יום שני, 24 באוגוסט 2015

אמנית אורחת והדרכה כייפית במיוחד לסיום החופש

היום יש  בבלוג אמנית אורחת
האמנית האורחת הסכימה לנדב  את ההדרכה המופלאה של הנחש שהיא יצרה בעצמה.

יש מספר סיבות לכך שבבלוג יש אמנית אורחת:

דבר ראשון, הילדים שלי (יותר נכון הבנים שלי) ממש לא מחבבים יצירה וחושבים שהיא משעממת תחת (סליחה על הביטוי, הוא מאוד נפוץ בביתנו), זה לגמרי מראה לכם שהחליפו אותם בבית החולים ואף אחד עוד לא עלה על זה בוודאות .

דבר שני, האמנית (שהיא הבת הקטנה של אחותי) מוכשרת בטירוף, לא רק שהיא אוהבת ליצור, היא גם אוהבת מאוד חיות (אבל לא רק אומרת שהיא אוהבת חיות, היא באמת אוהבת חיות), בקורות החיים שלה תוכלו לראות שהיא אחראית על פינת החי בבית הספר, מתנדבת בחנות חיות בשעות הפנאי, בילתה את הקיץ בקיטנה בגן החיות וגם לא אוכלת חיות משום סוג וצורה,כבר אמרתי שהיא רק בת 11?
מתוך המון עבודות יצירה שלה (כולן בנושא חיות) התלבטתי קשות על איזה הדרכה ללכת וברוב קולות (של אחותי, שאמרה לי: "את זה את מעלה לבלוג") נבחר הנחש.

דבר שלישי, הבת של אחותי הודיעה לי ללא  שום פשרות שאם אני רוצה את ההדרכה, אני מתחייבת לכתוב עליה משהו בבלוג (לא פראיירית הילדה)




אז קבלו את הדרכת הנחש שעשוי כולו מפתקי ממו צבעוניים ושתי עיניים זזות. אלו כל החומרים שתצטרכו.


הידיים החמודות הן של הבת של אחותי.
הסרט צולם ונערך כולו על ידי הבת שלי (אין לי מושג בזה, לצערי ,ורק עמדתי ונתתי פקודות ברקע ולאחר מכן נתתי פקודה לבת שלי להוריד את הקול מהסרטון...קל ופשוט...)





המלצה נוספת לפני שאתם מורטים את מעט שערות שנותרו לכם על הראש לפני תום החופש היא לקנות את שלושת ספרי הצביעה למבוגרים בהוצאת זמורה ביתן, להוסיף לזה חבילת טושים ולשקוע לתוך עולם הצביעה.
איזה כיף
אני צבעתי שני דפים ואת כל היתר הבת שלי











ולסיום, יכול להיות שחדי העין שביניכם הבחינו בדובי הקטן והסרוג שמקשט את העיפרון  בתמונות שמעל (ואם לא הבחנתם, תחזרו בבקשה לתמונות ותמצאו אותו),  אם בא לכם להכין אחד כזה יש הוראות סריגה בבלוג הזה (תצטרכו להשתמש בגוגל טרנסלייט כדי להבין את ההוראות, לסרגניות ותיקות הפרוייקט יהיה קליל).
לחיצה על התמונה תוביל אתכם לבלוג

http://www.opheliaitaly.com/it/blog/ami-matite-by-ilaria-caliri-n100




עוד שישה ימים.....
באהבה
דורית









יום שלישי, 4 באוגוסט 2015

חום יולי-אוגוסט. וגם הדרכה חמודה וקלילה

אוף, איזה חום, אין דברים כאלה.

למי נתפס הצואר (והגב) בחום הזה?
רק לי, ואפילו סוג של הצטננתי. לגמרי מחלות של חורף

