יום חמישי, 19 ביוני 2014

טרום חופש גדול

זוכרים שסיפרתי לכם בפוסט הקודם איך חגגתי יום הולדת לתלמיד כיתה א' הצעיר? ואיך הוא בכה בסופו? אז ליום ההולדת ההוא הכנתי עוגת שוקולד ענקית, ואחר כך חגגנו במשפחה וגם שם הכנתי עוגת שוקולד, ואחותי (וילדתה הצעירה שהיא בכלל גננת בהתהוות, או מנכלית של תאגיד ענק בהתהוות) הכינו לו עוד עוגה וגם מלא הפעלות ומתנות, וחגגנו גם בצד השני של המשפחה והיו לו איזה שמונה ימי הולדת וכל זה היה בחודש מאי שבסופו נשמתי לרווחה שסוף סוף זה נגמר.

זהו, שזה לא נגמר, כי לפני כמה ימים התקשרה המורה ומיד אמרה לי:-"לא, לא, הכל בסדר, אל תיבהלי, הפעם הוא לא הרביץ בכיתה וגם לא זרק מלפפונים על ילד אחר (שזאת התקרית האחרונה שהיתה לו..והוא בכלל לא לוקח מלפפונים לבית הספר... מה שאומר שהוא השאיל מחבר מלפפונים כדי לזרוק על ילד אחר... כשרוני...), אני מבינה שילדי חודש מאי עוד לא חגגו, והוא ביניהם ואנחנו חוגגים השבוע"-, ובמקום להגיד לה שיום ההולדת היה לפני חודש שלם, שכבר חגגנו שמונה פעמים ועשינו יום הולדת לכיתה אחר הצהריים, ואם אני רואה עוד עוגת שוקולד אני מתה במקום, אמרתי לה (בהיסוס):"מה זה כולל"?
 אז זה כלל עוגה, ממתקים, ברכה לילד, ומתנה לכיתה.

הבעיה עם עוגות יום ההולדת היא שהן לעולם לא מצליחות. במשך שנה את יכולה לאפות עוגה בכל יום שישי, לצלוח את עוגות השמרים המותפחות, להתקדם לפוקאצ'ות ואפילו לחמניות, אבל ביום ההולדת, בבואך לאפות את עוגת השוקולד המסורתית, משהו נוראי יקרה לה, רק בגלל שהיא יודעת שהיא עוגת יום הולדת ולא עוגה רגילה.
ולכן גם העוגה הזאת שהיתה מיועדת לכיתה, תפחה באופן מוגזם במרכזה בעוד השוליים בקושי הצליחו לעלות.
כך יצא שאפיתי ליום ההולדת עוגה בצורת הר ממש ממש תלול (ילדים תמיד רוצים ליום ההולדת עוגה בצורה, לא?)

מזל שאני אמא יצירתית (ונואשת), מיד כשהעוגה התקררה פירקתי אותה מהתבנית, הפכתי אותה ודחסתי אותה בחזרה לתבנית, היא יצאה ישרה כמו פלס... רק בחיתוך אפשר היה לראות שמלמטה יש הרבה אויר, אבל באמת, מי מסתכל על הלמטה שלה?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אחר הצהריים אני צריכה ללכת (כרגיל) לדואר.
קטנצ'יק מתעקש להתלוות אלי אחרי שבעצם העביר את השעות האחרונות בהתכסחויות אין סופיות עם אחיו.
"אמא, נכון רק אני בא? נכון הוא (אחיו) לא בא מי הוא קקי?"
אני: "אוי ואבוי, איך אתה מדבר? לא אומרים "מי הוא קקי", אומרים: "הוא לא בא כי הוא קקי", מה זה התחביר הנוראי הזה?"

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

גם במדורה של ל"ג בעומר בעלי לא היה (ה"גם" הזה בא להעיד על כל המסיבות בגן השנה ועל מדורת בית הספר ועל כל האירועים בסימן חברות/ידידות/הכרת האחר  שגם בהם הוא לא היה וכולם כתובים ומפורטים בפנקס הקטן השחור שמתוייק בראש שלי).
בסוף המדורה נשאר מלא מלא אוכל (מפתיע ממש, בהתחשב בכמויות הכיבוד האינסופיות שההורים מתבקשים להביא...) ולכן הוחלט על ידי הועד שאחד ההורים (שזה אני) ייקח את כל האוכל ויביא אותו למחרת לבית הספר.

למחרת בעלי שאחראי על פיזור הילדים בבקרים הביא את השקיות.
מיד קפצו עליו כל המורות והסייעות וכל הצוות החינוכי ובמשך דקות ארוכות הודו לו על כך שהוא דאג כל כך לילדים וחשב עליהם וטרח והביא את כל האוכל והשתיה וכמה שזה יפה מצידו ואיזה אבא משקיען הוא....ררר...
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אני מקפיצה את התלמיד הצעיר לחבר שלו.
בדרך הוא נזכר איך היה לו חבר הכי טוב בגן ואיך הם היו חברים כמה שנים עד שבתחילת השנה החבר הרביץ לו ומאז הם כבר לא חברים טובים כי "מי שמרביץ לא יכול להיות חבר, נכון אמא?"

"אתה יודע שזה לא הוא שהרביץ" אני אומרת לו בתוכחה, "אתה כיסחת אותו והוא נעלב והלך הבייתה ומאז אתם לא חברים" אני מזכירה לתלמיד את העובדות המצערות.

התלמיד לא מאבד את העשתונות ועונה לי באושר: "בגלל זה אני לא חבר שלו יותר, כי אני מרביץ ומי שמרביץ לא חבר...".

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___
קשה להיות תלמיד:
זוכרים שכתבתי בפוסט הקודם שהגשתי עבודת שורשים? אז השבוע המורה קלטה פתאום את הבת שלי במסדרון ואמרה לה: "את!!! לא הגשת לי עבודת שורשים, תביאי אותה מחר!!"
הא, אחרי שהיינו הראשונים שהגישו...והמורה עצמה הביאה את כל העבודות (כולל שלנו ששוקלת טונה כי היא באלבום עץ ענקי ומעוצב)  מהחדר שלה לטקס השורשים שנערך בבית הספר.
אכן...דברים תמוהים קורים בבית הספר...
קשה להיות מורה 1:
המורה ללשון בכיתה של הבת שלי מודיעה לכיתה בחגיגיות כי היא ביקשה מהמנהלת להמשיך וללמד אותם לשון גם בשנה הבאה.
הילדים בכיתה אומרים לה: "לא, למה ביקשת? למה? לכי תבקשי לשנות..."
קשה להיות מורה 2:
המורה לאנגלית בכיתה של הבת שלי מחליט לעשות להם שיעור כיף לסוף השנה, הוא מבקש מהם להביא סרט ופופקורן לכיתה. הילדים מביאים את הסרט הלא ראוי "מגודלים 2" (אחרי שהתלבטו קשות בינו ובין סרט אימה), באחד הקטעים הלא ראויים המורה עוצר את הסרט ואומר לילדים: "לא, אני לא יכול להקרין לכם את זה, לא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו את זה..."
הילדים: "לא, תחזיר את הסרט, גם לא היינו רוצים להיות הילדים שלך...תחזיר.."
המורה שם להם סרט אחר.
"איזה סרט הוא שם?" אני מתעניינת בסקרנות
"לא יודעת, איזה סרט של דיסני (את המילה "דיסני" היא אומרת בבוז מופגן) משהו עם פין  בסוף...משעמם תחת..." עונה הבת שלי.
"הקלברי פין?" אני שואלת
"כן..זה..." עונה הבת שלי, "משעמם תחת*..."

