יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

שיחה בגן

ומה חשבתם? שאדון פעוט יכול לזעוף ולזעוף ולזעוף ואף אחד לא ישים לב? ואף גננת לא תקרא לאמא שלו לשיחה דחופה בגן ותתן לה בראש? ברור שלא.


השיחה נקבעה ליום שישי בבוקר, לא שיחה ראשונה, ובטח ובטח לא אחרונה.
לשיחה בגן הגעתי באופן מפתיע לבד, ללא בעלי וללא הפעוט המבריזן שבערב הקודם, כנראה בשל הידיעה שמחר אמא שלו תתן דין וחשבון מלא על מעשיו, העלה חום ונשאר בבית, מכורבל במיטה החמה לצד אבא שלו (אולי לא כל כך "לצד", הרבה פעמים זה ממש "על") ואני חתרתי את דרכי למודת סבל* אחרי שהורדתי את שלושת האחרים במסגרותיהם.


* ולמה למודת סבל אתם שואלים? כי הבן הגדול שלי, נהג להציק ולג'נן את מורותיו (ולפני כן את גננותיו) על בסיס יומי, בכיתה א' מרוב שהוא פטפט עם כל הטור, הוא ישב בשולחן של המורה (ביחד עם המורה, אם עוד לא הבנתם), אחר כך הוא חזר למקום בו יושבים רוב התלמידים (שזה מול המורה) והעסיק את עצמו בשיעורים בבניית הרים וארמונות מכל הציוד שהיה לו בקלמר (ולפעמים גם בתיק, או כל הזבל שהוא אסף בכיסים), תוך כדי זה הוא היה משוחח עם התלמיד שמלפניו, מאחוריו ומצדדיו, ואז המורה (הזועפת) היתה פונה אליו (במפתיע) ואומרת לו: "מה אמרתי עכשיו?" והוא היה חוזר אחריה מילה במילה (יכולת מעוררת קנאה שבזכותה התעודה שלו היתה בהחלט משביעת רצון), הבעיה היתה שכל אלה שהיו מלפניו מאחוריו ומצדדיו לא ידעו מה היא אמרה (או אפילו מה הנושא של השיעור) ולכן קראו לי שוב ושוב לשיחות בכיתה.


השיחה, כמו כל השיחות האלה (שאני מכירה את מהלכן היטב) מתחילה תמיד בטון חיובי, "הוא ילד מאוד מאוד נבון" אומרת הגננת, "הוא מאוד אהוב בגן, הוא משתתף יפה בריכוז, הוא משחק מאוד יפה במוקד המשפחה ובמוקד החיות, הוא מתעניין בנעשה בגן"... ואז, היא מפשפשת עוד קצת במוחה בשביל לדלות משם עוד מחמאה לפני שנגיע לחלק העיקרי והמבאס, "הוא אוכל מאוד יפה...", מסיימת הגננת את שלב המחמאות.


"אני חוששת מאוד שיש לו בעיה בקבלת מרות" מנסחת הגננת בצורה דידקטית  את נטייתו של הפעוט להגיד לה "את לא קובעת עלי" בכל פעם שהיא מבקשת ממנו לעשות משהו שאינו לרוחו באותו רגע (כמו לבוא לצבוע, למשל...), "הוא גם מגיב באופן מעט ילדותי" ממשיכה הגננת בניסוחים נאותים לעובדה המצערת שהפעוט נוהג להתחבא לה מתחת לשולחן כשהיא מבקשת ממנו לא לפטפט עם חבר בשעת הריכוז.
"אני חושבת שיש בעיה בצד הרגשי" ממשיכה הגננת (שזה אומר שהוא נוהג לענות ב"לא בא לי" כשהיא מבקשת ממנו לצאת כבר מתחת לשולחן).
כל זה עוד מילא, עוד הייתי יכולה לחיות עם זה, אבל לסיום אמרה הגננת את מה שהכי חששתי ממנו, שהילד מסרב לעשות יצירה מכל סוג שהוא (מה שאומר שהחשדות שלי אכן התממשו, החליפו  את הילד בבית חולים אחרי הלידה והילד האמיתי שלי יושב עכשיו בגן, בשקט, וצובע יפה יפה בתוך הקוים...).


"ומה הפתרון?"  אני שואלת (כי למרות שחשבתי שהבן הגדול כבר עשה לי הכל, מסתבר שיש לילדיי כושר המצאה לא רע בכלל).

