יום חמישי, 20 במרץ 2014

פורים



פורים היה ונגמר

תלמיד כיתה א' אחד התחפש לסופרמן, גר בתחפושת שלו 3 ימים ונפרד ממנה בצער רב (כי עוד רגע היא הייתה מתחילה לקבל חיים באופן עצמאי).
הקטנצ'יק התלבט קשות באיזה תחפושת הוא בוחר (באטמן או סרבל של קנגורו שאיתו הלך בשנה שעברה) ובסוף בחר בסרבל של הקנגורו.
"אתה לא רוצה להיות גיבור על?" אמרתי לו, "אתה בטוח שאתה רוצה ללכת עם הקנגורו? זה קצת של קטנים וחברים שלך יתחפשו לגיבורי על..."
"לא!!!!!!!!!!" ענה הקטנצ'יק.
וכך הוא הלך לגן, ומה קרה? הוא נכנס עם הסרבל שלו (ובתוך הכיס הקדמי של הקנגורו עוד היתה לו בובת קנגורו קטנה ותינוקית) ואז כל החברים שלו קפצו עליו עם החרבות שלהם בגלימות מתנפנפות ומיד הוא התחבא לי מבואס כולו מאחורי הרגליים.
כל כך קטע של "אמרתי לך".
גם הבת שלי שרצתה להתחפש לבקבוק קוקה קולה, ואז לסמיילי של פייסבוק, ואז לאייקון like של פייסבוק, ואז ל...(עוד עשרים רעיונות שכולם היו בלתי ניתנים לביצוע רגע האחרון) חוותה רגע קשה של "אמרתי לך" כשבסופו של דבר הלכה (בניגוד לעצת הוריה שאמרו לה שתשים על עצמה משהו מהמגוון שיש בבית ) עם בגדים רגילים ועל ראשה שתי אוזני נמר קטנות...שזה עוד טוב לעומת הבן הגדול שהלך ביום של חגיגות פורים ותחפושות עם חולצת בית ספר...
שזה כבר לא קטע של "אמרתי לך" אלא יותר קטע של "מה הבעיה שלך?"

בבית שלי גרים אנשים ממש מוזרים...

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בפעם הראשונה בחיי, הצטערתי שלא עשיתי חיסון שפעת
זוכרים שהייתי חולה במלון? אז לפני שבועיים חטפתי שוב שפעת, כאילו לא הייתי כבר בסרט הזה...
מסתבר שלהיות חולה במלון היה עדיף מלהיות חולה בבית.

דבר ראשון, לילדים לא היה מה לאכול כשהם חזרו מבית הספר (ואז אמרתי לעצמי: "אם אני לוקחת אדויל, ואחר כך יושבת ליד הכיריים וזורקת כמה תפוחי אדמה לתבנית, מה כבר יכול להיות?" וזה באמת מה שעשיתי וזה לקח בסך הכל שעתיים של עמידה במטבח עם חום)
דבר שני, סל הכביסה התמלא וגלש לכל הכיוונים (ואז אמרתי לעצמי: אם אני לוקחת אדויל, זוחלת לאט לאט למעלה עד המכונה ואז יושבת לידה ומכניסה כביסה... מה כבר יכול להיות?" וזה באמת מה שעשיתי וכמעט נשארתי כבר לשכב ליד המכונה).
ודבר אחרון, אם אמא שוכבת בסלון חולה, זה יפה לנצל את ההזדמנות שהיא נרדמה ולהלביש לה על האצבעות בייגלה עגולים? ואז כשהיא מתעוררת (בסדר, וצוחקת מזה), זה יפה להגיד: "אני ליצן רפואי" וכל זה עוד מהבן הגדול ולא מהקטנים (כי הם לא ליצנים רפואיים).
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ושוב אנחנו בארוחת ערב אצל חמי וחמותי.
בעלי, שלא יכול לפספס אף כתבה בחדשות, עוצר את הממיר כדי שיוכל להמשיך לצפות אחרי האוכל.
 אחרי שחמותי ואני מסיימות לפנות את הכלים (בעלי יושב כמו קינג בכורסת הטלויזיה בסלון), יש פרסומות. בגלל שעצרנו קודם את הממיר, אפשר להריץ בכיף את הפרסומות.
חמי: "מה, מה עשית, איך עשית את זה?"
גיסי:" הוא עשה פאוז"
חמי: "מה עשית?, הולד? מה זה? זה הולד?"
אני (בנסיון כושל להתבדח) "הוא עשה פולד" -שזה שילוב של הולד ופאוז (אף אחד לא צוחק...)-
חמותי (שואלת בתדהמה עצומה את בעלי): "מה, תמיד אפשר להריץ ככה כשיש פרסומות בטלויזיה?"
אני מסתכלת על בעלי ורואה איך הוא נקרע בין הרצון להסביר לה איך עובד הממיר (משהו שייקח לפחות 10 דקות) לבין הרצון שלו להמשיך לראות חדשות (שהרי הוא עצר את הממיר בשביל לא להפסיד אף מילה) ובסוף הוא מיישיר מבט לטלויזיה, ואומר: "כן".
חמותי: "איזה יופי, אז עכשיו תמיד נוכל להריץ את הפרסומות, לא ידעתי שיש אפשרות כזאת..."
שתיקה בסלון, כולם מיישירים מבט אל הטלויזיה.
♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

זוכרים שסיפרתי לכם על סיוטי הלילה שלי? ואיך בעלי ואני ניהלנו מן תחרות סיוטים והצלות? אז זה לא נגמר, זה החמיר, עכשיו אחת לכמה לילות יש לי סיוט, לרוב אני מנסה להדוף תוקף אלמוני כלשהו, ותמיד כמו שקורה בחלומות, אני מנסה לצעוק ויוצאת לי מהפה מן התנשפות כזאת, ואז אני מנסה להרים את היד ולדחוף אותו והיד שלי זזה במין סלואו מושן מרגיז כזה ובכל הזמן הזה אני שוכבת לא רגועה במיטה ועושה קולות מוזרים עד שבעלי מתעורר ומלטף לי את הגב ואומר לי: די, די, זה חלום..על מה חלמת?" ואני אומרת לו: "מישהו ניסה לתקוף אותי ונלחמתי בו" ובעלי אומר לי: "ואיך חשבת שתנצחי אותו בדיוק? בזה שתתנשפי עליו?" 
ולמחרת בעלי אומר לי: "אי אפשר לישון יותר בבית הזה... בשתיים בלילה הבן הגדול חזר מחבר ולא היה לו מפתח, בשלוש בלילה הקטן בכה כי הוא לא היה מכוסה ובארבע בבוקר את התחלת עם הסיוטים שלך..."