* מסתבר שאין מילה בעולם שאי אפשר להוסיף אחריה את המילה החינוכית "תחת", לפחות לפי הסלנג של ילדים בכיתה ז'.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

הבן הגדול שלי קיבל תעודת הצטיינות בבית הספר (הוא לא מחונן! אני מדגישה את זה לאור הפוסט הקודם שכתבתי..הוא עבד ממש ממש קשה בשביל התעודה הזאת... אם הייתי כמו כל שאר האמהות, הייתי פשוט אומרת לכם: "כן, הוא קיבל תעודת הצטיינות, כל היום הוא יושב על המחשב ועושה פיו פיו ובסוף נתנו לו תעודה ומדליה ותואר של כבוד והקפיצו אותו ישר לאוניברסיטה כי הוא מחונן..")

הבת שלי (בחשדנות): "על מה הוא קיבל את התעודה?"
אני: "על הישגים אישיים, הוא עשה מסלול מאוד ניכר של שיפור ציונים, השתתפות בכיתה, מחויבות אישית, ומאמץ כללי" (את המילים "מאמץ כללי" אני כבר אומרת בהדגשה ותוכחה)

הבת שלי (אני ממש רואה את הגלגלים בראש שלה מסתובבים): "סבבה, שנה הבאה גם אני מביאה כזאת תעודה, זה ממש פשוט, בתחילת השנה אני מביאה רק אפסים במבחנים, משחקת בפלאפון חצי שיעור ונרדמת בכיתה...ככה איזה חצי שנה של סתלבט, לקראת אמצע השנה אני מוציאה ציונים כאלה של 40-50, לא יותר, ורק בסוף השנה אני מרימה קצת את היד בכיתה ומביאה כמה מאיות. ישר נותנים גם לי תעודה כזאת...קלי קלות....אני כבר מחכה לתחילת שנת הלימודים...

ועל זה אני רק יכולה להגיד: "מבאס תחת".

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

לאחרונה התחלתי להכין שעוני קוקיה עשויים מלבד.
את האחרון הכנתי לעצמי והוא תלוי בבית לשמחתי הרבה (כרגיל, העבודות שלי מעניינות את עצמי בלבד, האחרים אפילו לא רואים את זה..)












שיהיה לנו סוף שבוע מוצלח
קצת קשה לי לסיים את הפוסט הזה בנימה שמחה כרגיל, בכל ערב כשאני עוברת בין המיטות של ילדיי ובודקת שהכל בסדר איתם, אני לא יכולה שלא לחשוב על שלושת האמהות האמיצות שמחכות לבנים שלהן.
הלוואי והפוסט הבא יסתיים אחרת

באהבה,
מקופלת.


 

יום רביעי, 21 במאי 2014

איך זה?

  • איך זה שפעם אחרונה שכתבתי בבלוג היתה בפורים? (אבל זה מרגיש כאילו כתבתי לפני שתי דקות?)

  • איך זה שאני עושה יום הולדת לתלמיד כיתה א' שלי (ביחד עם חברו הטוב) ואנחנו (האמהות) משקיעות במפעיל ואוכל והפתעות ובסוף יום ההולדת הילד שלי יושב ובוכה כמו תינוק כי נקרע לו  הדביקי? *

*דביקי - מן גומי איכסה דביק כזה בצורת כף יד או חיה שילדים משחקים איתו שניה אחת ואז משלשלים אותו בהיסח הדעת לכיס המעיל של אמא ושנה אחר כך כשהיא לובשת את המעיל, היא מכניסה את היד לכיס ומיד פורצת בצווחות (זה נשאר דביק גם אחרי שנה ומרגיש כמו משהו חי...).

  • איך זה שבכל ההכנות ליום ההולדת ולאחר שכבר עשינו חלוקת עבודה מסודרת בין האמהות, אמא של החבר מתקשרת כל יום ואומרת לי: "תשמעי, ביררתי על הפיצה/הפתעות/טרופיות/עוגה, צריך מחר להתקשר ו*"לסגור את הפרטים", אכפת לך לעשות את זה?"
*"לסגור את הפרטים" זה מילה אחרת ל"לשלם".

  • איך זה שגם הקטנצ'יק חוגג יום הולדת 4 בגן עם עוד ילדה ואמא של הילדה מתקשרת ואומרת לי: "אכפת לך לקנות כבר את הציוד המשותף ואחר כך "נסגור את הפרטים"?

  • ואיך זה שאני מנסה לרשום את הילד לקייטנה עם חברו הטוב ואמא שלו אומרת לי: "אז תבררי לנו את כל הפרטים ונסגור ביחד?" (למה אני? טוב, זה בגלל שלא נעים לי להגיד לה שתברר בעצמה את כל הפרטים ונסגור ביחד...בעלי טוען שזה בגלל שכתוב לי FUCK ME על המצח ושאני צריכה ללמוד להיות יותר אסרטיבית).
  • איך זה שכל אמא שאת מדברת איתה, אם בגן המשחקים או בשטח בית הספר או אפילו בביתך הפרטי, מספרת לך שהילד שלה מחונן אבל היא לא רצתה לשים אותו בכיתת מחוננים ולכן הוא בכיתה רגילה?
ואז אני הולכת לאסיפת הורים של הילדה ומסתבר שגם הבת של המורה מחוננת?
וגם כל האמהות שמחכות בחוץ מספרות לך שהילדים מחוננים, וחברות שלי בעבודה מספרות שהנכדים שלהן מחוננים ובא לי כבר לסתום את האוזניים ולצרוח....

וקצת בהיסח הדעת אני שואלת את אחת האמהות באיזה חוגים הילדים שלה (שזאת טעות, לעולם אל תשאלו את השאלה הזאת...) והיא שולפת את הפלאפון שלה ומכריחה אותי  לצפות רבע שעה בסרטונים של הילד שלה עושה קיקבוקסינג/ג'ודו/בלט/ווטאבר.... וזה כל כך משעמם (לתשומת לבכם, כל ההורים שמראים תמונות של הילדים שלהם, במיוחד כשהילד באותו הזמן עומד ממש לצידנו ומנג'ס ואני יכולה לראות אותו בגודל מלא...זה משעמם מוות)
ותמיד בא לי לצלם את תלמיד כיתה א' שלי שמשחק מתחילת השנה כדורגל וחוץ ממראה של כדורגלן חתיך (וגם אוצר מילים די נרחב  בקללות) אין לו ממש כשרון בתחום (למרות שהוא התעקש ללכת לחוג הזה)  ורוב הזמן הוא מסתובב בחולמנות באזור השער או עומד ומקשקש עם חבר שלו (עוד עילוי בכדורגל) בזמן שהכדורים שורקים מעל ראשיהם... ואז להכריח את האמהות האחרות לצפות בסרטונים האלה...

  • איך זה שכשאני פוגשת את מאמן הכדורגל של הילד, ושואלת אותו איך הילד בחוג, הוא תמיד מסתכל עליי באי נוחות מאוד גדולה, קצת מעביר משקל מרגל לרגל ואז אומר לי בהיסוס: "משתפר"...

  • איך זה שעוד שתי דקות החופש הגדול?

  • איך זה שכל הזמן אני אומרת לילדים שלי שלא הורגים סתם חיות? גם אם הן קטנות? (רק יתושים וכינים) וכשאני באה לקחת את הקטנצ'יק מהגן, אני מגלה ילד אחד עומד עם חיפושית ביד, קטנצ'יק עומד לידו עם חופן עפר וילד שלישי עומד עם כוס מים וכולם נראים אשמים בטירוף?

