יום ראשון, 25 באפריל 2010

סיפור לידה

יקירותיי המקסימות

חזרתי הביתה, בידיי תינוק קטן מתוק ובכיין, ואני בריאה (כמעט) ושלמה (ברובי).
תודה לכל מי שדאג לי וכתב לי אימייל הדורש בשלומי

סיפור הלידה שלי מלא פרטים גניקולוגיים מדממים וכואבים (אבל יש לו סוף טוב), מי שלא מסוגלת לקרוא הכל (כי לא בטוח שהפעם הפוסט יהיה מצחיק) יכולה לגלול לתחתית העמוד וליהנות מהתמונה של התוספת החדשה למשפחה.

סיפור הלידה מתחיל בעצם בלידות קודמות בהן אני מצליחה ללדת תינוק בריא ושלם, השילייה נדבקת לי לדופן הרחם, אני מובהלת לחדר ניתוח ושם מתחיל תהליך ארוך ומייגע של "משוך בגזר" בו מנסים לגרד את השילייה מגופי, אני מאבדת דם, מתייפחת מכאבים (ובעיקר מקור, נורא קר לאבד דם), מצטערת בפעם המיליון שאני צריכה להיות נוכחת בתהליך (כי הוא נעשה בהרדמה אפידורלית), שוכבת להתאושש מליוני שעות (שבהן אני יודעת שתינוקי הוחלף לפחות 15 פעם), מדאיגה עד מוות את בני משפחתי ולמחרת סוף סוף מגיעה למחלקת יולדות ורואה את התינוק שלי (לפעמים, כשהם מתנהגים כמו שהם מתנהגים היום, הספק בליבי כי ילדיי הוחלפו הולך וגואה...).
מאחר והפעם ידענו שזה מה שעומד לקרות, הלכנו למומחה בתחום כדי להתייעץ מה עושים (מסתבר שאין יותר מדי מה לעשות, זאת התרחשות ידועה מראש שאי אפשר למנוע אותה).

הסיפור הזה לא שונה באופן מהותי מהלידות הקודמות, בערב יום הזיכרון אני מתחילה לדמם (דבר מאוד תדיר בהריון הזה שהיה רצוף דימומים) אנחנו מספיקים לעמוד בבית בצפירה ונוסעים לבית החולים (מורידים את הילדים בדרך אצל המשפחה). אין פתיחה, אין צירים, מחזיקים אותי עד אמצע הלילה במיון יולדות ובסוף מחליטים שאין טעם לשלוח אותי הביתה (שבוע 40 ) ושולחים אותי לבלות את הלילה בסיבוכי הריון ולקבל זירוז כשיתפנה חדר לידה (עניין של איזה יומיים-שלושה לפי העומס העצום על חדרי הלידה).
באמצע הלילה אני מתעוררת עם צירים היסטריים, זה לא צירים, זה ציר אחד ענק, האחות בודקת אותי ומדובר כולה בפתיחה של 3 אצבעות, ובכל זאת אני חוזרת לצערי הרב למיון יולדות שעמוס עד אפס מקום, אין אפילו מקום לבדוק אותי ואת השעות הבאות אני מבלה בקפיצה כואבת על כדור הפיזיו עם הפיג'מה המחליאה של בית החולים (זאת של המיניקות, שאם הרמת בטעות את הידיים, שני הציצים שלך בחוץ....).
אחרי שאני מתחילה להתעצבן ולאיים שאני בלידה, שולחים אותי להבדק באחד מחדרי הלידה (כי במיון אין אפילו מיטה פנויה לבדוק אותי), בחדר לידה המילדת מודיעה לי שאני בפתיחה של 4, מחיקה מלאה של צוואר הרחם ותודה לאל, מפה אני לא יוצאת....
הצירים מתקדמים במהירות עצומה, אני לבד בחדר לידה כי עוד לא בוקר והחלטתי לתת לבעלי לישון קצת, המילדת עסוקה ולכן כל מה שנותר לי זה ללחוץ כל 10 דקות בדיוק על לחצן המצוקה ולצרוח מילה אחת ויחידה: "אפידורל" ואת זה אני עושה במשך שעתיים ללא לאות ובצורה מדויקת כשעון שוויצרי.

סוף סוף מגיעה המרדימה, אני כבר בפתיחה של 6 אבל בכל זאת מחליטים לצ'פר אותי על עוגמת הנפש שנגרמה לי עד כה ולתת לי אפידורל ואני  מבקשת מהמילדת שלי שתחזיק לי את היד בזמן הזריקה (כי אני מתה מפחד...) והיא, מקסימה שכמותה מחבקת אותי  ולא עוזבת אותי עד סוף הלידה.
הכל מתקדם מהר מאוד, אחרי שעה בעלי סוף סוף מופיע והמילדת אומרת לו: "איזה יופי שבאת, אנחנו בפתיחה של 10 ומתחילים ללחוץ..", ואני מתחילה ללחוץ, מזל שילדתי כבר 3 פעמים כי אחרי כמה לחיצות רציניות וכואבות מאוד התינוק מתגלץ' החוצה ואני זוכה להחזיק אותו ולחבק אותו.