אם הוא ימשיך ככה אני אאלץ להתנשף עליו...

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

הבן הגדול שלי (שזכה לשם החיבה "גודזיל" לאחר שעבר את רובנו בגובהו) עוזר לפעמים להוציא את אחיו הקטן מהגן (התגברנו קצת על טראומת השארת הקטנצ'יק לבד בגן הציבורי), ותמיד כשהוא לוקח אותו מהגן, הוא מלביש לו את תיק הגן הקטן שלו על הגב, קושר מעליו את המעיל, משחיל את המטריה על צד אחד, מכניס את קופסת האוכל לתוך התיק ואת בקבוק המים לכיס השני, קושר את השקית עם כל היצירות שהוא הכין לאחת הכתפיות, וכך חוזר לו הקטנצ'יק עם כל הפק"ל על הגב, סמוק לחיים ומתנשף כמו כלבלב, ולידו צועד אחיו הגודזיל בידיים ריקות.
"למה? "אני אומרת לו, "למה אתה נותן לו לסחוב את כל הציוד שלו, זה כבד"
"שיתחשל" אומר הבן שלי, "הוא כזה תינוק, מה יש, שיסחוב קצת כמו גבר..."

אני חושבת שהקטנצ'יק מוכן כבר לטירונות.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___


לכבוד פורים הכנתי במו ידיי משלוח אחד ויחיד (כל השאר נקנו).
עטפתי קופסה מלבנית בנייר חום שגזרתי ממעטפות משרדיות רגילות, אני מאוד אוהבת להשתמש בנייר החום למראה בסגנון וינטג'.
קצת החתמתי והדבקתי שוליים מתחרה.


חתכתי דמויות נשים שהדפסתי קודם לכן במדפסת, את הליצנים אפשר למצוא באתר הזה (ובכלל, לאוהבי הוינטג' האתר הזה הוא גן עדן).
ואת שאר הנשים אפשר למצוא פה
הוספתי קישוטי תחרה ופרחים קטנים


 גולת הכותרת בעבודה הזאת הם ללא ספק הדפים המהממים של טווילינגן. הדפים האלה נתנו לי את הרעיון לכל העיצוב, ברגע שראיתי אותם ידעתי מה אני הולכת להכין. הם צבעוניים ויפים ומלאי השראה.

חתכתי מהם את הפרחים והדבקתי מאחורי הכיתוב וסביב הנשים











זהו, מתחילים להתארגן לקראת פסח
שיהיה לכולנו סוף שבוע מופלא
באהבה
מקופלת

יום שני, 17 בפברואר 2014

יום האהבה

נכה 1
ביום שישי אני מורידה את הילדים מול בית ספר
ברור שאין חניה ואני מתייעצת עם הילדים מה לעשות והאם לעמוד דקה אחת בחניית נכה
הילדים: "אמא, את לגמרי יכולה לעמוד בחניית נכה, את נכה טכנולוגית"

נכה 2
באותו יום אנחנו אצל חמי וחמותי.
חמותי מספרת לי במטבח בסודי סודות: "את יודעת שסבא אוהב כל מיני דברים חדשים, נכון? אז קניתי לו את האייפד החדש".
אני (קצת נעלבת מזה שלמישהו יש אייפד יותר חדש משלי):"אה יופי יופי, הוא ייהנה מאוד"
חמותי: "כן, שלו כבר ישן אז עכשיו הוא יוכל להשוויץ מול החברים שלו עם האייפון החדש הזה".
אני (בהקלה גלויה): "אה, לא אייפד... אייפון"
חמותי: "קניתי לו את ה- 4S אז יהיה לו עכשיו כיף"
אני (מבולבלת לחלוטין): "אה, אז זה לא אייפון, זה של סמסונג, לא?"
חמותי:"מה? מה פתאום, זה הכי חדש"
ברגע זה אני מחליטה לסיים את השיחה הזאת לפני שיצוץ עוד מכשיר חדש שאני לא מכירה.
ולי עוד קוראים נכה טכנולוגית...הא.....

אני וגופי
הקטנצ'יק לומד כל מיני דברים בגן שלא דיברנו עליהם בבית
הקטנצ'יק: "אמא, כואבת לי מאוד הרגל" (כל הזמן כואב לו משהו, כפי הנראה ירש את הגנים של אבא שלו)
אני: "איפה בדיוק כואב לך?"
הקטנצ'יק: "כואב לי בגוף הפרטי" (מה, מה מלמדים אותם בדיוק בגן? זה כמובן לא מנע מאיתנו לשאול אותו כל כמה דקות: "איפה, איפה כואב לך?" רק בשביל לשמוע אותו עונה את התשובה המתוקה: "בגוף הפרטי שלי").

אמא עסוקה במטבח 1
אני טורחת קשות על איזה מאכל שאחר כך בולעים בעשר דקות ואפילו לא אומרים תודה (בסדר, אני יודעת, אז זה כתוב בפולנית...אז מה?)
הקטנצ'יק, שאהבת חייו זה לגזור, מזדמן למטבח ומתחיל לבלבל לי את המוח איפה המספריים הקטנות שלו.
אני: "נו, יש במגירה, תוציא ותגזור"
הקטנצ'יק: "לא זה אדום, אני רוצה רק את הכחול (בוכה קצת)"
אני: "אוף, זה לא משנה, יש לי שחורות אבל לא גוזרות טוב, אתה רוצה?"
הקטנצ'יק מיתרצה ולוקח את השחורות, אני שומעת אותו ממלמל משהו שנשמע כמו:"אני גוזר את זה, טוב?
אני: "נו, תגזור, תגזור כבר" (אפילו לא מסתובבת לראות מה הוא גוזר)
וכך הלכה לה מחברת חגים של אח שלו לזבל (אחרי שהוא גזר את כל הכריכה כולל מדבקה ועטיפה וגם את כל הדפים שהיה כתוב בהם משהו...והמספריים השחורות, דרך אגב, גוזרות מעולה...).