  • איך זה ששוב הגיע ל"ג בעומר ונחשו מה אני צריכה להביא? (נכון, עוגת שוקולד פרווה...שזה עדיף על שנה שעברה שהייתי צריכה להביא עוגת שוקולד פרווה בלי גלוטן...) ,וקטנצ'יק בכלל רוצה שלל"ג בעומר יהיה לו "עץ וקשת" (שזה כמובן חץ וקשת).

  • איך זה שאף אחד מבני משפחתי לא מוכן לשחק איתי יותר טאקי או באולינג?
טוב, האמת שאני יודעת את התשובה על זה... כי כשאני משחקת איתם, אני שוכחת שהם הילדים שלי, או בעלי ולנגד עיניי עומדת מטרה אחת בלבד, להביס אותם (בעיקר את בעלי, שזה האושר שלי בחיים, לנצח אותו, ואז להזכיר לו איך ניצחתי אותו וכמה היה כיף באותו יום...).

  • איך זה שקייטנה לילד (אחד) עולה 3000 ש"ח? (או 2000 ש"ח אבל רק עד השעה 13:00)?

  • איך זה שכל פעם שאני אומרת לבת שלי שאני צריכה לקנות איזה משהו (סתם, אפילו נגיד...חלב...), היא אומרת לי: "אמא, אין לי טייטצים, אני חייבת חדשים...(או גופיות, או גוזיות, או מכנסונים, או ווטאבר... היא צריכה את זה...)"

  • איך זה שתלמיד כיתה א' הצעיר ביקש ממני ללמד אותו לדבר בשפת הסימנים? אני חשבתי לתומי שזה בגלל שהוא רוצה לתקשר עם ילדים חירשים, או משהו שהוא למד בבית ספר, אבל מסתבר שהתלמיד מודאג מאוד מאוד מן האפשרות שיהפוך בעצמו לחירש ולכן כל ערב הסברתי לו שלא מתחרשים סתם פתאום, שזה דבר ממש נדיר, שהוא בסדר גמור ואין לו מה לדאוג (ככה ערב ערב בחודש האחרון)  ואז דקה אחרי שהוא נרגע מכל נושא החירשות וחשבתי ששמנו את זה כבר אחרינו, הוא אמר לי: "אמא, ומה יהיה אם אני אהיה עיוור?"

  • איך זה שסביב שולחן האוכל בבית יצא ששני הקטנים יושבים זה לצד זה? (ואיך זה שאין אף אחד אחר שמוכן לשבת ביניהם?... ולפעמים גם לא לידם?...)

  • איך זה שהגשתי עכשיו עבודת שורשים בפעם השלישית בחיי? (כן, סיימתי את העבודה של הבת שלי, וקישטתי ואז הגשתי אותה בעצמי, כי בין כה לבת שלי לא היה חלק בזה בכלל..יצא שהגשתי פעם ראשונה עבור עצמי בגיל 12, פעם עבור הבן שלי ועכשיו עבור הבת שלי, למרות שאני צופה עוד שתי הגשות בעוד מספר שנים).
 נזכרתי שבעצם את עבודת השורשים הראשונה לא אני הכנתי, אלא אמא שלי שישבה וכתבה את כולה בכתב ידה (זה מאז ומעולם היה עונש של ההורים, מסתבר), אז הגשתי רק פעמיים.... ובעבודת השורשים הנוכחית  בסעיף של "מקורות מידע" כתבתי שחלק מהמידע נלקח מעבודת השורשים המקורית שלי (זו שאמא שלי הגישה במקומי ושמרה עליה עד היום...טוב, זה היה קרוב לליבה אחרי שהיא ישבה וכתבה אותה...)

  • ואיך זה שאיזה ילדה אחת בת 13 (בת של חברה) הולכת עם אמא שלה לרופאת שיניים והסייעת אומרת לה: "וואו, איזה ילדה יפה שאת, שתדעי לך שכשאני הייתי בגיל שלך, הייתי בדיוק כמוך, שטוחה, הציצים גדלו לי רק בכיתה י"א, אז אל תדאגי", והילדה הזאת (שבסה"כ לא הוציאה בעצם אף מילה מרגע שהגיעה למקום ועד שהלכה) לא יודעת מה יותר גרוע, מה שרופאת השיניים עושה לה או מה שהסייעת אמרה לה.


כל כך הרבה שאלות ואין עליהן תשובה....


♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

כל כך הרבה זמן לא ראיתם חותמות בכלל,
אז הנה כמה חותמות מהתקופה האחרונה,
חלק מהעיצובים שלי וחלק מהאנשים המקסימים שהזמינו אותן ממני

                          








ולסיום המלצה למוצר ממש ממש נחמד.
"לשחק בענן" - ערכה מתוקה להכנה עצמית של בובות גמדים.
בערכה יש את כל החומרים הנדרשים ודף הוראות מפורט של כל השלבים
מיד כשהבת שלי ראתה את הערכה היא החרימה אותה לעצמה
ואחרי פחות משעה היא כבר התגאתה לגמרי בבובה המתוקונת הזאת.
פעילות נהדרת לילדים (וגם להורים שלהם)




תודה שקראתם אותי
מקופלת









יום חמישי, 20 במרץ 2014

פורים



פורים היה ונגמר

תלמיד כיתה א' אחד התחפש לסופרמן, גר בתחפושת שלו 3 ימים ונפרד ממנה בצער רב (כי עוד רגע היא הייתה מתחילה לקבל חיים באופן עצמאי).
הקטנצ'יק התלבט קשות באיזה תחפושת הוא בוחר (באטמן או סרבל של קנגורו שאיתו הלך בשנה שעברה) ובסוף בחר בסרבל של הקנגורו.
"אתה לא רוצה להיות גיבור על?" אמרתי לו, "אתה בטוח שאתה רוצה ללכת עם הקנגורו? זה קצת של קטנים וחברים שלך יתחפשו לגיבורי על..."
"לא!!!!!!!!!!" ענה הקטנצ'יק.
וכך הוא הלך לגן, ומה קרה? הוא נכנס עם הסרבל שלו (ובתוך הכיס הקדמי של הקנגורו עוד היתה לו בובת קנגורו קטנה ותינוקית) ואז כל החברים שלו קפצו עליו עם החרבות שלהם בגלימות מתנפנפות ומיד הוא התחבא לי מבואס כולו מאחורי הרגליים.
כל כך קטע של "אמרתי לך".
גם הבת שלי שרצתה להתחפש לבקבוק קוקה קולה, ואז לסמיילי של פייסבוק, ואז לאייקון like של פייסבוק, ואז ל...(עוד עשרים רעיונות שכולם היו בלתי ניתנים לביצוע רגע האחרון) חוותה רגע קשה של "אמרתי לך" כשבסופו של דבר הלכה (בניגוד לעצת הוריה שאמרו לה שתשים על עצמה משהו מהמגוון שיש בבית ) עם בגדים רגילים ועל ראשה שתי אוזני נמר קטנות...שזה עוד טוב לעומת הבן הגדול שהלך ביום של חגיגות פורים ותחפושות עם חולצת בית ספר...
שזה כבר לא קטע של "אמרתי לך" אלא יותר קטע של "מה הבעיה שלך?"

בבית שלי גרים אנשים ממש מוזרים...

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בפעם הראשונה בחיי, הצטערתי שלא עשיתי חיסון שפעת
זוכרים שהייתי חולה במלון? אז לפני שבועיים חטפתי שוב שפעת, כאילו לא הייתי כבר בסרט הזה...
מסתבר שלהיות חולה במלון היה עדיף מלהיות חולה בבית.