לא רק הגוף שלי התחרפן, גם הילדים שלי התחרפנו לחלוטין
שבוע שעבר למשל קפצתי ביחד עם הבן הגדול (באוטו) להוציא את אחיו מהקיטנה.
אני נשארתי באוטו והילד הלך להביא את אחיו.
אחרי איזה רבע שעה שהם לא חזרו התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר, ובאמת, פתאום קלטתי אותם באים בריצה מקצה הרחוב. מסתבר שבשתי הדקות האלה בין האוטו לקיטנה בעוד השמש קופחת על ראשו, שכח הבן הגדול שלי שבאנו באוטו, הוציא את אחיו והלך איתו הבייתה ברגל.
בטח זה תיעוד ראשון של מישהו ששכח את אמא שלו באוטו להבדיל מרוב האנשים שסתם שוכחים ילד (לאם שלום, באופן יחסי כמובן, אלא אם כן לשבת כשצווארך מוטה בזוית של כמעט 90 מעלות זה הגיוני, ועוד לקדמת הראש, ראיתי איך זה נראה בדיוק כי כל פעם ששאלתי את הבת שלי אם זה הגיוני ללכת ככה לעבודה היא עשתה חיקוי נאמן למקור וראיתי שאני נראית כמו פינגוין...ילדים ללא ספק יודעים לרומם את לב הוריהם בשעותיהם הקשות).

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

בן שמונה אוהב לקרוא.
בן שמונה אוהב כל כך לקרוא עד שהוא מחסל ספר ביום (בשאר הזמן הוא עסוק בלהלחם עם אחיו הקטן "תור מי במחשב" וזה קצת פוגם בקצב הקריאה שלו).
יכול להיות שאנשים שיקראו את הפיסקה הזאת ימצאו אותה הגיונית, אצלנו במשפחה עצם הידיעה כי יש בבית ילד שמאוד אוהב לקרוא ספרים הכתה את כולם בתדהמה.

אחים שלו מיד ניסו להניא אותו מהתחביב הזה.
"אם אתה רוצה ספרים, תלך לבד לספריה העירונית ותביא לך" הודיעה לו מיד הבת שלי שהחלפת הספרים נפלה עליה כרעם ביום בהיר (הספריה נמצאת מול חוג הריקוד שלה ובכל פעם שהיא רוקדת היא נאלצת להיסחב עם הספרים של אח שלה).
והבן הגדול שלי רק שאל אותו למה הוא לא יכול לקרוא את התרגום בטלויזיה כמו כולם.
אז בן שמונה קורא, ובגלל שהבית מלא ספרים של בנות (כי בכל זאת אחותו קראה קצת מדי פעם), בעיתות משבר (כשנגמרים הספרים מהספריה) הוא קורא את הספרים הללו: "בילבי, פוליאנה, סוד הגן הנעלם (בסדר, מתי שהוא מופיעים שם שני בנים, לגמרי בתפקידי משנה), המכשפה הקטנה, גלי, לילי המכשפה).

כולי תקוה כי ימצאו מספיק ספרי בנים (הן בבית והן בספריה) לפני שנצטרך להגיע  ל "נשים קטנות" ו "האסופית" (יש את שניהם בבית, חבל מאוד שאחיו הגדול לא טרח לקרוא ספרים כמעט בכלל).

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

אולי זה כל הספרים האלה, אולי זה תפקודנו הלקוי כהורים, בכל אופן בן שמונה טרח לברר איתי "האם בית יתומים זה בחינם? או שצריך לשלם על זה?"
לא נורא, אמרתי לעצמי, זה טוב שהבן אדם בודק את כל האופציות...

ובן חמש שאל אותי השבוע בקול קטן וחמוד: "אמא, את אוהבת לעזור לאנשים אחרים?"
"כן" אמרתי לו, "בוודאי שאני אוהבת לעזור" ומיד התמלאתי גאווה כאילו אני איזה חסידת אומות העולם.
"אז למה את לא עוזרת לנו להוריד מודים למחשב? את יודעת שזה לא עובד לנו במיינקראפט ואנחנו לא יודעים לתקן כי זה באחד נקודה שמונה......
ובגלל שהבנתי מכל המשפט הזה אולי שלוש מילים מיהרתי לשחד אותו עם שוקולד (חצי נמס, אבל בכל זאת שוקולד)
וקטנצ'יק אמר: "איכס, זה שוקולד עם עוגיות אוריאו"
איזה מסכנים הילדים האלה? לא?

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

קצת חותמות חדשות:






___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

וגם הדרכה קצרצרה וחביבה לימות הקיץ הלוהטים האלה:

לאחרונה גיליתי כמה כיף לעבוד עם דאס (חימר שמתייבש באויר, אפשר לקנות בכל חנות יצירה).
לשים קצת
מרדדים אותו לגודל הרצוי
אפשר לקרוץ צורות עם חותכן צורות ואפשר גם סתם לעשות  צורות פשוטות עם סרגל וסכין חיתוך.

