יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

לימודי תיאוריה

באופן מוזר ומעניין, הפעוט, שלומד רק מה שמעניין אותו ומסרב ללמוד מה שאני רוצה שילמד, סיים את לימודי ההכנה שלו למבחני התאוריה.

באופן תיאורטי, הוא יכול לגשת למשרד הרישוי, ולסיים בהצלחה את ההסמכה שלו בנהיגה.

זה התחיל מזה שהוא התעניין בתמרורים שראינו בדרך, ואחר כך בסוגי מכוניות שנסעו לידינו, ואחר כך לאט לאט נסחפנו כולנו לעולם הלא בטוח של הזהירות בדרכים.

להלן רשימת הנושאים שנלמדו עד כה על ידי הסמכות (המחשיבה עצמה כ)העליונה בבית בנושא נהיגה (בעלי)
במסגרת השאלות ששאל הפעוט:
  • מהם תמרורים, ההבדל בין תמרורי אזהרה ותמרורי הוריה
  • סימנים על הכביש ומדוע אף אחד לא מתייחס אליהם באמת...
  • מהו שוטר תנועה ומה עושים כשרואים אחד כזה עם אקדח לייזר ביד (מורידים מהר את הרגל מהגז, אחר כך מקללים...)
  • ובעקבות הסעיף הקודם: מתי כדאי לרכוש מכשיר מגלה רדאר והאם זו קניה מוצדקת (לחלוטין, לדברי בעלי)
  • לוח המחוונים ברכב (כולל הדגמות כייפיות על ברכי המורה לנהיגה, כשהאוטו עומד, כמובן)
  • מהי המהירות המותרת בכל כביש (ולמה יש פער גדול בינה ובין מה שהשעון בלוח המחוונים מראה באוטו של אבא)
  • מדוע כשנוסעים רחוק, אבא תמיד נוהג (התשובה של המורה לנהיגה: "כי אם אמא תנהג, נגיע מחר....")
  • האם מותר לדרוס גנבים? (אכן, התלבטות לגיטימית)
  • מהם קנסות ומתי בדיוק מקבלים אותם? (נושא שנדון בהרחבה כולל סיפורים מהעבר, התעצבנויות וקללות)
  • למה כשאמא מוציאה אותך מהגן, היא באה ברגל (כי זה דקה מהבית, כאילו? בשביל זה להוציא את האוטו?)
  • למה תמיד יש חול בכיסא של האוטו? (מאותה סיבה שיש בכיסים שלך... למה את חייב להתפלש בחול בגן? לא מספיק בנעליים?)
  • למה תמיד יש פירורים על הכסא של האוטו? (מבט קטן לימינך יגלה לך את הסיבה, אחיך הקטן והלכלכן...)
  • האם מותר לנסוע באור צהוב? (ואם לא, אז למה אבא כן?)
  • האם אפשר להגיע עם האוטו לכוכב אחר? (עדיין לא...)
  • למה ילד בן חמש חייב לשבת בכסא בטיחות מיוחד? (ולמה להצמיד לו את כסא הבטיחות של אח שלו מה שמאפשר להם לחטוף חפצים ומיני מזונות זה מידו של זה במהלך הנסיעה.... )
  • מדוע שני האחים הגדולים שלך מסרבים לשבת במושב הפנוי שנותר ליד שניכם ומעדיפים לשבת במושב האחורי ולשים אוזניות...
  • למה אמא נוהגת לקרוא לאוטו שלה "אוטו זבל" (כי היא לא טורחת אף פעם לנקות אותו וכך היא נוסעת לעבודה וסביבה מרחפות באויר עטיפות של חטיפים, פתקים שכוחים ופחיות דיאט קולה ריקות שהיא שותה מדי יום במהלך הנסיעה...)
  • מה ההבדל בין מנהרה ומערה ומה יותר כיף (היה אולי אפשר לעמוד על הנקודה אם לא היית ממשיך להתבלבל לנצח בין שתיהן..)
  • מה ההבדל בין משאית לרכבת (הפעוט יודע את ההבדל כמובן, אבל אחיו הצעיר נהג לצעוק בהתלהבות "אכבת, אכבת" בכל פעם שהוא ראה משאית על הכביש ולכן הנושא נדון בהרחבה כולל טיול ברכבת הקלה בירושלים, הנקודה אמנם הובהרה אבל כעת בכל פעם שהוא רואה אוטובוס הוא צועק "משאית"....)
בעקבות הידיעות המקיפות של הפעוט התרחשו מספר דברים:
1. אף אחד לא מוכן יותר להסיע את הפעוט (זה מאוד מעצבן אנשים שיושב להם איזה זב חוטם קטן בכסא הבטיחות שלו מאחורה ואומר להם כל דקה: "עברת בצהוב, עוד לא היה ירוק... מותר לנסוע פה רק על 70 ואני רואה בשעון 100....היה שם התמרור עם היד שאומר לעצור ולא עצרת...." ואחרי כל הערה כזאת, אח שלו (הקטן) נוהג לצעוק על הנהג: "מה עשית?").
וכך יושב לו צוות הטסטרים מאחורה ומעיר הערות כל הדרך (בעלי טוען שבנוסף לצוות מאחורה יש גם טסטרית ליד הנהג... שזה כזה לא נכון...הוא שוכח שבכל פעם שאני נוהגת והוא יושב לידי, הוא מעיר לי כל הדרך, נוגע לי בהגה, אומר לי כל שניה "תיזהרי, תיזהרי" והכי מעצבן...לוחץ כל הזמן בבהלה על דוושת ברקס דמיונית, ואחר כך הוא עוד אומר שאני נוהגת לאט...בטח, אם הוא היה מפסיק ללחוץ על הברקס אולי היינו מגיעים יותר מהר...).

