
מסתבר שהילדים שלי עלו על הנקודה הזאת, ועכשיו כשהם חוזרים הביתה מחבר הם אומרים לי: "אמא, אל תשאלי, בקושי הצלחנו לפלס את הדרך לחדר שלו מרוב הבלאגן, וכל החדר שלו אבק, את מתה, אחר כך אכלנו אוכל ישן שרוף ודוחה שהיה להם בבית ,"קנוי?" אני שואלת (בכל זאת חשוב לי לדעת אם ההורים שלו טרחו והכינו או קנו), "בטח שקנוי, ברור, אולי אפילו אסוף מהזבל, אי אפשר לדעת" מגזימים הילדים רק בשביל לספק את נטיות הזיקנה החטטניות שלי.

6. זוכרים שפעם לימדתי אתכם שיש להגיד על מישהו שחצן שהוא "חש את עצמו?" (שזה ה"עף על עצמו" בגלגול הקודם? ואחר כך זה סתם ההתקצר ל "חש"?), אז תפסיקו עם זה, אם מישהו נראה לכם שחצן או משתחצן, אתם צריכים להסתכל עליו בזלזול תהומי, לגלגל עיניים ופשוט להגיד לו "תוותר". זהו, מילה אחת. הוא אמור לבד להסיק מזה הכל....כל תגובה חוץ מזאת תוציא אתכם, כאמור, זקנים.

7. גרנולה, שקדים, סיבים תזונתיים, אם אתם אוכלים משהו מזה, אתם זקנים.

ובאותו עניין, לפעמים, לטבע יש דרכים משלו לנקום באנשים צעירים שלועגים להוריהם הזקנים

זה התחיל בזה שהיתה בבית קופסה של חטיפי "נייצ'ר וואלי". מדובר בחטיפי גרנולה בטעמים שונים. בערך שנה שכבה קופסת החטיפים מיותמת ואף אחד לא הסתכל עליה בשל הצביון "הבריאותי" שהיא נושאת עמה. אחרי שנה לא היתה ברירה (היא עמדה לפוג תוקף) ואני נאלצתי, ללא שום פשרות, פשוט לאכול את כל הקופסה לבדי ובעצמי. זאת היתה משימה הרבה יותר פשוטה ממה שחשבתי (כי כמו שאומרים אצלי בבית "טעים החרא הזה" וזאת מחמאה עצומה, שתדעו לכם).

ואז הבת שלי הלכה לשיעור בלט (כן, אחרי כמה שנים שאסור היה להגיד בבלוג את המילה "בלט" אלא רק "מחול מודרני" או "ג'ז", מותר כבר להגיד בלט) שהיה ארוך מאוד ובסופו כל הבנות יצאו גוועות ברעב ורק לרקדנית אחת היה בתיק חטיף. ולא סתם חטיף אלא חטיף נייצ'ר וואלי.
כמובן שכולן קפצו עליה וכל אחת שברה לה חתיכה והבת שלי חזרה הביתה וביקשה (דרשה) שאקנה לה קופסה.
"מה קרה שפתאום את אוהבת את זה?" שאלתי אותה
"זה ממש טעים, תמיד חשבתי שזה אוכל מגעיל כזה של מבוגרות, כמו שאת תמיד אוכלת עם גרנולה וכל מני שקדים כאלה בריאותיים דוחים של מבוגרות אבל זה שונה, זה טעים".
אתם הבנתם את זה? מסתבר שיש אוכל של מבוגרות ואני עוד אוכלת אותו...

אז קניתי לבת שלי. וכל פעם שהיא אוכלת מזה אני אומרת לה: "מה, את אוכלת את זה? זה של מבוגרות...אויש, את כזאת זקנה".

אח, אני מתה על נקמות.

התכנון המקורי שלי היה להעלות עכשיו כל מיני סרוגונים חמודים שסרגתי ולכתוב לכם שבגלל שאני זקנה, סרגתי ממש מלא, אבל גם לא יצא לי בכלל לצלם את כל הסרוגונים שלי, וגם הסריגה היא היום בכלל לצעירים (או כמוני, צעירים ברוחם בלבד, וגם זה בספק...).
ולכן אני מעלה תמונות של מלא חותמות מגולפות שלי שהן צעירות לנצח.




















