יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

אותו דבר

נכון שממש דאגתם לי (ולדרבן) כל הזמן הזה?
והסתקרנתם לדעת מה קרה?
אה, לא? רק אני דאגתי לי ?  בכל זאת אספר לכם

אז אחרי הפוסט הקודם, קיבלתי את כל העצות הטובות שלכם והלכתי לעשות לעצמי מדרסים בחנות אורטופדיה (כך קוראים לחנות, איזה מקוריים...)
ובחנות הסבירו לי שלוקח חודש עד שהמדרסים מוכנים והבנתי שחודש שלם אני אצטרך לדלג על רגל אחת ולכן ניגשתי למדף שבו יש סנדלים למכירה ומתוך המבחר העצום של שלושה זוגות סנדלים אורטופדיים כעורים בטירוף בחרתי את זה שהיה נראה הכי פחות כעור, שילמתי עליו הון קטן וחזרתי הבייתה.

וצדקתם, נעל נורמלית לגמרי עוזרת, ולכן פיתחתי תלות עצומה בסנדל הכעור והלכתי רק איתו, כל הזמן, ובכל פעם שהבת שלי ראתה את הסנדל עלה לה מן מבט כזה של גועל וסלידה.
וביום שבת הלכתי לבקר את אחותי האהובה, והבת הגדולה שלה הסתכלה עלי בקפידה ואז אמרה לי: "מה, את גזורה? מה זאת הגומייה הזאת של הסבתות שיש לך בשיער?"
ואני אמרתי לה: "מה את חשה את עצמך? מה נסגר איתך? כולם הולכים עם הגומייה הזאת...זה לגמרי קול..." אבל זה כבר היה ממש אבוד, שתינו ידענו את זה, כי איך מישהי עם כזה סנדל יכולה בכלל להגות את המילה "קול".
ומהצד רק יכלתי לשמוע את הבת שלי מסננת בשקט: "פאתט"

מילון מושגים לביאור הפסקה האחרונה:

"מה, את גזורה? "= "מה, את מחוקה?" = "מה, את סתומה?" (למרות שאף אחד לא משתמש יותר במילה סתומה, חשוב שתדעו ולא תצאו גזורים...).

"חשה את עצמך" = "עפה על עצמך"  (שהיה מאוד נפוץ בשנה שעברה ועכשיו לא אומרים את זה יותר ) = "חושבת את עצמך" (ותודה לאל שיש לי מתבגרת בבית ששומרת שאהיה מעודכנת בשפה העברית).

"גומיה של סבתות" = הגומי הזה שמכווץ בתוך טבעת קטיפה. נכון שיש את זה כבר איזה 20 שנה בחנויות, אבל איך יכול להיות שזה כבר לא אפנתי? באמת אני לא מבינה... ומה עדיף? להעיף כל דקה את השיער  מצד לצד כמו שהבת של אחותי עושה? ואז לגלגל את כולו למין גולגול עצום כזה במרכז הקודקוד ששורד דקה ואז הכל מתפרק,...העפה מצד לצד, גולגול, התפרקות  וחוזר חלילה????
יש לה תיכף יום הולדת, נראה לי שגומייה כזאת תהווה את המתנה המושלמת עבורה (דמיינו צחוק מרושע מאוד ברקע...).

"פאתט" = פאתטי, מעורר רחמים ביכולתו הדלה להתלבש ולהיראות כמו בן אדם שלא לדבר על רצונו להשתמש בסלנג שלא תואם את גילו המתקדם...

ובינתיים הגיע חורף, איזה מזל, כי הלכתי לחנות נורמלית (לא אורטופדיה) וקניתי נעלי חורף מאממות שהן גם אורטופדיות וסוף סוף אפשר לפזר את השיער בלי למות מחום ואני ממש מקווה שאני נראית הרבה פחות גזורה מקודם.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

למה כל דבר שכבר קרה לי בעבר, צריך לקרות לי שוב? (ושוב, ושוב, ושוב...)
זוכרים את הפוסט שבו סיפרתי לכם איך זומנתי לשיחה בגן כי הפעוט מרביץ? זה היה בשנת 2011, וכבר אז כתבתי שאני עייפה מהשיחות האלה (כי כבר עברתי אותן עם הבן הגדול ב- 2004).
אז עכשיו השנה 2014, אותו גן, אותה גננת, אותם צעצועים ורק הילד שונה.
ונחשו מה? זומנתי לשיחה ביום שישי בבוקר כדי לדון בהתנהגותו של קטנצ'יק ולמה הוא מרביץ בגן...