2. השבוע כשחזרנו מהגן, הפעוט שהיה שקוע רוב הדרך במחשבות אמר לי: "אמא, אני חושב שאני יכול כבר לנהוג באוטו, בסך הכל אני צריך לדעת לעשות ימינה ושמאלה...".

צודק.

♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥

בסוף השבוע שעבר עלה הצורך בארוחה חגיגית ומפנקת, הבעיה היתה שאחרי חמין המקרוני פחדתי מכישלון נוסף. "אני מפחדת שעוד פעם לא יצליח לי" אמרתי בדאגה לבעלי.
"אז תבשלי משהו שאת ממש ממש שולטת בו" אמר לי בעלי, "תבשלי אותי..." .

♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥
נגיד שבחורה הולכת ומסתפרת, תספורת מאוד חמודה עם פוני קטן הצידה וקצת קופץ כזה מאחורה, איזו מן תגובה זאת, שהיא באה למחרת לעבודה וכולם אומרים לה: "מה, הסתפרת?"

וזהו....לא אומרים לה שזה יפה...או מתאים לה...או חמודי.... כלום...רק חברה אחת מוצאת לנכון להגיד לה שזה יפה ומאוד הולם אותה, אבל היא לא משוכנעת מזה, כי היא יודעת שהחברה הזאת עיוורת... לחלוטין ...(כי כשהיא היתה בהריון האחרון, החברה הזאת אמרה לה שמאוד יפה לה להיות בהריון ושהיא נראית פורחת, ואז היא הבינה שהחברה עיוורת..וחבל...).

ואיזו מן תגובה זאת שדופקים לה על העורף ואומרים לה: "ספיחס, ספיחס", ולא אומרים לה שזה יפה? או לא יפה? (זאת התגובה של חמותי, במצב רגיל לא הייתי מכניסה אותה לבלוג, כי היא עושה את זה מיום שאני מכירה אותה, אבל בתקופה האחרונה חמותי הפכה לכוכבת של הבלוג (למרות שהבן שלה טוען שזה הוא...) ולכן חשתי אשמה לא להזכיר אותה אחרי שביקשתם חזור ובקש שאכתוב עליה, אז בקטנה כי בכל זאת, זה עובר ביקורת (קפדנית) של הבן שלה).
♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥

סוף סוף, אחרי שחלמתי במשך המון המון זמן, התחלתי ליצור בעיסת נייר.
את ההשראה לעיסת נייר קיבלתי מיעלי - מהבית של יעלי. לדעתי היא היוצרת מספר אחת בעיסת נייר, אני פשוט מאוהבת בעבודות שלה (וחוץ מעיסת נייר היא עושה עוד המון דברים יפים).
בבלוג שלה יש גם את המתכון שלה לעיסת נייר ולפיו גם אני עבדתי.
וגם הדרכה נהדרת להכנת מובייל דגים מעיסת נייר.
בניגוד למה שחשבתי בהתחלה, אי אפשר לפסל בעיסת הנייר עצמה אלא לבנות את כל המבנה ועליו מדביקים שכבה דקה יחסית של עיסת נייר.
התחלתי משתי יפניות (בקבוקי אקטימל הודבקו לכדורי קלקר והכל נעטף בעיסת הנייר)
ואז גיליתי שלוקח לכל העסק הזה בערך שבוע להתייבש.
מאחר ולא היתה לי סבלנות, אפיתי אותם בחום נמוך בתנור וזה מה שהיה לאכול לארוחת ערב באותו יום....





אחר כך עברתי לדמויות מסובכות יותר, הן הוכנו מחוטי ברזל מלופפים בעיתונים.
עדיין לא הבנתי איך עושים פרטים עדינים כמו כפות הידיים


זאת הסיבה שהגברת הזאת יושבת עם הידיים בכיסים...


גם הבובה הזאת הוכנה בצורה דומה:


בסדר, הראש שלה יצא קצת שטוח מאחור, אני מייעצת לה לשבת ולהישען על משהו....

 







ניסיתי את מזלי גם בתחום המחול (הקלאסי), יצאה רקדנית קצת עבה אבל היא בהחלט מפצה על כך בלבוש ונעליים כראוי לרקדנית בלט (לבעלי זה לא הפריע שהיא עבה, הוא אמר שבהחלט יש לה פרונט מרשים).







זהו, עד כאן נסיונותי בעיסת נייר.

 
שיהיה לכולנו שבוע מקסים,
תודה על כל התגובות הנהדרות שלכם ובכלל, שבאתם לפה
נשיקות
מקופלת

יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

הדרכת חנוכיה מל‏בד

טוב, מסתבר שחג חנוכה, מעבר להיות חג האור והסופגניות ("לא נוגעת", ברור.... זאת אומרת, אם מתחילים מרגע זה, נכון? כי מה שהיה היה....), הוא חג של שיתופי פעולה.