שיהיה לכם אחלה סופשבוע (אויש, אמרתי "אחלה", גם זה אסור, תגידו "סבבי")
אוהבת אתכם
דורית

יום ראשון, 29 בנובמבר 2015

סיפור אימה על הפלאפון של בן שמונה וקצת יצירות חדשות נחשפות

ברגע שבן שמונה עלה לכיתה ג', הוא דרש פלאפון.
אמנם כבר בכיתה א' היו ילדים עם פלאפון, אבל דחינו את הקץ כמה שיכלנו. (כי באמת, מה יש לילד בכיתה א' לקחת  פלאפון לבית ספר, ואז בהפסקה להחביא בכיס, כי אסור פלאפון בבית ספר, לרוץ איתו לשירותים ולהתקשר ולהתבכיין לאמא שלו על כל מיני דברים שבקושי הספיקו לקרות לו...באמת...).

אבל בכיתה ג' התחיל בן שמונה לחזור לבד הביתה (ועוד עם מפתח), ומי שחוזר לבד הביתה, מקבל פלאפון, ככה זה בחיים.

מיד דרש בן שמונה אייפון 6. "אין בעיה" אמרנו לו, "תקבל אייפון" ובאמת הוא קיבל את האייפון הישן של אבא שלו שהיה זרוק במגירה (ומספרו לא 6).

וככה הולך לו בן שמונה לבית הספר, עם הפלאפון, או לפחות אמור ללכת אבל בתשעים אחוז מהזמן הוא שוכח את הפלאפון בבית ואז כולם מתחילים לחפש את בן שמונה ולבדוק אם הוא בסדר והצליח להיכנס לבד הביתה עם המפתח (או איבד אותו) ואין שום אפשרות לברר את הפרטים האלה.

בזמן שבן שמונה לא שוכח את הפלאפון, הוא פשוט מאבד אותו בבית (ולא בבית הספר כי הפלאפון לא מגיע הרבה לבית הספר). וכמובן שמתחיל מסע חיפושים אחר הפלאפון של בן שמונה.

מסתבר (לפי גירסתו של בן שמונה) שהפלאפון לא הולך לאיבוד אלא נגנב.
"נכנס הביתה גנב" הוא אומר לי ברצינות גמורה "וגנב לי את הפלאפון".
אחרי חיפוש מדוקדק אני מוצאת את הפלאפון ושואלת את בן שמונה איך זה יכול להיות
"הגנב החזיר" אומר לי בן שמונה, "כנראה שהוא הרגיש רגשות אשמה והחזיר לי".
כן, לגמרי.
(לפני כמה ימים הבת שלי שכחה את הדלת של המקרר פתוחה והלכה לישון, התברר שזה לא היא אלא הגנב, שוב, הגיוני)

אבל בזה לא נגמרות הבעיות עם הפלאפון של בן שמונה, הן רק מתחילות
מסתבר שילדים מהכיתה פתחו קבוצת ווטצאפ כיתתית.
מיד כל האמהות עשו שיחה בהולה בקבוצת הווצאפ של האמהות כדי לדון האם זה בסדר והאם להרשות לילדים.
קבוצת האמהות של כיתה ג' היא הקבוצה הפעילה ביותר שיש לי ורק בדיון הזה היו 9,000 הודעות חופרות, כי על כל מילה שאמא אחת אומרת, עוד שלושים אמהות עושות לה "לייק" (ולפעמים סתם שולחות איזה פרח או חיה שלא קשורות לנושא).

לאחר דיונים ארוכים וסוערים האמהות אמרו שצריך לעשות מעקב אחרי מה שהילדים מעלים בקבוצה ולשמור על רמה נאותה של תכנים.
לי כל הסיפור הזה נראה קשקוש מוחלט ונמנעתי מלעשות "לייק" על ההחלטה (כי אמרתי לעצמי שמה ילדים בני שמונה כבר יכתבו בקבוצה שלהם).

ועכשיו כולכם מצקצקים בלשונכם ואומרים שטעיתי ושילדים יכולים לעשות המון דברים לא ראויים בקבוצה. ואתם יודעים מה? אתם מה זה צודקים, ואני טעיתי, ובגדול (באמת, זאת פעם ראשונה שזה קורה לי, הרגשה מאוד מוזרה...לטעות....מזל שזה כל כך נדיר אצלי....).

הקיצר, הסיכום היה שכל יום איזה אמא אקראית פותחת לילד שלה את הפלאפון ועוברת על כל ההודעות. אני לא טרחתי בכלל לעשות את זה (בסדר, כבר דיברנו על כל העניין הזה של הטעות, לא צריך להמשיך לצקצק).

