יום שישי, 22 במרץ 2013

חסל סדר פסח

עשיתי את זה.
 אני, מקופלת, שתמיד דוחה הכל לעוד שבועיים, שתמיד החגים תופסים אותה בהפתעה, שלא אוהבת לתכנן משהו מראש, שלא לוקחת משימות ארוכות טווח...סיימתי לנקות את ביתי לפסח.

כן, אני מבקשת למחוק את מבט התדהמה הזה שיש לכם עכשיו, לסגור בבקשה את הפה, להפסיק לקרוא לי "שקרנית", להפסיק להגיד לעצמכם בלב: "יא אללה, המקופלת הזאת, אין לה גבולות, היא כזאת חרטטנית, אי אפשר להאמין לאף מילה שלה...", ולהכין לי בבקשה את משאית הצל"שים שתחכה לי ביציאה מהפוסט הזה, כי לגמרי מגיע לי ואני מחכה (ומצפה) לזה...

בסדר, אז עכשיו כל קוראי הבלוג שונאים אותי (ובצדק), אבל מה אכפת לי, הבית שלי נקי...לגמרי...כולל כל הארונות, כל המגירות, כל ערימות הצעצועים של הילדים, ואפילו הכלוב של התוכי.

הבעיה עם סדר ונקיון לפסח היא שבשניה שסיימת לסדר איזה ארון או מגירה, ברגע שאת מפנה את גבך ומתכוונת לצאת מהחדר, את יכולה לשמוע קולות קריסה פנימיים מתוך הארון, ושתי דקות אחר כך איזה ילד בא ושולף לעצמו חולצה מהארון, הוא לא ייקח אף פעם את זאת שנמצאת בראש הערימה, לא, הוא ייקח את זאת שנמצאת בתחתית (הוא חייב אותה, זה עניין של חיים או מוות), הוא פשוט תופס אותה בקצה ומושך, ואז הוא סוגר את דלת הארון ואת יודעת שבעצם המצב חזר לקדמותו, כל העבודה שלך היתה לחינם....

וכך אני עוברת חדר חדר. כן, כמו בכל שנה כולי מיוזעת ועצבנית, שועטת עם שקית הזבל שלי, הפעוט נשרך אחריי עצבני ומקטר  כי אין מי שיתפקד כמו תמיד על תקן המשרתת האישית שלו, התינוק נשרך אחריו שמח כולו ומוציא לי מהשקיות את כל מה שתכננתי לזרוק, שני הגדולים לעמותם מסתגרים בחדריהם מפחד שחלילה וחס אקרא להם לבוא לעזור, מילא הם היו סתם יושבים בחדר אבל בכל דקה נתונה הם מבלגנים עוד קצת את מה שכבר עמלתי בפרך לסדר. בעלי, כרגיל, בחו"ל.

ועכשיו אחרי שקצת עיכלתם את הבשורות האלה, אתם אומרים לעצמכם: "בסדר, אז היא ניקתה, ביג דיל...ומה, זה היה שווה את זה?"
זאת, אכן, סוגיה קשה שגם אני דנתי בה רבות (עם עצמי, ברור, את מי זה מעניין בכלל בבית?) והעליתי את הממצאים הבאים:

בשבעת השבועות האחרונים לא ישבתי אפילו פעם אחת עם מר פעוט היקר על חוברות העליה לכיתה א' שלו, אם הוא עומד להיכשל מיד עם כניסתו למערכת החינוך, זה רק בגלל שאמא שלו היתה עסוקה בנקיונות לפסח = פגיעה במוטוריקה העדינה שלו ובמידת מוכנותו השכלית והרגשית.

לא לקחתי את ילדיי לאף גן שעשועים, כל אחר צהריים הם השתעממו וצפו בטלויזיה = פגיעה במוטוריקה הגסה, עליה ברמת השעמום הכללית.

מדי פעם הם קלטו שאני מחפפת להם לפחות שני שליש מהצעצועים שלהם, ואז הם נלחמו עליהם בחירוף נפש (מה, מה אתם צריכים צעצוע תינוק שמושכים בחוט כדי שינגן והפסיק לנגן דקה אחרי שקנינו..) = חוסר אמון באמא שלהם (ובצדק), פגיעה בבטחון העצמי, חסרים גדולים בכמויות המשחקים בבית.