ועוד שיתוף שהתבשל לו לפני החג יוצא לפועל:
בבלוג הנהדר של שרון עשת gonna be 40 חוגגים את שמונת ימי חנוכה עם אורחים שונים, גם אני מתארחת אצלה עם הדרכה להכנת החנוכיה הזו, אז אם בא לכם ללמוד את כל השלבים, הכנסו לבלוג של שרון.






שיהיה לנו המשך חג מלא אור
נשיקות
מקופלת

יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

פסטיבלוג חנוכה



מה קורה כש- 20 בלוגריות מוכשרות, חרוצות ומשקיעניות נפגשות?
פסטיבלוג חנוכה!
פרוייקט שיתוף פעולה תוכני, בו משתתפות בלוגריות עיצוב ולייף סטייל בפוסט חנוכה חגיגי, אותו יום, אותו נושא, אותה מטרה, אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט שלי, תגללו למטה וצאו למסע מרתק בשאר הפוסטים.

  סופגניה נגד מקופלת:

כמה דקות אחרי שנגמר סוכות, פתאום אני מתחילה לראות אותן מציצות אלי מכל מיני מקומות, עגולות כאלה ושמנמנות, מלאות ריבה וזרויות אבקת סוכר. "מי אוכל את זה בכלל?" אני אומרת לעצמי.
אחר כך פתאום מתחילים לחלק אותן כקינוח בארוחת הצהריים בעבודה... איפה התפוח הרגיל והקמחי? איפה הבננות הקצת בשלות מדי? מה פתאום סופגניות, מי אוכל את זה בכלל? (כולם, כולם בחדר האוכל בעבודה אוכלים את זה כאילו אין מחר).

אחר כך יש מסיבת חנוכה בגן של הפעוט שמשתתף כל כך יפה ורוקד ומדקלם ביחד עם כולם (להבדיל ממתבכיין ומיילל שהיה לנו בשנה שעברה). אחר כך יש את הריקוד הרגיל של האב המושפל התורן שנאלץ לרקוד עם מריצה מלאה סופגניות עשויות נייר קרפ, ובסוף, אפילו סופגניות אמיתיות שאף אחד לא אוכל חוץ מילדי הגן וחוץ מכל הצוות הפדגוגי וחוץ מכל ההורים שסופרים את הקלוריות עם כל ביס וחוץ מבעלי והפעוט ואחיו הקטן שהגיע למסיבה למרות שביקשו במפורש לא להביא אחים (או כמו שאמר לי בעלי: "איזה חלק במשפט -נא לא להביא אחים- לא הבנת?", ואני עניתי: "את החלק של ה-לא"), ובאמת זאת היתה טעות, התינוק ישב שם וצייץ לאורך כל המסיבה וחזר כמו תוכי קטן אחרי הנאום המרגש שנשאה הגננת.
ואז היתה המסיבה בגן של התינוק (שישב כרגיל על ברכיה של אמו וסירב להשתתף) וגם שם, הפתעה, אוכלים בסוף סופגניות וכל האמהות אומרות שסופגניות זה הכי משמין בעולם, זה רעל, זה כמו ספוג של שמן, שכבר עדיף לקחת את בקבוק השמן ולשתות ממנו ישר, זה בדיוק אותו הדבר, אבל הן אוכלות את הסופגניה שלהן ואז את מחצית הסופגניה שהילד שלהן השאיר, ורק מקופלת לא אוכלת, וכל זה למה? כדי שאחר כך היא תוכל להגיד: "סופגניות? מי אוכל את זה בכלל? אני? אני לא נוגעת...אף שנה....".
ואני ממשיכה לראות אותן, בסופר, ובמכולת, ובקניון, ויש אפילו כאלה בכל מיני צבעים, ובכל הבלוגים האפשריים של אוכל יש מתכון וכל צילום נראה יותר יפה ויותר טעים מהשני.
ואז מגיעה ארוחת ערב אצל חמי וחמותי.
תמיד לקינוח יש עוגת מוס כזאת עם המון שכבות (קנויה, ברור שקנויה) ופתאום הן גם פה, במגרש הביתי, ועוד לא סתם פושטיות, אלא כאלה עם ציפוי שוקולד לבן, וחום, וורוד, וקישוטים קטנים למעלה....(רגע, בולעת רוק..), ואז חמותי שמה בחרדת קודש לכל אחד סופגניה כזאת בצלחות החרסינה (שלי עם שוקולד לבן ופסים בורוד, אוי מיי גוד...) ורק צלחת אחת נשארת ריקה, של חמותי, היא לא תאכל את זה גם יאיימו עליה בנבוט, "אני?" היא אומרת לי, "אני לא נוגעת בזה, אף פעם...אכלתי סופגניה אולי ב- 1972, וגם אז רק חצי...אבל תאכלו, תאכלו, למה את לא אוכלת?".

ואני אומרת לה: "את יודעת מה, בואי נעשה חצי חצי, אני אוכלת אם את אוכלת", אבל היא לא שומעת אותי, אולי בגלל שכל השיחה הזאת התנהלה אצלי בראש (מהפחד) והיא לא יכולה לשמוע.
אז אני פשוט אוחזת את הסופגניה (עם השוקולד הלבן, והפסים, והכל...) בשתי אצבעות ממאנות, מחזירה אותה לצלחת המרכזית ואומרת: "לא, אני לא נוגעת, מה פתאום, מי יכול לישון אחר כך עם כל השמן הזה? (כולם, כולם יכולים, גם בעלי שאכל שתיים, אחת עם ציפוי חום ואחת עם ציפוי ריבת חלב...).
ובסוף נשארות 5 סופגניות עגלגלות ויפות (כן, גם זאת עם הציפוי הלבן) ואף אחד כבר לא רוצה יותר (או לפחות אומר שהוא לא רוצה...) וחמותי אורזת אותן יפה יפה ודוחפת לי אותן כי "אין אצלנו מי שיאכל את זה, אני לא נוגעת...בכלל אני לא אוכלת מתוק....או אוכלת באופן כללי...."