וככה עברו להם הימים והמון המון הודעות נכתבו בווצאפ של הילדים ואני לא טרחתי. אבל אמהות אחרות כן טרחו. טרחו ויגעו ובסוף מצאו.
ובערב גשום אחד גבירותי ורבותיי, הגיע הרגע שחיכיתם לו בסבלנות רבה ומצוקצקת כל כך, לקבוצת האמהות הגיעה הודעה בזו הלשון:

הפסקה  למוסיקה דרמטית ברקע

אמא של נעם:
"אני רוצה להודות לכל האמהות האמיצות שהעירו את תשומת ליבי לעניין, דיברתי היום עם נעם בעקבות ההודעה שהיא העלתה. רק אחרי שהבהרתי לנעם מה הפירוש של הדברים שהיא העלתה, היא מאוד נבהלה ואמרה לי שהיא בכלל לא ידעה מה זה אומר, ושהיא ממש ממש מצטערת ושזה משהו שהיא ראתה בתכנית בטלויזיה, אני מוסרת את התנצלותי הכנה, הדברים נאמרו מתוך בורות וגם נעם מאוד מאוד מצטערת. בינתיים נאסר עליה להשתתף בכל קבוצת ווצאפ שהיא. מחר תערוך המורה שיחה בכיתה בנושא. שיהיה לכולנו ערב טוב".

הא, תדהמה, בהיתי מספר רגעים בהודעה הדרמטית ואז טסתי לחפש את הפלאפון (האבוד/גנוב תמידית) של בן שמונה.
(הודעות מן הסוג הזה שנואות עליי ביותר, ראבאק, תגידי  מה הילדה אמרה...)

ואחרי חיפוש קדחתני ברחבי הבית מצאתי את הפלאפון של בן שמונה והייתי צריכה לעבור על מאות הודעות מטופשות שהילדים כתבו וברובן הן היו מילדה בשם דנה שכתבה: "נו, תעשו אותי כבר המנהלת של הקבוצה", ועוד כמה עשרות הודעות קוליות שבהן דנה אמרה: "נו, תעשו אותי כבר המנהלת של הקבוצה" עד שהגעתי להודעה החשודה.

אתנחתא דרמטית, עוד מוסיקה מפחידה ברקע...

בהודעה קולית אחת (בין מליון הודעות קוליות) אמרה נעם: "אני רוצה לעשות סקס עם בן"

צקצוק תדהמה עצום (שלי, לגמרי שלי), קצת השתנקות, רגשות אשם , גל גדול של חרטה על זה שבכלל הרשיתי לבן שמונה פלאפון, ולא עברתי על ההודעות...אפילו הקוליות...אפילו שזה לוקח שנתיים לעבור על הכל...וגם ריספקט לאמהות שטרחו והאזינו לכל ההודעות שהילדים העלו.

ואז חזרתי לקרוא בקבוצת האמהות. בזמן הזה חיכו לי כבר איזה 13000 הודעות שהתחילו ב: "כל הכבוד לאמא של נעם על האומץ לכתוב את ההודעה הזאת" ולאט לאט הלכו והתחלפו בהודעות מסוג: "עם כל הכבוד לאמא של נעם על ההודעה, לא מספיק לבדוק מה הילדה מעלה בווצאפ אלא להקפיד על התכנים שהיא רואה בטלויזיה".


הנחמה היחידה שהיתה לי מכל הסיפור הזה היא שבן שמונה בכלל לא ראה/שמע/קרא את ההודעות האלה (יען כי לא היה לו מושג איפה הפלאפון).
ולמחרת עשתה המורה שיחה לילדים בכיתה והם דיברו על "תכנים לא ראויים" ובן שמונה בכלל לא ידע מה היה בהודעה הזאת ואמר שהשיחה בכיתה היתה כי מישהו קילל (אתם רואים? זה שהילד שלכם חתיכת חללית יכול להיות כל כך יעיל לפעמים).

ומאז אין לי ברירה אלא לקחת לבן שמונה את הפלאפון, ולטרוח, ולעבור על כל ההודעות שלו (ולא, דנה מעולם לא הפכה מנהלת), ולבדוק שאין לו קבוצות של ילדים מלבד הקבוצה הרשמית של הכיתה וגם לשמוח קצת על זה שבן שמונה שוכח רוב הזמן את הפלאפון שלו....