דבר ראשון, לילדים לא היה מה לאכול כשהם חזרו מבית הספר (ואז אמרתי לעצמי: "אם אני לוקחת אדויל, ואחר כך יושבת ליד הכיריים וזורקת כמה תפוחי אדמה לתבנית, מה כבר יכול להיות?" וזה באמת מה שעשיתי וזה לקח בסך הכל שעתיים של עמידה במטבח עם חום)
דבר שני, סל הכביסה התמלא וגלש לכל הכיוונים (ואז אמרתי לעצמי: אם אני לוקחת אדויל, זוחלת לאט לאט למעלה עד המכונה ואז יושבת לידה ומכניסה כביסה... מה כבר יכול להיות?" וזה באמת מה שעשיתי וכמעט נשארתי כבר לשכב ליד המכונה).
ודבר אחרון, אם אמא שוכבת בסלון חולה, זה יפה לנצל את ההזדמנות שהיא נרדמה ולהלביש לה על האצבעות בייגלה עגולים? ואז כשהיא מתעוררת (בסדר, וצוחקת מזה), זה יפה להגיד: "אני ליצן רפואי" וכל זה עוד מהבן הגדול ולא מהקטנים (כי הם לא ליצנים רפואיים).
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ושוב אנחנו בארוחת ערב אצל חמי וחמותי.
בעלי, שלא יכול לפספס אף כתבה בחדשות, עוצר את הממיר כדי שיוכל להמשיך לצפות אחרי האוכל.
 אחרי שחמותי ואני מסיימות לפנות את הכלים (בעלי יושב כמו קינג בכורסת הטלויזיה בסלון), יש פרסומות. בגלל שעצרנו קודם את הממיר, אפשר להריץ בכיף את הפרסומות.
חמי: "מה, מה עשית, איך עשית את זה?"
גיסי:" הוא עשה פאוז"
חמי: "מה עשית?, הולד? מה זה? זה הולד?"
אני (בנסיון כושל להתבדח) "הוא עשה פולד" -שזה שילוב של הולד ופאוז (אף אחד לא צוחק...)-
חמותי (שואלת בתדהמה עצומה את בעלי): "מה, תמיד אפשר להריץ ככה כשיש פרסומות בטלויזיה?"
אני מסתכלת על בעלי ורואה איך הוא נקרע בין הרצון להסביר לה איך עובד הממיר (משהו שייקח לפחות 10 דקות) לבין הרצון שלו להמשיך לראות חדשות (שהרי הוא עצר את הממיר בשביל לא להפסיד אף מילה) ובסוף הוא מיישיר מבט לטלויזיה, ואומר: "כן".
חמותי: "איזה יופי, אז עכשיו תמיד נוכל להריץ את הפרסומות, לא ידעתי שיש אפשרות כזאת..."
שתיקה בסלון, כולם מיישירים מבט אל הטלויזיה.
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

זוכרים שסיפרתי לכם על סיוטי הלילה שלי? ואיך בעלי ואני ניהלנו מן תחרות סיוטים והצלות? אז זה לא נגמר, זה החמיר, עכשיו אחת לכמה לילות יש לי סיוט, לרוב אני מנסה להדוף תוקף אלמוני כלשהו, ותמיד כמו שקורה בחלומות, אני מנסה לצעוק ויוצאת לי מהפה מן התנשפות כזאת, ואז אני מנסה להרים את היד ולדחוף אותו והיד שלי זזה במין סלואו מושן מרגיז כזה ובכל הזמן הזה אני שוכבת לא רגועה במיטה ועושה קולות מוזרים עד שבעלי מתעורר ומלטף לי את הגב ואומר לי: די, די, זה חלום..על מה חלמת?" ואני אומרת לו: "מישהו ניסה לתקוף אותי ונלחמתי בו" ובעלי אומר לי: "ואיך חשבת שתנצחי אותו בדיוק? בזה שתתנשפי עליו?" 
ולמחרת בעלי אומר לי: "אי אפשר לישון יותר בבית הזה... בשתיים בלילה הבן הגדול חזר מחבר ולא היה לו מפתח, בשלוש בלילה הקטן בכה כי הוא לא היה מכוסה ובארבע בבוקר את התחלת עם הסיוטים שלך..."

אם הוא ימשיך ככה אני אאלץ להתנשף עליו...

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

הבן הגדול שלי (שזכה לשם החיבה "גודזיל" לאחר שעבר את רובנו בגובהו) עוזר לפעמים להוציא את אחיו הקטן מהגן (התגברנו קצת על טראומת השארת הקטנצ'יק לבד בגן הציבורי), ותמיד כשהוא לוקח אותו מהגן, הוא מלביש לו את תיק הגן הקטן שלו על הגב, קושר מעליו את המעיל, משחיל את המטריה על צד אחד, מכניס את קופסת האוכל לתוך התיק ואת בקבוק המים לכיס השני, קושר את השקית עם כל היצירות שהוא הכין לאחת הכתפיות, וכך חוזר לו הקטנצ'יק עם כל הפק"ל על הגב, סמוק לחיים ומתנשף כמו כלבלב, ולידו צועד אחיו הגודזיל בידיים ריקות.
"למה? "אני אומרת לו, "למה אתה נותן לו לסחוב את כל הציוד שלו, זה כבד"
"שיתחשל" אומר הבן שלי, "הוא כזה תינוק, מה יש, שיסחוב קצת כמו גבר..."

אני חושבת שהקטנצ'יק מוכן כבר לטירונות.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___


לכבוד פורים הכנתי במו ידיי משלוח אחד ויחיד (כל השאר נקנו).
עטפתי קופסה מלבנית בנייר חום שגזרתי ממעטפות משרדיות רגילות, אני מאוד אוהבת להשתמש בנייר החום למראה בסגנון וינטג'.
קצת החתמתי והדבקתי שוליים מתחרה.


חתכתי דמויות נשים שהדפסתי קודם לכן במדפסת, את הליצנים אפשר למצוא באתר הזה (ובכלל, לאוהבי הוינטג' האתר הזה הוא גן עדן).
ואת שאר הנשים אפשר למצוא פה
הוספתי קישוטי תחרה ופרחים קטנים


 גולת הכותרת בעבודה הזאת הם ללא ספק הדפים המהממים של טווילינגן. הדפים האלה נתנו לי את הרעיון לכל העיצוב, ברגע שראיתי אותם ידעתי מה אני הולכת להכין. הם צבעוניים ויפים ומלאי השראה.

חתכתי מהם את הפרחים והדבקתי מאחורי הכיתוב וסביב הנשים











זהו, מתחילים להתארגן לקראת פסח
שיהיה לכולנו סוף שבוע מופלא
באהבה
מקופלת

יום שני, 17 בפברואר 2014

יום האהבה

נכה 1
ביום שישי אני מורידה את הילדים מול בית ספר
ברור שאין חניה ואני מתייעצת עם הילדים מה לעשות והאם לעמוד דקה אחת בחניית נכה
הילדים: "אמא, את לגמרי יכולה לעמוד בחניית נכה, את נכה טכנולוגית"

נכה 2
באותו יום אנחנו אצל חמי וחמותי.
חמותי מספרת לי במטבח בסודי סודות: "את יודעת שסבא אוהב כל מיני דברים חדשים, נכון? אז קניתי לו את האייפד החדש".
אני (קצת נעלבת מזה שלמישהו יש אייפד יותר חדש משלי):"אה יופי יופי, הוא ייהנה מאוד"
חמותי: "כן, שלו כבר ישן אז עכשיו הוא יוכל להשוויץ מול החברים שלו עם האייפון החדש הזה".
אני (בהקלה גלויה): "אה, לא אייפד... אייפון"
חמותי: "קניתי לו את ה- 4S אז יהיה לו עכשיו כיף"
אני (מבולבלת לחלוטין): "אה, אז זה לא אייפון, זה של סמסונג, לא?"
חמותי:"מה? מה פתאום, זה הכי חדש"
ברגע זה אני מחליטה לסיים את השיחה הזאת לפני שיצוץ עוד מכשיר חדש שאני לא מכירה.
ולי עוד קוראים נכה טכנולוגית...הא.....

