יום שבת, 24 בינואר 2009

זהות בדויה

"אין לי מה לכתוב בבלוג" התנפלתי כרגיל על בעלי בשובו מהעבודה, "מה הבעיה" הוא ענה לי, "את יכולה להמשיך להוציא אותי אהבל כהרגלך", או קיי, טעות קטנה, שיניתי כיוון ופניתי לחברה טובה, "מה הבעיה" היא אמרה לי, "את תמיד יכולה להמשיך לבכות על ציוד שחסר לך כמו שעשית עם המכונת תפירה, זה יספק לך נושא נהדר לפחות לשלושת הפוסטים הקרובים".
טוב, הבנתי את הרמז ופניתי לשאול את אחותי מה לעשות, "מה הבעיה" אמרה לי אחותי, "את פשוט יכולה להמשיך לרדת על אמא כמו שעשית פעם אחרונה", "לא נכון וגם הבלוג שלי ברשותי" מיהרתי לענות תשובה ילדותית משהו, "מה, היא נפגעה מזה?", "לא", אמרה אחותי, "מה פתאום נפגעה, רק ירדת עליה רצח" (שיט, זאת לא היתה הכוונה, אמא שלי כזאת מותק), "למה את לא מגיבה לי בבלוג?", מיהרתי לתקוף חזרה למען בטחוני האישי.
"בטח שאני מגיבה לך בבלוג, אני כל פעם מגיבה לך, כל פעם אני כותבת לך תגובה מקסימה ומגוונת על כמה הבלוג שלך מהמם , אני רק מזדהה כל פעם בשם בדוי אחר" (נו, אחר כך הם עוד מתפלאים שאני כותבת עליהם, ואחר כך הם עוד נפגעים מזה שאני טורחת לספר את האמת על התנהגותם המוזרה....הכתיבה שלי בבלוג היא תיעודית בלבד).
"בואי נעשה עסקה" מיהרתי להציע לאחותי, "את תכתבי כל פעם באותו שם ואני אנסה לגלות מי את"(בכל זאת התעוררה בי סקרנות לדעת מה אחותי מוצאת לנכון לכתוב עלי תוך הסתתרות מאחורי זהות בדויה), "אין סיכוי" סירבה אחותי לממש את העסקה, "בחיים אני לא אגלה לך".
כמו שאתם מבינים, משימה גדולה וסבוכה עמדה לפני, משימה בה מעורבות זהויות בדויות, שקרים וחצאי אמיתות.
ביקשתי מבעלי לקחת את הילדים אחר הצהריים כדי שאוכל להתפנות לביצוע המשימה, הוא סירב.
נאלצתי לבצע את המשימה בעוד ילדיי בבית, הפצרתי בהם שלפחות ימשיכו לרצוח זה את זה בדיסקרטיות בחדרם במקום לעשות את זה כהרגלם בסלון.
תינוק הבית נקשר היטב בכסאו מול ערוץ הופ עם קערת במבה (תעסוקה של 3 דקות).
לקחתי דף נייר וחילקתי אותו לשלושה, מצד אחד כתבתי את כל האנשים שהגיבו לי ואני יודעת שהם קיימים, מצד שני את כל האנשים שאני לא מכירה אך יודעת משיטוטי בפורומים השונים שהם קיימים ובעמודה האחרונה את כל אלה שאין לי מושג מי הם. התחלתי להרגיש כמו בלש בעת מילוי תפקידו ובמהלך המשימה אף חבשתי את משקפי כדי לשוות לעצמי ארשת חשיבות (וגם כדי לראות משהו, האמת), לצערי אני נראית עם המשקפיים כמו דג בקלה.

התחלתי לקרוא את כל התגובות תוך התמוגגות מכל מה שכתבו לי וכמעט שכחתי שאני בתפקיד (תודה, איזה כיף לי לקרוא את כל התגובות שלכם), אלא שהפעם הייתי במשימה חשובה שבסופה לא נותרתי עם תשובה חד משמעית.
לכן, אני נאלצת להמר על התגובה הזאת:

התאהבתי בבלוג שלך - העבודות שלך מקסימות והכתיבה שלך משעשעת כלכך - עושה חשק להיות חברה שלך :)יפעת