ועכשיו תלכו, תתלשו לילדים שלכם את הפלאפון מהיד (או תחפשו בכל הבית ובסוף תמצאו אותו במדפים של הנעליים) ותקראו שם הכל. אולי תופתעו קצת ואולי תצקצקו קצת לעצמכם.

דרך אגב, אתמול בן חמש ביקש גם פלאפון...הא...

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

ולאחר שסיימנו עם סיפור האימה, נעבור לדברים הרבה הרבה יותר חביבים.

במשך כל הקיץ ישבתי וסרגתי (במזגן, לא לדאוג), סרגתי וסרגתי וסרגתי את כל החמודים האלה (וגם עוד כמה חברים שסירבו להצטלם יפה) ועכשיו כולם מחפשים בית.
כל הבובות הסרוגות מועמדות למכירה
אם זה מעניין אתכם, צרו איתי קשר באימייל שלי:
mekoopelet1@gmail.com

* עסקי החותמות מתנהלים כרגיל, פנו אלי להזמנת חותמת.


 





 
 

 




 



 
 
 
 שיהיה לכולנו שבוע מצויין
בהרבה אהבה
דורית

 

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

טיול לצפון איטליה וחותמות חדשות

רבים מכם שאלו את עצמם איפה הייתי ומה עשיתי
(טוב, אולי לא ממש רבים, אולי יותר אחדים...גם אחד זה טוב)

עוד לפני החופש הגדול (יימח שמו) הבנתי כי נמאס לי כבר מהחופשות המשפחתיות (היקרות להחריד) באילת והגיע הזמן לנסות משהו חדש עם הילדים.

אז ביררתי ובדקתי, השוויתי וחיפשתי והפור נפל על טיול (מאורגן למשפחות) לצפון איטליה (אגם גארדה)
מיד הודעתי לילדים וכולם שמחו מאוד (חוץ מבן שמונה שאמר לי: "אני בטוח שהמטוס יתרסק, לא נראה לי בכלל שזה רעיון טוב").
אחר כך כשהגענו לשדה התעופה וראיתי את מטוס הצעצוע הכחול של החברה האיטלקית נזכרתי בנבואת הזעם וחשבתי לעצמי שאולי בן שמונה צודק, וכשהפניתי את מבטי לכיוון תא הטייס וקלטתי שאחד הטייסים נראה בגיל של הבן הגדול שלי חשבתי שחבל שלא הקשבנו לו.
אבל בניגוד לנבואות הזעם (התמידיות) של בן שמונה, מטוס הצעצוע הכחול עשה עבודה נהדרת ואפילו נחת במועדו.

להפתעתנו באיטליה קיבלנו עונת מעבר אמיתית (לא כמו אצלנו שהשנה מחולקת ל"חם" ו "חם מאוד") עם ימים שמתחילים קריר ומתחממים, או שפתאום נהיה חורף ויורד מלא גשם, ולמחרת שוב חם מאוד.
 
התחלנו מטיול בוורונה היפה ושם כמובן ראינו את המרפסת של רומיאו ויוליה
המרפסת די קטנה ומעפנה ולעלות למעלה עולה כסף. צילמנו מלמטה.

למחרת הפלגנו קצת על האגם עצמו והגענו לשתי עיירות מקסימות. סרמיונה ולימונה שכולה בסימן לימונים. ברור שקנינו לימונצ'לו.

גולת הכותרת הייתה ביקור בפארק גארדה לנד, באמת, אחרי שנמצאים שם, אי אפשר לחזור לעולם יותר לסופרלנד.
רחובות על גבי רחובות מקושטים לכבוד ההלווין, מתקנים מהממים ומפחידים והמוני אנשים.
 
 
הכי מצחיק ששאלנו את עצמנו מה יש לעשות 9 שעות בפארק שעשועים ובסוף כשנגמר היום ממש הצטערנו (גם כי הפארק ענק וחלקים שלמים ממנו לא הספקנו).
 
 
 
 
 
כשמתעייפים ויושבים בצד לנוח, עוברת לה התזמורות ומנעימה למבלים את הזמן
 
כל אזור מעוצב לפי נושא. כך נראה למשל מסלול האבובים, ברוח המזרח הרחוק.
 