אמא עסוקה במטבח 2
הבת שלי: "אמא, כואב לי הגרון"
אני: "אז קחי סטרפסילס, יש בארון, זה כחול כזה"
אחרי דקה
הבת שלי: "אמא, זה כדור ממש ענקי, היה לי קשה לבלוע אותו עם המים"

אמא עסוקה במטבח 3
הגזרן הקטן מצא גם עבודת הגשה שהבת שלי הכינה לבית הספר בנושא האיחוד האירופי.
למרבה המזל הוא התחשב וגזר רק את השטח הלבן שהיה סביב המילים המודפסות (הגזירה כללה את העטיפה השקופה שהעבודה היתה בתוכה).
ככה הבת שלי הגישה את העבודה בבית ספר (תוך שימוש בתירוץ הידוע: "אחי הקטן גזר לי")

מקרה מעציב ומדאיג 1
הבן הגדול שלי הולך להוציא את הקטנצ'יק מהגן.
כשהם חוזרים, הוא אומר לי (בגאוה): "את יודעת אמא? כשהוצאתי אותו, הוא החזיק כוס חד פעמים קטנה עם עוגיות, ואז הכוס נפלה לו כשהיינו בגן הציבורי (מרחק דקה מהבית ודקה מהגן שלו) וכמובן שהוא בכה וצרח כמו משוגע, ולא רציתי להיסחב איתו חזרה לגן שלו, אז אמרתי לו שישב בשקט כמה דקות על הספסל בגן הציבורי בלי לזוז ואני אלך ואביא לו עוד עוגיות. והוא ישב כל כך יפה לבד לגמרי בגן הציבורי ולא בכה".
(אני, אני בכיתי כששמעתי את הסיפור הזה, גם מהבהלה, וגם מהמחשבה שאולי מעכשיו אני אצטרך להפסיק לסמוך על הילדים הגדולים שלי ולהוציא את הקטן מהגן במקום לנחור 20 דקות על הספה בסלון....)

מקרה מעציב ומדאיג 2
הבת שלי קיבלה להכין עבודת שורשים (כאילו לא היינו כבר בסרט הזה...) מיד שמחתי מאוד (בסדר, לא שמחתי מאוד, שמחתי קצת) , כי כבר הכנו את כל העבודה לבן הגדול והייתי צריכה רק להיכנס לקובץ המחשב, לשנות מה שצריך מזכר לנקבה (10 דקות עבודה גג), ולהגיש.
אבל אז גיליתי שאין לי את הקובץ בשום מקום, לא במחשב בבית, לא במחשב בעבודה, אפילו לא במחשב הנייד שהקטנים השתלטו עליו ופירקו לו את כל ריבועי הפלסטיק של המקשים (מזל שאני מקלידה עיוור 1...). אז אם אתם רואים אשה יושבת ומקלידה עבודת שורשים שלמה למחשב (מזל שהעבודה המודפסת של הבן הגדול לא הלכה לאיבוד, ככה שאני רק צריכה להקליד אותה (מזל שאני מקלידה עיוור 2...) ומקללת בלי הפסקה), תדעו שזאת אני.

מקרה מעציב ומדאיג 3
רבים מכם לא שמו לב, ואף אמרו לעצמם שיש המון זמן עד הנקיון של פסח, אבל אני יודעת שזה לא נכון, פסח זה כבר פה, זאת אומרת, הוא פה אם יש לך בערך 20 דקות ביום (במקרה הטוב)  להקדיש לסיפור הזה וגם המון בלאגן וזבל בבית.  הקיצר, גמרתי לסדר את החדר של הבנים, הוצאתי 7 שקיות זבל ענקיות מפוצצות בגדים שקטנים עליהם וצעצועים שבורים (או גזורים) ובאופן בלתי ברור לי לחלוטין, החדר נראה לגמרי אותו דבר.
איך זה יכול להיות?

תוכים 1
אני: "די, נמאס לי מהתוכים החמורים האלה, תראה כמה לכלוך הם עושים..."
הבן הגדול שלי: "אמא, איך את יכולה לקרוא לחיה אחת בשם של חיה אחרת? ועוד כזאת שיותר חכמה ממנה?"
צודק, טרם מצאתי קללה חדשה (בעיקר כי המילה "חמור" כל כך חביבה עליי ואני מרבה להשתמש בה)

תוכים (חמורים) 2
קיים סיכוי כי התוכית החמודה והעדינה שלנו היא בעצם זכר. היא לא ממושמעת, לא באה כשקוראים לה, עושה המון המון רעש ומפזרת פירורים מהאוכל שלה בכל פינה  (כל הזכרים בבית מתנהגים ככה).

יום האהבה
בבוקר יום האהבה אני מעירה את בעלי ומודיעה לו שזה יום האהבה, במקרים כאלה לרוב בעלי מסתובב לצד שני וממשיך לישון, הפעם הוא אומר לי: "אז מה את רוצה ליום האהבה?"
"מה?" אני אומרת לו בבלבול מופתעת מזה שהוא ממש הקשיב לי, "אה, אני רוצה...אה...רוצה לב משוקולד" אני עונה תשובה טיפשית לחלוטין (בגלל גורם ההפתעה, אם הייתי חושבת על זה כראוי בחיים לא הייתי מבקשת דבר כל כך טיפשי) ומדמיינת בעיני רוחי איזה לב ענקי משוקולד עם כיתוב "לאהובתי".
כמובן שביום האהבה (הוא יום שישי) אנו חוגגים בקניות בסופר ואחר כך קונים מנורה למקרר במקום זאת שנשרפה (רומנטיים זה אנחנו) ומסיימים בחנות של הפיצוחים.

אז מסתבר שבעלי לא שכח את הלב, וכשהיינו בחנות של הפיצוחים היו שם לבבות עטופים פצפונים שקונים במשקל, ומאחר וביקשתי "לב" (ביחיד, כאמור, ולא ביחידות של קילו...) הוא קנה לי לב זערורי עטוף בעטיפה אדומה, הצליח להחביא את זה ממני (לא, באמת, ממש בעיה, בקושי הצלחתי לראות את הלב הזה גם אחר כך) וכשישבנו באוטו הוא אמר לי (כמו שתמיד הוא אומר לילדים*): "מה זה, מה יש לך באוזן?" ואז בתנועות של קוסם שלף מתוך האוזן את הלב הקטן, הגיש לי אותו באהבה ואמר לי: "אכלת לי את הלב".
כשהתלוננתי על גודלו של הלב, בעלי טען שזה בגלל שהאוזן שלי קטנה וזה מה שהצליח לצאת משם.
אני חושבת שזאת פעם יחידה בחיים שהצטערתי שיש לי אזניים ממש קטנות.

