יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

חופשה

דיפדפתי קצת אחורה בבלוגי היקר, "תשמעי, מקופלת" אמרתי לעצמי ברצינות (ובקול רם), "הבלוג שלך מלא בקיטורים (גדולים) והתבכיינויות (קטנות), מה יהיה?".

כמובן שדבר ראשון החלטתי לכתוב רק דברים שהם נטולי קיטורים ומציגים רק את הצד היפה של החיים, ואז ישבתי לי באפס מעשה מול המחשב ואפילו מחשבה אחת לא עלתה לי בראש, אחר כך הבנתי שפרסום של רשומה כזאת עשוי מאוד לבלבל את הקוראים הנאמנים והנחמדים שלי, הם הרי התרגלו לקיטורים, אז מה פתאום לבוא, ולהעמיס עליהם אופטימיות, וחיוביות, ועוד כל מיני דברים כאלה, למה? (שאלתי את עצמי כרגיל בקול רם....).

ועכשיו, אני יכולה לספר לכם על החופשה הכייפית שהייתה לנו באילת ולקטר חופשי....

הקיצר, ביום א' קמנו כולנו כדי לנסוע לחמישה ימים של חופשה והתרעננות באילת, טוב האמת שעוד בזמן ששכבתי לי במיטה וחשבתי על כל הדברים שלא ארזתי ושכחתי (כדאי להזמין אולי משאית כזאת של העברת דירות...אמרתי לעצמי, אבל הפעם לא בקול, בכל זאת, עוד לא התעוררתי לחלוטין...) הגיעה ילדה אחת חיוורת ובוכיה ואמרה שכואב לה הגרון ויש לה חום.
 וכך התחיל מרוץ די מטורף של חיפוש רופא שמקבל ברגע זה (ואולי נבטל הכל ודי?) ריצה לקופת חולים, קבלת אנטיביוטיקה, חזרה הביתה (ואולי, שוב נבטל הכל ודי?), טלפון לאמא והחלטה (שלה), לא מבטלים כלום, נוסעים עם ילדה חולה.

אז ארזנו עוד איזה כמה מליוני תיקים, את ארבעת הילדים, את השמיכה והכרית של הילדה שתישן באוטו, את המכשיר אינהלציה, את כל תכולת ארונות הקיץ וחצי חורף, שתי מגירות צעצועים וכדורים לכאב ראש (שלי) ונסענו לנו היי דרומה לאילת בנסיעה של איזה 4.5 שעות עם תינוק מייבב ועם שלושה ילדים שמרגע שיצאנו שאלו את אותה שאלה: "אז מתי מגיעים?" ("עוד ארבע שעות, עוד שלוש שעות ושלושת רבעי, עוד שלוש וחצי שעות עוד שלוש ורבע שעות.... טוב, עוד מלא זמן, ואוי ואבוי למי ששואל מעכשיו מתי מגיעים...").

הגענו למלון, קיבלנו חדר (כפול) התארגנו ומיד התגלתה לעיניי הזוועה הקשה, בכל המלון אין אפילו שטיח אחד לרפואה, כל המלון כולו מרוצף במרצפות (יפות אמנם, לעומת השטיחים המג'ויפים) אבל אין שום מקום להניח את התינוק הזוחל זחילה אינדיאנית ומנקה אחריו כל משטח (די דומה למכשיר הסוויפר החדש, אם מישהו מתעניין...).
וכך במשך חמישה ימים עבר התינוק מיד ליד (לעיתים לידי זרים שאמרו שהוא חמוד ומיד הוא נדחף לידיהם הממאנות...), המקום היחיד שהיה אפשר להניח אותו הוא על המיטה הזוגית תוך השגחה קפדנית (כי הוא נהיה שובב שחבל"ז).

מה אני אגיד לכם, היה כיף ומעייף באותה נשימה, כי מצד אחד כולנו יחד והמלון נהדר והאוכל סבבה והבריכה מחוממת (ובכל זאת הילדים יצאו ממנה מעט כחלחלים) ויש חוף ים יפהפה (אני לא אגיד כלום על המים, לא הכנסנו אפילו זרת...) והמון דברים לעשות (ראיתם כמה דברים חיוביים כתבתי?) ומצד שני (אהא! סוף סוף אפשרות לגיטימית לקטר חופשי) צריך לרוץ כל הזמן אחרי הפעוט המתלהב ("אני רוצה מצופים, אני רוצה לבריכה, לא רוצה לאכול, אני רוצה ארטיק, גלידה, לא רוצה לישון...אוף!!) וכל זאת עם תינוק אחד על הידיים, שני ילדים גדולים שצריך מדי פעם לשים עין כדי לראות שלא טבעו, וללכת למצפה התת ימי, ולספינה עם קרקעית שקופה, ולנהוג בסירת מירוץ, ו"אמא תיקני לי, אמא תיקני לי..." וללכת למועדון הילדים, ולהחליף חיתול, ולקנות צ'יפס כי יש אנשים שלא אוכלים כלום בחדר האוכל, ולהניק 50 פעם ביום ועוד 30 פעם בלילה, ולקום מוקדם, כי הפעוט ואחיו התינוק לא יכולים לישון כמו בני אדם וחייבים לקום ולהגיע בכוחות עצמם או שלא בכוחות עצמם למיטה של אבא ואמא ולקפוץ עליה עד שיש ממנה סימני חיים...