אני חתכתי צורה של בית, המתנתי לייבוש מלא




הדפסתי על נייר רגיל דימוי חמוד של ילדה שמצאתי באינטרנט
צילמתי במכונת צילום (אל תוותרו על השלב הזה, צבע של מדפסת הזרקת דיו נמרח ואילו צבע של מכונת צילום לא נמרח)
 
 
מרחתי קצת דבק מפיות שנותר לי בבית (בן 5 שנים לפחות)והדבקתי את הדימוי עם הפנים פונות לדאס
 

לאחר ייבוש מלא, הרטבתי קצת את האצבע במים וגירדתי את הנייר עד לחשיפה מלאה של התמונה
אם נשארת פלומה לבנה על הדימוי, אפשר לשים טיפה דבק מפיות מלמעלה.
זהו, תראו איזה יופי של תוצאה בכלום זמן (למעט זמן ההמתנה לייבוש מורט העצבים)
 





ובפעם הבאה הדרכה נוספת ומקסימה מחכה בקנה (באדיבות הבת החמודה של אחותי)

תשתו הרבה
ותנוחו במזגן
באהבה,
דורית

יום רביעי, 10 ביוני 2015

הליכה ברגל

קטנצ'יק צריך ללכת עם טנא וזר לגן לכבוד חג השבועות
אני מנסה להסביר לו מה זה החג הזה, ומה משמעות המילה "ביכורים" ואיך שמים בטנא פירות וירקות
קטנצ'יק (קצת מתבלבל עם ט"ו בשבט):"מה, עוד פעם החג הזה עם הירקות המיובשות?"

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
"יש לך שיעורים?" אני שואלת את בן שמונה
"לא, אין, זאת אומרת היו שיעורים אבל עשיתי כמו תמיד בהפסקה"
"על מה היו השיעורים?" אני חופרת (כמו שאומרים הילדים שלי)
"על מה זה הנגב"
"ומה זה הנגב?"
"הנגב", מסביר לי בן שמונה בחשיבות רבה, "זה מין משטח גדול כזה שנפלו עליו מלא מלא עלים יבשים ואז הוא נהיה עמוק כזה וחלק ממנו התפרק"
"לך תביא את הספר והמחברת" אני אומרת בבאסה (דמיון זה נחמד אבל לא בשיעור גיאוגרפיה...).
___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
בזמן שאח שלו מכין שיעורים,קטנצ'יק נאלץ לשבת עם אמא שלו וללמוד מספרים ואותיות ומה יוצא דופן.
אנחנו עוברים על האותיות ואני שואלת מה זה כל אות (לא סיפור ארוך בהתחשב בעובדה שהוא מכיר חמש אותיות בדיוק)
"אני לא מוכן להגיד איזה אות זאת" אומר לי קטנצ'יק בעצבנות, "די, אני לא מוכן להגיד את האות ג' הזאת"

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

 היינו בלונה פארק קטן וחמוד עם הילדים.
בן שמונה עולה על רכבת ההרים ויורד מבסוט כולו (אני שיקשקתי למטה).
"אמא", הוא אומר לי בהתלהבות, "ממש אין לי תחת גבהים"

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
"נו, בוא נצעד קצת הערב" אני מפצירה בבעלי

"אין סיכוי" הוא עונה לי, "נשבעתי לעצמי שאני לא צועד איתך יותר"
"אבל למה? ממש מוגזם מצידך, נו, בוא נצעד, אני אתנהג יפה"
"את מבטיחה?" 
"נו, די, זה היה רק מקרה אחד, באמת שזה לא כזה סיפור...אני לא מבינה אותך..."
"טוב, אבל אם זה סיבוב גדול את לא בוכה לי"
"לא בוכה"
"אם בטעות ובמקרה ואחרי שאת בחרת את המסלול ויצא שהוא בחצי שעה יותר ארוך ממה שחשבת, את לא יושבת ובוכה ומאשימה אותי?"
"לא"
"את לא מנסה לעצור טרמפים"
"לא"
"את לא אומרת לי כל דקה : "לך תביא את האוטו, אני לא יכולה להמשיך"
"לא"
"את לא מתיישבת לי על כל גדר שאת רואה"
"נו, לא, ישבתי רק פעם אחת" (אבל ארוכה)
"את לא שוכבת על המדרכה ואומרת לי: "זהו, אני גמורה, הלך עליי, תעזוב אותי פה ותציל את עצמך כל עוד אתה יכול..."
"לא, זה לא יקרה יותר"(עונה  בלחש)
"את לא מוצאת איזה זוג אופניים שמישהו זרק ומנסה לחזור עליהם הביתה?"
"לא, נו, ובין כה הן היו שבורות.."
"את לא חוזרת הביתה ואומרת לילדים" "אבא ניסה לרצוח אותי"
"די, נו, אני לא אגיד את זה..."
"טוב, לכי תנעלי נעליים"
"בסדר, אבל קצר, כן? אין לי כוח...אם זה ארוך אתה הולך ומביא את האוטו..."

