יום חמישי, 25 בדצמבר 2008

מיקסים-בד ונייר

נכון שלדרבי חוקים משלו?,
נכון שכדורגל משחקים 90 דקות? (או משהו כזה?),
אז גם לאתגר של מיקסים חוקים משלו...(אבל משחקים אותו יותר מ- 90 דקות). חוק ראשון אומר שאין לי רעיון ואני לא משתתפת הפעם, חוק שני אומר שאולי כדאי בכל זאת לחפש איזה רעיון. חוק שלישי אומר שאין לי רעיון ואני לא משתתפת (זהה לחוק ראשון אבל מגיע אחרי החוק השני, תמיד).
אחר כך אני בכל זאת מתחילה לצוד אחר רעיון ברחבי האינטרנט, גם לרעיון כמה חוקים משלו: הוא חייב להיות קל יחסית, עם חומרים שיש לי בבית, הפרויקט חייב להיות פרקטי שישמש אותי או את בני ביתי, ודבר אחרון, עדיף שלא ייצא חארטה, בכל זאת, פאדיחות, אנשים מכירים אותי...
כך יכול לעבור לו שבוע שלם של תיסכול וחיפושים, מקץ השבוע אני מגיעה למסקנה מרחיקת הלכת שאין לי רעיון ואני לא משתתפת, אז מה קרה? אז אני לא אשתתף.... אז אנשים לא יכנסו לבלוג שלי, לא יכירו אותי, אני לא אעניין אותם ודי....
זה מריץ אותי חזרה למחשב כמו טיל לחפש רעיון. ואז, כשאפסו כל הסיכויים, כשאבדה תקווה, אני פתאום מוצאת בפליקר יוצרת שמוצאת חן בעיניי וסוף סוף אני מתיישבת לשולחן כדי לעבוד ולא כדי לשחק במחשב כמו שאומרים הילדים שלי.

בשלב הזה אני תמיד שואלת את עצמי מי מבני הבית יהפוך לקורבן שעל קירות חדרו תיתלה יצירת האמנות.
אני, שלי זה הכי מתאים לא באה בכלל בחשבון כי אין לי אף פינה משלי, אמנם יש כבר חדר עבודה אבל הבעל החוצפן השתלט על כולו ומיהר למלא אותו בחוטי חשמל, ברגים, קופסאות כלי עבודה וכדומה....זה עניין זמני בלבד, הוא עוד ישלם על כך (בעיקר בשל העובדה שאני עומדת לאפסן חלק ניכר מהציוד שלו בפח זבל הקרוב).
או קיי, נותרה הילדה, כרגיל אני מתייעצת איתה בלשון הודעה (יש לי משהו לתלות לך בחדר, כן זה מתאים, לא, זה לא הכל ורוד וסגול, לא, זה לא תינוקי כמו מה שתליתי לך אתמול).

אז באמת השתדלתי שזה לא יהיה תינוקי כי למרות שהילדה מילאה את חדרה בדברים ורודים (רצוי עם פרווה, רצוי שזה גם ינצנץ ויחזיק שרביט של פיה), בכל זאת ריחמתי עליה.
יצרתי כרגיל בחומר האהוב עלי - לבד וכמובן בניירות שונים, קצת מדבקות מתגרדות וקצת עיטורים ביד חופשית, מסגרת שהתאמתי לנושא ויש אתגר בבד ונייר.






























ובנפנוף לשלום של מלכת יופי:






















ובשכיבה על הצד (סוף סוף למדתי איך מצלמים מהצד כדי שתראו את התלת מימדיות של כל העסק).






















ברור שפעם הבאה אני לא משתתפת באתגר ( אין לי רעיון...).