ואפילו לא כתבתי על הבעל ועל כל מיני רעיונות שיש לו על דברים שצריך לעשות כשנמצאים בחופשה אבל אי אפשר לעשות אותם (אבל אולי יום אחד אני אכתוב על זה, נראה לי שאני, או אתם, צריכים להתבגר קצת קודם...).

וחזרנו

ואז הפעוט הלך ושיחק בשקט בחדר שלו, והאחים הגדולים שלו נדבקו איש איש למחשבו הפרטי ואבא שלהם הלך להתעסק בענייניו בחדר עבודה והתינוק הואיל לשחק על השטיח ("יש, שטיח", הוא אמר לעצמו, אבל לא בקול) ואני הלכתי לכבס איזה 15 מכונות כביסה ואמרתי לעצמי "אח, איזה שקט, איזה כיף להיות בבית...."(בקול, ברור שבקול, אבל בין כה אף אחד לא מקשיב לי בבית...)

וכתבתי כל כך הרבה שאפילו לא סיפרתי לכם איך הפעוט הפך להיות סלב (או ידוען אם תרצו) כשהיינו במלון אז אולי לרשומה הזאת יהיה גם פרק ב'


 יצא לי גם ליצור קצת (אבל לא בחופשה), בקומונה המקסימה "צומת צבעים" קיימה מיה מנור המוכשרת החלפת קפקייקס, אני הכנתי מין מתלה ועליו קפקייקס תפורים. לא אגלה לכם למי כי זה עדיין בדואר (אני עכשיו בשלב התפילות שזה גם יגיע... אם אפשר...)
הרעיון לקוח מהספר הזה שבו המתלה משמש ככיס לפיג'מה.




מצורפת ברכה בצורת קפקייקס כמובן ואריזה עם (איך לא?) קפקייקס...


מלא נשיקות וחיבוקים וקיטורים



מקופלת



יום שני, 29 בנובמבר 2010

בלגיה לא מחכה לי

באחד מערבי השבוע שעבר ישבנו בעלי ואני בסלון, מפצחים גרעינים וצופים בתכנית האהובה עלינו "חיים אחרים" (שבינינו לבין עצמנו זכתה בבית לשם החדש "דתל"שים").

"בשבוע הבא אני כנראה צריך לטוס לבלגיה לכמה ימים" זרק בעלי את הפצצה המתקתקת למרכז החדר, "מה?" שאלתי אותו כמעט בולעת את הגרעין שהיה לי בפה על קליפתו, "מה אמרת? לחו"ל, אתה בטוח? מה, אתה חייב? שוב?" שאלתי, נלחמת בצורך להטיח את עצמי על הרצפה, לייבב ולדפוק את הראש ברצפה כמנהגו של הפעוט כשמשהו לא מוצא חן בעיניו....

"זה רק כמה ימים, אני, אלכס ודנה, זה הכל, זה עבודה ממש חשובה ואני לא יכול להתחמק כרגיל".

"דנה אמרת? למה דנה? למה שולחים נשים ביחד איתך, למה היא צריכה לבוא? איפה היא עומדת לישון?" שאלתי בחרדה.

"היא באה כי היא המתכנתת ואלכס בא כי הוא עזר לי לפתח את המכשיר הזה" הסביר בעלי בקול שקט ובקצב של הכתבה  כמו שמסבירים לילד קטן וליטף לי בעדינות את היד בתנועות מרגיעות , " יש לנו המון עבודה, זה רק לכמה ימים, זה סתם איזה עיר כפרית קטנה ומרוחקת, זה לא סיפור גדול, נישן כולנו ביחד כי אמרו מהחברה שאין מספיק מקום אז יש רק חדר אחד עם מיטה זוגית, טוב, סתם סתם, ברור שלכל אחד יש חדר, אבל זה היה שווה רק בשביל לראות את המבט הזה שהיה לך הרגע...".

וכך הוא נסע לו לבלגיה,  ישן (בגפו) במלון בוטיק שנראה כמו טירה קטנה עם שני צריחים כחולים ונהנה משירותי המלון היוקרתיים (בריכה פרטית ומחוממת, חלוק ונעלי בית מקסימים, בירה מקומית משובחת ואיך לא? שוקולד בלגי...)  בעודו משאיר אותי לטפל בארבעת ילדיי .

מיד כמו שהוא סגר אחריו את הדלת, חטף הפעוט התקף אסטמה חגיגי, הבן הגדול הביא מבחן גרוע בחשבון, הילדה היתה צריכה לצאת לטיול שנתי והתינוק הפסיק לישון לחלוטין בלילה. כל מיני קשיים קטנים וזניחים שהתפרצו ללא יוצא מן הכלל בדיוק באותו הזמן.


וכך נכנסנו לסיחרור של תרופות וצעקות, טופי ופיתויים (כדי לעשות אינהלציה), הכנת ציוד אבוד לטיול השנתי, כינוס איברים ותירגולים אין סופיים בחשבון ("אמא", מתקן אותי הילד "זה מתמטיקה, לא חשבון, אני בחטיבה, כאילו?..."), הסעות והחזרות, פיזור ילדים בבוקר וצניחה למיטה בלילה (רק בשביל לקום אחרי שתי דקות להניק את התינוק הזה שבטוח שהוא בן שבועיים).