השמדתי בזה אחר זה אוספים רבי שנים שהילדים שלי שמרו (למה הבת שלי צריכה אוסף של אבני חצץ זהות לחלוטין זו לזו... באמת...) = פגיעה בבטחון העצמי, שיפור יכולת ההסתרה מאמא החטטנית.

יחד עם זאת, לא הסכמתי לוותר בשום פנים ואופן על אוסף המחקים הישן והמתוחזק גרוע שלי (ידעתם שמחקים שעומדים זה לצד זה במשך המון שנים נדבקים אחד לשני והופכים לגוש?) = ירידה ברמת ההערכה של אמא כאדם (שפוי) וכאדם (בכלל).

כשבעלי חזר מחו"ל עשיתי לו סיור מחודש להכרת הבית (הנקי והמסודר), ושאלתי אותו מה דעתו, התשובה שלו היתה: "מה, זה נראה אותו דבר, מרוב שדיברת על זה, כבר חשבתי שממש  עשית שיפוץ...." = פגיעה במצבי הרגשי, עליה ברמת העצבנות (אם זה אפשרי בכלל..).


עכשיו תסיקו אתם את המסקנות האישיות שלכם....

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

  ביום שישי בצהריים אני הולכת להוציא את התינוק מהגן שלו.
 "תראי איזה יופי הוא הכין היום" אומרת לי הגננת ומצביעה על חיפושית קטנה מכדור קלקר ועליה מודבקות כמה נקודות שחורות.
"היום הוא יצר ממש לבד, בדרך כלל הוא לא כל כך רוצה ליצור אבל היום הוא ישב ועבד מאוד יפה"

אני כמובן מתעלפת מעונג והתלהבות מזה שהבן שלי יצר לבד חיפושית (והוא אפילו עוד לא בן 3, אז מסתבר שהוא לגמרי עילוי בתחום היצירה ואפילו לא שמתי לב לזה עד כה...) ובדרך אני שואלת אותו: "מי הכין את החיפושית המקסימה הזאת? מי חמוד? מי עבד כל כך יפה?"
והקטנצ'יק עונה לי בלי היסוס: "כינאת" (כינרת, הגננת שלו). ואז אני מבינה שהגננת עבדה עלי...לגמרי... ובגלל שאני לא בטוחה אני שואלת אותו עוד 10 פעמים מי הכין את החיפושית ובכל הפעמים הוא עונה לי "כינאת" (אבל אחרי 10 פעמים אין שום אפשרות להמשיך לתחקר אותו כי נמאס לו לגמרי ממני ואז הוא סתם מעיף לי כאפה קטנה כל פעם שאני אומרת את המילה "חיפושית").

היא אפילו הדביקה הכל קצת עקום כזה..... באסה

 ♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

בסוף הפוסט הקודם סיפרתי לכם איך בעלי עומד לטוס לארצות הברית. מאז כמובן הוא הספיק לנסוע ולחזור.
ערב נסיעתו הבת שלי שמה לב למשהו מוזר בהתנהגות שלי

הבת שלי: "אמא, איך זה שתמיד כשאבא נוסע את עצבנית והפעם את רגועה ולא אכפת לך?"
אני: "הפעם קיבלתי סימן מהיקום שהכל עומד להיות בסדר"
הבת שלי: "סימן מהיקום? איך קיבלת סימן מהיקום?"
אני: "זה היה סימן כתוב"
הבת שלי: "סימן כתוב? איך הוא היה כתוב?"
אני:  "בכתב יד, הסימן היה כתוב בכתב יד"
הבת שלי: "ומה היקום כתב לך?"
אני: "זה היה מנוסח בצורה כזאת:
"הורים יקרים, ביום שישי הקרוב, החופש שתוכנן בגן בוטל. הגן יתקיים כרגיל, בברכה: צוות הגן"
ואז ידעתי שהכל עומד להיות בסדר גמור..כי אם זה לא סימן מהיקום, אז באמת שאני לא יודעת מה יכול להיות סימן יותר מזה...."

ובאמת היה בסדר (אל תזלזלו בסימנים שהיקום שולח לכם..) ביום שישי המדובר, אחרי שהפקדתי את הקטנצ'יק בגן שלו, אחזתי היטב בארנקי ונסעתי לי לשוק ראש-העין ובזבזתי שם 280 ש"ח בדיוק (לקחתי 300 אבל היה כל כך חם והשקיות שלי היו כבר כל כך כבדות שפרשתי ולא עמדתי במשימה....300 ש"ח בשוק זה המון כסף).