ואנחנו חוזרים הביתה. כבר מאוחר והקטנים הלכו לישון, וגם הגדולים הלכו לישון, ובעלי הלך לחדר עבודה לעשות אלוהים יודע מה.
אני על הספה בסלון, הסופגניות על השיש
אני על הספה בסלון, הסופגניות התקרבו לפינת האוכל
אני על הספה בסלון, הסופגניות על שולחן הסלון לידי
ואז ביד שלי
וממש, תוך עניין של חמש דקות אולי (בממוצע כדקה לסופגניה)
הן בבטן שלי
אחת, שתיים, שלוש (עם הציפוי הלבן והפסים בורוד), ארבע....ואפילו חמש....
ולא נודע כי בא אל קירבו... רק במשקל בבוקר זה נודע (וגם בבוקר שאחריו....)

ואז אני מצחצחת שיניים והולכת לישון, וישנה מצויין, וכל הבטן שלי מרופדת ושמחה ונינוחה.

דרך אגב, שמתם לב שבכל מקום יש קרמבואים? מי, מי אוכל את זה בכלל? אני? לא נוגעת....


אז אם גם אתם כמוני (לא נוגעים...אף שנה....), אתם יכולים להכין אותם מלבד (אבל זה פחות טעים, תשאלו את התינוק שבאמת ניסה לטעום אחת...)




 






 



הדרכה-סופגניות לבד
החומרים הדרושים:
בדי לבד במגוון צבעים
חוט תפירה
אקרילן למילוי
הדפסה של השבלונה המצורפת.





גוזרים את העיגול מהשבלונה, מסמנים אותו עם עפרון על הבד החום


עם מספריים קטנות, גוזרים איקס במרכז הבד המסומן בעיגול
מניחים אותו על בד נוסף באותו גודל (דואגים שיישארו שוליים קטנים סביב העיגול)


תופרים את כל היקף העיגול (אפשר ביד ואפשר במכונת תפירה).


גוזרים את השבלונה של הציפוי, גוזרים כך שיישארו שוליים לבנים של הדף, מצמידים בסיכות לבד לבד צבעוני.
גוזרים את בד הלבד ביחד עם הנייר לצורה הרצויה (הלבד מאוד רך וביחד עם הנייר, אפשר לגזור אותו באופן מדויק)

את העיגול החום שתפרנו, הופכים דרך הפתח שהכנו, ממלאים אותו טוב טוב עם אקרילן


מניחים את הלבד הגזור מעל הכדור שיצרנו כך שיכסה את הפתח ותופרים סביב סביב


 

אפשר לקשט את הסופגניה שלנו בחתיכות קטנות של לבד צבעוני (לתפור כל אחת מהן בנפרד עם תפר קטן)


 

או לגזור עיגול אדום קטן ולהדביק/לתפור במרכז הסופגניה




מחזיקים ביד וחולמים שזאת סופגניה אמיתית (או חמש אמיתיות...)


                                --------------------------------------------------------------------------------

וכדי לעבור לפוסטים של שאר הבלוגריות שמשתתפות בפסטיבל הנפלא הזה, פשוט תקליקו עם העכבר על התמונה שמסקרנת אתכם. ממולצות: כולן...!!!




http://colourfulway.blogspot.co.il/http://www.habaytashop.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92http://cafe-veyafe.com/http://www.tapuz.co.il/blog/net/Maavaron.aspx?foldername=danaisrhttp://www.avnikeren.com/http://roomsandwords.co.il/http://www.lula-design.com/http://mekoopelet1.blogspot.co.il/http://www.tweelingen-design.com/blog/http://ililziv.blogspot.co.il/http://liathadas.com/blog-heb/http://coolandbello.co.il/http://www.mylovelymess.com/http://mayuk.radzis.com/http://www.shirley-nemesh.com/http://oritgidali.wordpress.com/http://www.misspetel.com/


אפשר גם ללחוץ על שם הבלוג ולהגיע לפוסט בנושא:
MISSPETEL
קפה ויפה
Colourful way
מתוקים שלי
דנה ישראלי
Petit Blog
ג'ינג' - אורית גידלי
מאיוק
מקופלת
Tweelingen
קול אנג בלו
אילאיל זיו
My Lovely Mess
בלוג הביתה
ליאת הדס The Art Of Living
Lula
קרן אבני
Rooms &Words
טוב ויפה - קרן שביט

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לשרית-מיספטל ולאפרת- קפה ויפה שחירפו נפשן, ימיהן ולילותיהן כדי שהפרויקט הזה ייצא לאור (וייראה כל כך יפה ומושלם) ולכל המוכשרות שמשתתפות.