יפעת יקרה, אם את לא אחותי, אשמח להיות חברה שלך, אבל אם את אחותי, בחיים, בחיים אני לא חברה שלך, אני תמיד אמשיך להיות אחותך הקטנה והקרציה, לנצח. (אנא הגיבי הפעם בצורה שאצליח לזהות אותך, מספיק שברתי את הראש )

התיק הקטן שבתמונות הוא לפי גיזרה של טילדה. נאלצתי להשתמש באיזה 50 דרכים לא חוקיות כדי להבין את ההוראות (ברור שאין לי את הספר), וגם אז עשיתי את התיק הזה פעמיים. הוא ניתן כמתנת פיצוי לאמא שלי על כך שאני בת חוצפנית
(וגם כאות תודה על הבדים המקסימים שהיא קנתה לי).




























מוקדש באהבה לבני משפחתי ולמוזרויותיהם
מקופלת

יום שלישי, 20 בינואר 2009

מתקפת תיקי חיתולים

לפעמים זה עוזר להתבכיין, הנה, קחו אותי לדוגמא, התבכיינתי על זה שאין לי מכונת תפירה, ניג'וסיי עלו לשמיים ומשם צנחו למקום הקרוב ביותר - ירושלים, ישר לבית של אמא שלי.
"המממ, אז את רוצה מכונה...", אמרה לי אמא שלי בקול תקיף, "טוב, תשמעי, אני מוכנה להשאיל לך את המכונה שלי, היא חדשה ואת שומרת עליה, אני עושה איתה תיקונים" (תיקונים? מי עושה תיקונים עם מכונה... פחחחח... היא נועדה להכנת דברים קטנים וחמודים לבית בלבד, לא?).
"סבבה" אמרתי לה בזחיחות, "בטח, בטח שאני אשמור עליה, כמה סוגי תפרים היא יודעת לעשות?", "היא תופרת יפה מאוד" אמרה לי אמא שלי, "אני לא יודעת למה את מתכוונת, אני אביא אותה ותראי בעצמך".
ואז היא חזרה עם קופסת פלסטיק ענקית ומצהיבה, שלפה את המכסה כמו ששולפים שפן מכובע ואני נשמתי עמוק כדי לא להתעלף.
"אמא, מה זה, זה וינטג', אני מגלפת כאלה" חירחרתי, "מה את מקשקשת" ענתה לי אמא שלי, "היא חדשה, קניתי אותה יד שניה לפני 10 שנים בלבד מאשה מבוגרת שקיבלה אותה בירושה, המכונות האלה מתוכננות לעבוד עשרות שנים" (או מאות, תלוי איך מסתכלים על זה).
"עכשיו תשימי לב טוב טוב איך החוט מושחל כי אי אפשר לשחזר את זה (ההוראות אבדו בתקופת מלחמת העולם הראשונה כנראה), והתאורה שלה היא מקורית אז אל תהרסי (הטכנאי מת בשנת 1920)".
"והמקוק?" שאלתי אותה בייאוש (המקוק חייב הסבר מקיף על טראומת ילדות עמוקה המלווה אותי עד היום, המקוק הוא הסליל הפנימי במכונה שתפקידו בחיים הוא להיתקע, את תופרת לך להנאתך ופתאום את רואה שאת תופרת על ריק, כל החוט תקוע במקוק ונפלט החוצה בצורת ערימות סבוכות של קשרים קטנים ודקורטיביים...חוץ מזה, יש באמת מילה כזאת "מקוק"? או שהמצאנו אותה אצלנו בבית? בכל תהליך התפירה נוהגים להגות לפחות 100 פעם את המילה "מקוק" תוך פליטת קללות שונות ומשונות).
"המקוק בסדר גמור" אמרה לי אמא שלי, "את לא צריכה לדאוג, זה לא כמו במכונה הישנה שלנו (משמשת היום כמתקן דקורטיבי לעציצים )".
"זהו, שיהיה לך בהצלחה, רק רציתי להעיר לך שפעם קודמת כתבת בבלוג שלך שלוש פעמים רצוף את המילה "הקיצר" אז שימי לב לאוצר המלים שלך" אמרה לי אמא שלי בטון דידקטי ועל זה עניתי את התשובה שכל הילדים עונים לאמהות שלהם ולא משנה באיזה גיל הם "אי-מא".
תפרתי איתה 3 תיקי חיתולים (לפי ההדרכה המעולה של אלין ) לשני בנים קטנים ובת אחת קטנה ומתוקה.
ולמען ההגינות אציין שהיא פשוט יפהפיה (ניתן לראות בתמונה למטה) והיא תופרת כבר איזה חצי מאה (או מאה שלמה), סתם אני קוטר כהרגלי.













































