להתראות,
מקופלת

יום ראשון, 21 בדצמבר 2008

תינוקות

קודם אני אקדים ואומר שמי שנושא ההנקה דוחה אותו, מגעיל אותו, נמאס לו ממנו (אני), יכול לעבור הלאה.
ולעניננו, את יושבת לך, על ברכייך יושב היפופוטם צעיר (בן שנה ושבעה חודשים) ויונק במרץ, בידו הפנויה הוא מצ'פח אותך בראש, מושך לך שערות, דוחף לך אצבעות לנחיריים וקצת בועט עם הרגליים. אחרי שלוש דקות הוא מתרומם במרץ של סוס מירוץ תוך כדי שהוא נותן לך ביס, מרים עוד קצת את החולצה, מוצא את הנקודת חן הענקית (שבגללה אחותך הקניטה אותך שנים שיש לך ציצי שלישי) ואומר: "כיח" (שזה בעברית פיכסה).
זה לא "כיח" אני נעלבת עד עמקי נשמתי, זאת נקודת חן, זה יפה, לא כיח.
"כיח" הוא מתעקש, חוזר לינוק ומושך לך בריסים.
בהתחלה זה היה חמוד כזה, הוא היה קטן, הוא לא חיווה דיעה על אברי האינטימים, אם היינו בחוץ היתי מכסה את שנינו היטב והינו מסתדרים, עכשיו, בגילו המופלג זה נהיה מוזר ומעניין, אנשים חשים צורך לומר לך את דעתם ("די, תעזבי את הילד" אומר לי בעלי, "הוא תיכף מתגייס", או כפי שאחותי מגדירה אותי, "יא מגעילה אחת").
הקיצר, נמאס לי, די, הוא גדול (שלא לומר חמור גדול), הוא קם 3 פעמים בלילה בשביל לינוק כאילו הוא נולד לפני שבועיים, אז החלטנו להפסיק. ועברו כבר שעתיים ו-56 דקות שלמות מאז ההחלטה הנועזת שבמהלכן הוא הספיק להגיד לי לפחות 10 פעמים "ציצי בוא, בוא".
כבר הספקנו לעשות נד נד על הרגל של אמא ולשיר 8 פעמים השפן הקטן, לשפוך את כל הצעצועים על הרצפה ולקרוא סיפור. בסופו של דבר הצלחתי להסיח את דעתו עם שני נחשי גומי (כן, כן, זה לא חינוכי, זה לא בריא, אבל זה עבד).


ובינתיים אני מעלה נעליים קטנות לתינוקת, נעליים ללא כתובת בעצם כי אני לא מכירה אף תינוקת שנולדה עכשיו אבל כל כך התחשק לי להכין אותן כשנתקלתי בקישור הזה, במקור הוא נועד לנייר ויש גם נעליים חמודות לבן.

הנעליים עשויות לבד ובתוכן בד ורדרד, הן נסגרות בצדדים עם ריבועי סקוטש קטנים.




































לקח לי יומיים לכתוב את הפוסט הזה (בשל הנפשות הפועלות בבית), בינתיים החזקנו מעמד, הפוסט הבא יהיה בנושא האתגר החדש של מיקסים.
להתראות וחג חנוכה שמח,
מקופלת

יום ראשון, 14 בדצמבר 2008

ים של חותמות

הזמנתי את בני משפחתי לבוא לבקר בבלוג, התגובות היו שונות ומפתיעות למדי, היו כאלה שאמרו לי שהבלוג מקסים, שהם גאים בי מאוד ושכל הכבוד לי (תודה אמא), יחד עם זאת, שמתי לב שהם לא נרשמו לקבל עדכונים באופן קבוע (אמא!!!).

היו כאלה שאמרו לי שהבלוג מתוק ביותר אבל הנושא שלו צר, רצוי להרחיב, לספר על המשפחה, על הילדים, על האחים, על הילדים של האחים (אחותי היקרה, יום אחד אני אמצא דרך לקשר אותך לנושא החותמות וליצירה בכלל ואז אני מבטיחה לך פוסט אישי), היו גם אחרים שאמרו שהכל מקסים ויפה, חקירה צולבת העלתה שהם לא טרחו לקרוא ממש את הבלוג אלא רק הסתכלו בתמונות וסגרו (בעלי החמוד, זה לא חכמה להגיד לי לא לכתוב עליך ואז לא לבדוק אם כתבתי עליך או לא.... מעכשיו אני מבטיחה לכתוב עליך בכל פוסט, ביום בו בעלי לא יוזכר בפוסט מסוים, תדעו כי הוא טרח סוף סוף לקרוא גם מה שכתוב ולא רק להסתכל בתמונות, כאילו, הבלוג שלי זה לא ספר קומיקס... קפיש?).
בזמן האחרון גילפתי ים, ים של חותמות לפי הזמנה, היה כיף מאוד (ברוב המקרים), היו שתי חותמות שגולפו פעמיים (אחת שלוש), אבל אני לא אגלה לכן איזה, הן התנהגו מאוד לא יפה וגזלו ממני תשומת לב רבה מדי.