שיהיה לכולנו חג שמח ומואר במיוחד
נשיקות,
מקופלת


יום שישי, 30 בנובמבר 2012

חמין מקרוני

לפני שבועיים בשבת החלטנו לחרוג ממנהגנו ובמקום ללכת לאכול אצל ההורים, להשאר בבית לצהריים. היתה שבת חורפית קצת ולכן החלטתי שזה זמן מצויין להכין חמין. לא שהכנתי אי פעם חמין קודם, אבל באמת, כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
החלטתי ללכת על "חמין מקרוני" שנשמע לגמרי מגניב כזה....
אז בשישי בצהריים התייצבתי במטבח וטיגנתי בצלים ועוף וירקות כאילו אין מחר, ואת כל אלה העמדתי בשכבות עם המקרוני המבושל בתוך הסיר, הבית הריח נפלא, הסיר נראה נהדר ואני אמרתי לעצמי באושר: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת, ויאכל גם טעים...", תקעתי את הסיר בתנור, שמתי על חום נמוך והלכתי לתפור בובה.

בשבת בבוקר הרגשתי שמשהו קצת לא בסדר, לא היה בבית ריח של אוכל. הלכתי לבדוק את המתכון ואת הסיר. ואכן, במתכון נאמר כי יש לאטום היטב את הסיר עם נייר אפיה (ולכן אין ריח הסברתי לעצמי, כי הכל אטום...), וגם היה כתוב שהביצים שהוטמנו בין המקרוני על קליפתן, ייראו מבחוץ לבנות, אבל בפנים יהיו שחומות ויפות. ובאמת, הן נראו לבנות לגמרי, סגרתי את הסיר והלכתי לתפור בובה (טוב, זה שקר וכזב, הקטנים היו ערים ולכן הייתי צריכה כמו בכל שבת בבוקר לשמש על תקן המשרתת האישית שלהם ולהגיש להם ארוחת בוקר, ולשים להם משהו נחמד בטלויזיה, ולנגב להם, ולשחק איתם וכדומה...עד שמישהו מהגדולים מואיל להתעורר ולרדת לסלון ואז אני יכולה סוף סוף לשכב על אחת הכריות המעפניות של הסלון, מכוסה בשמיכה שהתינוק גורר אחריו לכל מקום ולישון תוך כדי זה שמדי פעם התוכי המוטרף נוחת עלי באחד מנסיונות התעופה הכושלים שלו ובכל פעם שאני נרדמת כראוי, מישהו חושב שלשבת על אמא ולראות טלויזיה זה משעשע...).

בשתיים בצהריים קראתי בחגיגיות לכל בני המשפחה לבוא לאכול. הסיר (שעדיין לא הריח כמו אוכל אבל סיים המון שעות בתנור) הונח כלאחר כבוד במרכז השולחן, ואני התחלתי לשלות מתוכו שכבות שכבות של אוכל.
כבר ברגעי השליָיה הבנתי שמשהו לא לגמרי בסדר, הביצים היו למשל לבנות לחלוטין (מבפנים) וחלקן אף רטטו. המקרוני היו בהירים, תפוחי האדמה, שהיו אמורים להיות שחומים מבחוץ ורכים מבפנים, נדבקו לקרקעית הסיר ונראו צהובים ועצובים.

כולם ישבו והתבוננו בצלחות שלהם, אף רחש לא נשמע, אף ציפור לא צייצה (חוץ מהתוכי שצרח כדרכו כמו מטורף, עכשיו הוא למד לומר את שמו -  "אוקי" , במין קול מתכתי ומוזר כזה וכל היום הוא קורא לעצמו ותמיד זה עם סימן שאלה בסוף..."אוקי?" "אוקי?" הלוואי והוא היה כבר עונה לעצמו...),  רק התינוק אחז בידו את הביצה (הרוטטת) שלו והזיז אותה בהשתאות מצד לצד (זה ג'לי? זה ביצה? זה מוצק? למה אם אני הופך את זה זה לא נופל?).

הילדים שלי, שלרוב חושבים שאני מבשלת את האוכל הטעים ביותר בעולם ואף המליצו לי ללכת לאודישנים של מאסטר שף (כן, בטח, מספיק לי להשפיל את עצמי בבלוג, טלויזיה זה כבר נראה לי יותר מדי...), ישבו בשתיקה מוחלטת, בעלי התבונן באי נוחות בצלחתו (לאכול? לא לאכול? להגיד שזה לא מבושל? מה יקרה לי אחר כך? ואם אני אגיד, מה אשתי תעשה לי?).

יכלתי לכתוב לכם למשל שהנושא הזה קצת העציב אותי ולכן ישבתי ליד השולחן ומחיתי דמעה קטנה מזוית העין, יכלת אפילו להגיד שהתייפחתי התייפחות קטנה ונשית, אבל זה יהיה שקר מושלם (ובבלוג לא משקרים), האמת היא שישבתי וייללתי (בקול רם), מן בכי כזה כמו שבוכה התינוק כשהוא נופל ומקבל מכה ממש ממש חזקה (עם המון דמעות וקולות כאלה של: וואוווו, ווואוווו, ווואוווו, שעולים ויורדים כמו אזעקה...), בכי כל כך גדול ורב שהצריך ספיגה באחד ממחזיקי הסירים שהיה מונח לידי (ואז, כשזה היה רטוב, השתמשתי במחזיק הסירים השני).