ולסיום, הערה טכנית קטנה, אנשים רבים פנו אלי (טוב, אולי רבים זה מוגזם), אנשים פנו אלי (טוב, שני אנשים), ואמרו שהם לא מצליחים להגיב כי מתקבלת הודעה שאומרת שאי אפשר לקבל את התגובה, אז אל תתייאשו, פשוט הקישו שוב על "פרסם" ואז בלוגספוט מוכן לבוא לקראתכם אחרי שהוא מוודא שאתם נחושים בדעתכם, ולפרסם את התגובה.


כיף לי מאוד לקרוא את התגובות, המשיכו כך

שלכם, מקופלת.

יום שישי, 9 בינואר 2009

תיזהרי ממנה, היא כמו דבורה מיד עוקצת...

"כתבו לי תגובה מעליבה" ארבתי לבעלי מיד עם שובו הביתה מהעבודה. "מה, בפליקר שלך? שאל בעלי, "לא, בבלוג, פליקר זה זה שאתה מעלה תמונות ובלוג זה, טוב, לא חשוב, משהו ממש ממש מעליב...", "מה? מה כתבו?" "שאני טרחנית" עניתי לו בשפלות רוח לא אפיינית, "נו, שוין, מה חוץ מזה?" שאל בעלי, "אבל זה היה ממש מעליב, כתבו שאני ממש מעצבנת" סירבתי להרפות מהנושא, שתיקה מביכה השתררה, "מה, גם אתה חושב ככה?, "לא, מה פתאום" ענה בעלי בהיסוס, "פשוט, לפעמים את מוציאה דברים מפרופורציה, את לוקחת ללב ושנתיים את מדברת על זה, טוב, אני הולך להתקלח".
"אבל כתבו שאני מגעילה, שאני דוחה, שאני משעממת, שהעבודות שלי מעצבנות, שחבל שבכלל פתחתי בלוג, שעדיף שאני אסגור אותו ולא אעדכן..." שיקרתי כאילו אין מחר. "נו, עזבי, מה את לוקחת ללב? זה סתם שטויות, יש לך פליקר מקסים ואל תתייחסי" ענה בעלי, "אבל בעצם אפשר להגיד שכתבו עליך, אמרו שהשיחות שלך מעצבנות, שהדו שיח בינינו מטופש, שאתה לא יודע להתבטא, שאין לך עתיד.." מיהרתי לשלוף את הנשקים הכבדים.
"מה?" שאל בעלי, "עלי?, מואה?, איך בכלל העיזו לכתוב עלי, מילא עלייך, אבל עלי? שאני כזה עדין ומקסים? שאין לי מילה רעה להגיד על אף אחד? שאני מבין לנפש האדם? איך העיזו לכתוב עלי? תראי איזה רעות לב, אני אומר לך, זה כבר עובר כל גבול, לאנשים יש כזה פה גדול, חכי רגע, אני הולך לבדוק".
ואכן, הוא בדק, פעם ראשונה שהוא נכנס מרצונו החופשי לבלוג שלי (או פליקר אם תרצו), קרא את התגובות, נעלב כראוי, חזר אלי והבטיח לנקום, כמו שאני אוהבת.
"תשמעי, נתפוס את מי שכתב את זה, ונחזיר לו, אפילו נלך לבית שלו, ואם יש לו בלוג אז נכנס לשם ונכתוב לו דברים רעים, אולי אפשר לפרוץ לו למחשב בבית, נראה, היתה לי פעם תוכנה שעשתה דברים כאלה, תני לי לחפש" הוא הבטיח לי בנקמנות, "אין, אתה לא יכול לדעת מי זה, כמובן שהוא לא הזדהה" אמרתי לו בעצב, "אבל יש כלב קטן שמחרבן לי בערוגת פרחים ששתלתי בכניסה".
"אהא!", אמר בעלי באושר, "מחר, מחר אני שם שם מצלמה קטנה, היא תצלם 24 שעות, נתפוס אותו ונראה לו מה זה, אל תדאגי".
מה אני אגיד לכם? אין כמו בעלים נקמנים....וכרגיל, בלי שום קשר לסיפור, אני מעלה תמונות של חותמות שעשיתי במהלך התקופה האחרונה.































