יום חמישי, 7 במאי 2015

על גיבורי על וחינוך מיני וגם הדרכה קלילה וחמודה לאפליקציית בד

לחג הפסח ניקיתי את הבית כמו משוגעת.
היתה לי רשימה וכל יום עבדתי בדיוק לפי הרשימה שלי, ממרקרת באושר את המטלות שסיימתי ומקטרת לבת שלי: "אין לי חיים, מה זה משנה אם הבית נקי? את מי זה בכלל מענין?"
והבת שלי היתה מחזקת אותי ואומרת: "אמא, את צודקת, זה לא מעניין אף אחד, לא רק שזה לא מעניין אותנו, אנחנו גם מעדיפים שלא יהיה נקי...בכלל...."
אבל אני לא הקשבתי לאיש. ניקיתי וניקיתי עד שנשברו לי כל הציפורניים בידיים וריח האקונומיקה נותר בהן לנצח. ניקיתי וקיטרתי ומדי פעם אמרתי לבת שלי: "את תראי שיגיע יום ואני אשב אחה"צ בסלון ואראה טלויזיה".
והיום הזה אכן הגיע, אחרי פסח באחד מימות השבוע ישבתי משועממת (או כמו שהבת שלי תיקנה: "משועממת תחת") מול הטלויזיה ואמרתי לבת שלי: "אני לא יודעת...משהו חסר לי...מן ריקנות כזאת פתאום...".
 ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

בן חמש ואני חוזרים מהגן

"נו", אני אומרת לו, "אז איך החיים?"
בן חמש חושב על זה קצת בהרהור
"אמא, יש לנו רק חיים אחד?" (ככה זה כשמשחקים כל היום במחשב, הורגים את השחקנים, ומיד הם חוזרים לתחיה עם עוד איזה 3-4 חיים).
"כן חמוד שלי, יש רק חיים אחד, בגלל זה צריך לחיות אותם טוב ולהנות".
"אבל לאיתמר מהגן שלי יש יותר חיים, כי הוא גיבור על"
אני: "מה פתאום, הוא לא גיבור על, אין דבר כזה באמת, כולם אנשים רגילים וגיבורי על יש רק בסרטים ומשחקים"
קטנצ'יק: "לא נכון, איתמר גיבור על, הוא אמר לנו, וגם אם מרביצים לו אז לא כואב לו כי הוא גיבור על"
אני (בחשש): "והרבצת לו?"
קטנצ'יק: "לא, מה פתאום, אסור להרביץ, רק אדם הרביץ לו קצת"
אני: "הוא לא גיבור על כי אין דבר כזה במציאות".
קטנצ'יק (ממלמל בשקט): "את לא יודעת"

בטח ככה הגיבו כל האמהות של החברים של סופרמן כשהוא היה בגן...

 ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

בעלי: "כל הלילה הזעתי, לא יודע מה היה לי, נראה לי שאני בגיל הבלות"
אני: "לא נראה לי שזה בדיוק זה, תוסיף א' לפני "הבלות" ואולי זה יותר ישקף...
(לא יודעת מה איתכם אבל אני צחקתי שעתיים מהבדיחה של עצמי)

הבדיחה הזאת מצטרפת לשורה של בדיחות אהובות במיוחד שניסיתי את כולן על בעלי והוא נפל בפח:
1. אני: "תדליק את האור"
בעלי: "למה?"
אני: "כי הסרט שאתה חי בו נגמר"

2. אני: "טעים לך?"
בעלי: "מה???"
אני: "הפופקורן בסרט שאתה חי בו..."

3. משתמשת בזה לרוב כשבעלי מתחיל לספר לי באריכות ובגאווה איך הוא הצליח לקחת את הבגדים המלוכלכים שלו ממש בכוחות עצמו ובמאמצי-על ישר לתוך הסל כביסה.
אני: "אתה שומע את זה?" (עושה אזני כאפרכסת)
בעלי:"את מה?"
אני: (עושה רעש של משאית נוסעת אחורה) "זה הרעש של המשאית"
בעלי: "איזה משאית?"
אני: "המשאית עם המדליות שבאה להעניק לך את כולן על זה ששמת את הכביסה המלוכלכת שלך בכביסה"

ממליצה לכולם לשלוף את משפטי המפתח האלה בזמן המתאים. הנאה מובטחת...

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

כשבן שמונה היה יותר קטן, אולי בן חמש, אולי בן שש יצא לנו לשוחח על תינוקות.
בן שמונה/חמש/שש אמר לי: "אמא, נכון שתינוקות נולדים מהפופיק?"
באותו רגע הבנתי שהגיע הזמן לנהל איתו את "השיחה" לפני שהחברים הקטנים והמעצבנים שלו יספרו לו את האמת בדרכים לא חינוכיות ולא נעימות.
"לא" אמרתי לו בעדינות, "תינוקות לא נולדים מהפופיק"
ואז הסברתי לו (באמת שבעדינות) איך נולדים תינוקות וגם איך הם מגיעים לשם ובלי להסתבך יותר מדי, פשוט, ברור ועדין.

זה היה ממש מזמן, מדי פעם הייתי בוחנת את בן שמונה לראות אם הוא הפנים, בן שמונה הפנים אבל בעלי היה מתעלף ואומר לי: "די, תעזבי את הילד, בשביל מה הוא צריך לדעת כבר את כל הדברים האלה?"

ביום שישי בעלי הלך להוציא את בן שמונה מהכיתה
מיד בכניסה לקחה אותו המורה לשיחה בארבע עיניים.
"היום" אמרה לו המורה, "אסף בן שמונה את כל החברים שלו וסיפר להם איך באים ילדים לעולם"  מסתבר שהם לא ידעו כלום על זה ולכן רוב התגובות שלהם היו: "לא נכון, איכס, מה פתאום..."
"בדרך כלל אנחנו עושים חינוך מיני לילדים רק בכיתה ו', אבל ביקשתי שיתחילו השנה את החינוך המיני בכיתה ב' שלנו" אמרה המורה בחיוך לבעלי המתעלף.

ואני שואלת אתכם, איפה היו האמהות שלהם? איך הן איפשרו את המצב שאני כה חששתי ממנו ולכן הקדמתי תרופה למכה....למה ילד צריך לשמוע על זה מחבר לכיתה? (למרות שבאמת, מזלם שהם שמעו את זה ממישהו חביב כמו בן שמונה שלי).