החותמת המקסימה שיפה עיצבה לבד:


















החותמות של עופרה המקסימה מתוצרת בית.








































































































בזמן האחרון הכנתי תיקי לבד קטנים לחותמות שלי







































ניפגש בקרוב, יש עוד חותמות בתהליך/שליחה והן יחכו להזדמנות אחרת

בפוסט הבא מבטיחה לכתוב על התלאות הרבות שפוקדות אותי עד שאני מוצאת רעיון ומבצעת אותו.

שיהיה לכולנו שבוע נהדר,

מקופלת

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

חותמות מגולפות ביד

אוקיי, דבר ראשון אקדים ואומר שבחיים, אבל בחיים אני לא עוברת יותר דירה, מה זה הסיוט הזה?
ולנושא הפוסט: חותמות מגולפות ביד, אז מה הסיפור איתן? מה זה החותמות האלה אתן בטח שואלות ומה כל כך מלהיב בהן? טוב, אולי זאת רק שריטה קטנה שלי אבל כשראיתי פעם ראשונה באיזה פליקר חותמות מגולפות ביד לא יכלתי לאכול או לישון (טוב, נו, לא יפה לשקר בבלוג, לישון אני לא ישנה מאז שנולד לי הקופיף הקטן ולאכול, נו, בן אדם חייב לחיות, לא? זאת פשוט בעיה בריאותית ייחודית כזאת שאם אני לא אוכלת אני מתה), הקיצר, התלהבתי.
התחלתי לבדוק באינטרנט איך עושים (עם סכין מיוחדת שמיועדת להדפס במקור), על מה מגלפים? (על משטח גומי מיוחד שמיועד לעשיית חותמות לבד אבל אם ממש מתחילים ורוצים להתנסות וגם לא לבזבז כסף, אפשר לגלף מחקים כמו שעשינו כשהיינו ילדים), מה יפה בזה? (שאלה של טעם, אני מתה על המראה הלא מדוייק במאה אחוז, מראה של עבודת יד ולא של משהו שהוא תוצר של מכונה), למה צריך את זה? (נורא כיף שיש חותמת אישית שאפשר להחתים אותה על עבודות שונות של טקסטיל, נייר, עץ וכדומה, ברור שלא חייבים את זה...זה לא אוכל, כאילו...), מתי עושים את זה? (נורא קשה לענות, בערך חצי מהחותמות שתראו למטה נעשו בעודי יושבת ליד השולחן בפינת האוכל, מלמדת ילדה אחת את ימי הבריאה למבחן, ללא הצלחה ניכרת לעין אני חייבת לציין והקופיף הקטן מטפס לי על הרגל ומייבב חליפות, ילד שלישי מנצל את המהומה ואוכל חטיפים בעודו שרוע על הספה בסלון מבלי שאמא שלו רוצחת אותו), כיף לעשות את זה? (כן, מאוד, למעט כמה מקרים שהסכין ברחה לי ונותרו לי תוצאות נראות לעין על האצבעות), איך מגיעים לדיוק? (מתאמנים הרבה, לפעמים תוצאה לא לגמרי מדויקת יותר יפה), אז מה בעצם את רוצה מאיתנו? (כלום, סתם, כזאת אני, קרצי).
אז למי שמתחשק לו לנסות, אני מצרפת קישור נהדר לבלוג של בחורה בשם אלמה סטולר, אחד הראשונים שמצאתי כשהתחלתי לגלף חותמות.
התמזל מזלי לגלף כמה חותמות עבור בחורות מקסימות שהיה לי כיף גדול לעבוד איתן:


