השבוע עבר והוא חזר, מביא לי כפיצוי את החוברת האחרונה של המגזין MARIE CLAIRE IDEES וקילו (כן, קילו שלם רק לעצמי) של שוקולד בלגי משובח....הוא מצידו קיבל שלט מעוטר על הדלת (שהכינה הילדה, בנים לא נוהגים להכין קישוטים משום סוג...) ועליו כתוב "איזה כיף שחזרת".

במוצאי שבת התקיימה מסיבת יום הולדת חגיגית ביותר לגלי (גליש) המוכשרת עד אין קץ.
הפקדתי את ארבעת ילדיי בידי בעלי ונסעתי לי באושר.
"מה, התינוק כבר גדול, המטפלת הרגילה אותו לבקבוק, הוא כבר יכול להשאר עם אבא שלו בלילות בלי שום בעיה" התרברבתי באזני הבנות ששאלו אותי מה פתאום באתי לבד....
ביציאה מיום ההולדת עשיתי מעשה שטות והתקשרתי לשמוע מה קורה, בקושי הצלחנו לדבר בינינו מרוב הצרחות של התינוק. "זה כבר שעתיים וחצי ככה" אמר בעלי בייאוש, תבואי כבר...."הוא שותק רק אם הוא מסתכל איך אני מפצח גרעינים וממש נמאס לי כבר..."
מיותר לציין ששום שלט לא חיכה לי על הדלת.


ליום הולדתה של גלי, הכנתי עוגה תפורה מלבד.
ממש מקווה שהיא אהבה את המתנה שלה.













שיהיה לכולנו המשך שבוע רגוע
נשיקות
מקופלת

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

שיגרה

מזמן לא כתבתי, זה לא בגלל שלא קרו לי דברים מעניינים, קרו הרבה דברים מעניינים, מלא... הבעיה היחידה היא שכל הדברים המעניינים שקרו לי, קרו בדיוק באותו הסדר גם למחרת היום, וגם בזה שאחריו, ובזה שאחריו....

כל זה נכון למעט שני מקרים שהיו יוצאי דופן לחלוטין

הראשון היה פתיחת הספריה בגן, נתבקשנו להגיע לגן בשעה 18:00 עם הפעוט (לבד, בלי אחים, דרישה שכרגיל לא עלה בידי לקיים) ולחגוג בשירים וריקודים את פתיחת הספריה בגן.
מ- 16:00 ועד 18:00 באותו יום היה הפעוט שרוי בהתרגשות אדירה וביקש שנלך כבר למסיבה, מצב זה הוא מצוין לכל הדעות לכל אמא, בשעתיים האלה היא יכולה לסחוט את פעוטה בדרישות שבכל יום הוא עונה עליהן את תשובותיו הרגילות (או "לא רוצה" או "לא בא לי" או גם וגם) וביום זה הוא מוכן גם להתקלח וגם להכניס משהו לפה שאינו חטיף (לקוראת היקרה אמא, אנא התעלמי משורה זו...).

וכך, רחוצים ומסורקים הלכנו לגן, הפעוט, התינוק (כי לא היה מי שישמור עליו) ואני...

האם אתם מכירים את הסיפור "הכיסים של ענתי?" זה סיפור חביב ביותר על ילדה שיש לה 12 כיסים (למרות שלהורים היה נדמה שיש לה 120 כיסים, או אפילו 1200...) ובכל אחד מהם היא מחביאה משהו שצריך לנחש מהו...

הגענו לגן, הילדים ישבו בכיסאותיהם הפצפונים, אני רקדתי עם התינוק חסר המנוחה מאחורי הכיסא של הפעוט והגננת התחילה לחפש ולחטט ללא הפסקה בכיסיה.

אחרי הכיס השלישי האמא שלידי התחילה להביע סימנים ברורים של מחאה, אחרי הכיס החמישי הילדה שישבה ליד הפעוט נהיתה צמאה, דרשה כוס מים ושפכה אותה בטעות (ברור שבטעות) על עצמה, על הפעוט ועל הרגליים שלי, אחרי הכיס התשיעי הפעוט קם בהחלטיות ועבר לשבת על שטיחון המאחרים (שזה השטיח שנפרש במרכז לטובת הילדים שאיחרו להגיע ולא נותר להם מקום), מיד הגננת הבחינה בהתמרדות והורתה לו (בחומרה די רבה, האמת) לחזור חזרה למקומו, הפעוט התבונן בה רגע אחד ואז בתנועה גורית התגלגל על הילד שישב לידו, וזה התגלגל על הילד שלידו וכל השטיחון הפך להתגלגלות אחת גדולה שגרמה לגננת לדרוש שוב מהפעוט לחזור בתוקף למקומו (דרישה ממנה הוא התעלם לחלוטין כי ממתי בדיוק הוא עושה מה שאומרים לו?).

וכך שרדנו 12 כיסים ואחרי שנגמר הכיס האחרון התחלתי לארוז את התינוק המייבב (שהיה סותם אם הייתי שולפת לו ציצי אבל היה לי ממש לא נעים משום מה אם כי לרוב, כמו שבעלי אומר "אין לי אלוהים..") וכבר רצינו ללכת, אלא שאז הודיעה הגננת כי הגיע הזמן להכין תיק ספר וכל ילד ישב בחברת הוריו ויצור (או במקרה שלנו, ישב לבד ויצור כשאמא שלו רוקדת מאחוריו וגונבת לו מדי פעם ציוד משולחנות אחרים).