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥


ובגלל שלא הייתי בבלוג שלי מליון שנה, אני מפצה אתכם עם:

הדרכה קלילה וחמודה להכנת אפליקציה צבועה על בד בקלי קלות

 

החומרים הדרושים:

ריבוע בד
הדפסה של תמונת הרובוט (או כל איור אחר שמתאים לכם)
מספריים
סכין חיתוך
ספוג או מקל עם ספוג בקצה
דבק סטיק (לרוב משתמשים בפריזר פייפר לצורך הכנת הסטנסיל אבל אין לי פריזר פייפר ולכן השימוש בדבק סטיק)
צבע אקרילי

קדימה לעבודה:
בוחרים תמונה של רובוט שרוצים:




מתחילים לגרוע את החלקים השחורים. אפשר עם מספריים ואפשר עם סכין חיתוך



לא לשכוח לגזור את העיניים ולשמור, נצטרך אותם.

מורחים בעדינות דבק סטיק על הנייר

הופכים וממקמים על הנייר. לא שוכחים להדביק גם את העיניים


מניחים צבע בעזרת ספוג (לא מברשת)

מחכים המון זמן עד שיתייבש

 
מקלפים ממש בעדינות את הנייר, בגלל שהשתמשנו בדבק סטיק הוא לא נדבק חזק ואפשר להסיר אותו

 
מתקבלת אפליקציה צבוע וחמודה

 
אפשר להוסיף אישונים לעיניים עם קיסם טבול בקצת צבע
 


משלבים אותה בתיק קטן לילד

חשים גאים מאוד מאוד







 
 
 
שיהיה לנו סוף שבוע מושלם
אני יודעת שאני לא בנאדם ולא מעדכנת מספיק את הבלוג
דורית












 

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

משלוח מנות


ביום שלישי, הוא יום האפטר, יוצא בעלי מוקדם מהעבודה.
"אני הולך להיות קצת עם אשתי והילדים" הוא אומר (בצער) לחבריו לעבודה, "ככה, קצת מכיר אותם... דווקא אנשים נחמדים...".
לרוב אנחנו אוכלים בחוץ. בן שמונה מוכן לאכול רק המבורגר, אם הולכים למקום אחר הוא יושב זועף ולא אוכל*

*בן שמונה הזעפן היה אצל הרופאה לפני כמה ימים והיא שקלה אותו ומדדה אותו ויצא שהוא (באופן ממש מפליא) רזה בטירוף, שלא לומר בתת משקל.
"מה זה? מה, הוא לא אוכל?" אמרה לי הרופאה בפליאה, כאילו אני אוכלת לו את כל האוכל...(ככה זה כשאת קצת שמנמנה וילדייך נראים כולם כמו קיסמי שיניים, ברור מי אוכל בבית את כל האוכל).

ולכן מדי יום שלישי תוכלו למצוא אותנו אוכלים המבורגר איפשהו.
"אתם יודעים?" אנחנו אומרים לשני המתבגרים שלנו, "עובדים פה בעיקר בני נוער" (כן, היה פה רמז)
המתבגרים מתעלמים.
היחיד שמסתכל בעניין הוא דווקא בן שמונה שלועס את ההמבוגר שלו ומסתכל בדריכות על הקופה שמולו.
"אם אני הייתי עובד פה" הוא אומר לנו בריכוז עמוק "הייתי פותח את הקופה ולוקח את כל הכסף"
"אולי היית לוקח את הכסף" אומר לו בעלי "אבל תוך דקה היו תופסים אותך".
"אבל איך היו תופסים אותי? הייתי ממש מחביא את הכסף" ממשיך בן שמונה בחשיבה הקרימינלית המדאיגה.
"תסתכל מעל הקופה בדיוק" אומר לו בעלי, "אתה רואה שיש שם כדור כזה? זאת מצלמה, עכשיו תסתכל על התיקרה, יש שם לפחות עוד שתי מצלמות, תוך דקה היו רואים שגנבת והחבאת".

בן שמונה ממשיך להסתכל על המצלמות (כעת הוא מחפש דרך לעקוף את הבעיה הקטנה הזאת),
ואילו הבן הגדול שלי ששתק עד עכשיו (זה קורה רק כשיש לו אוכל בתוך הפה) אומר לנו ביובש: "יופי, באמת יופי, מקסים שניהלתם עכשיו שיחה שלמה על איך תופסים אותו במקום להסביר לו שפשוט אסור לגנוב..."

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בערך אחת לשבוע אני עושה ניקוי יסודי לכלוב של התוכים. הפעם אני מחליטה ממש להגדיל ראש, מוציאה את הכלים של האוכל והמים וקצת משרה אותם עם סבון כלים.

אולי שעה (בהגזמה) שהכלים היו מחוץ לכלוב.
אני מייבשת אותם, ממלאה מים נקיים ואוכל ושמה בכלוב (בינתיים התוכים מסתובבים כהרגלם חופשיים בסלון).
מיד רץ אוקי התוכי למים שלו ולוגם בקולניות, מדי פעם הוא מרים ראש ומסתכל עליי בעין מאשימה, ואז מוריד ראש ולוגם.
"זאת הייתה בקושי שעה" אני אומרת לו בהתגוננות, "וחורף, זה לא מידבר פה, אתה יודע..."
אבל אוקי מסתכל עליי בזעף והולך לעמוד על המוט בכלוב ששייך רק לו (הוא לא מרשה לתוכית בשום פנים ואופן לעמוד שם) ואני חושבת לעצמי שאם היה יכול לטרוק את דלת הכלוב בהפגנתיות, מן הסתם היה עושה את זה.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ביום שישי בערב אנחנו בארוחה המסורתית אצל חמותי וחמי.
חמותי מספרת על הרצאה נהדרת שהם היו בה עם אמן ברזילאי, "שמעת עליו?" היא אומרת לי.
"בטח, הוא מוכר נורא" אני משקרת בלי בושה "אני זוכרת שקראתי עליו כתבה" אני מוסיפה בלי לפרט יותר מדי.
"טוב, מכתבה קצת קשה לדעת איזה אמן גדול הוא" אומרת חמותי (בלי בושה), "אנחנו, היינו בדיוק במקומות האלה שהוא יצר בהם בברזיל" ממשיכה חמותי להתרברב.
"מקסים" אני אומרת ומפשפשת במוחי למצוא משהו שישים אותי בנקודת יתרון (שזה נדיר)
"הבן הגדול עושה השנה חגורה שחורה בג'יאוג'יצו" אני אומרת בגאווה,
"אמא, אני לא עושה" מחרב לי הבן הגדול את היתרון, "אני דוחה את החגורה השחורה עד אחרי הצבא"
"איזה חבל" אני אומרת לו וממהרת להחליף נושא,
"לילדה יש מופע בלט ממש גדול בסוף השנה, זה מופע מקסים במיוחד" אני מגרדת יתרונות ממעמקי זכרוני.
"אמא, אני לא רוצה להשתתף במופע סוף שנה, לא בא לי...וזה גם לא בלט, זה ג'אז (כאילו?)" אומרת הילדה למורת רוחי (הגוברת והולכת),
ובינתיים שני הקטנים מתכתשים על השטיח ואני מסתכלת על כל ילדיי באין אונים וכך אני יוצאת ללא (אף) נקודת יתרון.