* ולמה הכוכבית אתם שואלים? כי כשהבן הגדול היה קטן, בעלי כל הזמן "שלף לו דברים מהאוזן" לשמחת כולם, ואז, הילד איבד את משחק הגיים-בוי שלו והפכנו את כל הבית ולא הצלחנו למצוא אותו ואחרי שהתייאשנו לגמרי הוא אמר לבעלי: "אז מה הבעיה, תוציא לי מהאוזן" ומאז הפסקנו עם זה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לבן דוד שלי (שאף קורא בבלוג, מסתבר) נולד תינוק קטן ומתוק
הכנתי לו את הארנב-שמיכה הזה וצילמתי בשלל פוזות מחמיאות (יותר ופחות).
שיהיה המון מזל טוב



ותודה שהייתם פה
באהבה
מקופלת

יום חמישי, 23 בינואר 2014

מחלות, עוגה וקלמר ארנבת


אז מה היה לנו בזמן האחרון? המון דברים קרו... בואו נתחיל.

אמא שלי פרשה לגמלאות. לרגל הפרישה היא החליטה להזמין את כולנו לסוף שבוע במלון בת"א ממש על חוף הים.
איזה כיף, נכון?

כבר ביום חמישי תיקתקתי  את כל הסידורים והנקיונות של הבית וביום שישי אחרי שסוף סוף כל הילדים סיימו בית ספר וגן, נסענו לנו למלון, קיבלנו חדרים ומיד פרקתי את כל תכולת המזוודה (ארזתי תכולה לשבוע בערך, בעודנו ישנים שם לילה אחד כאמור) והלכתי לחדר של אמא שלי לקשקש קצת ולסרוג בנחת בזמן שהילדים רצים כמו משוגעים בין החדרים (התנצלותי הכנה לשאר אורחי המלון המנומסים שבילו סוף שבוע בגן חיות).

שעה, שעה על השעון מרגע שהגענו נהיה לי קר, מה זה קר? קפוא...בסדר, לבשתי סוודר, וגרביים עבות, ואחר כך כבר ממש לא התחשק לי לדבר, או לסרוג, או לראות מישהו בכלל, והרעש של הילדים התחיל להטריף אותי וכל הסימנים העידו שאני קודחת מחום.
מאותו רגע ועד שעזבנו את המלון במוצאי שבת שכבתי במיטה של המלון וצפיתי תוך שאני קודחת מחום וגם קצת קודחת לבעלי במוח (אני חולה, כאילו?) בתכניות המעפניות שהיו בכבלים של המלון (הם מן הסתם מניחים שאורח שמגיע למלון, יילך לטיילת ויאכל גלידה ויסתובב קצת בחוץ וישחה בבריכה המחוממת ויכנס לג'קוזי ולא יסריח יומיים תמימים במיטה). 
שאר בני המשפחה נהנו מאוד ועשו את כל הפעילויות שציינתי למעלה כולל פעילות נוספת שהם המציאו על הדרך והיא  לאבד את הקטנצ'יק על הטיילת, לגרום לאמא שלי להתקף לב ולריצה מטורפת בחיפושים אחריו ואז למצוא אותו במרחק כמה מטרים משם בזרועות מישהו שמצא אותו (וכבר חיפש שוטר....).

וזהו, חזרנו הבייתה ולמחרת הלכתי לעבודה כאילו לא היו דברים מעולם.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

  זוכרים שסיפרתי לכם לפני כמה פוסטים איך לבעלי היה סיוט נוראי בלילה וההצלה היחידה שחילצה אותו מהסיוט ועליה הוא אפילו לא אמר תודה (על ההצלה, לא על הסיוט) היתה נחירה אדירה שלי?
ואיך אמרתי לבעלי שהצלתי את חייו בעצם? אז בעלי לא שכח את זה, ולא רק שהוא לא שכח, הוא אף חיכה לי בפינה.
ובאמת, לפני כמה שבועות נרדמתי לי על הספה בסלון, "אמא נרדמה" אוהב בעלי לספר לילדים, "פתאום שמתי לב שהיא התחילה לעשות קולות מוזרים, בסדר, בהתחלה חשבתי שהיא שינתה קצת את הרפטואר הקבוע שלה (של הנחירות), אבל אז שמתי לב שהיא גם מנסה להגיד משהו ולא יוצא לה, ומזיזה את הראש מצד לצד על הכרית (מדגים לקול צווחות האושר של הילדים) וכאילו מנסה להילחם באיזה תוקף (שוב הדגמה וצווחות), אז הבנתי שהיא בסיוט ומהר הערתי אותה ואז היא ניסתה להילחם בי ואחרי שהיא קלטה שהכל קרה תוך כדי שינה היא התעצבנה עלי שאני מעיר אותה בכלל...העיקר כשהיא העירה אותי היא עשתה מזה סיפור שלם.... 

מאז, דרך אגב היו לי לפחות עוד שלושה סיוטים...ומכולם בעלי העיר אותי באושר גדול תוך כדי רמיזות לזה שהוא הציל את חיי הרבה יותר פעמים ממה שאני הצלתי אותו (נאלצתי לומר  לו שכל הסיוטים היו עליו, כך שלא היה הבדל גדול בין חלום למציאות...).

 ♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___



הקטנצ'יק הפך ליצור חמודון ומתוקון (ואף טיפ טיפה על גבול הטמבלון...).
כל בוקר חוזר על עצמו אותו ריטואל בדיוק:
הקטנצ'יק: נו, אבא, בוא נלך כבר לגן
בעלי: אני צריך להתגלח, אחר כך נלך
הקטנצ'יק: להתקלח? ,אבל כבר התקלחתי אתמול, למה אני צריך שוב להתקלח?

הייתם מצפים שהוא כבר יפנים את המשמעות של הדברים...

חוץ מזה בגן שלו יש כלל ברזל (שעליו עוברים כל ילדי הגן) ואומר שאסור להביא צעצועים מהבית לגן ולהשוויץ בהם בפני חברייך. הקטנצ'יק מאוד אוהב לעבור על הכלל הזה ומדי פעם מסליק איזה צעצוע באופן עברייני לחלוטין מתחת לבגד כדי להראות לחברים (היתה פעם אחת שבה הוא עשה את אותו דבר רק הפוך, מהגן לבית... ולמחרת נאלץ להחזיר את הצעצוע למגינת לבו, אחים שלו משום מה חשבו שזה אחלה דבר וקראו לו: "גבר גבר").
אתמול אחר הצהריים הוא עשה קעקוע של אוטו על גב כף היד, והיום בבוקר הוא שאל את אבא שלו: "אבא, מותר להביא את האוטו הזה לגן להראות לילדים?"