כל המשפטים האמורים לעיל (וההתנהגות הנלווית אליהם) קרו באמת ובהליכה אחת.

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥
וקצת חותמות מתוך הרבה שגילפתי (העיצובים בחלקם שלי ובחלקם של לקוחותיי המוכשרות):
















שיהיה לנו שבוע מוצלח
אני יכולה להריח כבר את החופש הגדול
אבל אני מתעלמת מהריח...
דורית






 

יום חמישי, 7 במאי 2015

על גיבורי על וחינוך מיני וגם הדרכה קלילה וחמודה לאפליקציית בד

לחג הפסח ניקיתי את הבית כמו משוגעת.
היתה לי רשימה וכל יום עבדתי בדיוק לפי הרשימה שלי, ממרקרת באושר את המטלות שסיימתי ומקטרת לבת שלי: "אין לי חיים, מה זה משנה אם הבית נקי? את מי זה בכלל מענין?"
והבת שלי היתה מחזקת אותי ואומרת: "אמא, את צודקת, זה לא מעניין אף אחד, לא רק שזה לא מעניין אותנו, אנחנו גם מעדיפים שלא יהיה נקי...בכלל...."
אבל אני לא הקשבתי לאיש. ניקיתי וניקיתי עד שנשברו לי כל הציפורניים בידיים וריח האקונומיקה נותר בהן לנצח. ניקיתי וקיטרתי ומדי פעם אמרתי לבת שלי: "את תראי שיגיע יום ואני אשב אחה"צ בסלון ואראה טלויזיה".
והיום הזה אכן הגיע, אחרי פסח באחד מימות השבוע ישבתי משועממת (או כמו שהבת שלי תיקנה: "משועממת תחת") מול הטלויזיה ואמרתי לבת שלי: "אני לא יודעת...משהו חסר לי...מן ריקנות כזאת פתאום...".
 ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

בן חמש ואני חוזרים מהגן

"נו", אני אומרת לו, "אז איך החיים?"
בן חמש חושב על זה קצת בהרהור
"אמא, יש לנו רק חיים אחד?" (ככה זה כשמשחקים כל היום במחשב, הורגים את השחקנים, ומיד הם חוזרים לתחיה עם עוד איזה 3-4 חיים).
"כן חמוד שלי, יש רק חיים אחד, בגלל זה צריך לחיות אותם טוב ולהנות".
"אבל לאיתמר מהגן שלי יש יותר חיים, כי הוא גיבור על"
אני: "מה פתאום, הוא לא גיבור על, אין דבר כזה באמת, כולם אנשים רגילים וגיבורי על יש רק בסרטים ומשחקים"
קטנצ'יק: "לא נכון, איתמר גיבור על, הוא אמר לנו, וגם אם מרביצים לו אז לא כואב לו כי הוא גיבור על"
אני (בחשש): "והרבצת לו?"
קטנצ'יק: "לא, מה פתאום, אסור להרביץ, רק אדם הרביץ לו קצת"
אני: "הוא לא גיבור על כי אין דבר כזה במציאות".
קטנצ'יק (ממלמל בשקט): "את לא יודעת"

בטח ככה הגיבו כל האמהות של החברים של סופרמן כשהוא היה בגן...

 ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

בעלי: "כל הלילה הזעתי, לא יודע מה היה לי, נראה לי שאני בגיל הבלות"
אני: "לא נראה לי שזה בדיוק זה, תוסיף א' לפני "הבלות" ואולי זה יותר ישקף...
(לא יודעת מה איתכם אבל אני צחקתי שעתיים מהבדיחה של עצמי)

הבדיחה הזאת מצטרפת לשורה של בדיחות אהובות במיוחד שניסיתי את כולן על בעלי והוא נפל בפח:
1. אני: "תדליק את האור"
בעלי: "למה?"
אני: "כי הסרט שאתה חי בו נגמר"

2. אני: "טעים לך?"
בעלי: "מה???"
אני: "הפופקורן בסרט שאתה חי בו..."