מסקנה: כשאת מדברת על ילדייך, הקפידי שהם לא יהיו בסביבה.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אחר הצהריים אני יושבת עם בן שמונה ללמוד להכתבה.
"את יודעת", אומר לי בן שמונה בהרהור עמוק, "כשתהיה ההכתבה, אני פשוט אקח איתי את הדף הזה שהמילים כבר כתובות עליו, ואני אכתוב אותן על הדף בכיתה".
אני מסתכלת עליו בתמהון רב (ובדאגה עמוקה)
"אתה לא יכול, זה נקרא להעתיק" אני אומרת לו
"כן, אבל מה זה משנה? העיקר שהמילים יהיו כתובות נכון, לא?"

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בן שמונה קיבל אתמול 15 ש"ח לבזבוזים ואמר לי: "וואו, כסף...אני מת על כסף"
מאוד דואגת... מאוד....

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

"למה אתה רוצה להתחפש השנה? אולי לבאטמן? זאת תחפושת מה זה מגניבה" אני משדלת את קטנצ'יק להתחפש שוב בתחפושת שכבר יש בבית.
"לא, אני רוצה להתחפש ל- גו גו פאוונג'ר אזאב - אומר לי קטנצ'יק
וכך אנחנו הולכים לחנות ומבקשים "גו גו פאוונג'ר אזאב" ומסתבר שזה "פאוור ריינג'ר" והדמות שלו בצבע זהב. כל כך פשוט (וגם כל כך יקר, מה רע בבאטמן?)


לפורים הכנתי משלוח מנות לא שגרתי
החלטתי להכין למורה של בן שמונה (שעושה עבודת קודש, כפי שאתם יכולים להבין בעצמכם) קאפקייקס סרוגים שישמשו כמגנטים למקרר (אני מאוד אוהבת שלמתנה יש גם "שימוש", המגנט הודבק רק לאחר הצילום).










את הקפקייקס סרגתי לפי הסרטון המצויין הזה (יש גם הוראות כתובות באנגלית). הסרטון מסביר מעולה (למרות שאורכו 20 דקות, אל תקצרו ותחפפו) ובסה"כ הסריגה היא ממש "קלי קלות בטעם תות" כמו שאומרים ילדיי, או אם אתם מעדיפים "קלות קלי בטעם תה").
























מצורפת התגית, אם בא לכם להדפיס ולהוסיף למשלוח המנות.







שיהיה חג פורים שמח ונהדר,
קדימה, תתחילו לסרוג
דורית

יום רביעי, 14 בינואר 2015

I hate you 2015

נגיד שהייתי בלוגרית אחרת, ולא היו קוראים לי דורית אלא בשם אחר וחסר דאגה כזה, הייתי עכשיו עסוקה בלסכם את שנת 2014 (המופלאה) ובלהעלות כל מיני תמונות מהממות שלי, כאלה שבהן אני יפה ומאופרת, והשיער שלי לא אסוף בקוקו נצחי עלוב כזה, והן מצולמות כראוי, מלמעלה, בלי שרואים בכלל סנטר כפול, לא כמו שהילדים שלי תמיד מצלמים אותי, מלמטה, ואז אני צריכה לצעוק עליהם "מלמעלה, תצלמו מלמעלה" אבל זה תמיד מאוחר מדי כי הם לחצו ואין להם כח להעמדות ותאורה ושטויות, ותמיד אני יוצאת ג'יפה.

ואז הייתי מעלה תמונות זוגיות יפות עם בעלי, וכותבת כל הזמן "אני ואהובי" (למרות שצריך לכתוב ההיפך, "אהובי ואני", אבל הייתי מן בלוגרית כזאת שממש מרוכזת בעצמה ושמה את עצמה קודם, כי היא מגשימה את עצמה...), ואחר כך הייתי מעלה תמונות של הילדים המושלמים שלי מחבקים אחד את השני ומחייכים למצלמה ובכלל לא קוראים אחד לשני "סתום" או "מפגר" ובטח שלא מחטיפים אחד לשני רק כי משעמם להם, וגם לובשים בגדי מותגים מאגניבים כאלה ולא מה שהם לובשים תמיד (תלבושת בי"ס מקומטת ודהוייה).

ואחר כך הייתי מחכה לחצות הלילה ובערב השנה האזרחית החדשה מצלמת אותי (ואת אהובי, או אולי אפילו רק אותי, כי בינינו, מי הכי חשוב פה?) מתנשקים ומבלים ועושה רשימה ארוכה של דברים שאני מאחלת לעצמי לשנת 2015 כמו הגשמה עצמית וסיפוק ושלמות ורקימת חלומות והגשמתם ועוד המון מילים שממש קשה להבין לאן הן מובילות ואיך לעזאזל עושים את זה ולוחצת על כפתור "פרסם בבלוג" וכולכם הייתם אומרים: "אוף, איזה בלוג מושלם יש לה, איזה חיים מושלמים היא חיה, בטח לילדים שלה יש רק מאיות בתעודה" וככה הייתי ממשיכה, כל שנת 2015 ואולי אפילו 2016 והכל אצלי היה "מקסים, קסום ומוקסם ומדי פעם מופלא" ובסוף הייתי משעממת אפילו את עצמי.

אז זהו, שלא...
החיים המושלמים שלי לקראת השנה החדשה התחילו עם ילד אחד בכיתה ב' שחזר הביתה עם חום, ומייד הדביק את האח הקטן שלו, ואז שניהם שכבו בסלון מעולפים וקודחים אבל בכל זאת רבו מי יתכסה בשמיכת הפליז הורודה שמונחת שם דרך קבע ואני רצתי הלוך ושוב בין ההסעות של האחים הגדולים ותרופות להורדת חום ובשמונה וחצי בערב הבנתי שבעצם בעלי לא ממש מתכוון להגיע הביתה מהעבודה כדי לשמור על הבנים הקטנים שלו בזמן שאני צריכה להחזיר ילדה אחת ממורה פרטי (בתקווה למאיות בתעודה ובינתיים אנחנו עוד לא שם) ולהקפיץ ילד גדול לשיעור ג'יאוג'יצו.
אז השארתי לראשונה את שני הקטנים לבד בבית (כיביתי רדיאטור, ניתקתי מחשבים, סגרתי את כל החלונות, תקעתי לכל ילד שקית במבה ביד והדלקתי טלויזיה, ועדיין כל הדרך ראיתי בעיניי רוחי את הבית עולה באש והקטנים והחולים שלי לכודים בתוכו...) ונסעתי כמו מטורפת בגשם להחזיר את הילדה הביתה ואז כשחזרתי בעלי כבר הגיע ועמדתי וצרחתי עליו כמו משוגעת על זה שהוא חסר אחריות ואחרי שתי דקות גיליתי שגם הילדה עם חום.