שיהיה לכולנו סוף שבוע נחמד, לי למשל מתוכנן סוף שבוע מלא קדיחות (לא במוח, בבית), מלא תמונות לתלות, מדפים, ארגזים לפנות ואז אולי נצליח אפילו לראות את הרצפה של חדר העבודה שלנו.
מקופלת

יום שלישי, 25 בנובמבר 2008

עוברים דירה

איכפת לכם אם אני אעבור לגור קצת בבלוג? כל כך נקי ומסודר פה, כל בבושקה עומדת במקום, אף אחד לא צועק, לא זורק דברים על הריצפה, שופך, מאיים על חייו של אחיו (או אחותו), רודף אחרי אמא שלו עם הר של שיעורי בית ובחינות.
ביום ראשון אני עוברת דירה, כל הבית (הישן) מלא ארגזים, בגדים וכלים שעוד לא ארזתי, הרים של כביסה (שלא כיבסתי), צעצועים של התינוק שכולם דורכים עליהם, חומרי יצירה שלי שאסור היה לארוז עד הרגע האחרון כי הם נכנסו לרשימת ה "חפצים-שאורזים-ברגע-האחרון-כי-הם-חיוניים".
בבית (החדש) המצב לא בהרבה יותר טוב, אמנם הוא כבר ריק וצבוע אבל שברנו קיר כך שהוא מלא אבק, שאריות של קיר, מרצפות שבורות (בבקשה בבקשה בבקשה שהרצף יבוא היום ולא יבריז פעם שלישית....), ברזים שיוצאים מהם מים צהובים, גינה מלאה עשבים (ונחשים? אמאל'ה) וקצת ג'וקים (מתים תודה לאל) שמצאתי בארונות המטבח.

אז כמה זה קריטי עבורכם אם אני אגור פה? לא הרבה זמן, כמה ימים...או שנים...בסך הכל.


בעצם, שיניתי את דעתי, תיראו את הבבושקה החוצפנית פה למטה, נראה לי היא למדה מהילדים שלי.
קבלו ביטול!

שיהיה לכם יום מקסים, מקופלת

יום ראשון, 23 בנובמבר 2008

אתגר מתוק

במיקסים פורסם אתגר חדש בנושא "מתוק", מיד עלו לי לראש עוגות קצפת, הררים של גלידות, עוגות שמרים, שוקו חם, קרמבואים במילוי שוקו, טוב, גם וניל הולך, כדורי שוקולד עם סוכריות צבעוניות, קרואסונים עם שוקולד, עוגיות עם שקדים, ופלים בטעם לימון, ריבת חלב , סוכריות נחשים, עוגיות חיוכים (לאט לאט התפשרתי גם על מוצרים שיש במכולת), קרואסונים בלי שוקולד, עוגיות מלוחות של עבאדי, בורקסים גבינה (בכלל, שכחתי מה הנושא וסתם ישבתי ופינטזתי על אוכל...), וכך, העברתי לי איזה רבע שעה בנעימים (מה, רק אני חושבת על אוכל? כל הזמן?).

אחרי שהתאוששתי פניתי להסתכל היטב מה עשו הבנות, טוב, רק אני חושבת כל הזמן על אוכל, הבנות לא חשבו שמתוק זה ממש אוכל אכיל, אוקיי, אז גם אני לא....לא עבר לי בראש בכלל...
אבל מה נשאר בעצם (אם זה לא אוכל?), נשארו הילדים שלי, אבל כבר הבטחתי שאני לא מעלה סתם תמונות שלהם על איזה חמודים הם כי זה נורא משעמם את כל מי שהוא לא הורה שלהם (ואני מניחה שרובכם כאלה...), התחלתי לחשוב על חומרים חמודים (בצק סוכר? עוגיות מקושטות? לא אמרנו כבר שלא כדאי אוכל?...את מוכנה להתרכז בנושא? ואיפה יש לך זמן לאפות, וחוץ מזה בין הזמן שתכיני ועד הזמן שתרצי לצלם לא יישאר כלום, ובואי נגיד שזה בגלל הילדים).

או קיי, נשאר חומר אחד חמוד והוא לבד (מלשון felt יענו), שהוא החומר שהכי קשור ל"מתוק" שאני מכירה וגם התינוק שלי שהוא גם מאוד קשור ל"מתוק" שאני מכירה, אמנם בשעות היום בלבד (מלשון only יענו), וגם זה לא תמיד. תינוקות ולבד הולכים יופי ביחד, רק שעוד לא ידעתי איך....