3. משתמשת בזה לרוב כשבעלי מתחיל לספר לי באריכות ובגאווה איך הוא הצליח לקחת את הבגדים המלוכלכים שלו ממש בכוחות עצמו ובמאמצי-על ישר לתוך הסל כביסה.
אני: "אתה שומע את זה?" (עושה אזני כאפרכסת)
בעלי:"את מה?"
אני: (עושה רעש של משאית נוסעת אחורה) "זה הרעש של המשאית"
בעלי: "איזה משאית?"
אני: "המשאית עם המדליות שבאה להעניק לך את כולן על זה ששמת את הכביסה המלוכלכת שלך בכביסה"

ממליצה לכולם לשלוף את משפטי המפתח האלה בזמן המתאים. הנאה מובטחת...

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

כשבן שמונה היה יותר קטן, אולי בן חמש, אולי בן שש יצא לנו לשוחח על תינוקות.
בן שמונה/חמש/שש אמר לי: "אמא, נכון שתינוקות נולדים מהפופיק?"
באותו רגע הבנתי שהגיע הזמן לנהל איתו את "השיחה" לפני שהחברים הקטנים והמעצבנים שלו יספרו לו את האמת בדרכים לא חינוכיות ולא נעימות.
"לא" אמרתי לו בעדינות, "תינוקות לא נולדים מהפופיק"
ואז הסברתי לו (באמת שבעדינות) איך נולדים תינוקות וגם איך הם מגיעים לשם ובלי להסתבך יותר מדי, פשוט, ברור ועדין.

זה היה ממש מזמן, מדי פעם הייתי בוחנת את בן שמונה לראות אם הוא הפנים, בן שמונה הפנים אבל בעלי היה מתעלף ואומר לי: "די, תעזבי את הילד, בשביל מה הוא צריך לדעת כבר את כל הדברים האלה?"

ביום שישי בעלי הלך להוציא את בן שמונה מהכיתה
מיד בכניסה לקחה אותו המורה לשיחה בארבע עיניים.
"היום" אמרה לו המורה, "אסף בן שמונה את כל החברים שלו וסיפר להם איך באים ילדים לעולם"  מסתבר שהם לא ידעו כלום על זה ולכן רוב התגובות שלהם היו: "לא נכון, איכס, מה פתאום..."
"בדרך כלל אנחנו עושים חינוך מיני לילדים רק בכיתה ו', אבל ביקשתי שיתחילו השנה את החינוך המיני בכיתה ב' שלנו" אמרה המורה בחיוך לבעלי המתעלף.

ואני שואלת אתכם, איפה היו האמהות שלהם? איך הן איפשרו את המצב שאני כה חששתי ממנו ולכן הקדמתי תרופה למכה....למה ילד צריך לשמוע על זה מחבר לכיתה? (למרות שבאמת, מזלם שהם שמעו את זה ממישהו חביב כמו בן שמונה שלי).

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥


ובגלל שלא הייתי בבלוג שלי מליון שנה, אני מפצה אתכם עם:

הדרכה קלילה וחמודה להכנת אפליקציה צבועה על בד בקלי קלות

 

החומרים הדרושים:

ריבוע בד
הדפסה של תמונת הרובוט (או כל איור אחר שמתאים לכם)
מספריים
סכין חיתוך
ספוג או מקל עם ספוג בקצה
דבק סטיק (לרוב משתמשים בפריזר פייפר לצורך הכנת הסטנסיל אבל אין לי פריזר פייפר ולכן השימוש בדבק סטיק)
צבע אקרילי

קדימה לעבודה:
בוחרים תמונה של רובוט שרוצים:




מתחילים לגרוע את החלקים השחורים. אפשר עם מספריים ואפשר עם סכין חיתוך



לא לשכוח לגזור את העיניים ולשמור, נצטרך אותם.

