כבר בפוסט הקודם, חדי העין שביניכם הבחינו בבעיה כואבת שהעליתי, בעיה שכבר דנתי בה (באריכות) בעבר, בעיה שהיא כפצע בלב האומה, בעיה שאין לה פתרון, בעיה חוזרת ונשנית, בעיה שמכה בנו פעם בשבוע...
ושם הבעיה הוא: יום שישי בבוקר.
עכשיו כולכם אומרים לעצמכם: "מה, היא כבר כתבה על זה, איך קשה לה לפזר את הילדים בבוקר (כי הם עושים לה בית ספר...זה למה...) היא כתבה על זה שהיא מפזרת את כולם ואז חוזרת עם התינוק הביתה כי אין לו גן, ואיזה מסכנה היא, ואיך קשה לה...אבל עכשיו כבר יש לו גן, אז מה היא רוצה? זאתי גם כן?
זהו, שנכון, יש לתינוק גן, אבל בגן שלו יש סידור חדשני ונהדר, הגן עובד רק שלושה ימי שישי בחודש, ביום שישי הרביעי בחודש, הגן בחופש, והתינוק דבוק לסידורים של אמא ואבא שלו, מילא זה, אבל התינוק מגדיל ראש וטורח להיות חולה בכל יום שישי בו הגן עובד.
דווקא ביום שישי בו אין גן, הילד בריא ונמרץ ביותר ותחביבו להשליך אוכל על העוברים ושבים בבתי קפה...(כאילו לא עברתי את כל זה כבר עם הפעוט...וגם אז כתבתי על זה...צרת מוחין שכמותי...).
וכך, בימי חמישי אחר הצהריים, אני הולכת להוציא את התינוק מהגן, מנשקת אותו לשלום ואז תמיד נראה לי שהילד טיפה חם..."סתם, זה שטויות, פשוט נורא חם בגן" אני אומרת לעצמי, תוקעת את התינוק (המייבב) בעגלה ורצה להוציא את אחיו מהגן שלו.
אחר צהריים שלם אני מספרת לעצמי סיפורים על זה שהילד לא חולה ולא מעלה חום וזה סתם נדמה לי, זה לא קורה באמת, הוא גם עייף, בגלל זה הוא בוכה לי על הידיים, זה הכל.
ואז מגיעה הבת שלי, שהיתה עסוקה בללכת לחברה או להזמין חברה אליה או לקבוע למחר איך היא הולכת לחברה, או שסתם בא לה להזמין כמה חברות בשבת בבוקר כשכולם רוצים לישון, מרימה את התינוק ואומרת לי: "אמא, את לא חושבת שהוא קצת חם?" ומיד באותו רגע כל הדאגות המוכחשות שלי מקבלות תוקף אמיתי ואני חוטפת את התינוק (המייבב), מוציאה סוף סוף את מודד החום ונוכחת שאכן, הילד חם.
זה קורה כמעט כל יום חמישי (שלמחרתו, כאמור, הגן עובד)
וכך בימי שישי בבוקר אני נוהגת לפזר את הילדים במסגרותיהם, לחזור הביתה עם התינוק, להעיר את בעלי העייף תמידית ולרוץ לרופאת הילדים, לשמוע שיש לו משהו "ויראלי" ולחזור הביתה.
ברוב המקרים לקראת יום ראשון הילד מתאושש וחוזר לגן ואז ביום חמישי אחר הצהריים מתחיל שוב כל סיפור ההכחשה עד שהבת שלי מאבחנת אותו ואני רצה לרופאה.
מצד אחד, זה מאוד מבאס, כי כל סוף שבוע אנחנו נמצאים עם ילד חולה אחד (לפחות, לפעמים הוא מדביק גם את אחים שלו והשבוע הוא הצליח להדביק אותי ואת אבא שלו...), מצד שני, הבת שלי עד לא מזמן התלבטה קשות בנוגע לעתידה האם עדיף לה להיות רופאה, או קופאית בסופר (היא חשבה שהקופאית לוקחת את כל הכסף שמשלמים לה בקופה לכיסה הפרטי ורק לאחר שיחת הבהרה היא הבינה שאולי עדיף ללכת לכיוון רפואה), ומאחר והיא מראה כישורי אבחון יוצאים מן הכלל (השבוע היא אבחנה שהתינוק מורח את כל הנזלת שלו לכיוון העיניים ובאמת, הוא קם בשישי בבוקר עם דלקת עיניים בנוסף לשאר המחלות שלו, אני כרגיל טענתי שהוא עייף ולכן העין שלו קצת דבוקה) הקריירה הרפואית שלה הולכת ותופסת תאוצה.