זה היה שלב קשה מאוד, בעיקר עבורי, לראות שולחן עמוס פרחי לבד ודבק ללא יכולת לשלוח יד ולהדביק (בגלל הריקודים, כאמור) והפעוט שנותר לבדו מילא את ליבי גאווה עצומה כשישב והדביק כל פיסה חשופה של בד בתיק הספר שלו וכשנגמר המקום הוא פשוט הדביק אחד על השני...(באמת אחר כך בקושי הצלחנו לדחוס את הספר לתיק מרוב הדבק אבל זה כבר ענין אחר).

זה היה האירוע הראשון יוצא הדופן שקרה לנו, האירוע השני קרה בשבוע שלאחר מכן, כרגיל בשעות אחר הצהריים הייתי בבית עם שלושה מילדיי (הבן הגדול הלך לחוג) וניסיתי לשמור שהפעוט לא "יחניק" בפעם המליון את אחיו התינוק (לפחות לפני שהוא מחניק אותו הוא מודיע לי: "אמא, אני מחניק אותו...") כשלפתע שמענו דפיקה בדלת ואמא של החבר הכי טוב של הפעוט ביקשה ממנו לבוא אליהם הביתה לשחק (הם גרים לידנו).

הפעוט מיהר לנעול את סנדליו (משימה שבכל מצב רגיל לוקחת לו 10 דקות לפחות) ודילג כל הדרך לבית של החבר.

ואז, יקירותיי, קרה המאורע המכונן, המאורע שלשמו אני בכלל טורחת לספר לכן את קורותיי, התינוק נרדם, הילדה ישבה בדממה (כרגיל, מה חדש? הילדה הכי פחות מרעישה בבית מה שגורם לי להוכיח את בעלי חדשות לבקרים על יכולתו המועטה בייצור ילדות) ולפניי נפרשו 45 דקות שלמות לעצמי.
כן כן, 45 (ארבעים וחמש, פורטי פייו אם תעדיפו..).
או קיי, אז לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם החופש הפתאומי שנפל עליי, בהתחלה קצת הסתובבתי חסרת אזימוט בבית הלומה מהשקט המבורך (כבר תורידו 5 דקות של הלמוט...), אחר כך התלבטתי אם להוציא את מכונת התפירה ולתפור בשצף קצף (רק ההתלבטות עלתה לי בעשר דקות של זמן יקר...) ואז, מאחר ונותרה לי רק חצי שעה של שקט ישבתי על המחשב וחיפשתי לי פרויקטים עתידיים בתפירה לזמנים שבהם שוב יהיה לי שקט ,ואז, אולי, אדע איך לנצל אותו כראוי במקום לשקוע בהלם (האופייני לאחר קרב).

מלבד זה חיי מתנהלים בשיגרה ארוכה ורגילה (לא אלאה אתכם...) אם כי לכל הדעות מבורכת.

נכון מזמן לא ראיתן חותמות?









שיהיה לכולנו סוף שבוע מבורך (כן, רק יום רביעי, אבל אני מרשה לעצמי....)
נשיקות
מקופלת

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

הדרכה מצולמת - שובך




החומרים הדרושים:


בדים צבעוניים
קאפה (אני השתמשתי בקאפה הדקה יותר)
אקדח דבק חם
דבק סטיק
דבק סלוטייפ
דבק ג'ל
סרטי קישוט
כוס חד פעמית לבנה
2 ציפורים (אפשר להכין לבד מבד, אפשר קנויות)
מספרים
סכין חיתוך
סרגל מתכת
פרחים קטנים לקישוט



מתחילים על ידי חיתוך הקאפה עם סכין חיתוך וסרגל מתכת


המידות לחיתוך הקאפה:
בסיס (תחתית השובך)  גובה 15ס"מ רוחב 15 ס"מ
גג (שתי חתיכות) גובה 15 ס"מ רוחב 15 ס"מ
קיר (שתי חתיכות) גובה 18 ס"מ רוחב 13 ס"מ
חזית ועורף (שתי חתיכות) גובה 29.5 ס"מ רוחב 13 ס"מ, גובה עד תחילת שיפוע הגג 18 ס"מ (מדידה מהתחתית כלפי מעלה)

בסה"כ צריכות להיות 7 חתיכות (בסיס, 2 קירות, חזית, עורף, 2 גג)

 
מסמנים בעזרת כלי עגול כלשהו את הפתח של השובך (להקפיד למדוד ולסמן במרכז)
מתחילים לחתוך בעדינות בעזרת סכין חיתוך את הפתח העגול, אני גרעתי קודם חומר ממרכז העיגול ואז לאט לאט התחלתי לנסר את העיגול.



כך נראה העיגול לאחר החיתוך


לצורך הדגמה בלבד!!! חיברתי את כל חתיכות הקאפה בעדינות רק כדי שתראו כיצד החלקים מסתדרים ביחד
לא להדביק את הבית בשלב הזה!!
מתחילים לעטוף את החלקים בבד, משכיבים את הבד כשהחלק היפה שלו פונה החוצה, מניחים את הקאפה במרכזו, מתחילים לקפל את הקצוות ולהדביק עם דבק סלוטייפ, ממש כמו שעוטפים מחברת.
אין צורך לדאוג להדבקה חזקה במיוחד, כל הבדים יודבקו בסיכומו של דבר זה לזה על ידי דבק חם.