אני וגופי
הקטנצ'יק לומד כל מיני דברים בגן שלא דיברנו עליהם בבית
הקטנצ'יק: "אמא, כואבת לי מאוד הרגל" (כל הזמן כואב לו משהו, כפי הנראה ירש את הגנים של אבא שלו)
אני: "איפה בדיוק כואב לך?"
הקטנצ'יק: "כואב לי בגוף הפרטי" (מה, מה מלמדים אותם בדיוק בגן? זה כמובן לא מנע מאיתנו לשאול אותו כל כמה דקות: "איפה, איפה כואב לך?" רק בשביל לשמוע אותו עונה את התשובה המתוקה: "בגוף הפרטי שלי").

אמא עסוקה במטבח 1
אני טורחת קשות על איזה מאכל שאחר כך בולעים בעשר דקות ואפילו לא אומרים תודה (בסדר, אני יודעת, אז זה כתוב בפולנית...אז מה?)
הקטנצ'יק, שאהבת חייו זה לגזור, מזדמן למטבח ומתחיל לבלבל לי את המוח איפה המספריים הקטנות שלו.
אני: "נו, יש במגירה, תוציא ותגזור"
הקטנצ'יק: "לא זה אדום, אני רוצה רק את הכחול (בוכה קצת)"
אני: "אוף, זה לא משנה, יש לי שחורות אבל לא גוזרות טוב, אתה רוצה?"
הקטנצ'יק מיתרצה ולוקח את השחורות, אני שומעת אותו ממלמל משהו שנשמע כמו:"אני גוזר את זה, טוב?
אני: "נו, תגזור, תגזור כבר" (אפילו לא מסתובבת לראות מה הוא גוזר)
וכך הלכה לה מחברת חגים של אח שלו לזבל (אחרי שהוא גזר את כל הכריכה כולל מדבקה ועטיפה וגם את כל הדפים שהיה כתוב בהם משהו...והמספריים השחורות, דרך אגב, גוזרות מעולה...).

אמא עסוקה במטבח 2
הבת שלי: "אמא, כואב לי הגרון"
אני: "אז קחי סטרפסילס, יש בארון, זה כחול כזה"
אחרי דקה
הבת שלי: "אמא, זה כדור ממש ענקי, היה לי קשה לבלוע אותו עם המים"

אמא עסוקה במטבח 3
הגזרן הקטן מצא גם עבודת הגשה שהבת שלי הכינה לבית הספר בנושא האיחוד האירופי.
למרבה המזל הוא התחשב וגזר רק את השטח הלבן שהיה סביב המילים המודפסות (הגזירה כללה את העטיפה השקופה שהעבודה היתה בתוכה).
ככה הבת שלי הגישה את העבודה בבית ספר (תוך שימוש בתירוץ הידוע: "אחי הקטן גזר לי")

מקרה מעציב ומדאיג 1
הבן הגדול שלי הולך להוציא את הקטנצ'יק מהגן.
כשהם חוזרים, הוא אומר לי (בגאוה): "את יודעת אמא? כשהוצאתי אותו, הוא החזיק כוס חד פעמים קטנה עם עוגיות, ואז הכוס נפלה לו כשהיינו בגן הציבורי (מרחק דקה מהבית ודקה מהגן שלו) וכמובן שהוא בכה וצרח כמו משוגע, ולא רציתי להיסחב איתו חזרה לגן שלו, אז אמרתי לו שישב בשקט כמה דקות על הספסל בגן הציבורי בלי לזוז ואני אלך ואביא לו עוד עוגיות. והוא ישב כל כך יפה לבד לגמרי בגן הציבורי ולא בכה".
(אני, אני בכיתי כששמעתי את הסיפור הזה, גם מהבהלה, וגם מהמחשבה שאולי מעכשיו אני אצטרך להפסיק לסמוך על הילדים הגדולים שלי ולהוציא את הקטן מהגן במקום לנחור 20 דקות על הספה בסלון....)

מקרה מעציב ומדאיג 2
הבת שלי קיבלה להכין עבודת שורשים (כאילו לא היינו כבר בסרט הזה...) מיד שמחתי מאוד (בסדר, לא שמחתי מאוד, שמחתי קצת) , כי כבר הכנו את כל העבודה לבן הגדול והייתי צריכה רק להיכנס לקובץ המחשב, לשנות מה שצריך מזכר לנקבה (10 דקות עבודה גג), ולהגיש.
אבל אז גיליתי שאין לי את הקובץ בשום מקום, לא במחשב בבית, לא במחשב בעבודה, אפילו לא במחשב הנייד שהקטנים השתלטו עליו ופירקו לו את כל ריבועי הפלסטיק של המקשים (מזל שאני מקלידה עיוור 1...). אז אם אתם רואים אשה יושבת ומקלידה עבודת שורשים שלמה למחשב (מזל שהעבודה המודפסת של הבן הגדול לא הלכה לאיבוד, ככה שאני רק צריכה להקליד אותה (מזל שאני מקלידה עיוור 2...) ומקללת בלי הפסקה), תדעו שזאת אני.

מקרה מעציב ומדאיג 3
רבים מכם לא שמו לב, ואף אמרו לעצמם שיש המון זמן עד הנקיון של פסח, אבל אני יודעת שזה לא נכון, פסח זה כבר פה, זאת אומרת, הוא פה אם יש לך בערך 20 דקות ביום (במקרה הטוב)  להקדיש לסיפור הזה וגם המון בלאגן וזבל בבית.  הקיצר, גמרתי לסדר את החדר של הבנים, הוצאתי 7 שקיות זבל ענקיות מפוצצות בגדים שקטנים עליהם וצעצועים שבורים (או גזורים) ובאופן בלתי ברור לי לחלוטין, החדר נראה לגמרי אותו דבר.
איך זה יכול להיות?

תוכים 1
אני: "די, נמאס לי מהתוכים החמורים האלה, תראה כמה לכלוך הם עושים..."
הבן הגדול שלי: "אמא, איך את יכולה לקרוא לחיה אחת בשם של חיה אחרת? ועוד כזאת שיותר חכמה ממנה?"
צודק, טרם מצאתי קללה חדשה (בעיקר כי המילה "חמור" כל כך חביבה עליי ואני מרבה להשתמש בה)

תוכים (חמורים) 2
קיים סיכוי כי התוכית החמודה והעדינה שלנו היא בעצם זכר. היא לא ממושמעת, לא באה כשקוראים לה, עושה המון המון רעש ומפזרת פירורים מהאוכל שלה בכל פינה  (כל הזכרים בבית מתנהגים ככה).