אבל, ביום שישי לפני שלושה שבועות, חל מהפך (גבירותי ורבותי), מהפך שממש לא היינו מוכנים אליו, מהפך שהתכוננו אליו מאז חודש אוגוסט (שבו חל יום הולדתו של בעלי והוא קיבל תלוש לארוחת בוקר זוגית ובסך הכל חצי שנה ניסינו ללכת לבית קפה בשישי בבוקר ולא הצלחנו... ממש כלום זמן...), הצלחתי לקחת את כל הילדים למסגרותיהם ולחזור לבדי הביתה. מיד התנפלתי על בעלי הישן (ואז הוא אמר לי: "מה, לא הולכים לקופת חולים? איך זה יכול להיות? מה כבר יש לעשות בשישי בבוקר חוץ מזה? כל העולם שלי מתערער...אני מרגיש שאין לי שום עוגן הגיוני, אני חייב לעשות ביקור קודם אצל הרופאת ילדים ואחר כך תקחי אותי לאן שאת רוצה...") ואז נסענו לנו למזכרת בתיה וישבנו בבית קפה חמוד וציורי וכל הזמן הסתכלנו על הפלאפון לראות אם כבר מתקשרים מהגן שנבוא וניקח את התינוק או לא (כי יכול להיות שהוא רק דחה את פרוץ המחלה בכמה שעות...) וטיילנו קצת במושבה וחזרנו לנו שמחים ומאושרים הביתה.
ומחר שוב יום שישי ודווקא יש לתינוק גן ואפילו הספקנו כולנו לסיים השבוע סבב ממש קשה של מחלות אז אולי יש תקווה קטנה שבבוקר, מי יודע, נוכל לדלג על הביקור השבועי אצל הרופאה (למרות שכשאני חושבת על זה, בטח היא נורא תתגעגע אלינו ותדאג, אולי בכל זאת ניתן קודם קפיצה קטנה אליה...) ואז אעיר כרגיל את בעלי (הידוע בשם "מר כדור שינה") ונצליח לעשות משהו...מי יודע....
וכעת, אפשר לעבור סוף סוף ליצירה.
גיסתי ילדה בת אחרי שלושה בנים.
ולכן הגיעה לה מתנת לידה מאוד ורודה ומקושטת.
אז דבר ראשון הכנתי לה בית קטן מלבד (קודם הכנתי אב-טיפוס שמיועד לפינת הילדים אצלנו בבית ואז הכנתי אחד עבורה עם שם הילדה "אלה" תפור על הגג).
ושם הבעיה הוא: יום שישי בבוקר.
עכשיו כולכם אומרים לעצמכם: "מה, היא כבר כתבה על זה, איך קשה לה לפזר את הילדים בבוקר (כי הם עושים לה בית ספר...זה למה...) היא כתבה על זה שהיא מפזרת את כולם ואז חוזרת עם התינוק הביתה כי אין לו גן, ואיזה מסכנה היא, ואיך קשה לה...אבל עכשיו כבר יש לו גן, אז מה היא רוצה? זאתי גם כן?
זהו, שנכון, יש לתינוק גן, אבל בגן שלו יש סידור חדשני ונהדר, הגן עובד רק שלושה ימי שישי בחודש, ביום שישי הרביעי בחודש, הגן בחופש, והתינוק דבוק לסידורים של אמא ואבא שלו, מילא זה, אבל התינוק מגדיל ראש וטורח להיות חולה בכל יום שישי בו הגן עובד.
דווקא ביום שישי בו אין גן, הילד בריא ונמרץ ביותר ותחביבו להשליך אוכל על העוברים ושבים בבתי קפה...(כאילו לא עברתי את כל זה כבר עם הפעוט...וגם אז כתבתי על זה...צרת מוחין שכמותי...).