וכך התחילה 2015, שלושה ילדים חולים ובעל אחד נזוף (לא לחלוטין באשמתו, מסתבר שהיו נסיבות מקלות אבל לא שמעתי מרוב הצרחות של עצמי, יום אחרי זה נאלצתי לעשות את הדבר השנוא עליי בעולם -להתנצל).
ובשתים עשרה בלילה נחרתי עמוקות והפניתי גב כועס לבעלי (ועדיין, יכלתי לכתוב בבלוג: "בחצות קיבלתי את השנה החדשה תוך רקימת חלומות חדשים עם אהובי לצידי").

מילא זה היה נגמר בזה אבל אחרי שכל הילדים הבריאו בעלי חלה, ומילא זה היה נגמר בזה, לסיום סיומת גם אני נדבקתי (ואז בעלי אמר לי: "כל מה שאני עושה, גם את חייבת...").

מתי מתחילה 2016?


♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אני שואלת את הבן הגדול שלי מה הוא לומד מחר

הבן שלי: 
תנאחס
תנאחס,
מתמטיכייף
חנ"ג
מדאיכס
מוות
מוות

תרגום חופשי:
תנ"ך
תנ"ך
מתמטיקה (ה"כייף" הוסף באירוניה כפי שהבן שלי הדגיש)
חינוך גופני
מדעים
מדע וטכנולוגיה (מו"ט)
מדע וטכנולוגיה (מו"ט)

נראה שהילדים ממש אוהבים את בית הספר.


♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

הבת שלי: "אמא, מחר יש התרמות אחר הצהריים ואנחנו משתתפים"
אני: "מה, מה מתרימים הפעם"?
הבת שלי: "כסף" (כאילו?)
אני:"בסדר, אני יודעת שכסף (כאילו?) אבל עבור מי ההתרמה"?
הבת שלי (חושבת קצת): "ילדים מוגבלים" (כאילו?)
אני: "אבל מה, לא אמרו לכם בדיוק עבור מי, איזה מוגבלות?"
הבת שלי: "האמת שהראו לנו סירטון אבל לא שמנו לב כי הוא היה ישן-תחת, ראית לפי הבגדים שלבשו שם שזה ישן-תחת ומלפני איזה מליון שנה (כאילו)".

בסדר, העיקר הכוונה...
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

אני מגישה לשולחן ארוחת ערב של יום שישי
תלמיד-כיתה-ב מסתכל באי רצון על האוכל
"למה את לא אוכל את העוף?" אני שואלת אותו
"את אומרת "עוף", אבל אני יודע שזה תרנגולות רצוחות, אני לא אוכל את זה"...

לא סתם תרנוגולות מתות...אלא רצוחות....מישהו פה כנראה בדרך לטבעונות...


♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בערך שבועיים לפני חנוכה שלחו מבית הספר של תלמיד-כיתה-ב הודעה בזו הלשון: 

"לקראת חנוכה נקיים בבית הספר תחרות חנוכיות בנושא זהירות בדרכים.
יש ליצור חנוכייה מחומרים ממוחזרים המשלבת סמלים וסיסמאות בנושא זהירות בדרכים.
 נציגי מועצת התלמידים יחד עם מורות מאשכול חנוכה יבחרו את שלוש החנוכיות היפות ביותר ויעניקו פרסים לשלושת המקומות הראשונים"

מיד קראתי באופן חגיגי לתלמיד והודעתי לו שאנחנו הולכים לקחת את המקום הראשון ולזכות בפרס היוקרתי, התלמיד לא התרשם, גם ככה הוא ידע שהאמא המתלהבת שלו תעשה לבד את כל העבודה.

וזה בדיוק מה שהיא עשתה.
החנוכיה נעשתה מבקבוקי אקטימל שנצבעו ועל כל אחד מהם הודבק כדור קלקר קטן.
על הגב יש לכל אחד תיק קטן עשוי מלבד (ומודבק, לא תפור חלילה וחס)
הכל מונח על קופסת קרטון מדורגת וצבועה גם היא
(כל הצביעה נעשתה בצבעי אקריליק).








קצת לפני ההגשה בעודי  עפה על עצמי (או כמו שהבת שלי אומרת: "חשה את עצמי") על כמה יפה הכל יצא ואיך אני הולכת לזכות ותוך כדי גיחוך על האמא המסכנה שעשתה חנוכיה מעפנית מפקקים של בקבוקי יין והולכת להפסיד ובגדול, אמרה לי הבת שלי בעדינות:  "אמא, את יודעת, זה העיקר ההשתתפות פה, לא הזכיה"
ואני אמרתי לה: "מה? מה פתאום? מה אכפת לי ההשתתפות? אני רוצה את הפרס.. אם לא, לא הייתי טורחת בכלל...פחחח השתתפות, את מי זה מעניין?, מה זה השטויות האלה? השתתפות..."

אז ברוח הפוסט הזה, ברור שזה בא לי בהפוכה ואחרי שכל החנוכיות הוצגו באופן חגיגי חזר הילד עם פתק נוסף וזו לשונו:
"תודה לכל התלמידים שהשקיעו והביאו חנוכיה לתערוכת החנוכיות  (אה, פתאום זה נהיה "תערוכה" ולא "תחרות"), בשבילנו כולכם מספר אחת ובשבילנו כולם זוכים, שיהיה לכם חג שמח..בלה..בלה..בלה..."

יופי, באמת יופי, ואיפה הפרס שלי? וטקס הענקת הפרס לזוכה? ואיזה תמונה קטנה בעיתון בית ספר? איפה כל זה? 
לא מגישה יותר חנוכיות לבית ספר...בחיים....

אבל בכל מקרה עטפתי טוב טוב את החנוכיה ושמתי במחסן, לקטנצ'יק, שאולי אצלו תהיה תחרות ולא תערוכה, מי יודע...

שתהיה לנו שנה אזרחית טובה
באהבה
דורית

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

אותו דבר

נכון שממש דאגתם לי (ולדרבן) כל הזמן הזה?
והסתקרנתם לדעת מה קרה?
אה, לא? רק אני דאגתי לי ?  בכל זאת אספר לכם

אז אחרי הפוסט הקודם, קיבלתי את כל העצות הטובות שלכם והלכתי לעשות לעצמי מדרסים בחנות אורטופדיה (כך קוראים לחנות, איזה מקוריים...)
ובחנות הסבירו לי שלוקח חודש עד שהמדרסים מוכנים והבנתי שחודש שלם אני אצטרך לדלג על רגל אחת ולכן ניגשתי למדף שבו יש סנדלים למכירה ומתוך המבחר העצום של שלושה זוגות סנדלים אורטופדיים כעורים בטירוף בחרתי את זה שהיה נראה הכי פחות כעור, שילמתי עליו הון קטן וחזרתי הבייתה.