יום האהבה
בבוקר יום האהבה אני מעירה את בעלי ומודיעה לו שזה יום האהבה, במקרים כאלה לרוב בעלי מסתובב לצד שני וממשיך לישון, הפעם הוא אומר לי: "אז מה את רוצה ליום האהבה?"
"מה?" אני אומרת לו בבלבול מופתעת מזה שהוא ממש הקשיב לי, "אה, אני רוצה...אה...רוצה לב משוקולד" אני עונה תשובה טיפשית לחלוטין (בגלל גורם ההפתעה, אם הייתי חושבת על זה כראוי בחיים לא הייתי מבקשת דבר כל כך טיפשי) ומדמיינת בעיני רוחי איזה לב ענקי משוקולד עם כיתוב "לאהובתי".
כמובן שביום האהבה (הוא יום שישי) אנו חוגגים בקניות בסופר ואחר כך קונים מנורה למקרר במקום זאת שנשרפה (רומנטיים זה אנחנו) ומסיימים בחנות של הפיצוחים.

אז מסתבר שבעלי לא שכח את הלב, וכשהיינו בחנות של הפיצוחים היו שם לבבות עטופים פצפונים שקונים במשקל, ומאחר וביקשתי "לב" (ביחיד, כאמור, ולא ביחידות של קילו...) הוא קנה לי לב זערורי עטוף בעטיפה אדומה, הצליח להחביא את זה ממני (לא, באמת, ממש בעיה, בקושי הצלחתי לראות את הלב הזה גם אחר כך) וכשישבנו באוטו הוא אמר לי (כמו שתמיד הוא אומר לילדים*): "מה זה, מה יש לך באוזן?" ואז בתנועות של קוסם שלף מתוך האוזן את הלב הקטן, הגיש לי אותו באהבה ואמר לי: "אכלת לי את הלב".
כשהתלוננתי על גודלו של הלב, בעלי טען שזה בגלל שהאוזן שלי קטנה וזה מה שהצליח לצאת משם.
אני חושבת שזאת פעם יחידה בחיים שהצטערתי שיש לי אזניים ממש קטנות.

* ולמה הכוכבית אתם שואלים? כי כשהבן הגדול היה קטן, בעלי כל הזמן "שלף לו דברים מהאוזן" לשמחת כולם, ואז, הילד איבד את משחק הגיים-בוי שלו והפכנו את כל הבית ולא הצלחנו למצוא אותו ואחרי שהתייאשנו לגמרי הוא אמר לבעלי: "אז מה הבעיה, תוציא לי מהאוזן" ומאז הפסקנו עם זה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לבן דוד שלי (שאף קורא בבלוג, מסתבר) נולד תינוק קטן ומתוק
הכנתי לו את הארנב-שמיכה הזה וצילמתי בשלל פוזות מחמיאות (יותר ופחות).
שיהיה המון מזל טוב



ותודה שהייתם פה
באהבה
מקופלת

יום חמישי, 23 בינואר 2014

מחלות, עוגה וקלמר ארנבת


אז מה היה לנו בזמן האחרון? המון דברים קרו... בואו נתחיל.

אמא שלי פרשה לגמלאות. לרגל הפרישה היא החליטה להזמין את כולנו לסוף שבוע במלון בת"א ממש על חוף הים.
איזה כיף, נכון?

כבר ביום חמישי תיקתקתי  את כל הסידורים והנקיונות של הבית וביום שישי אחרי שסוף סוף כל הילדים סיימו בית ספר וגן, נסענו לנו למלון, קיבלנו חדרים ומיד פרקתי את כל תכולת המזוודה (ארזתי תכולה לשבוע בערך, בעודנו ישנים שם לילה אחד כאמור) והלכתי לחדר של אמא שלי לקשקש קצת ולסרוג בנחת בזמן שהילדים רצים כמו משוגעים בין החדרים (התנצלותי הכנה לשאר אורחי המלון המנומסים שבילו סוף שבוע בגן חיות).

שעה, שעה על השעון מרגע שהגענו נהיה לי קר, מה זה קר? קפוא...בסדר, לבשתי סוודר, וגרביים עבות, ואחר כך כבר ממש לא התחשק לי לדבר, או לסרוג, או לראות מישהו בכלל, והרעש של הילדים התחיל להטריף אותי וכל הסימנים העידו שאני קודחת מחום.
מאותו רגע ועד שעזבנו את המלון במוצאי שבת שכבתי במיטה של המלון וצפיתי תוך שאני קודחת מחום וגם קצת קודחת לבעלי במוח (אני חולה, כאילו?) בתכניות המעפניות שהיו בכבלים של המלון (הם מן הסתם מניחים שאורח שמגיע למלון, יילך לטיילת ויאכל גלידה ויסתובב קצת בחוץ וישחה בבריכה המחוממת ויכנס לג'קוזי ולא יסריח יומיים תמימים במיטה). 
שאר בני המשפחה נהנו מאוד ועשו את כל הפעילויות שציינתי למעלה כולל פעילות נוספת שהם המציאו על הדרך והיא  לאבד את הקטנצ'יק על הטיילת, לגרום לאמא שלי להתקף לב ולריצה מטורפת בחיפושים אחריו ואז למצוא אותו במרחק כמה מטרים משם בזרועות מישהו שמצא אותו (וכבר חיפש שוטר....).

וזהו, חזרנו הבייתה ולמחרת הלכתי לעבודה כאילו לא היו דברים מעולם.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

  זוכרים שסיפרתי לכם לפני כמה פוסטים איך לבעלי היה סיוט נוראי בלילה וההצלה היחידה שחילצה אותו מהסיוט ועליה הוא אפילו לא אמר תודה (על ההצלה, לא על הסיוט) היתה נחירה אדירה שלי?
ואיך אמרתי לבעלי שהצלתי את חייו בעצם? אז בעלי לא שכח את זה, ולא רק שהוא לא שכח, הוא אף חיכה לי בפינה.
ובאמת, לפני כמה שבועות נרדמתי לי על הספה בסלון, "אמא נרדמה" אוהב בעלי לספר לילדים, "פתאום שמתי לב שהיא התחילה לעשות קולות מוזרים, בסדר, בהתחלה חשבתי שהיא שינתה קצת את הרפטואר הקבוע שלה (של הנחירות), אבל אז שמתי לב שהיא גם מנסה להגיד משהו ולא יוצא לה, ומזיזה את הראש מצד לצד על הכרית (מדגים לקול צווחות האושר של הילדים) וכאילו מנסה להילחם באיזה תוקף (שוב הדגמה וצווחות), אז הבנתי שהיא בסיוט ומהר הערתי אותה ואז היא ניסתה להילחם בי ואחרי שהיא קלטה שהכל קרה תוך כדי שינה היא התעצבנה עלי שאני מעיר אותה בכלל...העיקר כשהיא העירה אותי היא עשתה מזה סיפור שלם.... 

מאז, דרך אגב היו לי לפחות עוד שלושה סיוטים...ומכולם בעלי העיר אותי באושר גדול תוך כדי רמיזות לזה שהוא הציל את חיי הרבה יותר פעמים ממה שאני הצלתי אותו (נאלצתי לומר  לו שכל הסיוטים היו עליו, כך שלא היה הבדל גדול בין חלום למציאות...).

 ♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___



הקטנצ'יק הפך ליצור חמודון ומתוקון (ואף טיפ טיפה על גבול הטמבלון...).
כל בוקר חוזר על עצמו אותו ריטואל בדיוק:
הקטנצ'יק: נו, אבא, בוא נלך כבר לגן
בעלי: אני צריך להתגלח, אחר כך נלך
הקטנצ'יק: להתקלח? ,אבל כבר התקלחתי אתמול, למה אני צריך שוב להתקלח?