 
"תראי", אומרת לי הגננת, "כדאי מאוד לתת לו יותר תשומת לב (כאילו הוא לא הילד שמקבל גם ככה הכי הרבה תשומת לב בבית בשל יכולתו להטריף את סביבתו ולהתעקש על כל קשקוש), אני יודעת שאין לך זמן עם ארבעה ילדים ושזה מאוד קשה, אבל את חייבת להקדיש לו בכל יום 20 דקות שיהיו רק שלו לבד, פשוט תשימי את התינוק במיטה מוקדם ותתפני אליו"
ומייד ראיתי לנגד עיניי איך אני זורקת את התינוק במיטתו מדי ערב בעודו צורח ומיילל (כי שני הקטנים רגילים ללכת לישון ביחד באותה שעה ובאותו החדר) ומתפנה לפעוט ובעוד משהו כמו שנתיים קוראים לי לשיחה דחופה בגן של התינוק ומשוחחים איתי על הנזק שנגרם לו בינקותו בשל העדפת אחיו על פניו.


חזרתי לי מעט עייפה ושפופה הביתה (למודת סבל, למודת סבל, אבל בכל זאת...) ואחרי שקצת נרגעתי, התקיימה ביני ובין הפעוט השיחה הבאה:


הפעוט: "רק אני קובע על עצמי"
אני: "כשאתה בגן, הגננת קובעת עליך"
הפעוט: " אבל הסייעת לא קובעת עליי"
אני: "גם הסייעת קובעת עליך, גם הגננת המחליפה ביום רביעי קובעת עליך וגם מי שעושה לכם חוג חיות וחוג התעמלות"
הפעוט: "אבל בצהרון רק אני קובע עליי"
אני: "כשאתה בצהרון, הגננת של הצהרון קובעת עליך"
הפעוט: "אבל בבית רק אני קובע עלי"
אני: "בבית אבא ואמא קובעים עליך, ואם הם לא בבית אז האחים הגדולים שלך קובעים עליך"
( אני יודעת שבעוד אתם קוראים את השורות הללו, אתם אומרים לעצמכם: "מסכן הילד, אין לו שום אוטונומיה, הוא חייב לקבוע במשהו על עצמו, איזה מן אמא זאת, איפה הטלפון של המועצה לשלום הילד", ועוד כל מיני מחשבות שכאלה שעברו גם לי בראש..)


ואז הגיע הסבר מאוד ארוך על למה אחרים קובעים עליו ואיך כולם רוצים את טובתו ובסופו, נקודת מפנה קטנה וחיובית (אתם יכולים לסגור את הטלפון שבו כבר חייגתם למועצה לשלום הילד).
אני: "אבל כשאתה בבית לפעמים אתה קובע על עצמך ואפילו לפעמים, כי אתה אח גדול, אתה קובע על התינוק"
ומיד עלה  חיוך של שביעות רצון על פניו (היפות) של הפעוט והוא שלח מספר מבטים זוממים לכיוון אחיו הקטן שכרגיל, הוציא שישיית רסק עגבניות והתיישב עליה.


אז מה יצא לנו מכל החפירה הזאת, אתם שואלים?, מה שיצא זה שהגננת צדקה, ובכל יום אני מתפנה לפעוט (בשעות אחר הצהריים, כי בערב מי שמעז לפנות אלי בדין ודברים גורלו אחד...גרוע...), אחרי שאני משביעה את האחים הגדולים שאם הם לא שומרים 20 דקות על התינוק אני רוצחת אותם (שיבכו אחר כך לפסיכולוג, די, אי אפשר כל החיים לתקן בצד אחד ולדאוג לנזק שעשיתי לצד השני...) ואז הפעוט ואני יושבים רק שנינו בחדר העבודה, מציירים ומדביקים (כי אני כבר תופסת שתי ציפורים במכה...מה זה לא אוהב לצייר? מה זה לא אוהב להדביק? נראה לי שאני הולכת לבדוק את תעודת הלידה שלו!!!) ובינתיים (כבר שבועיים, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, מים מלח שום בצל) זה עובד והילד הפסיק להתחבא מתחת השולחן בגן.

ובגלל כל הילדים האלה, אין יצירה הפעם (למי שתהה איך אני מספיקה הכל...)
סוף שבוע גשום ונעים
תודה על כל התגובות החמודות שאתם כותבים לי
נשיקות,
מקופלת

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

איך פוסט נולד

אז בטח ישבתם ותהיתם איך נולד לו פוסט, ואיך זה קורה, ומה התהליך... אה לא? לא חשבתם על זה? באסה, אבל זה הנושא הפעם.


תהליך כתיבת הפוסט, בדיוק כמו בצבא , מתחלק לשלושה חלקים:


שלב חיפוש הנתונים
שלב הכתיבה
שלב האישור והפרסום




שלב חיפוש הנתונים:
בשלב זה נערכת צפיה קפדנית בהתנהגותם (ההזויה בדרך כלל) של בני המשפחה.