וצדקתם, נעל נורמלית לגמרי עוזרת, ולכן פיתחתי תלות עצומה בסנדל הכעור והלכתי רק איתו, כל הזמן, ובכל פעם שהבת שלי ראתה את הסנדל עלה לה מן מבט כזה של גועל וסלידה.
וביום שבת הלכתי לבקר את אחותי האהובה, והבת הגדולה שלה הסתכלה עלי בקפידה ואז אמרה לי: "מה, את גזורה? מה זאת הגומייה הזאת של הסבתות שיש לך בשיער?"
ואני אמרתי לה: "מה את חשה את עצמך? מה נסגר איתך? כולם הולכים עם הגומייה הזאת...זה לגמרי קול..." אבל זה כבר היה ממש אבוד, שתינו ידענו את זה, כי איך מישהי עם כזה סנדל יכולה בכלל להגות את המילה "קול".
ומהצד רק יכלתי לשמוע את הבת שלי מסננת בשקט: "פאתט"

מילון מושגים לביאור הפסקה האחרונה:

"מה, את גזורה? "= "מה, את מחוקה?" = "מה, את סתומה?" (למרות שאף אחד לא משתמש יותר במילה סתומה, חשוב שתדעו ולא תצאו גזורים...).

"חשה את עצמך" = "עפה על עצמך"  (שהיה מאוד נפוץ בשנה שעברה ועכשיו לא אומרים את זה יותר ) = "חושבת את עצמך" (ותודה לאל שיש לי מתבגרת בבית ששומרת שאהיה מעודכנת בשפה העברית).

"גומיה של סבתות" = הגומי הזה שמכווץ בתוך טבעת קטיפה. נכון שיש את זה כבר איזה 20 שנה בחנויות, אבל איך יכול להיות שזה כבר לא אפנתי? באמת אני לא מבינה... ומה עדיף? להעיף כל דקה את השיער  מצד לצד כמו שהבת של אחותי עושה? ואז לגלגל את כולו למין גולגול עצום כזה במרכז הקודקוד ששורד דקה ואז הכל מתפרק,...העפה מצד לצד, גולגול, התפרקות  וחוזר חלילה????
יש לה תיכף יום הולדת, נראה לי שגומייה כזאת תהווה את המתנה המושלמת עבורה (דמיינו צחוק מרושע מאוד ברקע...).

"פאתט" = פאתטי, מעורר רחמים ביכולתו הדלה להתלבש ולהיראות כמו בן אדם שלא לדבר על רצונו להשתמש בסלנג שלא תואם את גילו המתקדם...

ובינתיים הגיע חורף, איזה מזל, כי הלכתי לחנות נורמלית (לא אורטופדיה) וקניתי נעלי חורף מאממות שהן גם אורטופדיות וסוף סוף אפשר לפזר את השיער בלי למות מחום ואני ממש מקווה שאני נראית הרבה פחות גזורה מקודם.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

למה כל דבר שכבר קרה לי בעבר, צריך לקרות לי שוב? (ושוב, ושוב, ושוב...)
זוכרים את הפוסט שבו סיפרתי לכם איך זומנתי לשיחה בגן כי הפעוט מרביץ? זה היה בשנת 2011, וכבר אז כתבתי שאני עייפה מהשיחות האלה (כי כבר עברתי אותן עם הבן הגדול ב- 2004).
אז עכשיו השנה 2014, אותו גן, אותה גננת, אותם צעצועים ורק הילד שונה.
ונחשו מה? זומנתי לשיחה ביום שישי בבוקר כדי לדון בהתנהגותו של קטנצ'יק ולמה הוא מרביץ בגן...

בעצם מאז חודש ספטמבר הגננת מתעקשת שנגיע לשיחה הזאת בגן, אבל אנחנו טענו שאין צורך, כי קטנצ'יק לא מרביץ בגן, הוא בסה"כ טיפה שובב, וחוץ מזה, דיברנו כבר ב- 2011, אז למה צריך כל דקה לדבר?
אבל הגננת התעקשה והתעקשה ואחרי מליון החלטות ותכנונים בהם חשבנו איך נגיד לה שהיא טועה ונדגים לה בכל מיני דרכים, הסכמנו להגיע לגן.
באותו בוקר קמתי ופיזרתי את כל הילדים במסגרותיהם (כן, כולל קטנצ'יק שלא ידע שאנחנו מגיעים מאוחר יותר) והלכתי להעיר את בעלי (הידוע בשם שכבר השתמשתי בו בעבר "מר כדור שינה היקר"... גם בתחום הזה אין שום שינוי...) ואז הוא קם בקושי עצום ודשדש את דרכו בכבדות עד לכוס הקפה שלו ואם הייתי צריכה הוכחה נוספת לכך שנהיינו זוג זקנים זעפנים, ההוכחה עמדה (או דשדשה) לנגד עיניי.

מה אומר לכם, אם מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, הרי שהגננת צדיקה.

כבר בכניסה בגן שמענו קולות של ריצה וצווחות, ברגע הראשון חייכתי כי ראיתי שני ילדים קטנים רצים בגן ורק אחרי כמה שניות קלטתי שהילדים לא סתם רצים, הם רצים כי קטנצ'יק רודף אחריהם, עם נבוט ביד, שהוא הכין מציור שהוא כנראה צייר בעצמו (לפחות הוא מוכשר)  ואז חובט בהם מדי פעם עם הנבוט (כי מה שווה נבוט אם לא משתמשים בו?), והגננת ניסתה לתפוס אותו ולהסביר לו שזה אסור וקטנצ'יק (שעדיין לא קלט שאנחנו בגן) שכב על הרצפה כמו אחרון הילדים המעצבנים בקניון וסירב לעשות מה שהיא אומרת לו....

מיותר לציין שכל השיחה ישבנו כמו דגים והגננת חייכה באושר.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בשישי בערב הלכנו לארוחת ערב אצל חמי וחמותי
אני, כרגיל הבאתי אתי את הסריגה שלי, רק שהפעם כבר סיימתי את השמיכה עליה עמלתי בשנתיים האחרונות והבאתי שטיח חדש שהתחלתי מחוטי טריקו (ואם אי פעם אסיים אותו, אעלה תמונה).
חמי: "מה את סורגת?"
אני: "שטיח"
חמי:"מה קרה, נגמרו כבר השטיחים בחנויות?"
אני (שולפת תשובה שתהיה סבירה אבל לא חוצפנית): "יש בחנויות, אבל לא כאלה..."
חמי: (לא, לא עוד פעם הסיפור על השטיח...) "את יודעת? כשסבתא הייתה צעירה, היא עשתה פעם שטיח (דגש על עשתה פעם אחת, רק את הסיפור מספרים  חמשת אלפים פעם...), אני הייתי בחו"ל והיא עשתה את השטיח הזה שלוקח איזה חודש לעשות  היא עשתה בשבוע אחד (נאנח בהערצה)..."
חמותי: "כן, כשלא היית בארץ הייתי עושה את השטיח או לומדת לבחינות עם הסטודנט הזה שלמד איתי"
חמי: "מה, איזה סטודנט, לא ידעתי שלמדת עם מישהו..כשאני הייתי בחו"ל....