כך נראה הבד כשהוא עטוף
כשמגיעים לחזית השובך, יש לטפל בפתח.
מסמנים את הפתח על הצד הלא יפה של הבד בעזרת עפרון.
חותכים משולשים כמודגם בתמונה
מושכים בעדינות ומדביקים כל משולש בעזרת פיסת סלוטייפ
כך נראית חזית השובך (במידה והבד מתקמט או לא מסתדר יפה, ניתן למרוח אותו במעט דבק סטיק ואז ליישר אותו על הקאפה)
מסיימים לעטוף את חזית השובך
כדאי מאוד להתחיל לקשט את הפתח של השובך בשלב זה עוד לפני שהשובך כולו בנוי
מתחילים לבנות את השובך, בעזרת דבק חם מצמידים בעדינות את כל החלקים זה לזה, מתחילים  מהקירות, עוברים לגג ובסוף מניחים את כל השובך על הבסיס (לא לשכוח שהצד היפה של הבסיס פונה כלפי חוץ)


מאחר ודרך פתח השובך אפשר לראות את הפנים שלו (שמודבק כולו בסלוטייפ) כדאי מאוד לכסות את הפתח עם כוס חד פעמית לבנה.
יש לחתוך מעט את שולי הכוס, למרוח מעט דבק ג'ל על הקצה ולדחוף את הכוס לעומק המתאים
לאחר שהבית בנוי כולו, אפשר להמשיך ולקשט אותו בפרחים ובציפורים ולהדביק בדבק חם
הוספתי ציפור נוספת שיושבת על הגג, מתחת לציפור יש פרח תחרה ומעט טול.
מבט על הבסיס


סיימנו, מניחים במקום אטרקטיבי בבית.



מקווה שההדרכה ברורה וקלה

עליי לציין כי למרות מאמציי הרבים והכנים, לא מצאתי הדרכה לשובך עטוף בד ברחבי הרשת (למרות שמן הסתם לא המצאתי את הגלגל....ובוודאי יש כאלה שעשו זאת לפני....) ולכן נאלצתי לאלתר ולהמציא את כל שלבי העבודה כראות עיניי, אתן רשאיות להוסיף ולשנות כרצונכן.

באהבה
מקופלת

יום שישי, 8 באוקטובר 2010

אמא חזרה לעבודה

עשרה דברים שגיליתי השבוע (ולא ידעתי אותם קודם):

1. כשאת חוזרת לעבודה, זה לא הכי הגיוני שאחרי שאת שם שעה שלמה (ושתית קפה וקישקשת עם חברות שלך וסך הכל היה לך כיף וקיבלו אותך בכל כך הרבה אהבה) תרצי לקחת את התיק שלך ולחזור הביתה לתינוק שלך (שעוד לא התעורר ולא יודע שבכלל הלכת...).

2. כשאת חוזרת לעבודה אחרי שלא היית 5.5 חודשים, ייתכן והמחשב שלך שעמד מיותם, לא יעבוד, כך גם המסך, וגם חסמו לך את היוזר. את מעבירה איזה שלושה ימים בניסיונות נואשים לגרום לכל הציוד שלך לעבוד...

3. ביום שאת חוזרת, נודע לך שעומד להתבצע סבב נוסף של בדיקות תוכנה שלא נגעו בהם בחצי שנה האחרונה ואת חלק מצוות המשימה (אז מה הם עשו בחצי שנה האחרונה לעזאזל? למה? למה? למה?....בדיקות תוכנה זה איכסה...).

4. מיד אחרי שאת חוזרת, התינוק נהיה חולה וחוטף חום (מקווה שלא מהמפגש עם המטפלת...), הרופא כרגיל מוסר את האבחנה הרגילה כשאין לו מושג מה קורה לילד:  "ויראלי" ("ובשביל זה הלכת לרופא?" שאלה אותי הבת שלי בת ה-9, "אני יכולתי להגיד לך את זה....").

5. השעות בעבודה הן די ארוכות, אבל השעות בבית עוברות ממש ממש מהר, עד שהשכבת את כל הכנופיה, לא נשארה לך דקה לעצמך וממש כדאי שתלכי לישון (כי את צריכה לקום 4 פעמים בלילה).
במשך ישיבת צוות אחת בעבודה בה כל אחד מנסה להסביר מה היעדים שהוטלו עליו ומדוע נבצר ממנו לבצעם (למרות רצונו הרב, יעילותו הבלתי נלאית ואהבתו הרבה למשימה בכלל ולעבודתו בפרט), אשה אחת יכולה לשטוף את כל הבית, לעשות מכונת כביסה ולהעמיד איזה סיר אחד (לפחות) על הגז. 

6. כשיש 4 ילדים ומשרה מלאה, ממש כדאי שתעסיקי לך עוזרת, רצוי כזאת שגם מבשלת ומכבסת (יש דבר כזה? אני ממש מחפשת אחת כזאת...).