באותו הרגע התרחשו מספר דברים:
כולם (בפחד) אחזו במזלגותיהם ודחפו כמויות לא מבוטלות לתוך פיהם (התינוק אכל את הביצה הרוטטת),
בעלי התעורר מהסיוט בו היה שרוי (רק כדי לגלות שזו מציאות), ליטף לי בעדינות את היד ואמר לי: "די, די, לא קרה כלום... אני מקווה שזה לא יירָפה את ידייך בהמשך לעשות לנו כל מיני מאכלים שאנחנו לא מכירים....", המשפט הזה השיג את התוצאה ההפוכה וגרם לפרץ חדש של יללות ואף למלחמה קטנה ביני לבין עצמי בין הרצון להטיח את עצמי על הרצפה (כמנהג התינוק בקניון) ובין הצורך להתנהג בצורה מכובדת ובוגרת כאם (בין כה כבר לא יישמתי את זה, אז לפחות אני אוכל לשכב על הרצפה ולבכות, לא?...).

זאת היתה ארוחה קצרה במיוחד, אולי הקצרה ביותר שחווינו, כולם קמו שבעים (לדבריהם, בניגוד לצלחותיהם) והתרחקו במהירות מאזור האסון, ורק אני נותרתי וחצי סיר ענקי בידי.
הרצון הראשוני היה לקחת את הסיר (על תכולתו) ולהשליך אותו לזבל בחוץ.
אבל אחר כך התגברתי (שוב) על עצמי (יום מופלא של שליטה עצמית חלקית), הכנסתי את הסיר חזרה לתנור, חיממתי אותו לחום משולש מזה שהיה כתוב במתכון והלכתי לתפור  בובה.
אחרי שעה כבר היה בבית ניחוח חלומי, אחרי שעתיים הביצים הפסיקו לרטוט וקיבלו גוון שחמחם, אחרי שלוש שעות הוצאתי את הסיר, חילקתי ממנו מנות לצהריים של מחר לילדים וסוף סוף יכלתי לסגור את הפרק הזה בחיי.
28 שעות של התעסקות בחמין....למחרת הילדים דיווחו לי שהאוכל היה טעים בטירוף.

מסקנה לעצמי: אם זה נראה לא מבושל, מריח לא מבושל ויש לזה טעם של לא מבושל, אז זה לא מבושל!!!!


♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥


איך זה שעברו רק חודשיים וחצי מתחילת שנת הלימודים והבן שלי הספיק לאבד את הקלמר שלו (על כל תכולתו, כמובן)? ואתמול הוא הודיע לי שגם המחשבון המדעי שלו נאסף אל אבותיו (אבותיו זה המחשבון המדעי והקלמר של שנה שעברה שאבדו גם הם...), שלא לדבר על זה שכבר קניתי לו (ולאחותו) שלושה ספרי לימוד שהם הספיקו לאבד...

חבל שזרקתי את רשימת הספרים והציוד שהם קיבלו בתחילת השנה, מסתבר שאני אצטרך להשלים את כולה שוב עד סוף השנה...

♥__ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___ ___♥


פוסט רצוף תלאות זה מסתיים בבובה.
את החמודה הזו הכנתי לפי ההדרכה הזאת בדיוק.
(טוב, לא בדיוק, קודם רקמתי את הפנים והוספתי לבד במקום כפתורים, ורק אחר כך תפרתי ומילאתי, ולכן הפנים יצאו לצערי שילדיות לחלוטין ולא שמנמנות ועגלגלות כפי שהיו אמורות להיות...).

מסקנה לעצמי: קודם תופרים, אחר כך רוקמים, קודם מבשלים, אחר כך אוכלים.... לא הפוך...










איזה סוף שבוע מקסים יש בחוץ
נשיקות
ותודה על התגובות הנהדרות שלכם,
מקופלת

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

שוב כשלון במבחן בתקשורת

אז דבר ראשון, אני חייבת לכם את הסיפור על טיפת חלב:

התינוק, שהוא בן שנתיים וחצי (ולגמרי חמור גדול כפי שאומרים במחוזותינו) היה צריך ללכת לטיפת חלב לחיסון אחרון (עד שיגיע לביה"ס), אחרי החיסון נקבעה לו בדיקת תקשורת.

בעלי לקח אותו וכשסיימו שם הוא התקשר לדווח:
אני: "נו, אז איך היה?"
בעלי: "אוי, היה נורא, את יודעת איך זה, אני יושב שם עם הקטנצ'יק על הברכיים, כולי מזיע, ואת יודעת איך אני שונא זריקות ופוחד ממחטים, ואז האחות הכינה את המחט וחשבתי שאני מתעלף, ועוד הייתי צריך להחזיק את הילד ממש ממש טוב שזה לא יזוז, היא מתקרבת עם המחט ואני מרגיש שכל הדם בורח לי מהראש ועוד רגע אני נופל שם, ואז היא תוקעת את המחט וממש קשה לי להחזיק אותו, ואז עוד אני רואה טיפת דם, ממש ראיתי כבר עיגולים שחורים בעיניים וסחרחורת כזאת..סיוט, אני אומר לך, סיוט, עד עכשיו עוד לא התאוששתי..."
אני: "לא איך היה לך? איך היה לילד? (כאילו?)"
בעלי (מאמץ את זכרונו): "לילד? ...אה, הילד, היה לו סבבה, הוא בכה שניה ושכח מזה" ואז הוסיף (בהערכה), "הוא אחלה גבר".