למרבה המזל, באותו יום אחר הצהריים הסתובבתי קצת בחנויות ומצאתי את הקולבים הצבעוניים והחמודים האלה, אחרי התלבטות של רבע שעה בין קולב זברה לקולב שפן (והתייעצות בקבינט מצומצם יחד עם הבת שלי שדווקא העדיפה זברה אבל מי שואל ילדים בכלל מה דעתם) הוחלט ברוב קולות ללכת על השפן.

אחר כך נזכרתי שפעם פרפרים העלתה פרויקט מקסים של כיסים מבד שתלויים על קולב (טוב, האמת שזה במקור של טילדה אבל את טילדה אני ממש לא מכירה ואת קרן כן ולכן זה הרבה יותר פרויקט של קרן משל טילדה לדעתי).
אחר כך התחיל חיפוש מייגע ביותר של חיות מלבד שאני גם אוהבת והן גם לא חיות של בנות (כי זה יהיה לחדר של התינוק שלי, זוכרים את העניין הקטן הזה עם הפרקטיות?). עם הקוף הכל הלך מצויין, הוא התנהג יפה, סיימתי אותו צ'יק צ'ק, לכיס השני החלטתי להכין אריה (שזה נורא גברי), חתכתי, הדבקתי, תפרתי, יצא גועל נפש, מן שילוב דוחה של כחול כהה וכתום שאני שונאת במיוחד (העיקר שלא יהיה צבע של בנות), תלשתי הכל בחמת זעם ומאוד רציתי להתנהג כמו הילדים שלי כשמשהו לא הולך להם (שזה לזרוק את זה על הרצפה ולקפוץ על זה...אבל התאפקתי כי הלבד מאוד בהיר...), התעלמתי מזה ליומיים והחלטתי שאין ברירה, פיל זה של בנים, אז יהיו לו אזניים ורודות, זה לא עושה אותו נשי, והוא תפור בחוט אפור.

אז קבלו אותם, הכיסים המתוקים שלי
























שיהיה לכם יום מתוק,
באהבה, מקופלת

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008

או קיי, אחרי שננזפתי קשות על זה שאין לי בלוג ולכל העולם (ואחותו) כבר יש, הבנתי שאין לי ברירה, הגיע הזמן להתחיל ולריב עם בלוג משלי (אוף, עד שהבנתי איך עובד כל נושא הפליקר.....).

אז קצת עובדות עליי:

הכינוי שלי מקופלת, תמיד ציירתי ורשמתי במסגרות שונות, לפני מספר שנים גיליתי את העולם האינטרנטי של היצירה והתחלתי ליצור בחומרים שונים (בד, לבד, סקראפבוקינג, גילוף חותמות ופימו, כן, אחרי שתקופת הפימו עברה לה פחות או יותר, אני החלטתי שזה הזמן המתאים להתחיל).

הבלוג הזה יעסוק בעיקר ביצירה ולכן אשתדל:
  1. לא להעלות תמונות של חיות מחמד (שאין לי, אלא אם כן כמה נסיונות כושלים לגדל דגים נחשבים).

  2. לא להעלות תמונות של הילדים שלי, חמודים ככל שיהיו (ומתוקים ומקסימים, נשיקות מאמא), אלא אם כן הן קשורות איכשהו לעיצוב/סקראפ/יצירה.

  3. לא לקטר יותר מדי על בני המשפחה שלי (רק דברים חיוניים, אם לא, כל הבלוג היה מלא בהם).

  4. לא להתעצבן יותר מדי על הבוס שלי (אבל זה מגיע לו, באמת, יש לו דרישות לא הגיוניות).

  5. להעלות תמונות מעניינות וקישורים שווים.

  6. לנסות ולצלם כמו בן אדם בתנאים הגיוניים (קשה מאוד, קשור ברוב המקרים לסעיף 3).

זהו, יצאנו לדרך.


מקווה שתיהנו מהביקור.

שלכם באהבה, מקופלת.