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___


תלמיד כיתה א' הצעיר קיבל תעודה ראשונה בחייו.
"איך תהיה התעודה שלך לפי דעתך?" שאלתי אותו יום לפני כן.
"אני חושב שהיא תהיה מצויינת, אני תלמיד ממש טוב" ענה התלמיד תשובה שמעט הפתיעה אותי (בהתחשב בעובדה שכל יום אני צריכה לרדוף אחריו ברחבי הבית כדי שיכין שיעורים, ואז, כשהוא כבר יושב עם החוברת, הוא מסוגל לבכות על השטיח רק כי אמרתי לו שצריך לקרוא גם את הכותרת של הסיפור שבעיניו מיותרת לחלוטין. זמן קריאת הכותרת, דרך אגב - כשלוש שניות, זמן הבכי והתירוצים למה הוא לא צריך לעשות את זה - 10 דקות לפחות....).
התעודה מנוסחת כולה בשפת קוד אותה צריך ההורה הממוצע לפענח.
בקריאה למשל כתוב לו: "עליך להתמיד בקריאתך על מנת לשפר את ביצועיך" (כפי הנראה גם בכיתה לא בדיוק בא לו לקרוא מילים שהוא מוצא אותן למיותרות...כמו כותרת למשל....)
ובזה"ב (זהירות בדרכים) מצאתי את השורה המסגירה הזו: "עליך ללמוד לפתור סכסוכים בדרכי נועם" 

"מה קרה בשיעור זה"ב?" אני שואלת אותו. 
"לא קרה כלום" מרמה אותי הילד בלי בושה
ובסוף אחרי שאני עוד קצת חופרת מסתבר שהיה סכסוך קטן, ואכן, הוא לא נפתר בדרכי נועם (נפתר בכאפה...)

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ביום א' הודיע לי הבן הגדול שלי  שלמחויבות אישית בפעם הבאה הוא צריך להביא עוגה (מחויבות אישית היא פעילות התנדבותית שעושים בכיתה י', מסתבר שלמתנדב יש גם אמא מתנדבת שנודבה להכין עוגה).

"למה אני?" אני עונה לו בתשובה החביבה על אנשים בבית.... התשובה (גם פה) היא: "ככה" 

- קרה המקרה וביום שבת נותרה מחצית מעוגת הלימון ושבבי השוקולד המופלאה שהכנתי (שבבי שוקולד ולא ממש גושי שוקולד זה בגלל כל מיני אנשים בבית שלא מבינים שהשוקולד מיועד לעוגה ואוכלים את רובו...לצערי זה כולל גם אותי....)

 -קרה המקרה וביום שישי אפה הקטנצ'יק בגן עוגת שוקולד אישית בגודל בינוני שאותה אפילו לא פתחנו כי אנשים בבית לא סומכים על עוגות שנאפו בגן ובמיוחד לא על כדורי שוקולד שמונחים עליהן (כולנו יודעים באיזה חדווה רץ הקטנצ'יק לשטוף ידיים לפני פעילות כזאת....אפשר לומר כי העוגות וכדורי השוקולד מאוד מזכירים עוגות בוץ). 
 מה הייתם עושים? האם הייתם אופים עוגה שלישית במספר? או שהייתם לוקחים צלחת גדולה, מסדרים עליה לסירוגין פרוסה מכל עוגה, מפדרים את הכל בתועפות של אבקת סוכר ומשכנעים את הילד שהרגע הכנתם לו עוגת שני צבעים לפי מתכון מיוחד וסודי? (ואף מגדילים ראש וקוראים לה "סמפוניית דומינו בשחור ולבן").  

בני הנוער דרך אגב טרפו הכל

  ♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___

שני אחיינים קטנים חוגגים יום הולדת רביעי.

הכנתי להם את הקלמר-ארנבת החמוד הזה.
את ההדרכה החינמית המעולה אפשר למצוא פה כולל גזרה להדפסה.
וזהו קובץ הPDF שנמצא באתר:
 Download the Pattern PDF










מקווה כי כולכם חשים בטוב (כולם מסביב חולים עכשיו...)
סוף שבוע מעולה וכייפי
מקופלת

יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

ילד מארח בחנוכה וגם הדרכה לסופגניית ארנק.





תיכף נלמד להכין את הסופגניית-ארנק החמודה הזאת ש"תאכל" לכם את כל דמי החנוכה שתקבלו (או תיתנו...), אבל לפני כן, סיפור על "ילד מארח" (כי אם אני לא כותבת סיפור, יש אנשים שמתלוננים -בעיקר אחותי, שאומרת לי: "מה זה כל התמונות המשעממות האלה שאת מעלה?"-).

באחד הימים חזר תלמיד כיתה א' מבית הספר וכולו נרגש כמו כלבלב קטן (אבל גם קצת ממורמר, כדרכו...)

"אמא" הוא אמר לי בנחרצות, "המורה אמרה שהשנה בחנוכה אין *בית חם, אלא "בית מארח".

* בית חם - פעילות בה כל הורה מזמין לביתו כשישה ילדים מהכיתה ומפעיל אותם בנושא מסויים בשעות אחר הצהריים (וכן, זה כולל ארוחת ערב, ובערב כזה מספר הילדים מגיע לפעמים לעשרה אם כוללים גם את הילדים הפרטיים שלפעמים צריכים לאכול משהו, וכן, כל ההורים מזמינים שני מגשי פיצה...).

"והמורה עשתה הגרלה ולי יצא את רועי ועכשיו הוא צריך לבוא ולגור פה שבועיים" המשיך התלמיד בהתלהבות, "ולי יצא ללכת לשקד והיא בת, אז אני לא חבר שלה ועכשיו אני צריך לגור שם...".

"אה, באמת?" אמרתי לו בפקפוק וחשבתי לעצמי איך כל שנה המשימות של בית הספר הופכות למסובכות יותר ויותר.