מפה מתחיל מסע מטורף להוציא את השיליה (ובסופו של דבר, להציל את חיי...), אני כרגיל מובהלת לחדר ניתוח, הרופא האחראי הוא המומחה איתו התייעצנו כמה חודשים קודם לכן (תודה אלוהים, צירוף המקרים הזה ללא ספק הוא זה שהציל אותי, הרופא לוקח אותי כמקרה אישי ומיוחד).
בערך שעה עומלים על תסריט ה"משוך בגזר" הידוע, הפעם לרוע המזל השיליה נעוצה בדופן הרחם, שחרור של כולה יגרום לדימום שיכול להרוג אותי, הרופא מצליח להוציא בערך 95% ממנה, השאר נשאר שם להערכת מצב במועד מאוחר יותר.
אני עולה לחדר התאוששות אבל ממשיכה לדמם, עכשיו מתחיל מירוץ מטורף לעצור את הדימום, אני מקבלת איזה מליון ואחד חומרים לכיווץ הרחם, מתחילה לקפוא מקור וגם קצת לאבד קשר עם הסביבה.
אחרי כמה זמן מופיע הרופא (אני רואה אות ו כבר כמו מתוך חלום) עם טופס לחתימה, "יש לך ארבעה ילדים" הוא אומר לי בעדינות, "יש לך בנים ובנות"  הוא ממשיך ומלטף לי את היד, "אני חושש שאין ברירה, אני צריך שתחתמי לי פה על ניתוח להסרת הרחם, אם לא, לא נצליח לעצור את הדימום...".
ברור שאני בוכה, ברור שאני מתחננת שיציל לי את הרחם (בכל זאת, נקשרנו....) והוא מבטיח לעשות כל מה שאפשר.

כמה המצב גרוע אני רואה רק בדמעות שיש לבעלי בעיניים כשהוא עומד ליד המיטה שלי ומרטיב לי את השפתיים עם ספוג רטוב.

אני מקבלת עוד כמה מליוני תרופות ומנות דם וחומרי קרישה ועוד כל מיני מושגים רפואיים שאני לא מבינה בהם כלום, מזריקים לי דרך דופן הבטן חומר מיוחד שגורם לי לכאבים דמויי צירים אבל עושה את העבודה , ובסופו של דבר המצב מתייצב ואני מרגישה כאילו עברו כמה יממות מאז שילדתי (עברו כמה שעות בסך הכל אבל עברנו בהם כל כך הרבה...).
אני נשארת בהתאוששות עד למחרת בבוקר ואז יורדת למחלקת יולדות וסוף סוף מתקלחת (זאת היתה הבקשה הראשונה שלי, אפילו לפני שביקשתי לראות את התינוק, רק שתבינו איזה גוש ג'יפה נהיה ממני) וסוף סוף הולכת לראות מה ילדתי. 

הבטחתי לכן סוף טוב, אז הסוף באמת טוב, נשארתי עוד כמה ימים בבית החולים ובסוף חזרתי עם התינוק הביתה (כל איבריי נמצאים במקומם, תודה לאלוהים ולרופא המקסים שטיפל בי...), מחר הברית, אחלו לי שתעבור בקלות ובמהירות.
התינוק מתוק ביותר, לא ישנתי לילה אחד מאז הלידה (אפילו לא מחצית הלילה), כל בני המשפחה ובראשם הפעוט בהתחרפנות כללית אבל אני מאושרת ביותר

אני רוצה להודות לכל הצוות המקסים של הדסה עין כרם שטיפל בי, תודה מיוחדת לאמא שלי ואחותי שלא עזבו את מיטתי לרגע ותודה  גדולה, לבעלי האהוב שהוכיח לי שוב כמה הוא אוהב אותי ודואג לי (גם אני אותך..אם  אי פעם תיזכר להכנס לבלוג...).


שיהיו לכולנו חיים בריאים ומאושרים
נשיקות,
מקופלת

יום רביעי, 7 באפריל 2010

גמילה

ליל הסדר נתן את אירועי הפתיחה לגמילתו של הפעוט.

(אני יודעת שאחת לכמה זמן עולה בבלוג הזה פוסט שנושאו הוא "קקי", זה פשוט נושא מאוד חשוב אצלנו בבית, ולכן, כל מי שחש מעט נגעל וכדומה, יכול פשוט לדלג ולהסתכל בתמונות שלמטה, אני מבטיחה לו שאין תמונות של התוצרים הקשורים בנושא הפוסט...).