7. בסופו של דבר התינוק היונק המפונק מתרגל (לאט לאט) למטפלת ולומד שלאכול עם כפית, זה לא סוף העולם, אבל עדיין, הוא מתנפל עלייך בשניה שהגעת ורוצה לינוק, אה, ומסתבר שיש גם מן אפשרות כזאת ששמים אותו במיטה  והוא נרדם, בלי ציצי בפה...

8. כשבעלך מפזר ארבעה ילדים בבוקר בארבעה מוסדות שונים, זה לוקח חצי שעה לפחות....(כולל בכי בגן).

9. בעבודה יש אינטרנט חופשי (תודה אלוהים על חסדים קטנים...), אבל אין זמן מספיק לגלוש (באסה..).

10. לקום בבוקר, להתלבש יפה, להתאפר ולצאת מהבית תוך ידיעה שבמשך היום לא יימרחו עלייך סימני נזלת, פליטות, הקאות, ועוד כל מיני הפרשות, זה ממש, אבל ממש נחמד.


פוסט זה מסתיים בנימה ממש ממש גדולה של עצב, בקומונה המקסימה "פרידה ונומה" התקיימה החלפת שובכים. אני קיבלתי החלפה מהממת מאילאיל המקסימה, אבל (כמה סמלי לשבוע זה...) ההחלפה שלי אבדה בדואר ולא נודעו עקבותיה, נותרתי רק עם צילומים שלה, שובך עם ציפור עשוי מקאפה עטופה בבד.

יש בכוונתי לחזור על ההכנה של השובך ולמוסרו ליעדו, האם תירצו הדרכה מצולמת שלו?




מעכשיו יהיה יותר קל, נכון?
באהבה רבה
מקופלת








יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

אמא חוזרת לעבודה

האם שמתן לב שספטמבר כמעט נגמר?
שלא הספקתי להירגע מחופשת הקיץ והילדים כבר בחופשת סוכות?
שנותר לנו שבוע וחצי להיות ביחד...
האם ידעתן שאני חוזרת לעבודה ב 3.10?
האם אתן יכולות לראות את ידיי רועדות על המיקלדת?
את ליבי פועם בחוזקה?
את הזיעה הקרה?
את עיני המבריקות (מדמעות)?




אה לא? טוב, אז תדמיינו (או אולי עדיף שלא...)
כן, זה עומד לקרות, אני עומדת לסיים את הדבר הזה שמשום מה קוראים לו "חופשת לידה" (המילה חופש פה מיותרת לגמרי, תחליפו במשפט "עבודה שאני עושה שלא במסגרת עבודתי הרגילה") ולחזור לעבודה.


זה לא כזה גרוע, לחזור לעבודה, חופשת הלידה הפכה אותי לבן אדם משעמם למדי, הנה למשל בעלי, חוזר לו מהעבודה (משתדל לחזור בשעות כמה שיותר מאוחרות, בכל זאת, איזה אבא רוצה להיות בבית בשעת "ארוחת ערב, אמבטיות, תסדרו כבר את הילקוטים שלכם ותעופו לישון...") ואז הוא מספר לי על כל מיני ישיבות בעבודה, האם כדאי לקלוט עובד חדש שהגיע ויודע מצוין את העבודה אבל נתגלעו קצת שגיאות כתיב בקורות החיים שלו? ועל הבנות במשרד שכמעט הלכו מכות... ועל ההרמת כוסית בצהריים לכבוד החג שבה חלק מהאנשים קצת התנדנדו חזרה הביתה...


"אז איך היה אצלך?"  הוא שואל


"אה,..." אני מנסה לדלות מעמקי זכרוני איזה מאורע שאינו משמים מוות, "אה, הפעוט שעה הציק לתינוק, ואז, הוא צעק לי שהוא חייב קקי, אז מהר רצתי איתו לשירותים עם התינוק על הידיים והוא ישב ופורר את הנייר טואלט על כל הריצפה ולא יצא לו כלום, ובדיוק כשהתינוק עשה (שאז זה מצב חירום כי זה גולש לו מכל הכיוונים ומסכן מי שמרים אותו באותו רגע) ורציתי להחליף לו אז הוא צעק לי "יצא לי, "יצא לי..." אני מסיימת את הסיפור בקול ענות חלושה.


"אה כן?" אומר לי בעלי ואני כבר רואה את המבט המעט זגוגי בעיניו...


(דרך אגב, זאת לא רק אני שמספרת סיפורים ארוכים על קקי, אני מפנה אתכן לפוסט הנהדר של הילה אהובתי שכל פוסט שהיא מעלה הוא פשוט חגיגה, שכתבה על אותו נושא בדיוק, והנה, הפלא ופלא, גם היא בחופשת לידה...)


אז זהו, זה נגמר, אני חוזרת לעבודה, התינוק הולך למטפלת, הוא לא יודע לאכול מבקבוק, אוכל טיפה מכפית, רגיל לישון על הציצי, מפונק כמו אני לא יודעת מה... (איך, איך ילד רביעי כזה מפונק? איך?) אני מתעלפת מכל רגע שחולף, אבל ננסה להחזיק מעמד (מבטיחה לעדכן) וכפי שאתן רואות, זה לא נהיה יותר קל עם הילד הרביעי, הפרידה, אני מתכוונת (אפילו להקליד את המילה הזאת קשה לי...)