ורק בעלי אומר לי: "מה, זה שטיח? חשבתי שזאת כיפה ענקית כזאת...
ואני לא עונה (נאנחת בייאוש).

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בתקופה האחרונה הייתי עסוקה בעיקר בעבודות מעיסת נייר


הכנתי מעמד לניירות ומעטפות שתמיד מפוזרים להם על השידה בכניסה לבית.







אחר כך הכנתי את קערות האבטיח האלה לפי ההדרכה של ההשראה שלי לעיסת נייר יעל אלקיים המדהימה.
הדרכה מצוינת ומפורטת  עם תוצאה מרשימה ביותר





הכנתי גם את הגברת הזאת כדי שתשמור לי על השרשראות שלי.
היא עשויה מבקבוק של מרכך כביסה כך שהיא גם מריחה מצויין.





מאחורה, שתראו שיש לה צמה



ותקריב על הפנים

את השלט המקסים והארנבון החמוד הכינה הבת שלי


מקווה שיש לכם מלא חוויות חדשות, כאלה שלא חוויתם כבר בעבר.
סוף שבוע נעים וחמים
מקופלת

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

שנה טובה

זוכרים שלפני כמה חודשים הייתי בחו"ל?
אז זהו, ששכחתם, וגם אני שכחתי, אבל כף רגלי השמאלית משום מה לא שכחה וכאב לי נורא העקב.

לא נורא, עיכבתי את העניין, זה בטח יעבור לבד....

אחרי שלושה חודשים הבנתי שמשהו פה לא בסדר, וסוף סוף עשיתי שני דברים ממש חיוניים:

1. פניתי לרופא ,לא רופא אמיתי חלילה וחס, קודם התייעצתי עם דוקטור גוגל שאמר לי שיש לי מה שנקרא "כאב דורבן" כאב חד בעקב הרגל שנגרם מדלקת.

2. פניתי למומחה ,לא אמיתי חלילה וחס, אלא לבעלי היקר המומחה לענייני אורטופדיה בבית שבשל אימוניו שוברי העצמות הפך כפי שהוא קורא לעצמו ל"גרוטאה אורטופדית" (אבל כל פעם שאני באה לקרוא לו כך, אני משום מה מתבלבלת ויוצא לי בטעות "גרוטאה גריאטרית" בעלי לא ממש מת על זה...).

המומחה זלזל, כל פעם שאמרתי לו שכואב לי הוא אמר: "מה, הכאב הקטן הזה ברגל? איך המצאת שקוראים לזה? שועל?"
ומיד הבנתי שרק לאדם אחד בבית מותר להתלונן על כאב (בכלל) וכאב אורטופדי (בפרט) והאדם הזה הוא לא אני!!!

סבלתי בשתיקה חודש נוסף (דוקטור גוגל אמר  שלפעמים זה עובר לבד) ובלית ברירה פניתי לרופא, אמיתי הפעם ואף אורטופד.

האורטופד בדק אותי בזריזות וביעילות ומיד קבע שיש לי "דורבן" ברגל.
"את יודעת מה זה דורבן?" שאל אותי במבטא כבד
"כן" אמרתי לו, "קראתי על זה באינטרנט" *

*אף פעם אל תגידו לרופא שאיבחנתם את מחלתכם באינטרנט, זה מטריף אותם...

מאותו רגע עברה השיחה בינינו לפסים פחות אישיים והפכה לשיחה בגוף שלישי (יחיד)

הרופא: "מקופלת לקחת עכשיו כדורים ומשחה, כן?"
אני (בבלבול): "כן?"
הרופא:"מקופלת לקחת חמישה ימים כדור, כן? אם כואב רגל, מקופלת לקחת עוד חמישה ימים כדור, כן?
אני: "כן?"
הרופא: "אם לא עזר, מקופלת עשה צילום, כן?"
אני:"כן?"
הרופא:"מקופלת חוזרת לרופא, רופא עשה לה זריקה בתוך רגל, כן?
אני (ברעד ובלחש): "לא"
הרופא: "יופי, מקופלת לקחת מרשם והולכת".

חזרתי הבייתה ובידי הכדורים ומשחה שהרופא רשם לי, מיד חטף בעלי את השקית בחדווה, והוציא את התרופות.
"יא, אני לא מאמין, הוא רשם לך ארקוקסיה, לקחתי את זה כשהיתה לי עוד הדלקת בכתף, לפני הדלקת בברך (נזכר בגעגוע עם מבט מצועף בעיניים) וגם את המשחה הזאת שאני שם כמעט כל ערב" (מחייך באושר).
"טוב, תשמעי מה נעשה (אה, פתאום זה נהיה עניין של שנינו....עוד לא שכחתי לו את הדיבורים על השועל, מהפיסקה הראשונה.....), חבל שתפתחי שתי אריזות חדשות כשיש כבר אריזות פתוחות (או בשמן האמיתי "פגות תוקף", כי כפי שאמר חמי, הוא אבא של בעלי, הוא ההיפוכונדר הראשי ומאבות ההיפוכונדריה שהוריש זאת לבניו ונכדיו, "כל תרופה מחזיקה חצי שנה אחרי התאריך הכתוב עליה"), פשוט תקחי מהאריזות הפתוחות וזהו", ונעלם לו באושר עם התרופות שלי.

אז זהו, אני לוקחת כדורים (כן?), מחכה עוד כמה ימים (כן?) ואם לא יעבור מקבלת זריקה ברגל (לא, לא לא...).
לגמרי דרך נהדרת להתחיל את השנה  ברגל ימין  (היא הרגל היחידה שעליה אני מסוגלת לדרוך...בעצם...)

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

לפני סיום החופש הגדול באה אמא שלי לשמור על חיות הטרף. לא ניכנס עכשיו לכמה כיף היה לה ואיך היא נהנתה (נוט), אלא לעובדה המצערת שלאמא שלי ראיה ממש חדה ולפני שובה לביתה היא אמרה לי: "כל הבית מלא טביעות ידיים של הילדים".