וכך, בימי חמישי אחר הצהריים, אני הולכת להוציא את התינוק מהגן, מנשקת אותו לשלום ואז תמיד נראה לי שהילד טיפה חם..."סתם, זה שטויות, פשוט נורא חם בגן" אני אומרת לעצמי, תוקעת את התינוק (המייבב) בעגלה ורצה להוציא את אחיו מהגן שלו.
אחר צהריים שלם אני מספרת לעצמי סיפורים על זה שהילד לא חולה ולא מעלה חום וזה סתם נדמה לי, זה לא קורה באמת, הוא גם עייף, בגלל זה הוא בוכה לי על הידיים, זה הכל.
ואז מגיעה הבת שלי, שהיתה עסוקה בללכת לחברה או להזמין חברה אליה או לקבוע למחר איך היא הולכת לחברה, או שסתם בא לה להזמין כמה חברות בשבת בבוקר כשכולם רוצים לישון, מרימה את התינוק ואומרת לי: "אמא, את לא חושבת שהוא קצת חם?" ומיד באותו רגע כל הדאגות המוכחשות שלי מקבלות תוקף אמיתי ואני חוטפת את התינוק (המייבב), מוציאה סוף סוף את מודד החום ונוכחת שאכן, הילד חם.
זה קורה כמעט כל יום חמישי (שלמחרתו, כאמור, הגן עובד)
וכך בימי שישי בבוקר אני נוהגת לפזר את הילדים במסגרותיהם, לחזור הביתה עם התינוק, להעיר את בעלי העייף תמידית ולרוץ לרופאת הילדים, לשמוע שיש לו משהו "ויראלי" ולחזור הביתה.
ברוב המקרים לקראת יום ראשון הילד מתאושש וחוזר לגן ואז ביום חמישי אחר הצהריים מתחיל שוב כל סיפור ההכחשה עד שהבת שלי מאבחנת אותו ואני רצה לרופאה.
מצד אחד, זה מאוד מבאס, כי כל סוף שבוע אנחנו נמצאים עם ילד חולה אחד (לפחות, לפעמים הוא מדביק גם את אחים שלו והשבוע הוא הצליח להדביק אותי ואת אבא שלו...), מצד שני, הבת שלי עד לא מזמן התלבטה קשות בנוגע לעתידה האם עדיף לה להיות רופאה, או קופאית בסופר (היא חשבה שהקופאית לוקחת את כל הכסף שמשלמים לה בקופה לכיסה הפרטי ורק לאחר שיחת הבהרה היא הבינה שאולי עדיף ללכת לכיוון רפואה), ומאחר והיא מראה כישורי אבחון יוצאים מן הכלל (השבוע היא אבחנה שהתינוק מורח את כל הנזלת שלו לכיוון העיניים ובאמת, הוא קם בשישי בבוקר עם דלקת עיניים בנוסף לשאר המחלות שלו, אני כרגיל טענתי שהוא עייף ולכן העין שלו קצת דבוקה) הקריירה הרפואית שלה הולכת ותופסת תאוצה.
אבל, ביום שישי לפני שלושה שבועות, חל מהפך (גבירותי ורבותי), מהפך שממש לא היינו מוכנים אליו, מהפך שהתכוננו אליו מאז חודש אוגוסט (שבו חל יום הולדתו של בעלי והוא קיבל תלוש לארוחת בוקר זוגית ובסך הכל חצי שנה ניסינו ללכת לבית קפה בשישי בבוקר ולא הצלחנו... ממש כלום זמן...), הצלחתי לקחת את כל הילדים למסגרותיהם ולחזור לבדי הביתה. מיד התנפלתי על בעלי הישן (ואז הוא אמר לי: "מה, לא הולכים לקופת חולים? איך זה יכול להיות? מה כבר יש לעשות בשישי בבוקר חוץ מזה? כל העולם שלי מתערער...אני מרגיש שאין לי שום עוגן הגיוני, אני חייב לעשות ביקור קודם אצל הרופאת ילדים ואחר כך תקחי אותי לאן שאת רוצה...") ואז נסענו לנו למזכרת בתיה וישבנו בבית קפה חמוד וציורי וכל הזמן הסתכלנו על הפלאפון לראות אם כבר מתקשרים מהגן שנבוא וניקח את התינוק או לא (כי יכול להיות שהוא רק דחה את פרוץ המחלה בכמה שעות...) וטיילנו קצת במושבה וחזרנו לנו שמחים ומאושרים הביתה.
