יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

שנה טובה

זוכרים שלפני כמה חודשים הייתי בחו"ל?
אז זהו, ששכחתם, וגם אני שכחתי, אבל כף רגלי השמאלית משום מה לא שכחה וכאב לי נורא העקב.

לא נורא, עיכבתי את העניין, זה בטח יעבור לבד....

אחרי שלושה חודשים הבנתי שמשהו פה לא בסדר, וסוף סוף עשיתי שני דברים ממש חיוניים:

1. פניתי לרופא ,לא רופא אמיתי חלילה וחס, קודם התייעצתי עם דוקטור גוגל שאמר לי שיש לי מה שנקרא "כאב דורבן" כאב חד בעקב הרגל שנגרם מדלקת.

2. פניתי למומחה ,לא אמיתי חלילה וחס, אלא לבעלי היקר המומחה לענייני אורטופדיה בבית שבשל אימוניו שוברי העצמות הפך כפי שהוא קורא לעצמו ל"גרוטאה אורטופדית" (אבל כל פעם שאני באה לקרוא לו כך, אני משום מה מתבלבלת ויוצא לי בטעות "גרוטאה גריאטרית" בעלי לא ממש מת על זה...).

המומחה זלזל, כל פעם שאמרתי לו שכואב לי הוא אמר: "מה, הכאב הקטן הזה ברגל? איך המצאת שקוראים לזה? שועל?"
ומיד הבנתי שרק לאדם אחד בבית מותר להתלונן על כאב (בכלל) וכאב אורטופדי (בפרט) והאדם הזה הוא לא אני!!!

סבלתי בשתיקה חודש נוסף (דוקטור גוגל אמר  שלפעמים זה עובר לבד) ובלית ברירה פניתי לרופא, אמיתי הפעם ואף אורטופד.

האורטופד בדק אותי בזריזות וביעילות ומיד קבע שיש לי "דורבן" ברגל.
"את יודעת מה זה דורבן?" שאל אותי במבטא כבד
"כן" אמרתי לו, "קראתי על זה באינטרנט" *

*אף פעם אל תגידו לרופא שאיבחנתם את מחלתכם באינטרנט, זה מטריף אותם...

מאותו רגע עברה השיחה בינינו לפסים פחות אישיים והפכה לשיחה בגוף שלישי (יחיד)

הרופא: "מקופלת לקחת עכשיו כדורים ומשחה, כן?"
אני (בבלבול): "כן?"
הרופא:"מקופלת לקחת חמישה ימים כדור, כן? אם כואב רגל, מקופלת לקחת עוד חמישה ימים כדור, כן?
אני: "כן?"
הרופא: "אם לא עזר, מקופלת עשה צילום, כן?"
אני:"כן?"
הרופא:"מקופלת חוזרת לרופא, רופא עשה לה זריקה בתוך רגל, כן?
אני (ברעד ובלחש): "לא"
הרופא: "יופי, מקופלת לקחת מרשם והולכת".

חזרתי הבייתה ובידי הכדורים ומשחה שהרופא רשם לי, מיד חטף בעלי את השקית בחדווה, והוציא את התרופות.
"יא, אני לא מאמין, הוא רשם לך ארקוקסיה, לקחתי את זה כשהיתה לי עוד הדלקת בכתף, לפני הדלקת בברך (נזכר בגעגוע עם מבט מצועף בעיניים) וגם את המשחה הזאת שאני שם כמעט כל ערב" (מחייך באושר).
"טוב, תשמעי מה נעשה (אה, פתאום זה נהיה עניין של שנינו....עוד לא שכחתי לו את הדיבורים על השועל, מהפיסקה הראשונה.....), חבל שתפתחי שתי אריזות חדשות כשיש כבר אריזות פתוחות (או בשמן האמיתי "פגות תוקף", כי כפי שאמר חמי, הוא אבא של בעלי, הוא ההיפוכונדר הראשי ומאבות ההיפוכונדריה שהוריש זאת לבניו ונכדיו, "כל תרופה מחזיקה חצי שנה אחרי התאריך הכתוב עליה"), פשוט תקחי מהאריזות הפתוחות וזהו", ונעלם לו באושר עם התרופות שלי.

אז זהו, אני לוקחת כדורים (כן?), מחכה עוד כמה ימים (כן?) ואם לא יעבור מקבלת זריקה ברגל (לא, לא לא...).
לגמרי דרך נהדרת להתחיל את השנה  ברגל ימין  (היא הרגל היחידה שעליה אני מסוגלת לדרוך...בעצם...)