בערב בא בעלי (אחרי שהילדים כבר אכלו והתקלחו, מאוד חשוב לי להדגיש את זה) ועשה לנו סדר בעניינים. מסתבר שכדי לחזק קשרים בין הילדים, כל ילד יזמין ילד אחר לביתו פעמיים במהלך השבועיים הקרובים וישחק איתו (ישחק, יגור, נו, מה כבר ההבדל הגדול...).
מרוב הקלה ממשמעות האירוח (ולרוע המזל) שכחתי לגמרי מכל העניין.
נזכרתי בזה כשביום חמישי של השבוע הראשון הוזמן הילד  שלי להתארח אצל שקד, ואז ישבתי ושעה שכנעתי אותו שהוא חייב ללכת למרות ששקד בת ושבטוח הם ימצאו משחקים משותפים ויהיה כיף
ובאמת, הילד הלך לשקד ושיחק ונהנה מאוד וזכה לארוחת ערב נהדרת ואפילו שקד לקחה אותו לחדר שלה וסגרה את הדלת (!) כדי שאף אחד לא יפריע להם (אצלנו יש תמיד אח קטן שמתפרץ לדלתות סגורות).
הבעיה היתה, כמובן, שפספסתי את השבוע הראשון ולא הזמנו את רועי

נשאר השבוע השני
בערב עשיתי שיחת התייעצות עם בעלי לגבי הימים בהם אני פנויה ויכולה לארח (שיחות הגרעין עם איראן הולכות יותר בקלות):
יום ראשון: מסיעה את הגדול למחויבות אישית, הילדה בשיעור פרטי,  ממש לא כדאי להזמין חבר ולהשאיר את שניהם לבד בבית לראשונה בחייהם (הקטנצ'יק כרגיל נלווה אלי לכל ההסעות והסידורים ומנצל את הזמן להירדמות זריזה באוטו על חשבון שנת הלילה שלו).
יום שני: הבן הגדול מסיים בסביבות ארבע אחר הצהריים ולילדה יש חוג ריקוד (שאני מסיעה כמובן), אותו ריטואל עם הקטנצ'יק.
יום שלישי הוא יום האפטר (בעלי בא מוקדם מהעבודה כדי לזכות בהזדמנות לקלח את הבנים הקטנים שלו) ובדרך כלל עושים משהו כייפי, "אז גם אם יישרף העולם", אני מודיעה לבעלי, "אני לא מזמינה אף חבר ביום שלישי".
וכבר התכוונתי להסביר מה קורה בימים רביעי וחמישי (מאוד דומה לראשון-שני) כשבעלי קטע אותי באחת ואמר לי: "אבל מה הבעיה ביום שני?" (מה הבעיה? עוד שתי פיסקאות הוא יגלה בגדול מה הבעיה, הא.... מה הבעיה הוא אומר לי...),
"תשאירי אותם עם הבן הגדול, תקפיצי את הילדה וחברה שלה לחוג, ותחזרי....מה הבעיה?"

"כן" אמרתי לעצמי, "באמת מה הבעיה? למה זה כזה סיפור?" וביום שני בבוקר התקשרתי בחגיגיות לאמא של רועי והזמנתי אותו אלינו לאירוח מיוחד.

אחר הצהריים רצתי מהר להוציא את הקטנים מהמסגרות... השעה ארבע, הגדול עוד לא חזר מבית הספר, ארבע וחצי, הילד עוד לא חזר... בעשרה לחמש הבנתי שאנחנו בבעיה, לא רק שהילד כפי הנראה נחטף (שכחתי לרגע שהוא יותר גבוה מכולנו בבית וגם יותר חזק, ולומד כבר כמה שנים אומנויות לחימה, ואף זכה לשם החיבה "גודזיל"), יכול להיות שקרה לו משהו...

ואז יכלתי לעשות את הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו רגע וזה להתקשר לבעלי ולנבוח עליו: "מה הבעיה? מה הבעיה אתה אומר לי? אז זאת הבעיה, שחטפו את הילד, עכשיו תתקשר למשטרה...מה הבעיה, הא?" וניתקתי בחמת זעם (עם פלאפון תמיד הניתוק פחות דרמטי מאשר טלפון של פעם...)
ואז עמדתי על מדרגות הבית ודאגתי עוד כמה דקות שלמות והילדה כבר היתה ארוזה כולה בבגדי המחול שלה ובלית ברירה הרמתי טלפון לאמא של רועי ואמרתי לה שכדאי שנדחה את האירוח כי אין לי סידור בשביל הבנים ואני חייבת להקפיץ את הילדה לחוג בלט (מכל הסיטואציה זה הדבר היחיד שהדאיג את הבת שלי, שבטעות קראתי לחוג הג'אז שלה "חוג בלט" ומגיל 5 היא כבר לא רוקדת בלט.... ועכשיו זה גם מאוד חשוב לה שאני אכתוב את זה בבלוג, היא לא רוקדת בלט!!!!!).

ואמא של רועי אמרה לי (למרבה הבושה): "מה הבעיה, אל תהיי כזאת מצחיקה, תביאי אותו לפה".
וכך, בדקה אחת התהפכו היוצרות ומילד מארח הפכנו לילד מתארח.
ובינתיים בידיים רועדות הסעתי את הבנות לחוג וכל הדרך שקלתי אם להתקשר למשטרה ולדווח שהילד נעדר (כרגיל, הוא לא ענה לפלאפון שלו), או גרוע מזה, לנסוע לבית הספר ולראות מה קורה (גרוע כי אם הייתי מוצאת אותו שם הייתי עושה לו פדיחות איומות...) ואחרי כמה דקות הילד סוף סוף התקשר ואמר לי: "אמא, 52 שיחות שלא נענו? את רצינית?" ומסתבר שהיה לו שיעור מעבדה בבית הספר שהסתיים בחמש, ובאמת בשבוע שלפני כן הוא אמר לי איזה מליון פעם את המילה "מעבדה" אבל לא זכרתי בשום הקשר את המילה "חמש".

וכך יצאנו פארשים בסיפור הילד המתארח, ואני גם חושבת שבעלי יחשוב שמונה פעמים לפני שהוא יגיד לי "מה הבעיה"....