אחר כך האחות עשתה לתינוק בדיקת תקשורת. אם העניין הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שלפני שנתיים וחצי בדיוק כתבתי את הפוסט הזה שנקרא "כשלון במבחן בתקשורת", שבו הפעוט הלך לטיפת חלב ונכשל כשלון חרוץ בבחינה הזאת. אני לא אבוא ואשקר לכם עכשיו, גם הבדיקה של התינוק הסתיימה באותו האופן.
  התינוק, שבבית צורח כמו משוגע אם הוא רוצה משהו,למשל אם הוא רעב, אז הוא מבקש "כחם כִּיחְלוּם" שזה "לחם בלי כלום", (לא, באמת, איך לא הבנתם את זה לבד?), או שהוא מבקש "אוכלקס עם לָלַב" שזה "קורנפלקס עם חלב" (כאילו?) ולא נרגע עד שהוא מקבל את מבוקשו, ישב בבדיקה הזאת בשתיקה גמורה על ברכי אבא שלו ונראה קטן ותינוקי מתמיד (הוא ניסה להצדיק את הכינוי הלא הולם שאמא שלו הדביקה לו עם לידתו ומסרבת לשנות...).

האחות הביאה את מזוודת המשחקים, פתחה אותה, כיסתה (בדיוק כמו בפעם הקודמת) את פניה בנייר (אם אפשר לבדוק את השמיעה של הילד תוך כדי, אז למה לא? ואולי כדאי גם את השפיות של האחות....) וזרקה הוראות לחלל האויר (למשל לשים את הקוביה בתוך ההמזוודה), התינוק, כמו אחיו הגדול לפניו, וכמו כל ילדי ישראל המגיעים לבדיקת תקשורת, הביט בה רגע ארוך בתדהמה (ושאל את עצמו: "מה יש לה זאת? כאילו, מה הבעיה שלה?") ואז ענה כדרכו.
 אתם מכירים את הקטע הזה שילדים קטנים נורא מתביישים לענות? ואז שעה יוצא להם אויר מהפה לפני שיוצאות להם המילים? אז התינוק ישב ושעה ארוכה יצא מפיו רק אויר, ובסוף בקע הקול הכי קטן והכי דקיק בעולם והוא אמר לה: "לללאאא-בבבבאאא-ללללייי", והאחות ארזה את מזוודת המשחקים, ייעצה לנו לעבוד איתו בבית ולחזור בעוד חודש לבדיקת התקדמות (כאילו, בטח...).

אני, כאמור, לא הייתי שם, ובעלי סיפר לי את כל הסיפור הזה כולל הדגמות וחיקויים, הוא עשה את זה כל כך יפה (כולל ההוצאה הארוכה של האויר מהפה, והקול הדקיק...) וכל כך נהניתי מהסיפור הזה (חדי העין הבחינו מן הסתם שאולי המיקוד שלי לא במה שחשוב, כמו למשל שאף ילד שלי לא עובר את המבחן תקשורת הנוראי הזה...) אבל בהחלט הפקנו ממנו את המיטב, זאת אומרת אני הפקתי את המיטב, בעלי סתם נאלץ להדגים לי חזור והדגם וכיום למרבה הצער הוא מסרב לעשות זאת...לא ברור לי למה...

♥__________________________________________________♥

בשבת בבוקר אני מוצאת חילזון בגינה, מיד אני קוראת לפעוט לבוא לראות, הפעוט שגם ככה לא מת על חיות ריריות עומד במרחק ביטחון.
"אתה רואה"? אני אומרת לו, "החילזון זוחל מאוד מאוד לאט, הוא מאוד מאוד איטי".
הפעוט מסתכל רגע בעניין ואז אומר לי: "מה, איטי כמו האינטרנט שלנו?"

♥__________________________________________________♥


אחר הצהריים מתקשר חבר של הפעוט. לכולם בבית (מלבד הפעוט) ברור מה החבר רוצה, הוא רוצה לבוא אלינו.
אני עונה ואז מושיטה את הטלפון לפעוט: "קח, זה איזה חבר שלך, גיא מָעוז".
 "מה?" אומר לי הפעוט בדאגה, "אני לא מכיר ילד כזה". 
"נו, תענה כבר" אני אומרת לו, "זה בטח איזה חבר שלך מהגן".
ואז הפעוט עונה בהיסוס רב ואפשר לשמוע אותו אומר איזה 50 פעם "מָה?, מָה?, מָה?", ואחרי כל ה"מָה" הזה הוא אומר לחבר שלו (ברוב חוסר נימוס של ילד בן 5): "אבל מה אתה רוצה ממני?" (ולכל בני המשפחה שעומדים לידו בא לצרוח לו: "לבוא... כאילו?") ובסוף הפעוט סוגר את הטלפון ואומר לי (בתוכחה): "אמא זה גיא מֵעוז, הוא חבר שלי מהגן שלי, לא גיא מָעוז"
ואני רוצה להגיד לו: "ולא הצלחת להבין שזה הוא לפני כן? בלי הניקוד של המילה, כאילו?", אבל אני שותקת (כי אני אמא ולא ילדה בת 5), והחבר שלו בא ואז הפעוט יושב על המחשב שלו ומסרב לקום ולשתף את החבר (אולי הוא עדיין לא זיהה אותו, בכל זאת קָמץ במקום צֵירה זה מהותי) עד שמישהו מתערב וסוגר את המחשב.