ומחר שוב יום שישי ודווקא יש לתינוק גן ואפילו הספקנו כולנו לסיים השבוע סבב ממש קשה של מחלות אז אולי יש תקווה קטנה שבבוקר, מי יודע, נוכל לדלג על הביקור השבועי אצל הרופאה (למרות שכשאני חושבת על זה, בטח היא נורא תתגעגע אלינו ותדאג, אולי בכל זאת ניתן קודם קפיצה קטנה אליה...) ואז אעיר כרגיל את בעלי (הידוע בשם "מר כדור שינה") ונצליח לעשות משהו...מי יודע....
וכעת, אפשר לעבור סוף סוף ליצירה.
גיסתי ילדה בת אחרי שלושה בנים.
ולכן הגיעה לה מתנת לידה מאוד ורודה ומקושטת.
אז דבר ראשון הכנתי לה בית קטן מלבד (קודם הכנתי אב-טיפוס שמיועד לפינת הילדים אצלנו בבית ואז הכנתי אחד עבורה עם שם הילדה "אלה" תפור על הגג).
ראיתי בתים חמודים כאלה באתר הזה ופשוט התאהבתי בהם (אבל אין הדרכה, נאלצתי לפענח לבד את אופן ההכנה), קצת קשה להבין את זה מהתמונה אבל בפועל הבתים די בונגילות ועלולים לרסק כל תינוק שירים אותם, אבל באמת, זאת כבר לא בעיה שלי....
אחר כך הכנתי גם בית עץ קטן לתליה על הקיר, עם מוטיביים ילדותיים וורדרדים בסגנון וינטג'י.
אחר כך הכנתי 3 בבושקות שאת פניהן הדפסתי על בד בעזרת מדפסת רגילה ותפרתי
מסתבר שזאת היתה טעות גדולה, בזמן שהבבושקות חיכו בסבלנות שאארוז אותן ביחד עם שאר המתנה ואשלח אותן כבר (זה טרם קרה לצערי גם נכון לזמן כתיבת שורות אלה...), התינוק התאהב לחלוטין בבושקה הקטנה, בכל פעם שהוא רואה אותה מיד הוא חוטף אותה ומדביק לה מלא מלא נשיקות מלאות רוק ורטובות לחלוטין. בגלל כל הפעילות הזאת קצת נמרחו לה הפנים ולכן נאלצתי להכין שלישיית בבושקות אחרת, שתהיה עמידה בפני תינוקות מאוהבים, הלכתי על בבושקות של טילדה עם פנים צבועות בצבע אקריליק (אבל אותן התינוק לא סובל ולא ניסה לנשק אף אחת מהן ולכן הן ראויות להכנס למתנת הלידה אבל אולי אף אחד לא יאהב אותן.....).
וכולן ביחד בתמונה קבוצתית טרום פרידה
אחר כך הכנתי גם נעלי לבד קטנות, ההדרכה שלהן מכאן
ושמיכת טלאים (כן, במקור זה היה צריך להיות שטיחון לאמבטיה שהכנתי בסדנה של אלין, אבל, נראה לכן? אצלי בבית הוא היה שורד בדיוק שתי דקות ולכן עבודת הטלאים נתפרה לשמיכת פיקה לבנה והפכה לשמיכה חמודה לתינוקת).
מצדה האחורי רשמתי את שם הילדה.
ותמונה קבוצתית של כל המתנה ביחד
(אולי באמת הגיע הזמן לארוז אותה כבר כמו בן אדם ולשלוח....)
תודה לכל מי שנכנס לבלוג
ולכל מי שבוחר גם להגיב
שיהיה לכולנו סוף שבוע חלומי ובריא
נשיקות,
מקופלת