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


ולסיום, שתי חברות חמודות חוגגות מחר יום הולדת, הכנתי להן כריות סיכות מלבד עם דמות של מלאכית שלקוחה מספריה של טילדה (שבמקור הכינה מן קישוט כזה לתליה על הקיר..למרות שכרית סיכות זה הרבה יותר פרקטי ועכשיו טילדה מצטערת שהיא לא חשבה על זה בעצמה..). מקווה שהן יאהבו את המתנה שלהן.














שיהיה לנו חג פסח הכי שמח בעולם
נשיקות
דורית









יום שני, 11 במרץ 2013

מלשנים

יכול להיות שיהיו בבית שיבעה סוגי קורנפלקס, מאוד יכול להיות שילד אחד קטן  לא יצליח בשום פנים ואופן לבחור בבוקר את הסוג האהוב עליו.
ואז הוא מתחיל לבלבל את המוח ולשכב על הכסא שלו שבפינת האוכל מקופל כולו כמו חילזון קטן ובסופו של דבר לבחור איזה סוג שקנינו לפני כמה חודשים במיוחד לאירוח של ילדה שלא אוכלת גלוטן ומאז נותר מיותם ושכוח בארון.

ואותו אחד שבילבל את המוח יושב ומסתכל בעניין רב בצלחת שלו ואז צועק לאבא שלו באושר: "אבא, אבא, תיראה..." וכשאבא בא הוא מוצא תולעת קטנה ולבנה מתנועעת על אחד מכדורי הקורנפלקס ומיד כל האחרים צועקים: "איכסס" ובודקים את הקורנפלקס שלהם לוודא שאין שם משהו קטן ובשרי (זה מלא חלבון בסך הכל...כך שזאת ארוחת בוקר בריאה ומזינה).

ולמחרת זה יום שישי בבוקר ואני אמורה לדעת איזה סוג כל ילד אוהב, אבל אף פעם אני לא יודעת כי הם כל פעם משנים וגם עובר שבוע שלם ואני שוכחת...
אז אני מוזגת לכולם ורק אותו אחד שבילבל את המוח אתמול (וגם היום) לא אוכל בכלל ושוכב מקופל על הכסא שלו כמו חלזון קטן וכשאני שואלת אותו למה הוא לא אוכל הוא אומר לי בתוכחה : "אבא שם לי זחל...".
"אני באמת מצטערת שהבוקר אין לי זחל לשים לך בצלחת" אני אומרת לקטן הזה "אבל היום יש קורנפלקס רגיל, אז תאכל מהר ונלך לגן".

♥   __      ___ ♥   __      ___ ♥   __   ___♥   __   ___♥   __   ___ ♥   __   ___ ♥


בשבוע שעבר טס בעלי לקוריאה (הדרומית, למרות שבאמת, מן הראוי היה שהיו שולחים אותו לצפונית).
כמו תמיד בזמנים כאלה, הילדים היו עסוקים בלעשות בית ספר לאמא שלהם.

זה התחיל בדיוק כמו בפיסקה הקודמת, עד שכבר הצלחתי במאמצים רבים להעיר את כולם בבוקר ולהגיע למצב שארבעתם יושבים ליד השולחן חצי מעולפים ואמא שלהם מציעה להם מיני מזונות וקורנפלקס, אז קטן אחד לא מצליח לבחור וכל סוג שאני מציעה לו הוא צורח "לאאאאא" בקול גדול (להציע לו זחל אתם אומרים? קצת ירדנו מהעניין אחרי שמצאנו בחוץ זחל שמן וצמרירי במיוחד ואני הצעתי אותו לקטנצ'יק והוא נסוג אחורה בפחד... רק בארוחת בוקר על אמא שלו הוא גיבור גדול...).

ואחרי כל צרחה כזאת הבת שלי אומרת לי בקוצר רוח: "נו, אמא, תעיפי אותו כבר לעונש, אבא לא היה מוותר לו... "
אבל אם אני מעיפה אותו לעונש זה אומר שהוא עולה לחדר שלו זועף ועצבני כולו וכבר לא אוכל ולא נועל נעליים ולא רוצה לצחצח שיניים וכולו בכיות ועצבויות וככה הוא הולך לגן...