ובאמת, הבית (כפי שנוכחתי לראות אחרי שהיא הלכה...לפני כן לא ראיתי את זה בכלל...) מלא טביעות ידיים חלקיות ואף מלאות וכולן ללא יוצא מן הכלל ...שחורות...

פניתי להתייעץ עם המומחה (מהפיסקה הקודמת, בעלי) שישב על הספה בסלון עם רגליים למעלה.
"אני רוצה לצבוע את הקירות עם הצבע שנשאר לנו, אבל יש לי רק את המברשת הקטנה, אתה חושב שזה יעזור"? שאלתי בפקפוק את בעלי.
"זה ישאיר סימנים" איבחן בעלי בלי להרים את העיניים ממסך הטלויזיה.
"לא נורא, אני מתחילה לצבוע בלי לדלל את הצבע" התעקשתי בלי להקשיב.
"זה יצא סמיך" איבחן בעלי בשנית עדיין בלי להרים את העיניים ממסך הטלויזיה.
"טוב, יופי, אני מתחילה" אמרתי לו באושר והתחלתי לעבוד.

אחרי בערך שלושה ימים בהם עברתי על כמה עשרות ואף מאות טביעות ידיים הוזמן בעלי לצפות בתוצאה.

"זה השאיר סימנים ויצא סמיך" היתה האבחנה (המפתיעה) שלו , "טוב, אל תתבאסי, אני יעזור לך" ,ומיד קפץ לחנות כלי הבית הקרובה וחזר עם שקית גדולה.
"החלטתי לפנק אותך קצת" הוא אמר לי והגיש לי במתנה גלגלת ענקית של צבע, מגש תואם ועוד חמישה (!!!) ליטר צבע.

בעלי חזר לשבת עם רגליים למעלה (בסיפוק, לאחר שסייע לאשתו כל כך יפה) ואילו אני עברתי לצבוע עם הגלגלת (אחרי שנאלצתי לדלל את הצבע...באמת...מה זה הדבר המעצבן הזה?).

אחרי יום וחצי הייתי כבר באפיסת כוחות (לא קל לצבוע עם הגלגלת הגודזילה הזאת, ועוד על רגל אחת...) מה שהביא לתוצאות הבאות:

1. בעלי חזר לקרוא לי בשם החיבה "מאג'ד" (על שם פועל ערבי שפעם עבד אצלנו), שם שהרווחתי בזיעה כשעברנו לבית שלנו לפני מספר שנים בזכות יכולתי לסחוב שקי חול ענקיים וכשבעלי קורא לי "מאג'ד"  שנינו יודעים שזה בא מאהבה והערכה (הכינוי של בעלי, דרך אגב, הוא ג'לאל, אבל זה סיפור אחר לפעם אחרת, והוא גם לא כל כך ראוי לו....)

2. בעלי קם (סוף סוף) מהספה וצבע את כל הקיר של המדרגות תוך שאני עומדת לידו ואומרת לו: "לא טוב, יוצא לך סמיך ופה גם רואים סימנים...רואים שאין לך ניסיון..."
 

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ביום שישי התארחנו אצל חמי וחמותי.
השיחה נסבה על קפיצת בנג'י.
חמותי: "כשהיינו בפעם האחרונה בחו"ל מאוד התחשק לי לקפוץ"
אני (באכזבה): "אז למה לא קפצת?"
חמותי: "זה היה ממש בתחילת הטיול ופחדתי שיקרה לי משהו, אז אמרתי שאולי אקפוץ בסוף הטיול, אבל לא יצא..."
אני (בעידוד): "ממש חבל, פעם הבאה שאת בחו"ל, אל תוותרי, את חייבת לקפוץ, את חייבת את זה לעצמך"
בינתיים גיסי מספר איך הוא קפץ בנג'י מהמקום הכי גבוה ביקום.
אני: "מה, ולא פחדת?"
גיסי: "בטח שפחדתי, אבל את יודעת, זה בדיוק הקטע, TO confront your fears  (להתעמת עם פחדיך)"
בעלי: "כן, בגלל זה התחתנתי... TO confront my fears"


♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

וקצת חותמות חדשות:




 מאוד כדאי להכנס לאתר המקסים של בנות נהנות





שתהיה לכל קוראי הבלוג שנה נהדרת
שנה של אהבה ויצירה
בריאות ואושר
תודה שאתם מלווים אותי וקוראים אותי (המשיכו כך)


באהבה
מקופלת

יום חמישי, 14 באוגוסט 2014

פוסט מלחמה

אתם ראיתם מה קרה פה מאז הפעם האחרונה שכתבתי?
מלחמה
מלחמה אמיתית עם טילים ואזעקות וילדים שמפחדים וחיילים שמתים.....

ואני עוד העזתי להתלונן על הקיץ והחופש (שעוד לא נגמר דרך אגב, טוב, מי אמר שנגמרה המלחמה?)

מספר דברים נותרו לא ברורים, למשל, איך זה שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו לא הגיע אליי לעבודה והתייעץ עם כל החברות שלי בנוגע למהלכים הבאים של הצבא ובאיזה אמצעים כדאי לנקוט נגד החמאס?
כי לכל החברות שלי היה מה להגיד על זה, ותמיד הן גם ידעו יותר טוב מהרמטכ"ל ותמיד הן ראו צעד קדימה, והן אף הלכו וחשבו על מספר טכנולוגיות נהדרות לנטרול המנהרות (אבל אף אחת מהן אינה הומניטרית, למרות שלמרבה הפלא בחלק מהן הייתה התחשבות בסביבה ירוקה ושמירה על הטבע...) ובחלק מהן היה שימוש במים ובחשמל (ואתם יודעים מה קורה כששמים אותם ביחד...).

וכל ערב ישבנו ונמלאנו גאווה למראה החיילים האמיצים שלנו, ובכינו לתמונות הנופלים (נפלו במלחמה הזאת רק אנשים יפים...זאת המסקנה שלי...) ורק ילד בן שבע שעוד מעט עולה לכיתה ב' ישב ובכה מרות כי נפלה לו שן.
ואז הסתכלנו עליו מלאי פקפוק ואני אף הגדלתי ראש ושאלתי אותו: "אבל איך תהיה חייל אמיץ אם אתה בוכה כל כך משן שנפלה לך?"
ובן שבע ענה לי: "אני מקווה שאני אהיה חייל כשאני אהיה גדול, אם אני לא אמות קודם מהאזעקות..."
ועל זה לא הייתה לי אף תשובה, כי האמת שלא מתים מאזעקות אבל לא רציתי להכנס לפרטים ממה כן מתים.
אבל אחים שלו, שאין להם שום מחשבות על נפשו הרכה מיד אמרו לו בדרכם המעודנת: "מה, אתה סתום? איך אפשר למות מאזעקה? אתה תמות אם יפול עליך טיל.."
לא, באמת, תודה לכם.....
ובן שבע אמר לנו: "איזה קמצנית הפיית שיניים הזאת, היא משאירה לי רק 20 שקל מתחת לכרית..."