הייתם מצפים שהוא כבר יפנים את המשמעות של הדברים...

חוץ מזה בגן שלו יש כלל ברזל (שעליו עוברים כל ילדי הגן) ואומר שאסור להביא צעצועים מהבית לגן ולהשוויץ בהם בפני חברייך. הקטנצ'יק מאוד אוהב לעבור על הכלל הזה ומדי פעם מסליק איזה צעצוע באופן עברייני לחלוטין מתחת לבגד כדי להראות לחברים (היתה פעם אחת שבה הוא עשה את אותו דבר רק הפוך, מהגן לבית... ולמחרת נאלץ להחזיר את הצעצוע למגינת לבו, אחים שלו משום מה חשבו שזה אחלה דבר וקראו לו: "גבר גבר").
אתמול אחר הצהריים הוא עשה קעקוע של אוטו על גב כף היד, והיום בבוקר הוא שאל את אבא שלו: "אבא, מותר להביא את האוטו הזה לגן להראות לילדים?"

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___


תלמיד כיתה א' הצעיר קיבל תעודה ראשונה בחייו.
"איך תהיה התעודה שלך לפי דעתך?" שאלתי אותו יום לפני כן.
"אני חושב שהיא תהיה מצויינת, אני תלמיד ממש טוב" ענה התלמיד תשובה שמעט הפתיעה אותי (בהתחשב בעובדה שכל יום אני צריכה לרדוף אחריו ברחבי הבית כדי שיכין שיעורים, ואז, כשהוא כבר יושב עם החוברת, הוא מסוגל לבכות על השטיח רק כי אמרתי לו שצריך לקרוא גם את הכותרת של הסיפור שבעיניו מיותרת לחלוטין. זמן קריאת הכותרת, דרך אגב - כשלוש שניות, זמן הבכי והתירוצים למה הוא לא צריך לעשות את זה - 10 דקות לפחות....).
התעודה מנוסחת כולה בשפת קוד אותה צריך ההורה הממוצע לפענח.
בקריאה למשל כתוב לו: "עליך להתמיד בקריאתך על מנת לשפר את ביצועיך" (כפי הנראה גם בכיתה לא בדיוק בא לו לקרוא מילים שהוא מוצא אותן למיותרות...כמו כותרת למשל....)
ובזה"ב (זהירות בדרכים) מצאתי את השורה המסגירה הזו: "עליך ללמוד לפתור סכסוכים בדרכי נועם" 

"מה קרה בשיעור זה"ב?" אני שואלת אותו. 
"לא קרה כלום" מרמה אותי הילד בלי בושה
ובסוף אחרי שאני עוד קצת חופרת מסתבר שהיה סכסוך קטן, ואכן, הוא לא נפתר בדרכי נועם (נפתר בכאפה...)

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ביום א' הודיע לי הבן הגדול שלי  שלמחויבות אישית בפעם הבאה הוא צריך להביא עוגה (מחויבות אישית היא פעילות התנדבותית שעושים בכיתה י', מסתבר שלמתנדב יש גם אמא מתנדבת שנודבה להכין עוגה).

"למה אני?" אני עונה לו בתשובה החביבה על אנשים בבית.... התשובה (גם פה) היא: "ככה" 

- קרה המקרה וביום שבת נותרה מחצית מעוגת הלימון ושבבי השוקולד המופלאה שהכנתי (שבבי שוקולד ולא ממש גושי שוקולד זה בגלל כל מיני אנשים בבית שלא מבינים שהשוקולד מיועד לעוגה ואוכלים את רובו...לצערי זה כולל גם אותי....)

 -קרה המקרה וביום שישי אפה הקטנצ'יק בגן עוגת שוקולד אישית בגודל בינוני שאותה אפילו לא פתחנו כי אנשים בבית לא סומכים על עוגות שנאפו בגן ובמיוחד לא על כדורי שוקולד שמונחים עליהן (כולנו יודעים באיזה חדווה רץ הקטנצ'יק לשטוף ידיים לפני פעילות כזאת....אפשר לומר כי העוגות וכדורי השוקולד מאוד מזכירים עוגות בוץ). 
 מה הייתם עושים? האם הייתם אופים עוגה שלישית במספר? או שהייתם לוקחים צלחת גדולה, מסדרים עליה לסירוגין פרוסה מכל עוגה, מפדרים את הכל בתועפות של אבקת סוכר ומשכנעים את הילד שהרגע הכנתם לו עוגת שני צבעים לפי מתכון מיוחד וסודי? (ואף מגדילים ראש וקוראים לה "סמפוניית דומינו בשחור ולבן").  

בני הנוער דרך אגב טרפו הכל

  ♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

שני אחיינים קטנים חוגגים יום הולדת רביעי.

הכנתי להם את הקלמר-ארנבת החמוד הזה.
את ההדרכה החינמית המעולה אפשר למצוא פה כולל גזרה להדפסה.
וזהו קובץ הPDF שנמצא באתר:
 Download the Pattern PDF










מקווה כי כולכם חשים בטוב (כולם מסביב חולים עכשיו...)
סוף שבוע מעולה וכייפי
מקופלת

יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

ילד מארח בחנוכה וגם הדרכה לסופגניית ארנק.





תיכף נלמד להכין את הסופגניית-ארנק החמודה הזאת ש"תאכל" לכם את כל דמי החנוכה שתקבלו (או תיתנו...), אבל לפני כן, סיפור על "ילד מארח" (כי אם אני לא כותבת סיפור, יש אנשים שמתלוננים -בעיקר אחותי, שאומרת לי: "מה זה כל התמונות המשעממות האלה שאת מעלה?"-).

באחד הימים חזר תלמיד כיתה א' מבית הספר וכולו נרגש כמו כלבלב קטן (אבל גם קצת ממורמר, כדרכו...)

"אמא" הוא אמר לי בנחרצות, "המורה אמרה שהשנה בחנוכה אין *בית חם, אלא "בית מארח".

* בית חם - פעילות בה כל הורה מזמין לביתו כשישה ילדים מהכיתה ומפעיל אותם בנושא מסויים בשעות אחר הצהריים (וכן, זה כולל ארוחת ערב, ובערב כזה מספר הילדים מגיע לפעמים לעשרה אם כוללים גם את הילדים הפרטיים שלפעמים צריכים לאכול משהו, וכן, כל ההורים מזמינים שני מגשי פיצה...).

"והמורה עשתה הגרלה ולי יצא את רועי ועכשיו הוא צריך לבוא ולגור פה שבועיים" המשיך התלמיד בהתלהבות, "ולי יצא ללכת לשקד והיא בת, אז אני לא חבר שלה ועכשיו אני צריך לגור שם...".

"אה, באמת?" אמרתי לו בפקפוק וחשבתי לעצמי איך כל שנה המשימות של בית הספר הופכות למסובכות יותר ויותר.