♥ ___ ♥ _________♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ _________♥ ___ ♥ ___


אז בואו ונתחיל בהדרכה:

החומרים הדרושים:
לבד בצבעי סופגניה, חוט, מחט, דבק נוזלי, רוכסן ארוך בצבע בהיר
גוזרים את הלבד לעיגולים, שני עיגולים בקוטר 9 ס"מ (החיצוניים)
שני עיגולים בקוטר 8.5 ס"מ (הפנימיים)


מתחילים לתפור את הרוכסן לעיגול החום הגדול. אני תפרתי ידנית, אפשר כמובן גם במכונה


כשמגיעים לסוף העיגול, גוזרים את הקצוות של הרוכסן, תופרים היטב את הפינות.
התפירה בעיגול יוצרת נפח לסופגניה.
תופרים באותה הצורה גם את הצד השני של הרוכסן לעיגול הלבד.





 פותחים את הרוכסן עד הסוף, גוזרים קצת את החלק הפנימי של הרוכסן (כדי ליצור נפח יפה לסופגניה בלי בליטות), מדביקים מעל את שני עיגולי הלבד הקטנים יותר שגזרנו קודם. כדאי להשתמש בלבד עבה שייתן לסופגניה צורה מעוגלת.

יוצרים ביד חופשית את הציפוי ותופרים אותו





מעל תופרים פונפון קטן אדום (ריבה)

הארנק-סופגנייה שלכם מוכן

אפשר לסיים בשלב הזה ואפשר גם להוסיף שתי עיניים גדולות וחמודות

מי יכול לעמוד בפני פרצוף מתוק כזה? חייבים להתחיל להאכיל אותו....




בני המשפחה שלי ראו את התמונות האלה ובמקום להגיד לי איזה חמודי יצא הארנק, הם שאלו (כולם), "למה הוא אוכל כזה כסף קטן? למה לא צילמת עם יותר כסף?"
והתשובה היא כמובן (הם היו צריכים לדעת את זה כי זה בגללם): "זה כל הכסף שהיה לי בארנק...".


שיהיה לכולנו חנוכה נהדר
תודה שהייתם פה
באהבה
מקופלת











יום שני, 21 באוקטובר 2013

שיגרה זה רע?

עבר כמעט חודש מחופש סוכות ואפילו לא סיפרתי לכם איך היה (ככה זה כשכל יום את אומרת לעצמך: "מחר, מחר אני אכתוב בבלוג...מחר...").
הקיצר, נסענו לצפון, בדרך עצרנו בעתיקות קיסריה והסתובבנו שם על הטיילת ורק תלמיד-כיתה-א' (פעוט לשעבר) הלך מאוד מאוד רחוק מכולם עם הכובע על האף "אני יכול להריח את הריח של הדגים...איכס, אני שונא ריח של דגים...למה תמיד אני חייב ללכת למקום שיש דגים?".

"אמממממאאאאא, עד פה אני מריח את הדגים...."


ובאחד הימים עלינו לרמת הגולן והלכנו ליער האיילים.
אני התמוגגתי מאושר כמובן מהאפשרות להאכיל את האיילים הקטנים והקטנצ'יק גם הוא התמוגג מאושר כשהעופרים החמודים באו ואכלו מכף היד שלו, ורק תלמיד-כיתה-א' עמד במרחק ביטחון מהעופרים עם הכובע על האף ואמר: "אוף, אמא, מתי הולכים מפה כבר? אני שונא את הריח של החיות..למה? למה אני צריך כל הזמן ללכת למקומות שיש חיות? ולהאכיל אותם? למה?".

ובערב חזרנו, ובעלי, שעשה ריינג'רים עם הבן הגדול ולא היה איתנו ביער האיילים הושיב את הקטנים על הברכיים ושאל אותם איך היה, ולמרבה הפלא התלמיד הסרבן בעל חוש הריח המפותח מיד אמר: "היה כיף" והקטנצ'יק שהאכיל את העופרים מכף ידו והיה נראה שהוא כאילו נהנה מזה, אמר לאבא שלו (בהתבכיינות): "אבא, החמור הזה כל הזמן הלך אחריי ורצה לאכול לי את כל האוכל מהידיים...".


ובסוף יום כזה את תמיד שואלת את עצמך האם שווה להשקיע כל כך בילדים  ולרוץ איתם עד קצה העולם....להאכיל חמור אפשר גם ליד הבית...גם בתחום הריח אפשר לעשות וי בלי להתרחק כל כך.




מאכיל את "החמור הזה"
זה נראה כאילו ה"חמור" אוכל בייגל'ה, אבל למעשה הוא אוכל אוכל מיוחד שנתנה המדריכה במקום.
 




אפשר תמיד גם לחנוק שפן


או לחנוק ברווז




הכי כיף לקפוץ בטרמפולינה ולצעוק איזה 7,000 פעם "אמא, תראי אותי..."

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


לפני כמה ימים חלם בעלי חלום רע. חלום כל כך רע שהוא התעורר ממנו עטוף זיעה קרה.
כמובן שהוא מיהר בבוקר לספר לי את החלום וגם אני התעטפתי כולי זיעה קרה וזעזוע.
"אבל איך התעוררת מהסיוט הזה"? שאלתי אותו אחרי שהוא פירט לי לפרטי פרטים את כל מה שעבר עליו.
"התעוררתי כי את נחרת איזה נחירה עצומה וזה העיר אותי, ואז רצתי כמו מטורף בבית ובדקתי שכולם בסדר ונישקתי אותם" אמר בעלי.
"ורק עכשיו אתה מספר לי את זה?" אמרתי לו באכזבה, "רק עכשיו אתה מספר לי שהדבר האחד והיחיד שהציל בעצם את חייך ואת חיי הילדים היה הנחירה שלי? במקום לקום ולהודות לי ולבדוק שאני בחיים ובסדר אתה בא בטענות לנחירה?" (למרות שכפי הניראה לא היה צורך בזה, בעצם אפשר היה לשמוע טוב מאוד שאני בחיים...או כפי שבעלי אומר: "גם בבתים הסמוכים ידעו שאת בחיים ובסדר...")
אז רק שתדעו לכם שנחירה יכולה להציל חיים, אל תזלזלו לעולם בנחירות...

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥



כפי שכבר אמרתי לכם, ילד אחד עלה לכיתה א'. ביום הראשון ללימודים הוא הלך בשימחה רבה וחזר הביתה והכין שיעורים בגאווה גדולה.
כבר ביום השני הוא טרח להגיד לי ש"בית ספר זה מה זה משעמם...." ואז הייתי צריכה לרדוף אחריו בכל הבית ולשחד אותו בכל מיני שוחדים שונים כדי שיישב להכין שיעורים.
ועכשיו הוא חוזר כל יום עם שיעורי בית, ומתחיל משא ומתן שלם סביב מה הוא עושה...
"אבל למה? למה אני צריך ללמוד את האות ל' המשעממת הזאת? למה?
"למה אני צריך ללמוד את האות מ', היא הכי משעממת, למה?
"למה אני צריך ללמוד את האות ה', היא יותר משעממת מ-ל' אפילו..