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

לפני סיום החופש הגדול באה אמא שלי לשמור על חיות הטרף. לא ניכנס עכשיו לכמה כיף היה לה ואיך היא נהנתה (נוט), אלא לעובדה המצערת שלאמא שלי ראיה ממש חדה ולפני שובה לביתה היא אמרה לי: "כל הבית מלא טביעות ידיים של הילדים".

ובאמת, הבית (כפי שנוכחתי לראות אחרי שהיא הלכה...לפני כן לא ראיתי את זה בכלל...) מלא טביעות ידיים חלקיות ואף מלאות וכולן ללא יוצא מן הכלל ...שחורות...

פניתי להתייעץ עם המומחה (מהפיסקה הקודמת, בעלי) שישב על הספה בסלון עם רגליים למעלה.
"אני רוצה לצבוע את הקירות עם הצבע שנשאר לנו, אבל יש לי רק את המברשת הקטנה, אתה חושב שזה יעזור"? שאלתי בפקפוק את בעלי.
"זה ישאיר סימנים" איבחן בעלי בלי להרים את העיניים ממסך הטלויזיה.
"לא נורא, אני מתחילה לצבוע בלי לדלל את הצבע" התעקשתי בלי להקשיב.
"זה יצא סמיך" איבחן בעלי בשנית עדיין בלי להרים את העיניים ממסך הטלויזיה.
"טוב, יופי, אני מתחילה" אמרתי לו באושר והתחלתי לעבוד.

אחרי בערך שלושה ימים בהם עברתי על כמה עשרות ואף מאות טביעות ידיים הוזמן בעלי לצפות בתוצאה.

"זה השאיר סימנים ויצא סמיך" היתה האבחנה (המפתיעה) שלו , "טוב, אל תתבאסי, אני יעזור לך" ,ומיד קפץ לחנות כלי הבית הקרובה וחזר עם שקית גדולה.
"החלטתי לפנק אותך קצת" הוא אמר לי והגיש לי במתנה גלגלת ענקית של צבע, מגש תואם ועוד חמישה (!!!) ליטר צבע.

בעלי חזר לשבת עם רגליים למעלה (בסיפוק, לאחר שסייע לאשתו כל כך יפה) ואילו אני עברתי לצבוע עם הגלגלת (אחרי שנאלצתי לדלל את הצבע...באמת...מה זה הדבר המעצבן הזה?).

אחרי יום וחצי הייתי כבר באפיסת כוחות (לא קל לצבוע עם הגלגלת הגודזילה הזאת, ועוד על רגל אחת...) מה שהביא לתוצאות הבאות:

1. בעלי חזר לקרוא לי בשם החיבה "מאג'ד" (על שם פועל ערבי שפעם עבד אצלנו), שם שהרווחתי בזיעה כשעברנו לבית שלנו לפני מספר שנים בזכות יכולתי לסחוב שקי חול ענקיים וכשבעלי קורא לי "מאג'ד"  שנינו יודעים שזה בא מאהבה והערכה (הכינוי של בעלי, דרך אגב, הוא ג'לאל, אבל זה סיפור אחר לפעם אחרת, והוא גם לא כל כך ראוי לו....)

2. בעלי קם (סוף סוף) מהספה וצבע את כל הקיר של המדרגות תוך שאני עומדת לידו ואומרת לו: "לא טוב, יוצא לך סמיך ופה גם רואים סימנים...רואים שאין לך ניסיון..."
 


♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

ביום שישי התארחנו אצל חמי וחמותי.
השיחה נסבה על קפיצת בנג'י.
חמותי: "כשהיינו בפעם האחרונה בחו"ל מאוד התחשק לי לקפוץ"
אני (באכזבה): "אז למה לא קפצת?"
חמותי: "זה היה ממש בתחילת הטיול ופחדתי שיקרה לי משהו, אז אמרתי שאולי אקפוץ בסוף הטיול, אבל לא יצא..."
אני (בעידוד): "ממש חבל, פעם הבאה שאת בחו"ל, אל תוותרי, את חייבת לקפוץ, את חייבת את זה לעצמך"
בינתיים גיסי מספר איך הוא קפץ בנג'י מהמקום הכי גבוה ביקום.
אני: "מה, ולא פחדת?"
גיסי: "בטח שפחדתי, אבל את יודעת, זה בדיוק הקטע, TO confront your fears  (להתעמת עם פחדיך)"
בעלי: "כן, בגלל זה התחתנתי... TO confront my fears"



♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

וקצת חותמות חדשות:




 מאוד כדאי להכנס לאתר המקסים של בנות נהנות





שתהיה לכל קוראי הבלוג שנה נהדרת
שנה של אהבה ויצירה
בריאות ואושר
תודה שאתם מלווים אותי וקוראים אותי (המשיכו כך)


באהבה
מקופלת