בערב בא בעלי (אחרי שהילדים כבר אכלו והתקלחו, מאוד חשוב לי להדגיש את זה) ועשה לנו סדר בעניינים. מסתבר שכדי לחזק קשרים בין הילדים, כל ילד יזמין ילד אחר לביתו פעמיים במהלך השבועיים הקרובים וישחק איתו (ישחק, יגור, נו, מה כבר ההבדל הגדול...).
מרוב הקלה ממשמעות האירוח (ולרוע המזל) שכחתי לגמרי מכל העניין.
נזכרתי בזה כשביום חמישי של השבוע הראשון הוזמן הילד  שלי להתארח אצל שקד, ואז ישבתי ושעה שכנעתי אותו שהוא חייב ללכת למרות ששקד בת ושבטוח הם ימצאו משחקים משותפים ויהיה כיף
ובאמת, הילד הלך לשקד ושיחק ונהנה מאוד וזכה לארוחת ערב נהדרת ואפילו שקד לקחה אותו לחדר שלה וסגרה את הדלת (!) כדי שאף אחד לא יפריע להם (אצלנו יש תמיד אח קטן שמתפרץ לדלתות סגורות).
הבעיה היתה, כמובן, שפספסתי את השבוע הראשון ולא הזמנו את רועי

נשאר השבוע השני
בערב עשיתי שיחת התייעצות עם בעלי לגבי הימים בהם אני פנויה ויכולה לארח (שיחות הגרעין עם איראן הולכות יותר בקלות):
יום ראשון: מסיעה את הגדול למחויבות אישית, הילדה בשיעור פרטי,  ממש לא כדאי להזמין חבר ולהשאיר את שניהם לבד בבית לראשונה בחייהם (הקטנצ'יק כרגיל נלווה אלי לכל ההסעות והסידורים ומנצל את הזמן להירדמות זריזה באוטו על חשבון שנת הלילה שלו).
יום שני: הבן הגדול מסיים בסביבות ארבע אחר הצהריים ולילדה יש חוג ריקוד (שאני מסיעה כמובן), אותו ריטואל עם הקטנצ'יק.
יום שלישי הוא יום האפטר (בעלי בא מוקדם מהעבודה כדי לזכות בהזדמנות לקלח את הבנים הקטנים שלו) ובדרך כלל עושים משהו כייפי, "אז גם אם יישרף העולם", אני מודיעה לבעלי, "אני לא מזמינה אף חבר ביום שלישי".
וכבר התכוונתי להסביר מה קורה בימים רביעי וחמישי (מאוד דומה לראשון-שני) כשבעלי קטע אותי באחת ואמר לי: "אבל מה הבעיה ביום שני?" (מה הבעיה? עוד שתי פיסקאות הוא יגלה בגדול מה הבעיה, הא.... מה הבעיה הוא אומר לי...),
"תשאירי אותם עם הבן הגדול, תקפיצי את הילדה וחברה שלה לחוג, ותחזרי....מה הבעיה?"

"כן" אמרתי לעצמי, "באמת מה הבעיה? למה זה כזה סיפור?" וביום שני בבוקר התקשרתי בחגיגיות לאמא של רועי והזמנתי אותו אלינו לאירוח מיוחד.

אחר הצהריים רצתי מהר להוציא את הקטנים מהמסגרות... השעה ארבע, הגדול עוד לא חזר מבית הספר, ארבע וחצי, הילד עוד לא חזר... בעשרה לחמש הבנתי שאנחנו בבעיה, לא רק שהילד כפי הנראה נחטף (שכחתי לרגע שהוא יותר גבוה מכולנו בבית וגם יותר חזק, ולומד כבר כמה שנים אומנויות לחימה, ואף זכה לשם החיבה "גודזיל"), יכול להיות שקרה לו משהו...

ואז יכלתי לעשות את הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו רגע וזה להתקשר לבעלי ולנבוח עליו: "מה הבעיה? מה הבעיה אתה אומר לי? אז זאת הבעיה, שחטפו את הילד, עכשיו תתקשר למשטרה...מה הבעיה, הא?" וניתקתי בחמת זעם (עם פלאפון תמיד הניתוק פחות דרמטי מאשר טלפון של פעם...)
ואז עמדתי על מדרגות הבית ודאגתי עוד כמה דקות שלמות והילדה כבר היתה ארוזה כולה בבגדי המחול שלה ובלית ברירה הרמתי טלפון לאמא של רועי ואמרתי לה שכדאי שנדחה את האירוח כי אין לי סידור בשביל הבנים ואני חייבת להקפיץ את הילדה לחוג בלט (מכל הסיטואציה זה הדבר היחיד שהדאיג את הבת שלי, שבטעות קראתי לחוג הג'אז שלה "חוג בלט" ומגיל 5 היא כבר לא רוקדת בלט.... ועכשיו זה גם מאוד חשוב לה שאני אכתוב את זה בבלוג, היא לא רוקדת בלט!!!!!).

ואמא של רועי אמרה לי (למרבה הבושה): "מה הבעיה, אל תהיי כזאת מצחיקה, תביאי אותו לפה".
וכך, בדקה אחת התהפכו היוצרות ומילד מארח הפכנו לילד מתארח.
ובינתיים בידיים רועדות הסעתי את הבנות לחוג וכל הדרך שקלתי אם להתקשר למשטרה ולדווח שהילד נעדר (כרגיל, הוא לא ענה לפלאפון שלו), או גרוע מזה, לנסוע לבית הספר ולראות מה קורה (גרוע כי אם הייתי מוצאת אותו שם הייתי עושה לו פדיחות איומות...) ואחרי כמה דקות הילד סוף סוף התקשר ואמר לי: "אמא, 52 שיחות שלא נענו? את רצינית?" ומסתבר שהיה לו שיעור מעבדה בבית הספר שהסתיים בחמש, ובאמת בשבוע שלפני כן הוא אמר לי איזה מליון פעם את המילה "מעבדה" אבל לא זכרתי בשום הקשר את המילה "חמש".

וכך יצאנו פארשים בסיפור הילד המתארח, ואני גם חושבת שבעלי יחשוב שמונה פעמים לפני שהוא יגיד לי "מה הבעיה"....

♥ ___ ♥ _________♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ _________♥ ___ ♥ ___


אז בואו ונתחיל בהדרכה:

החומרים הדרושים:
לבד בצבעי סופגניה, חוט, מחט, דבק נוזלי, רוכסן ארוך בצבע בהיר
גוזרים את הלבד לעיגולים, שני עיגולים בקוטר 9 ס"מ (החיצוניים)
שני עיגולים בקוטר 8.5 ס"מ (הפנימיים)


מתחילים לתפור את הרוכסן לעיגול החום הגדול. אני תפרתי ידנית, אפשר כמובן גם במכונה


כשמגיעים לסוף העיגול, גוזרים את הקצוות של הרוכסן, תופרים היטב את הפינות.
התפירה בעיגול יוצרת נפח לסופגניה.
תופרים באותה הצורה גם את הצד השני של הרוכסן לעיגול הלבד.





 פותחים את הרוכסן עד הסוף, גוזרים קצת את החלק הפנימי של הרוכסן (כדי ליצור נפח יפה לסופגניה בלי בליטות), מדביקים מעל את שני עיגולי הלבד הקטנים יותר שגזרנו קודם. כדאי להשתמש בלבד עבה שייתן לסופגניה צורה מעוגלת.

יוצרים ביד חופשית את הציפוי ותופרים אותו





מעל תופרים פונפון קטן אדום (ריבה)

הארנק-סופגנייה שלכם מוכן

אפשר לסיים בשלב הזה ואפשר גם להוסיף שתי עיניים גדולות וחמודות

מי יכול לעמוד בפני פרצוף מתוק כזה? חייבים להתחיל להאכיל אותו....




בני המשפחה שלי ראו את התמונות האלה ובמקום להגיד לי איזה חמודי יצא הארנק, הם שאלו (כולם), "למה הוא אוכל כזה כסף קטן? למה לא צילמת עם יותר כסף?"
והתשובה היא כמובן (הם היו צריכים לדעת את זה כי זה בגללם): "זה כל הכסף שהיה לי בארנק...".


שיהיה לכולנו חנוכה נהדר
תודה שהייתם פה
באהבה
מקופלת