"תשמעי", אמר לי בעלי, "אנחנו שבוע בבית עם הילד, הוא כמעט בן 3, אז נכון שהוא אף פעם לא מבקש לשירותים, נכון שהוא מכחיש כל קשר בינו לבין התוצרים שבחיתול שלו, נכון שהוא טוען שאחרים עשו את זה,  אבל תחשבי על זה שעוד איזה שבועיים, יהיה לנו עוד איזה טוכעס קטן לחתל בבית, ואז הטוכעס הזה ייראה לנו כבר ממש ענקי ובוגר, בואי ננסה...."

אני כמובן התייחסתי לכל הנושא ברגשות מעורבים, דבר ראשון, הילד לא מבקש ולא מראה שום סימני הפנמה, דבר שני, כל העולם ואחותו הפחידו אותי עם המילה האיומה מכל "רגרסיה" (כשיוולד אחיו הקטן), דבר שלישי, אין לרוץ מהר מהר לשירותים עם אמא, יש ללכת בנחת ובכבדות עד השירותים, מצד שני, כמעט בן שלוש....

טוב, אז הסכמתי, לא לפני שטחנו לפעוט את המוח עד דק בנוגע לגמילה, איפה עושים ומה עושים (והכי חשוב, איך עושים, כולל הדגמות של שאר בני המשפחה, אמרתי לכם שזה פוסט דוחה.....).

דווקא זה התחיל לא רע בכלל, עשינו שלוש הפסקות שירותים במהלך הסדר, רצנו במהירות רבה לשירותים (ככל שגופנו שלי הענקי ושלו הזערורי אפשרו לנו...).
גם היומיים הראשונים עברו לא רע בכלל. הבעיה (כמו הרבה בעיות) התגלתה ביום השלישי, בו משום מה הילד חטף וירוס של שלשולים והקאות שהתחיל כמו כל הדברים הלא טובים, באמצע הלילה, מה אני אגיד לכן, היה קשה מאוד, חלה אצלי רגרסיה מאוד רצינית ומאוד רציתי שנחזור לחיתולים, "אני לא מרגישה שאני בשלה לזה" שחתי ברצינות לבעלי, "בוא נחכה עוד קצת, אני פשוט צריכה עוד קצת זמן להפנים את הנושא...." אבל בעלי, ככל שאר בני המשפחה יצא עקשן ביותר.

מאז חלה התקדמות מסוימת, מאוד מסוימת, בנושא הפיפי (בלבד....).

נכון לעכשיו, אנחנו עדיין שקועים עמוק עמוק בחרא (בעלי שוטף את הילד ואני מנקה בכיור תחתונים צואים....).

ולנושא אחר, אחת האהבות שלי בחיים היא לרדת על בעלי (זה הדדי, זאת אהבה משותפת לשנינו), לאחר שבוע שלם במחיצת בני משפחתו פיתח בעלי כאב חד וצורב בגרון, הוא מיהר לקחת כדורי סטרפסילס, לשתות תה ובעיקר להתלונן (שהוא עומד למות, שוב...).
אני אמרתי לו שאני ממש חושבת שהוא צריך באופן דחוף להחליף את שמו, שמו הפרטי צריך להיות "היפו" ואילו שם המשפחה צריך להיות "כונדר".
בעלי, לא פראייר, הוא אמר שזה ממש מפתיע שבני זוג יחלקו אותו שם פרטי ואילו שם משפחתם יהיה שונה, כי אני יכולה להחליף את שמי כמוהו לשם "היפו" ואילו את שם משפחתי להחליף לשם "פוטם".
צחקתי, ברור שצחקתי (וגם קצת רציתי לבכות בו זמנית, והוא אמר שפשוט הרמתי לו להנחתה והוא לא יכל לפספס הזדמנות פז כזאת, מה גם שהוא על ערש דווי בכל מקרה).
ועל זה אומרים, "הכל חזר אלי, והקקה בידיי" (תרתי משמע...)

אני מעלה תמונות של אותיות חתוכות מקאפה, ועליהן נייר מדוגם וכל מיני קישוטים קטנים, הכנתי אותן לפינת העבודה שלי, מאוד יפה להכין מהן את שמות הילדים ולתלות להם בחדר או לתת כמתנה (אם מצליחים להתעלם מזה שלחתוך את הקאפה בצורה מדויקת זו פשוט עבדות, אם יש למישהי שיטה טובה מלבד חיתוך ידני עם סכין חיתוך, היא מוזמנת להעלות אותה).
זהו, אלה הקורות אותנו בזמן האחרון.
שיהיה לנו סוף שבוע מופלא ומקסים
נשיקות
מקופלת