התינוק למשל גדל מאוד ולכן אני עוקבת אחריו בדריכות רבה, הוא יושב על ריצפת המטבח וצופה בתמיהה  בשיירת הנמלים שמעבירה את המזון מהמטבח שלי למטבח שלהם, "האו האו האו" הוא אומר לי ברצינות רבה ומצביע על הנמלים "האו האו".
"תראה" אני אומרת לו, "זה ממש חמוד מה שאמרת עכשיו, אבל אני מאוד מצטערת, זה ממש לא מספיק לפוסט אחד...ואני ממש מצפה ממך ליותר מזה.."
ואז קם התינוק במפח נפש, ניגש לאחת המגירות במטבח, שולף שישיית רסק עגבניות, מניח על הריצפה ומתיישב עליה במבטים של ציפייה (אבל אני לא מתעלפת מזה, הוא עושה את זה כל יום), ושניה לאחר מכן הוא שוב קם וניגש למגירה נוספת, מוציא את כל מגבות המטבח הנקיות, זורק אותן לתוך הזבל, מסתובב והולך לו לחבל במקום אחר...
אחר כך ניגש אלי הפעוט ואומר לי (בזעף):"אמא, אני רוצה לשבור את כדור הארץ". או, מעולה, אני אומרת לעצמי, חומר נהדר לפוסט, אפוקליפסה זה תמיד הולך, ועוד לערב בזה חלל, התחלה נהדרת... "למה חמוד שלי? למה לשבור?"
"כי אז כדור הארץ יפסיק להסתובב ולא יהיה לילה ואני לא אצטרך ללכת לישון" אומר לי הפעוט (בזעף).
"תראה" אני אומרת לו, "זה רעיון מאוד מעניין, אבל זה ממש ממש לא מספיק לי לפוסט...תמשיך לחשוב ותחזור אלי...." אני משלחת אותו לדרכו.


בערב אנחנו יושבים כולנו לאכול ארוחת ערב. כרגיל, באמצע האוכל, הפעוט חייב חייב חייב ללכת לשירותים (לקקי, אלא מה?), מיד מתחיל קרב מבטים ביני לבין בעלי מי יילך לנגב לו, אחרי דקה בעלי נשבר והולך, כשהוא חוזר הוא אומר לי: "אני פשוט חייב לתבל את הארוחה שלי בתבלין המצויין הזה...(עושה תנועות של נישוק האצבעות..), איך קוראים לזה?..כן, קקי.."
"תראה" אני אומרת לו, "אמנם קקי זה תמיד תופס יפה בבלוג, ואפילו כבר פירסמתי כמה פוסטים שעסקו אך ורק בזה, אנשים מתים על קקי, וברור שאצלנו בבית זה גם נושא ממש ממש מרכזי, אבל זה לא זה...זה לא מספיק...זה ליד....אני אחכה עם זה עד שהתינוק ייגמל, אז יהיה לי מלא חומר...".


ארוחת צהריים בעבודה בהחלט יכולה להפיק פוסט נהדר, אני אומרת לעצמי, אבל כמו כל תלמיד ממוצע, גם ארוחת הצהריים לא ממצה את מלוא הפוטנציאל, שמונה אנשים יושבים לשולחן ודנים באריכות בנושא הכי משעמם בעולם, האם שווה לקנות את המכונית החשמלית, או לא, כל אחד מודד את מספר הקילומטרים בין הבית שלו לבין העבודה ואחר כך עושה חישוב לכמה זמן יספיק לו המצבר...שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא השתתפתי בשיחה, אפילו מדדתי את המרחק (25 ק"מ לכל כיוון, שזה 50 ביום, והמצבר מספיק ל-160 ק"מ...אז כמה ימים אני יכולה לנסוע?) 


וכך, אחרי שלב התצפית והאיסוף, ונגיד שכבר מצאתי משהו מתקבל על הדעת, אני עוברת לשלב הבא


שלב הכתיבה
לכאורה שלב קליל שלא אמור לקחת יותר מדי זמן, הפוסט כולו כבר כתוב, ערוך ומחכה, הבעיה היחידה היא שהוא כתוב רק בראש שלי, אני גם אמורה פיזית לכתוב אותו במחשב וזה    ל ו ק ח  מ ל א   מ ל א  מ ל א  ז מ ן .....כי זמן, אם לא ידעתם, זה משהו שאף פעם אין לי ממנו...(היה פה קיטור, בהחלט היה). 
ובסוף אני מכריחה את עצמי לשבת ולכתוב את זה כבר.
אז תדעו לכם שבכל רגע נתון מתוייקים לי במוח מספר פוסטים לא כתובים ועוד כל מיני קטעים קטנים וחמדמדים, לו רק היה המחשב שלי קורא מחשבות וגם כותב אותן בעצמו...