בשביל שתצליח להרכיב את המילה "למה?" (כאילו...)

ואתמול הוא חזר עם קטע קטן לקריאה ובסופו שתי שאלות.
"תקרא טוב טוב" אמרתי לו, "כדי שתוכל אחר כך להבין ולענות על השאלות".
"לא אמא" הוא ענה לי "אני לא רוצה להבין, אני רוצה לקרוא כמו שאני תמיד קורא...בלי להבין" (הוא אמר את זה ברצינות רבה, דרך אגב.. זה לא שהוא  התבדח איתי פה...).

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥



הבן של אחותי נסע למסע בפולין (מסע בעקבות השואה).
"נו, אז איך הולך לו, זה הרי לא מסע קל..." אני אומרת לאחותי.
"הולך לו בסדר, כשאנחנו מדברים איתו בטלפון הוא נשמע כרגיל אבל כשהוא מתכתב איתנו בטלפון את רואה שממש קשה לו והוא מאוד עצוב".
"אה, באמת? מה למשל הוא כותב לכם?"
"אתמול הוא כתב לנו: "איזה עצוב פה" ושם סמיילי עצוב ליד" אמרה לי אחותי בשיא הרצינות.

ואם זה לא מעיד על עצב, אז מה כן? אין, אין על סמיילי עצוב...

(הבת הגדולה של אחותי מן הסתם שולחת לי ברגע זה סמיילי עצוב...כבר כמה חודשים היא מבקשת שאכתוב עליה משהו בבלוג. אני מסבירה לה שזה מאוד פשוט, היא צריכה לעשות איזה פדיחה איומה ומיד היא נכנסת לדפי ההיסטוריה. משום מה היא מסרבת לשתף פעולה, "ובסוף את כותבת עליו?" היא אומרת לי בתוכחה.."אני לא מאמינה...רק בגלל שהוא שם סמיילי עצוב...", באמת, אין צדק בעולם...).

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


 גם לגדל ילדים גדולים זה לא פשוט. כבר שנים אני מספרת לבן הגדול שלי איזה חשוב זה לאכול ירקות. הילד שונא ירקות וגם כמעט את כל סוגי הפירות. הבעיה שבעידן האינטרנט כיום ילד יכול להביא הוכחה מדעית לכל דבר שהוא מסרב לעשות.
בערב הוא מגיע אלי עם מחקר שהוא מצא שבא להוכיח למה יש אנשים בעולם שלא מסוגלים לאכול פירות וירקות, לא רק שהם לא מסוגלים, זה משהו פיזי שקשור בבלוטות הטעם.....

אז אם הילדים שלכם באים עם מחקר כזה, אל תהיו פראיירים (מה גם שהם לא נרגעים רק עם פירות-ירקות, אחר כך על כל דבר שלא בא להם לאכול, הם אומרים לך: "אבל יש לי בעיה בבלוטות הטעם, זה כבר הוכח מדעית") ובעצם תשבו ותקראו את המחקר (באנגלית) כפי שעשה בעלי.  

מסתבר שרק אוכלוסיה מאוד מאוד מצומצמת של אנשים ממוצא אסיאתי  סובלים מהבעיה הזאת..... עכשיו הילד מחפש מחקר מדעי שמוכיח שבעצם אנחנו אסיאתיים. 

  ♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

לא יצא לי לספר לכם, אבל למשפחה שלנו הצטרפה תוכית קטנה ועדינה  
איזה יום אבא שלי (שהתחיל בכלל עם כל הסיפור הזה של תוכים מאולפים שמגדלים בבית) התקשר ואמר שהוא נמצא בחנות חיות והאם אנחנו רוצים בת זוג לתוכי. ברור שבעלי אמר כן. ואז אבא שלי הגיע אלינו עם התוכית אחרי שכל הדרך  באוטו היא  ישבה לו על הכתף (בסדר, לא אשמתנו שאנחנו כאלה הזויים, כמו שאתם רואים זה עובר בגנים...) ומיד התוכים התחילו לרדוף אחד אחרי השני ולהתנשק על הריצפה.

אנחנו כמובן שמחנו מאוד כי  אוהבים אצלנו צאצאים קטנים (של בני אדם וחיות אחרות) וגם כי כבר הבנו שהתוכי שלנו הגיע לבגרות מינית והוא מוכן לבת זוג (הבנו את זה בדרך הקשה אחרי שהוא ביצע מעשה מגונה בבעלי...או כמו שבעלי אומר: "עד עכשיו לא חזרתי לעצמי אחרי המקרה, הכבוד שלי חולל לנצח").  

מסתבר שהאידיליה נגמרה ממש מהר והתוכי אכל לתוכית את כל נוצות הזנב וגם לא הרשה לה לעמוד בתוך הכלוב המשותף שלהם על המקל הגבוה (היררכיה של תוכים) ובכלל, הציק לה כמו שכל הגברים אצלנו מציקים לבנות זוגם. אז רצנו וקנינו כלוב קטן וורוד ומיד התוכית אהבה את הכלוב החדש שלה.

הבעיה היא שהתוכית (כמו כל הנקבות בטבע, מאוד מאוד חכמה, למרות שהיא לא יפה כמו הזכר, עובדה שבעלי מאוד אוהב להזכיר על איך הזכרים בטבע הם היפים...) ומיד היא מצאה איך לצאת מהכלוב לבד, ואז התחלנו לקשור את הכלוב בכל מיני חוטים ובכל לילה לפני שאני הולכת לישון, אני שומעת רעשים חשודים מכיוון הכלוב הנעול ומוצאת את התוכית משוטטת באושר בחוץ (הילדים התחילו לקרוא לה "תוכיני" על שם הודיני). וכל פעם שמשחררים את שניהם להסתובב חופשיים התוכית הולכת ונכנסת לתוכי לכלוב שלו ויושבת לו על המקל הגבוה, בדיוק במקום שהוא לא מרשה לה לשבת (כל הנקבות אצלנו נקמניות בטירוף). 

שיהיה לכולנו המשך שבוע מעולה
נשיקות
מקופלת