 ואחרי שעברנו על כל סוגי הקורנפלקס ומתוך ייאוש אפילו כבר הצעתי לו סנדביץ' שהכנתי לאחד הילדים לבית ספר, הוא מתרצה ויושב לאכול ומעכב את כולנו (וכל דקה חשובה לגמרי).

ועושה לי את אותו סיפור בדיוק גם בארוחת הערב
ולא רוצה להתקלח ולא רוצה לצחצח שיניים ולא רוצה...

בתום שבוע שלם כזה של אי רצון חוזר בעלי הביתה עייף מאוד.
אחת הסיבות לכך שהוא עייף מאוד היא שערב לפני הטיסה הם יצאו למסעדה קוריאנית ואכלו אוכל קוריאני ושתו שם משקה קוריאני כמיטב המסורת המקומית ואז השתכרו עד מוות (מהמשקה הקוריאני שהמסורת שלו בעצם אומרת: "הרבה") בעודם עוטים את חליפות העסקים המחויטות שלהם.

(וכשהם היו מבושמים לחלוטין, הם שאלו את המלצרית הקוריאנית במי מכולם היא היתה בוחרת, והמלצרית הקוריאנית הצביעה על אחד...בעלי).
ולכן למרות עייפותו כי רבה, הוא מאוד מרוצה (מעצמו), אבל כל דקה הוא חייב לספר לי כמה הוא עייף...

-----מיד אני מתייעצת עם אחותי בנוגע לחוק חדש שכדאי לחוקק בבית (כן, לפעמים גם המחוקק מתייעץ עם מומחה חיצוני, לא תמיד המומחה החיצוני מעריך את המחוקק כפי שהיה ראוי, לפעמים אותו גורם חיצוני מתקשר אל המחוקק וקורא לו בשמות שרובם מבוססים על השורש ק.ק.ה, שזה לא ראוי מפאת כבודו של המחוקק...לפחות בעיני עצמו...)

החוק אומר שאדם שנשלח לחו"ל לצרכי עבודתו (או כל צורך אחר כולל חופשה) ושהה שם מספר ימים תוך לינה במלון מקסים וארוחות במסעדות (כולל שתיה חריפה ומלצרית קוריאנית) לא יחזור הביתה ויגיד פעם בדקה את המילה: "ג'ט- לג" (או כל תרגום שלה בעברית)---

אחרי חיבוקים ונשיקות הוא שואל "איך היה?", והבן הגדול שלי אומר לו במלשנות מהסוג הבזוי ביותר:  "אמא ויתרה לקטנים ונתנה להם כל מה שהם רצו, היא לא חינכה אותם בכלל" ואני סתם עומדת שם (דמות לא חינוכית בעליל) ומתלבטת מה להגיד, ובסוף אני (נאלצת) להלשין עליו בחזרה ואני אומרת: "הוא (הבן הגדול) קיבל 10 במבחן בערבית" (שזה עשוי להישמע חיובי אבל זה 10 מתוך 100... )

ובעלי מסתכל על כולנו במורת רוח גדולה ואומר: "אני רואה שיש לי הרבה עבודה לעשות פה בבית"

ולמחרת בבוקר הוא מעיר את כולם והקטנצ'יק יורד לסלון ומפזר מלא צעצועים וכשבעלי אומר לו לאסוף, הקטנצ'יק אומר לו: "לא!!!  אבא (יאסוף)" ובעלי טוען שכל ההתנהגות הזאת היא תוצאה ישירה של השבוע החינוכי שלי.

יומיים אחרי שובו מהנסיעה הזאת אנחנו מכינים קפה ובעלי אומר לי (אבל הוא אומר את המילים האלה ממש ממש מהר, מהפחד כפי הנראה): "יש לי נסיעה ארוכה לארצות הברית, אני ממריא במוצאי שבת"
ושנינו מסתכלים אחד על השני והוא חושב לעצמו שייקח לו אחר כך איזה חודש לעשות בקרת נזקים ותיקונם, ואני חושבת לעצמי רק: "שיט, שיט, שיט".
 ♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

לא רק בעלי היה בגילופין...גם אני ואפילו הרבה:




















שיהיה לנו המשך שבוע מופלא
נשיקות, 
מקופלת