מורחים בעדינות דבק סטיק על הנייר

הופכים וממקמים על הנייר. לא שוכחים להדביק גם את העיניים


מניחים צבע בעזרת ספוג (לא מברשת)

מחכים המון זמן עד שיתייבש

 
מקלפים ממש בעדינות את הנייר, בגלל שהשתמשנו בדבק סטיק הוא לא נדבק חזק ואפשר להסיר אותו

 
מתקבלת אפליקציה צבוע וחמודה

 
אפשר להוסיף אישונים לעיניים עם קיסם טבול בקצת צבע
 


משלבים אותה בתיק קטן לילד

חשים גאים מאוד מאוד







 
 
 
שיהיה לנו סוף שבוע מושלם
אני יודעת שאני לא בנאדם ולא מעדכנת מספיק את הבלוג
דורית












 

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

משלוח מנות


ביום שלישי, הוא יום האפטר, יוצא בעלי מוקדם מהעבודה.
"אני הולך להיות קצת עם אשתי והילדים" הוא אומר (בצער) לחבריו לעבודה, "ככה, קצת מכיר אותם... דווקא אנשים נחמדים...".
לרוב אנחנו אוכלים בחוץ. בן שמונה מוכן לאכול רק המבורגר, אם הולכים למקום אחר הוא יושב זועף ולא אוכל*

*בן שמונה הזעפן היה אצל הרופאה לפני כמה ימים והיא שקלה אותו ומדדה אותו ויצא שהוא (באופן ממש מפליא) רזה בטירוף, שלא לומר בתת משקל.
"מה זה? מה, הוא לא אוכל?" אמרה לי הרופאה בפליאה, כאילו אני אוכלת לו את כל האוכל...(ככה זה כשאת קצת שמנמנה וילדייך נראים כולם כמו קיסמי שיניים, ברור מי אוכל בבית את כל האוכל).

ולכן מדי יום שלישי תוכלו למצוא אותנו אוכלים המבורגר איפשהו.
"אתם יודעים?" אנחנו אומרים לשני המתבגרים שלנו, "עובדים פה בעיקר בני נוער" (כן, היה פה רמז)
המתבגרים מתעלמים.
היחיד שמסתכל בעניין הוא דווקא בן שמונה שלועס את ההמבוגר שלו ומסתכל בדריכות על הקופה שמולו.
"אם אני הייתי עובד פה" הוא אומר לנו בריכוז עמוק "הייתי פותח את הקופה ולוקח את כל הכסף"
"אולי היית לוקח את הכסף" אומר לו בעלי "אבל תוך דקה היו תופסים אותך".
"אבל איך היו תופסים אותי? הייתי ממש מחביא את הכסף" ממשיך בן שמונה בחשיבה הקרימינלית המדאיגה.
"תסתכל מעל הקופה בדיוק" אומר לו בעלי, "אתה רואה שיש שם כדור כזה? זאת מצלמה, עכשיו תסתכל על התיקרה, יש שם לפחות עוד שתי מצלמות, תוך דקה היו רואים שגנבת והחבאת".

בן שמונה ממשיך להסתכל על המצלמות (כעת הוא מחפש דרך לעקוף את הבעיה הקטנה הזאת),
ואילו הבן הגדול שלי ששתק עד עכשיו (זה קורה רק כשיש לו אוכל בתוך הפה) אומר לנו ביובש: "יופי, באמת יופי, מקסים שניהלתם עכשיו שיחה שלמה על איך תופסים אותו במקום להסביר לו שפשוט אסור לגנוב..."

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בערך אחת לשבוע אני עושה ניקוי יסודי לכלוב של התוכים. הפעם אני מחליטה ממש להגדיל ראש, מוציאה את הכלים של האוכל והמים וקצת משרה אותם עם סבון כלים.