וכמובן, העניין שלשמו התכנסנו, יצירה. בקומונה החמודה "צומת צבעים" קיימה גליש המוכשרת החלפת יומנים. אני הכנתי יומן ליעל (תודו שזה אתגר אדיר...).
הלכתי על יומן סולידי למדי, הצד החיצוני שלו מפשתן והפנימי מבד מנוקד, את ההדרכה המצוינת לתפירת כיסוי בד לקחתי מפה (הדרכה מאוד ברורה ומומלצת), את הרעיון לרקום דמות ולצבוע חלק קטן ממנה בצבע אקריליק לקחתי מאיולה10 שתמיד יש לה את הרעיונות הכי טובים בעולם, גם את הדמות לקחתי מבלוג שהיא המליצה עליו של המאיירת שרה ג'יין (נאלצתי קצת לשנות את הילדה כי באיורים של שרה, היא סירבה להחזיק את שרשרת הדגלים...), שרשראות דגלים יש בהמון המון בלוגים ופליקרים, למשל פה, או פה או פה.


נשיקות וחג שמח
מקופלת

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

רוששנה

כשהייתי קטנה, אמא שלי תמיד אמרה לי שמה שקורה בראש השנה, ישפיע על השנה כולה (ולכן, מקלחת למשל הייתה חובה) אז זה כנראה מה שצפוי לי ולבני משפחתי במשך השנה הקרובה:



* נאכל הרבה, אבל יהיה טעיםםםםם.


* נתלבש יפה (אבל זה לא יחזיק מעמד לזמן רב, חלקנו יירקו על הבגדים שלהם, ימרחו עליהם מיני מזונות, ישפכו קולה ולא מדובר דווקא על הקטנים ביותר שבינינו...)


* נאחר להגיע (מי קובע ארוחת חג כבר ב 18:30  בערב?)


* נסבול מחיות פרא, לא, לאו דווקא הילדים, מכה קשה מאוד של נמלים, (הילדים שלי קראו לזה, "מלחמת מלכה במלכה", אני, מלכת הבית שלי, ומנגד, מלכת הנמלים אותה ניסינו לחסל על ידי כדוריות רעל קטנות אותן הפועלות שלה אמורות לקחת לקן, "או שזה יעבוד" אמר בעלי, "או שקנינו להן אחלה ארוחת חג ב-40 שקל").

* נשתדל לישון הרבה, אבל לא תמיד בהצלחה יתרה, כנראה שאקום 5 פעמים בלילה להניק את התינוק (כן, בן ארבעה חודשים אבל סבור שהוא בן שבועיים...)



* נתפוס מסתננים בלילה, הפעוט מיודענו ינסה לחמוק למיטתנו לפחות 3 פעמים, אבא שלו שהוא עקשן גדול מאוד (ברור, תורשתי) יחזיר אותו פעם אחר פעם למיטתו ולפעמים אף יתפוס אותו על חם בדרך...

* נאהב, נריב, נשלים, נתחבק, נתנשק, נבכה, נצחק (אני גם כותבת "נירק" בסוגריים כי לא כולנו עושים את זה...), נקלל, נתנצל, נעוף לעונש, נחזור משם מעט זעופים, נהיה הרבה ביחד (הלוואי...).



*נתפלל שזה לא ייגמר לעולם






שתהיה לכולנו שנה מופלאה, שנה של יצירתיות ואהבה, שתמיד נהיה ביחד, אני רוצה בהזדמנות הזו להודות לכל קוראות הבלוג שלי (וקורא אחד בעל כורחו-בעלי), על כל התגובות החמודות והמצחיקות שלכן, כל תגובה מחממת את ליבי, תודה ענקית.


וקצת פרטים טכניים, הקאפקייקס נעשו לפי גיזרה של טילדה מהספר הזה, שאלתן אותי גם לגבי העגלה עליה צילמתי את הכריות בפוסט הקודם, זו עגלה שקניתי לפני 8 שנים במשתלה, היא נועדה במקור לעציצים ואיחסנה אצלי בבית פריטי נוי שונים, כל זה עד שהפעוט נולד, מאז היא התפרקה לפחות 5 פעמים, כל בורג שבה נפל, נכון להיום, כולה מחוזקת בעזרת אזיקונים (לא סתם היא מצולמת כנגד הקיר, אין לה יכולת עמידה עצמאית..)

תודה על היותכן
שנה טובה
מקופלת

יום שלישי, 17 באוגוסט 2010

ד-ד-ד-ד-ד-ד-ד-י-י-י-י-י-י, אולי מספיק עם זה כבר?

אוקיי, מי החתיכת מטומטם, מפגר, אידיוט, חכם שהחליט על החופש הזה, הא? כי זה ממש חשוב לי לדעת, יש לי איזה מילה או שתיים להחליף איתו ויכול מאוד להיות שבתוך המילה או שתיים האלה הוא ימצא ביטויים כמו "אימאימא ש'ך..." או "תדחף את זה..." או " ב...של ה..." טוב, די, די עם זה כבר...


שתי טיפות רסקיו (חצי בקבוק יותר נכון) , כוס מים קרים, אני אתחיל שוב...