בעצם מאז חודש ספטמבר הגננת מתעקשת שנגיע לשיחה הזאת בגן, אבל אנחנו טענו שאין צורך, כי קטנצ'יק לא מרביץ בגן, הוא בסה"כ טיפה שובב, וחוץ מזה, דיברנו כבר ב- 2011, אז למה צריך כל דקה לדבר?
אבל הגננת התעקשה והתעקשה ואחרי מליון החלטות ותכנונים בהם חשבנו איך נגיד לה שהיא טועה ונדגים לה בכל מיני דרכים, הסכמנו להגיע לגן.
באותו בוקר קמתי ופיזרתי את כל הילדים במסגרותיהם (כן, כולל קטנצ'יק שלא ידע שאנחנו מגיעים מאוחר יותר) והלכתי להעיר את בעלי (הידוע בשם שכבר השתמשתי בו בעבר "מר כדור שינה היקר"... גם בתחום הזה אין שום שינוי...) ואז הוא קם בקושי עצום ודשדש את דרכו בכבדות עד לכוס הקפה שלו ואם הייתי צריכה הוכחה נוספת לכך שנהיינו זוג זקנים זעפנים, ההוכחה עמדה (או דשדשה) לנגד עיניי.

מה אומר לכם, אם מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, הרי שהגננת צדיקה.

כבר בכניסה בגן שמענו קולות של ריצה וצווחות, ברגע הראשון חייכתי כי ראיתי שני ילדים קטנים רצים בגן ורק אחרי כמה שניות קלטתי שהילדים לא סתם רצים, הם רצים כי קטנצ'יק רודף אחריהם, עם נבוט ביד, שהוא הכין מציור שהוא כנראה צייר בעצמו (לפחות הוא מוכשר)  ואז חובט בהם מדי פעם עם הנבוט (כי מה שווה נבוט אם לא משתמשים בו?), והגננת ניסתה לתפוס אותו ולהסביר לו שזה אסור וקטנצ'יק (שעדיין לא קלט שאנחנו בגן) שכב על הרצפה כמו אחרון הילדים המעצבנים בקניון וסירב לעשות מה שהיא אומרת לו....

מיותר לציין שכל השיחה ישבנו כמו דגים והגננת חייכה באושר.

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בשישי בערב הלכנו לארוחת ערב אצל חמי וחמותי
אני, כרגיל הבאתי אתי את הסריגה שלי, רק שהפעם כבר סיימתי את השמיכה עליה עמלתי בשנתיים האחרונות והבאתי שטיח חדש שהתחלתי מחוטי טריקו (ואם אי פעם אסיים אותו, אעלה תמונה).
חמי: "מה את סורגת?"
אני: "שטיח"
חמי:"מה קרה, נגמרו כבר השטיחים בחנויות?"
אני (שולפת תשובה שתהיה סבירה אבל לא חוצפנית): "יש בחנויות, אבל לא כאלה..."
חמי: (לא, לא עוד פעם הסיפור על השטיח...) "את יודעת? כשסבתא הייתה צעירה, היא עשתה פעם שטיח (דגש על עשתה פעם אחת, רק את הסיפור מספרים  חמשת אלפים פעם...), אני הייתי בחו"ל והיא עשתה את השטיח הזה שלוקח איזה חודש לעשות  היא עשתה בשבוע אחד (נאנח בהערצה)..."
חמותי: "כן, כשלא היית בארץ הייתי עושה את השטיח או לומדת לבחינות עם הסטודנט הזה שלמד איתי"
חמי: "מה, איזה סטודנט, לא ידעתי שלמדת עם מישהו..כשאני הייתי בחו"ל....

ורק בעלי אומר לי: "מה, זה שטיח? חשבתי שזאת כיפה ענקית כזאת...
ואני לא עונה (נאנחת בייאוש).

♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___♥___♥ ___♥ ___ ♥ ___

בתקופה האחרונה הייתי עסוקה בעיקר בעבודות מעיסת נייר


הכנתי מעמד לניירות ומעטפות שתמיד מפוזרים להם על השידה בכניסה לבית.







אחר כך הכנתי את קערות האבטיח האלה לפי ההדרכה של ההשראה שלי לעיסת נייר יעל אלקיים המדהימה.
הדרכה מצוינת ומפורטת  עם תוצאה מרשימה ביותר





הכנתי גם את הגברת הזאת כדי שתשמור לי על השרשראות שלי.
היא עשויה מבקבוק של מרכך כביסה כך שהיא גם מריחה מצויין.





מאחורה, שתראו שיש לה צמה



ותקריב על הפנים

את השלט המקסים והארנבון החמוד הכינה הבת שלי


מקווה שיש לכם מלא חוויות חדשות, כאלה שלא חוויתם כבר בעבר.
סוף שבוע נעים וחמים
מקופלת