שלב האישור והפרסום
מדוע אישור אתם שואלים? ואתם צודקים, יושבת לה בחורה, כותבת בבלוגה הפרטי, אז מה, היא צריכה אישור ממישהו? התשובה היא כן, כי כמעט בכל פוסט, יצוצו להן כמה שורות על בעלי והאמת, לא תמיד מציגות אותו באור חיובי, ולכן אני חייבת לשאול אותו האם הוא מאשר.


ואז אני צריכה לחכות בסבלנות לרגע המתאים (לא כדאי מיד אחרי שהוא חוזר מהעבודה ומגלה שהפעוט הרביץ שוב בגן והבן הגדול הביא מבחן גרוע בחשבון) ולהושיב אותו (בכוח) מול המחשב ,למה בכוח את שואלים? כי בעלי לא ממש יוצא מגידרו מהתלהבות מהבלוג שלי, "אבל מי קורא את זה בכלל?" הוא שואל, "אני מכיר את הנפשות הפועלות ולכן זה מצחיק אותי, אבל אחרים....מה זה מעניין אותם בכלל? זה כמו פייסבוק, לא מבין מה זה מעניין בכלל... בגלל זה לא איכפת לי שתיכתבי עליי, בין כה אף אחד לא קורא את זה, וחוץ מזה, כשאת כותבת פוסט שעיקרו עליי, יש לך הרבה יותר תגובות, איפה, איפה הנתונים הסטטיסטיים של הבלוג שלך, אני אוכיח לך את זה, הנה, למשל כשכתבת על איך קיבלתי חגורה שחורה בג'יאוג'יצו, זה היה הפוסט הכי טוב שלך...ever...חבל, מאז זה מתדרדר...אבל זה היה בזמנים אחרים, אז היה לי עוד מלא מלא שיער על הראש...(מבט מצועף בעיניים..).
 "גם עכשיו יש לך מלא שיער", אני אומרת לו, "הוא פשוט נדד קצת... דרומה... זה לא שהוא נעלם, מתקיים אצלכם (הגברים) חוק שימור ונדידת השיער" (ובדיוק בגלל משפטים נלוזים כאלה אני צריכה אישור ממנו).


טוב, אחרי כל החפירה הזאת הוא כבר יושב ואפילו מתחיל לקרוא, מאחר ומאוד מסקרן אותי לדעת האם הפוסט מצחיק גם אנשים אחרים ולא רק אותי, אני יושבת לידו, אפי מרוחק מפניו בערך 10 ס"מ ואני עוקבת בדריכות האם הוא צוחק או לא ואיפה (אם הוא צוחק בקול ולא יצא לו רק "הא" מחוייך קטן, זאת הצלחה עצומה, הבעיה שהוא צוחק בעיקר בקטעים שכתובים עליו...המניוק...).
עניין נוסף הוא שהוא קורא בקצב של מילה בדקה, כשאני כבר מזמן סיימתי לעשות הגהה חוזרת אני שואלת אותו באיזה קטע הוא עכשיו והוא אומר לי: "בכותרת".


ואז, אחרי שכבר כלו כל הקיצים, אחרי שכבר הייתי מספיקה לכתוב ספר שלם (וגם לקרוא אותו), הוא מסיים (בשעה טובה)  ונותן את אישורו ("למרות שאני לא מבין איך אנשים זרים יכולים בכלל להתעניין בזה, הם אף פעם לא ראו תמונה של הפעוט, למשל, אז איך הם בכלל יכולים לדמיין אותו לעצמם..."), אבל אני לא לוקחת ללב, כל זה מפי אדם שנכנס לפני השינה למיטה עם ספרי אלקטרוניקה ...מה הוא מבין...


וסוף סוף, אצבעי נודדת (כפי שקורה ברגעים אלו ממש) אל כפתור ה"פרסם פוסט" והעולם (שעצר מלכת, ברור, בציפייה דרוכה שאני אכתוב משהו סוף סוף) חוזר להסתובב בנחת (למרות האיום הקיומי שמטיל עליו הפעוט הזעפן).


וחוזר חלילה....
הולכת לחפש חומר לפוסט הבא



וקצת חותמות כדי שיהיה גם נחמד בעיניים









והערה קטנה: יצא לי לשמוע כל מיני אנשים אומרים לי: "יא, קראתי את הבלוג שלך באייפון שלי, ומה זה נהניתי, אבל בגלל שזה מהאייפון, אז לא השארתי תגובה...אז תדעי שנהניתי..."

חבר'ה (אחותי האהובה, זה מכוון אלייך ישירות, וגם אל הבת שלך..וגם לעוד מלא אנשים...), זה לא עובד ככה, קראת, נהנית, ספר לי ולחבריך...

ולפינת המענה על שאלות שעלו בפוסט הקודם:
הייתה רק שאלה אחת, האם נהפכתי בסוף לספיידרמן או לא, אז התשובה היא לא....(גם לא לעכביש)

באהבה רבה,
מקופלת