 
וביציאה מהפארק בסוף היום עומדות מלא מלא דמויות מחופשות כדי שנצטלם איתם (פה הם קצת מתקיפים לי את הילדה בעזרת דובונים)
 
 
 
 
אכלנו גם ארוחת ערב אמיתית של אבירים בטירה מימי הביניים



 
 
 
זה כמובן הרבה יותר מסתם ארוחת ערב, זאת הופעה שלמה שהקהל משתתף בה לגמרי. יושבים באצטדיון מקסים ולמטה מתחולל קרב אבירים שלם. הקהל מעודד את האביר שלו (לכל טריבונה אביר אישי) ובינתיים אוכלים מצלחות מתכת (ללא סכום, עם הידים) ולוגמים בירה כאוות נפשנו (כל דקה עוברים וממלאים לך את הכוס, בסוף כבר כיסיתי את הכוס עם היד כדי לא להתפדח לעיניי הילדים...)
 

כמובן שטיילנו גם בוונציה היפה, העמוסה המתפוררת והריחנית (כן, התעלות די מצחינות). אפילו שטנו בגונדולה ובזמן שהגונדולייר הסביר לנו תחת איזה גשר בדיוק אנחנו צריכים להתנשק ולבקש משאלה, הבנים שלי היו עסוקים בלכסח אחד את השני, מה שמראה לכם שבכל מקום בעולם אפשר לריב...




וכשאני עמדתי ליד אחד הדוכנים ובחרתי לי מסכות ונציאניות, הבת שלי בשתי דקות הצליחה לעשות לעצמה את הסלפי המקסים הזה...



עוד קצת תעלות




 
והגטו היהודי שכמעט ואין בו היום יהודים
 
 
וברור שמאכילים את היונים בכיכר סן מרקו
 
 
 
 
ולמחרת מטפסים גבוה גבוה להרי הדולומיטים


 
וקופאים מקור בנקודה כל כך גבוהה שהעננים נראים נמוכים מאי פעם


 
כל כך שלו ומקסים, ברור לנו שתוך דקה היינו יוצאים פה מדעתנו אם היינו חיים כאן.




ועוד קצת טיול במילנו ושופינג
וחזרנו הביתה
 
הגדולים מאוד נהנו
וכששאלנו את הבנים הקטנים איך היה הם אמרו: "לא היה כיף בכלל, במלון הטלויזיה כל הזמן הייתה באיטלקית ולא יכלנו לשחק במחשב במיינקראפט בכלל ולא היה לנו את המשחק האלים*"
 
שווה לגמרי לקחת ילדים לחו"ל

*המשחק האלים דורש הסבר:
כנראה שמדובר באיזה שהוא משחק שמורכב כולו מיריות וצלפים ("ניטרול" בשפה של היום...)שהבן הגדול שלי שיחק והקטנים לא יכלו להרגע עד ששיכנעו אותו להתקין להם את המשחק במחשב. בכל פעם שהייתי עולה לקומה למעלה, הייתי רואה את בן שמונה מעביר את המסך למסך שחור ומסתכל עלי בחיוך ממזרי. "איזה חמוד" הייתי אומרת לעצמי, "איך הוא מחייך בכל פעם שהוא רואה את אמא, ועוד מפסיק את המחשב שלו רק בשביל לחייך אליי".
ככה בערך שבועיים עד שהבת שלי תפסה אותי איזה יום ואמרה לי: "אמא, לא אכפת לך שהם משחקים במשחק האלים? כל פעם שאת עולה הם מהר מעבירים מסך" (טמבלית שכמותי, ואני עוד נהניתי מהחיוכים...). ואז בדקנו את המשחק וראינו שהוא אלים באופן נסבל וגם הילדים מתים עליו ולכן הוא נשאר. בן שמונה משחק ובן חמש מסתכל ומייעץ.
אתמול בן שמונה העדיף לשכב במיטה ולקרוא ספר (!!!) במקום לשחק במשחק האלים מה שהטריף לחלוטין את אח שלו.
"אז לך תשחק לבד" ייעצתי לו.
"אני לא יכול" אמר לי בן חמש, "זה לא לגיל שלי".
ואחרי בערך שעתיים שהוא טחן לי את המוח נאלצתי לשלוף את אח שלו מהמיטה, להצעיד אותו למחשב ולהכריח אותו לשחק במשחק האלים.
חינוך זה חינוך אצלנו בבית.
 

מזמן לא העליתי חותמות חדשות, אבל גילפתי די הרבה
אז הנה מקבץ קטן









 





 
 

 

בהמון אהבה
ובתקווה לימים רגועים ושקטים (וחורפיים, אם אפשר)
דורית