כן, כן, אותה חותמת עם התיק הקטן שתפרתי לה.






שיהיה לכולנו שבוע מקסים, תמשיכו לכתוב לי ככל העולה על דעתכם
שימרו על עצמכם
להתראות, שיהיה לכולנו שבוע מקסים, תמשיכו לכתוב לי ככל העולה על דעתכם
שימרו על עצמכם
להתראות,
מקופלתשיהיה לכולנו שבוע מקסים, תמשיכו לכתוב לי ככל העולה על דעתכם
שימרו על עצמכם
להתראות,
מקופלת
מקופלת

שיהיה לכולנו שבוע מקסים, תמשיכו לכתוב לי ככל העולה על דעתכם
שימרו על עצמכם
להתראות,
מקופלת

יום שישי, 2 בינואר 2009

אני צריכה מכונת תפירה

באחד הימים השבוע בעלי נקלע במקרה לבלוג שלי (המחשב פשוט היה פתוח על הבלוג, זה לא מרצונו החופשי), "מה זה שאני קורא פה בפליקר (!) שלך שאת רוצה את החדר עבודה שלי" הוא אמר, זה הדבר היחיד שעניין אותו בבלוג שלי.
"אני חייבת מכונת תפירה" מיהרתי לענות לו כמנהגי בתקופה האחרונה, אמנם יש לי יום הולדת רק בעוד 6 חודשים אבל תמיד צריך להכין את הקרקע, "וחוץ מזה, אתה לא צריך לנסוע קצת מהעבודה לארצות הברית?", ("ולהביא לי מכונת תפירה?" הוספתי בלב בתקווה), "תשמעי", ענה לי בעלי, "מה יש לארוחת ערב?" ("ברור שמכונת תפירה" רציתי לענות לו.....).
הקיצר, אני חייבת מכונת תפירה, הקיצר, תפרתי את התיק חיתולים הזה לפי ההוראות המדוייקות והנהדרות של אלין (תודה)
הקיצר, תפרתי את כולו ביד (רואים).
מאחר וזאת עבודת התפירה הראשונה הרצינית שלי, אז קצת פרטים עליה:
זמן הכנה משוער: 3 שעות.
זמן הכנה בפועל: 3 שבועות (דומה, כולה עוד ב' אחת ו-ו' אחת).
זמן בחירת הבדים בחנות: שעה וחצי שבהן בעלי ישב על כסא ברגליים משולבות וספר את הדקות שנותרו לי לחיות.
מספר פעמים שפרמתי הכל: פעמיים (בעיות קשות בהבנת הנקרא למרות שההסבר פשוט להפליא).
הזמן בין הרגע שתכננתי להכין את התיק עד שסוף סוף קניתי בדים: שבועים (למה אין חנות בדים לידינו? למה? זה מצרך חיוני).
מספר הפעמים בהן קמתי בעת כתיבת הבלוג הזה כדי להעסיק את התינוק שלי: 7 (לא סופי).
מספר האנשים שהתייחסו לתיק החיתולים החדש שתלוי בבית: 1 (אני).
מספר האנשים שהעירו לי שהאפליקציה עקומה: 2 (אני אמרתי לעצמי בלב ובעלי אמר לי את זה בקול).
מספר החיתולים שנכנסו לתיק החיתולים: 0 (לא שמים בו כלום, הוא קדוש, הוא לא לשימוש).
מספר האנשים ששמעו איזה מקסים יצא לי התיק חיתולים: לפחות 10 (לפחות 9 מתוכם לא הקשיבו, אולי בגלל שהמילים "מכונת תפירה" השתרבבו אחרי כל מילה שנייה).

היה כיף מאוד, האצבע שלי דקורה עד עכשיו מהתפירה הידנית (מכונת תפירה, מכונת תפירה), ממש מומלץ גם לכל מי שלא ממש מבינה בתפירה (אני).




















מאחלת לכולנו שבת שקטה, רגועה ומקסימה. שהבעיות היחידות שיטרידו אותנו בחיים הן למה אין לנו מכונת תפירה (לא עדיף שיטרידו אותנו בעיות כמו "וואו, איך יצא לי יפה עם המכונת תפירה החדשה, מעניין מה אני אתפור עכשיו?"), טוב, אי אפשר הכל...
נשיקות,
מקופלת