אולי שעה (בהגזמה) שהכלים היו מחוץ לכלוב.
אני מייבשת אותם, ממלאה מים נקיים ואוכל ושמה בכלוב (בינתיים התוכים מסתובבים כהרגלם חופשיים בסלון).
מיד רץ אוקי התוכי למים שלו ולוגם בקולניות, מדי פעם הוא מרים ראש ומסתכל עליי בעין מאשימה, ואז מוריד ראש ולוגם.
"זאת הייתה בקושי שעה" אני אומרת לו בהתגוננות, "וחורף, זה לא מידבר פה, אתה יודע..."
אבל אוקי מסתכל עליי בזעף והולך לעמוד על המוט בכלוב ששייך רק לו (הוא לא מרשה לתוכית בשום פנים ואופן לעמוד שם) ואני חושבת לעצמי שאם היה יכול לטרוק את דלת הכלוב בהפגנתיות, מן הסתם היה עושה את זה.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ביום שישי בערב אנחנו בארוחה המסורתית אצל חמותי וחמי.
חמותי מספרת על הרצאה נהדרת שהם היו בה עם אמן ברזילאי, "שמעת עליו?" היא אומרת לי.
"בטח, הוא מוכר נורא" אני משקרת בלי בושה "אני זוכרת שקראתי עליו כתבה" אני מוסיפה בלי לפרט יותר מדי.
"טוב, מכתבה קצת קשה לדעת איזה אמן גדול הוא" אומרת חמותי (בלי בושה), "אנחנו, היינו בדיוק במקומות האלה שהוא יצר בהם בברזיל" ממשיכה חמותי להתרברב.
"מקסים" אני אומרת ומפשפשת במוחי למצוא משהו שישים אותי בנקודת יתרון (שזה נדיר)
"הבן הגדול עושה השנה חגורה שחורה בג'יאוג'יצו" אני אומרת בגאווה,
"אמא, אני לא עושה" מחרב לי הבן הגדול את היתרון, "אני דוחה את החגורה השחורה עד אחרי הצבא"
"איזה חבל" אני אומרת לו וממהרת להחליף נושא,
"לילדה יש מופע בלט ממש גדול בסוף השנה, זה מופע מקסים במיוחד" אני מגרדת יתרונות ממעמקי זכרוני.
"אמא, אני לא רוצה להשתתף במופע סוף שנה, לא בא לי...וזה גם לא בלט, זה ג'אז (כאילו?)" אומרת הילדה למורת רוחי (הגוברת והולכת),
ובינתיים שני הקטנים מתכתשים על השטיח ואני מסתכלת על כל ילדיי באין אונים וכך אני יוצאת ללא (אף) נקודת יתרון.

מסקנה: כשאת מדברת על ילדייך, הקפידי שהם לא יהיו בסביבה.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___


אחר הצהריים אני יושבת עם בן שמונה ללמוד להכתבה.
"את יודעת", אומר לי בן שמונה בהרהור עמוק, "כשתהיה ההכתבה, אני פשוט אקח איתי את הדף הזה שהמילים כבר כתובות עליו, ואני אכתוב אותן על הדף בכיתה".
אני מסתכלת עליו בתמהון רב (ובדאגה עמוקה)

"אתה לא יכול, זה נקרא להעתיק" אני אומרת לו
"כן, אבל מה זה משנה? העיקר שהמילים יהיו כתובות נכון, לא?"

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___


בן שמונה קיבל אתמול 15 ש"ח לבזבוזים ואמר לי: "וואו, כסף...אני מת על כסף"
מאוד דואגת... מאוד....

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___


"למה אתה רוצה להתחפש השנה? אולי לבאטמן? זאת תחפושת מה זה מגניבה" אני משדלת את קטנצ'יק להתחפש שוב בתחפושת שכבר יש בבית.
"לא, אני רוצה להתחפש ל- גו גו פאוונג'ר אזאב - אומר לי קטנצ'יק
וכך אנחנו הולכים לחנות ומבקשים "גו גו פאוונג'ר אזאב" ומסתבר שזה "פאוור ריינג'ר" והדמות שלו בצבע זהב. כל כך פשוט (וגם כל כך יקר, מה רע בבאטמן?)


לפורים הכנתי משלוח מנות לא שגרתי
החלטתי להכין למורה של בן שמונה (שעושה עבודת קודש, כפי שאתם יכולים להבין בעצמכם) קאפקייקס סרוגים שישמשו כמגנטים למקרר (אני מאוד אוהבת שלמתנה יש גם "שימוש", המגנט הודבק רק לאחר הצילום).














את הקפקייקס סרגתי לפי הסרטון המצויין הזה (יש גם הוראות כתובות באנגלית). הסרטון מסביר מעולה (למרות שאורכו 20 דקות, אל תקצרו ותחפפו) ובסה"כ הסריגה היא ממש "קלי קלות בטעם תות" כמו שאומרים ילדיי, או אם אתם מעדיפים "קלות קלי בטעם תה").

























מצורפת התגית, אם בא לכם להדפיס ולהוסיף למשלוח המנות.










שיהיה חג פורים שמח ונהדר,
קדימה, תתחילו לסרוג
דורית