אז מה דעתכן על החופש הזה? לא תקופה נהדרת להכיר את הילדים שלנו? לבלות איתם קצת זמן איכות? להיות איתם קצת בבית. לא? אוף, לעזאזל, על מי אני מנסה לעבוד, אני מכירה אותם כבר כל כך טוב שיש כמה דברים שאני ממש מעדיפה לא לדעת עליהם (ואני עוד אמא שלהם...)


הפסקה, רגע, חובטים בראשי בחפצים קהים, ילד אחד עף לחדר שלו לעונש (בפעם הרביעית היום... ואנחנו ערים אולי חצי שעה...)


ומה זה המזג אויר הזה, הא? מילא היינו הולכים לבלות בחוץ (נא לקרוא בקול הולך ומתחזק עד לשלב של צעקה, הייתי צועקת בעצמי אבל אני כבר צרודה מאוד מלצעוק על הילדים שלי מ- 08:00 בבוקר ועד 22:00 בלילה, באמת...) מי החליט לתקוע את החופש הזה בעונה הכי חמה? מי? כי ללכת לבריכה זאת התאבדות  עם 4 ילדים לבד, הקניון הוא פשוט מסחטת כסף ועל המשחקיה אני לא רוצה ממש לדבר, נסתפק בזה שלהיות במקום שבו רצים כמה אלפי ילדים כשאת עם תינוק על הידיים ופעוט אחד שמרגע שנכנס לקניון (שבתוכו המשחקייה)  יודע להגיד רק 3 מילים ("תיקני לי מסטיק") במקום ללכת ולקפוץ על שאר הילדים שהיו שם ולחבוט בראשם עם קוביות משחק כמו שכולם עשו, זאת חוויה שאני ממש לא מתכוונת לחזור עליה...ועוד שילמתי על זה 35 שקלים... (שזה שווה ערך לאיזה 70 מסטיקים שהיו יכולים לקנות לי שלוות נפש לאיזה 10 דקות...פראיירית שכמותי).


 רגע, הלכתי לנגב תחת אחד להסביר לילד כיצד להשתמש באמצעים הגיינים לאחר שימוש במתקנים סניטריים בבית ולצרוח על שני ילדים שרוצחים זה את זה ולהסביר בצורה דידקטית מדוע אלימות אינה פותרת בעיות ולאחר מכן שלפתי ציצי  האכלתי את התינוק באמצעים טבעיים.


תראו, יש גם צדדים ממש טובים בחופש הזה, הנה למשל הארנק שלי, הוא היה ממש כבד בתחילת החופש ועכשיו הוא קליל, הגב שלי ממש פחות כואב מלסחוב את הארנק הזה.

או למשל שהילדים לא עומדים למות מתת תזונה כי כל היום הם אוכלים כל מה שיש בבית משל היו מגיפת ארבה.

או למשל זה שחמי וחמותי נסעו להם לחודש שלם להרי הרוקי הקנדיים ואיזה יופי להם שהם מבלים במקום קריר (במקום לשמור לעזאזל על הנכדים הקרצייתיים שלהם כמו כל סבא וסבתא נורמליים בחופש הגדול ולא לברוח לקצה השני של העולם...למרות שהסיבות מובנות...)

או למשל שכבר ממש לא כואב לי כל החלק השמאלי של הגוף מהתינוק שכל היום על הידיים כי נהיו לי שם ממש שרירים (באופן א-סימטרי מדאיג מעט...)
או למשל ש...
ש...


טוב, אז אין לי עוד דוגמאות, מה תעשו לי? אני יכולה להבטיח לכם שכבר עברתי החופש כל התעללות אפשרית...


או קיי, אחרי שקצת הוצאתי קיטור, בואו נעבור למה שחשוב באמת


כה התקנאתי לי בכריות המשגעות של גרינגייט שהתוודאתי (שהתוודעתי? איך כותבים את זה? אוף, חפרו לי כל כך הרבה במוח בזמן האחרון...אין לי אפילו כוח לבדוק את זה...) אליהן דרך נקודה בכפר, ולכן החלטתי ליצור לי שתיים כאלה ( אני יודעת, זה לא יצא ממש גרינגייט אבל השתדלתי כמיטב יכולתי), המסקנה היחידה שיש לי מכל התהליך הזה היא,  שעד שאתה מגיע אשכרה לקטע של התפירה (שממנו הכי חששתי לשווא...) אתה עובד כמו חמור על מדידות, הוצאת גיזרה, חיתוך הבדים, הדבקה שלהם בכל מיני דרכים לא אנושיות (כגון גיהוץ), התאמות צבעים ועוד כל מיני התעללויות קשות, התפירה היתה השלב הכי כייפי.

 
אולי כל זה הולך בקלות אם אתה לא עושה 50 הפסקות במהלך העבודה כדי לבדוק שילדייך עדיין בחיים...














אז מה נשאר לנו? בסה"כ 15 ימים שהם 360 שעות שהם 21600 דקות שהם  1296000שניות בסה"כ, שחלק מהן ממש הולכות ומתמעטות נכון לכתיבת פוסט זה (טעויות תיתכנה, פתאום הנתונים האלה נראים לי לא הגיוניים, מצד שני מתמטיקה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי..) , ממש קטן עלינו (קטן? זה קטן זה? זה עצום, זה לא ייגמר לעולם, מה זה הדבר הזה? די, די, די ,די, תעבור כבר.....).

נשיקות
מקופלת