ואחר כך, כשהוא כבר שוכב מכורבל כולו במיטתו, הוא אומר לי: "אמא, את יודעת? באזעקה הראשונה לא ידעתי אם אני צריך לעמוד דום או לרוץ לממ"ד".
צודק, אתה חי במדינה מאוד מבלבלת

ובכל פעם בערך שהייתה אצלנו אזעקה הרקדנית היפה שלי הייתה בחזרות למופע הסיום החגיגי של חוג הריקוד.
"אמא" היא חזרה כל פעם נרגשת, "נדחסנו איזה 900 בנות לתוך הממ"ד, ואז היינו צריכות לדחוף אחת את השניה עד קצה החדר כדי שיוכלו לסגור את הדלת...ועדיין בקושי היא נסגרה...הבעיה הייתה שכולנו היינו עם גולגול (שיער אסוף ומהודק היטב עם מליון סיכות שתופסות את כל העסק וזה חובה אם לא ידעתם לכל מי שרוצה להיות רקדנית) ואז כל פעם שסובבנו את הראש הגולגול והסיכות נתפסו אחת בראש של השניה וכולנו נהיינו קשר אחד גדול וגם כשפתחו את הדלת של הממ"ד לא יכלנו לצאת משם עד ששיחרנו את כל השיער אחת של השניה"
אתם ראיתם פעם תמונות מלחמה כל כך קשות?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

רבים מכם (מכן) בטח תהו (כמו שאני תוהה רבות) מה היא עבודת הבית המתגמלת ביותר בין שלל עבודות הבית המפרכות, אז אני רוצה להגיד לכם שהגעתי למסקנה שכביסה היא המתגמלת ביותר, 
בדרך כלל נופל  מטבע של שקל מאחד הכיסים של בני הבית, לפני מספר ימים נפל מטבע של חמישה שקלים... ואתמול, גבירותיי ורבותיי, מטבע נקי ונוצץ של 10 שקלים (טוב, הוא עבר כביסה...). המטבעות נערמים ליד המכונה וממלאים אותי אושר. מי אמר שאין שכר לעמל?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

מכירים את המשפט מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים?
אחר הצהריים אני לוקחת את קטנצ'יק ליום הולדת של חבר. כהרגלי אני מביאה אתי את הסריגה שלי וילדה אחת משועממת דבוקה לפלאפון שלה.
מיד אנחנו תופסות לנו שני כיסאות צמודים, אני מתחילה לסרוג במרץ, הילדה מקישה בפלאפון שלה  וקטנצ'יק שאמור להשתתף בהפעלה של יום ההולדת רץ אפשהו באזור רחבת הכניסה עם עוד שני שובבים לא ממושמעים.
ואז ניגש אלי איזה אבא אחד ואומר לי: "הבן שלך משתולל שם בחוץ ומרביץ" , אני קמה, מעמידה את  הילד במקומו, חוזרת למקום ומגלה להפתעתי שאיזה סבתא  חוצפנית אחת תפסה לי את המקום..לא רק שהיא תפסה לי את המקום, היא אפילו הזיזה את הסריגה שלי ששמרה לי על המקום, לא רק זה, היא אפילו לא הקשיבה לבת שלי שהסבירה לה שהמקום הזה תפוס...
אני עוברת לשבת בכסא אחר (רחוק מהבת שלי), רותחת מזעם ומאחלת לה המון איחולים מרושעים...
אחרי שבערך מחצית מיום ההולדת מאחורינו, היא קמה סוף סוף מהכיסא שלי, והולכת משם.
ובזמן שאני שותה קפה, ניגש אלי האבא של ילד יום ההולדת ואומר לי: "הבן שלך ממש משתולל, הוא אפילו הרביץ עכשיו לאמא שלי..."
ואני רוצה להגיד לו: "אבל זה לגמרי הגיע לה"
וכמובן שלא אומרת (כי אני, להבדיל ממנה, ממש מנומסת).

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

 
באחד מימי תחילת חופשת הקיץ אמור הבן הגדול שלי ללמוד אחר הצהריים לבחינת בגרות.
יש אנשים שיעשו הכל כדי לא לשבת ללמוד...
דבר ראשון הוא מתחיל בהצקות לאחיו הקטנים
מאחר ושניהם בדיוק חזרו מהקייטנות שלהם הלומי שמש ומצופים בחול הם שוכבים מעולפים על הספה מסרבים לשתף פעולה.
הוא עובר הלאה ומציק קצת לאחותו (ההצקה החביבה עליו היא לגנוב לה את הפלאפון, לצלם את עצמו בשלל פוזות ולשנות לה את התמונה הראשית בצג).
הילדה ופלאפונה נעלמים מיד מהעין.
בלית ברירה הוא מתחיל להציק לאמא שלו....
"אמא", הוא אומר לי, איך היה כשקיבלת תעודת בגרות? היה לכם לוח אבן גדול כזה והיו חורטים לכם את הציונים עם פטיש ואיזמל? (מדגים בתנועה...), וככה הייתם מסתובבים עם זה ומחפשים עבודה אחר כך? הנה, תראי, זה עט, טכנולוגיה שאת לא מכירה, לא סתם עט, אלא עט כדורי שזה קצת שונה בטכנולוגיה מפטיש ואיזמל אבל אני לא אכנס לזה עכשיו כי זה מסובך וכל דקה את תשאלי אותי: "מה זה הטכנולוגיה הזאת?" (עושה חיקוי לא רע בכלל של הקול שלי....)
בינתיים אני מנסה ללא הצלחה להעביר ערוצים בשלט
הבן שלי לוקח את השלט, מעביר בקלות ערוץ ואומר לי: "זה שלט, גם זאת טכנולוגיה שקצת זרה לך כי את רגילה לשלטים חצובים בשיש, את חייבת ללמוד להפריד בין העבר להווה..."

אחר כך בערב אני לא מצליחה להעביר סרט שרציתי לראות מהמחשב לאייפדון שלי ומתחילה להטריף את הבן שלי  (שאמור ללמוד לבגרות שלו אבל יש סדר עדיפויות בבית...) שיעזור לי וכל דקה אני מתעצבנת שזה לא עובד...באמת, מה זאת הטכנולוגיה הזאת?

* לא, באמת, איך אתם מעבירים סרטים שהורדתם בעמל רב דרך תוכנות השיתוף לאייפד? יש קיצורי דרך מלבד האייטיונס הבלתי אפשרי הזה?

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___


בתקופה בלתי פוריה זו בעיקר גילפתי חותמות
















 
 



 
 

 


 



 
 
שיהיה סוף שבוע רגוע
באהבה
מקופלת