ובזכות הפוסט הזה גם מישהי למדה לנקד....
♥__________________________________________________♥


הילדונת הוזמנה לבת מצווש, לא סתם בת מצווש, אלא הראשונה בשכבה, ולכן כבר כמה ימים לפני האירוע התייצבה הילדה (בזעף) במרכז חדרה והודיעה לי שאין לה שום דבר ללבוש ואין לה גם מה לנעול..לגמרי...

אני סירבתי להילחץ (בכל זאת, כל פעם שפותחים את דלת הארון שלה נופלים עליך מליון בגדים, מה שמראה שיש שם כנראה משהו, ואם מנסים להכנס לחדר שלה מיד נתקלים בהמון זוגות נעליים שזרוקות על הריצפה..וגם כל ספרי הלימוד שלה, וכלי כתיבה, וערימות לא מזוהות של דברים, הקיצר, המנעו מכניסה לחדר שלה).

ואז הילדה הלכה והתקשרה לאבא שלה שמיד אמר לי: "עזבי הכל וקחי אותה עכשיו לקנות משהו". כי ככה זה אבות ובנות (במיוחד כשיש לך בת אחת), אתה פשוט עושה מה שהיא אומרת לך.

ובכל זאת לא צייתתי להוראה (כי יש עוד שלושה ילדים בבית, כאילו? ואם אני לוקחת את הקטנים לחנות בגדים מיד הם מתחילים להכנס לתוך הגלגלים האלה של הבגדים ולעשות קולות ולהתחבא ואז אני צריכה לעשות כאילו זה ילדים של מישהו אחר ולא שלי, והם מסגירים אותי וצועקים "אמא, תראי אותי..." וכולי עייפה ועצבנית ומזיעה, שלא לדבר על המוכרות בחנות ששונאות את כולנו ביחד וגם כל אחד מאיתנו בנפרד... ולכן סירבתי בתוקף).

אז עברנו על כל ארון הבגדים שלה בגד אחר בגד עד שהצלחתי למצוא גופיה מהממת שקניתי לה כשהייתי בספרד (שהיא לא רצתה ללבוש כי היא כבר לבשה אותה פעם אחת בערב חג, כאילו?) ועוד איזה מכנס ורוד שהיא לא לבשה מעולם (וגם התכוונה להמשיך לא ללבוש, אם זה תלוי בה) ונעלי בובה חמודות בורוד כמובן (אבל היא נעלה אותן אולי 8 פעמים..גג... ככה שהן הרוסות...לגמרי...) וסידרנו לה את השיער עם כמה צמות קטנות וחרוזים, ואפילו מריחה קטנה ובהירה של איפור, והתיק הקטן והאלגנטי שחמותי הביאה לה מקוריאה וכמה תכשיטים עדינים ובאמת, כל העסק לקח לא יותר מ 4-5 שעות של התכוננות וככה היא נאלצה ללכת, עם בגדים שהיא כבר לבשה לפחות פעם אחת בעבר ונעליים שהן בבירור, לא חדשות....

למרות כל הקשיים האלה היא הצליחה להנות מאוד ולצרוח ביחד עם שאר חבריה לכיתה בזמן שהאורחים ניסו לאכול בשקט ובשעה 22:30 אבא שלה ואני הלכנו להחזיר אותה (ואז היא אמרה לנו שלכל האחרים הרשו להישאר עד 23:00) ובאוטו היא אמרה לי (ברצינות ובתקיפות): "אמא, יהיו בערך עוד 20 אירועים כאלה לחברות שלי, ואין לי שום דבר ללבוש ככה שאת צריכה לקנות לי בגדים חדשים (ונעליים, זה ברור)", ואז היא הוסיפה באיום: "ואין לי שום כוונה לחזור על אותו הבגד פעמיים!!!", ואני ובעלי רק הסתכלנו אחד על השניה ובעלי חשב שאולי כדאי לו להתחיל לעבוד גם בימי שישי בבוקר כדי לממן את הנסיכה שלו, ואני חשבתי לי שמזל שיהיה לי מה לכתוב בבלוג...וגם שתמיד רציתי כמה בנות ואולי טוב שיש לי רק אחת...
♥__________________________________________________♥


ולסיום: עדכון תוכי
טוב, לאחרונה התוכי החליט שהוא כלב (אבל רק של בעלי), מיד כשבעלי חוזר מהעבודה התוכי (שעומד על הכלוב שלו) מתחיל לרוץ באושר ימינה ושמאלה, ואז הוא קופץ לרצפה (ונוחת בריסוק איברים, הוא לגמרי לא הפנים את הקטע של התעופה) ורץ אחרי בעלי כאילו הוא הכלב שלו, ובעלי שמגיע מאוד רעב קודם כל מחמם לו אוכל (ואז התוכי רץ אחריו לכיוון המיקרו ועומד ומסתכל עליו בציפייה), והולך לשולחן לאכול (ואז התוכי רץ אחריו לשולחן ועומד בסבלנות ליד הרגליים שלו ואפילו לפעמים הוא פשוט עומד לו על הנעל) ואז סוף סוף בעלי מתפנה ומרים אותו ושניהם שמחים ומאושרים מאוד ואז בעלי מחזיר אותו לכלוב,  ובכל פעם שאני עוברת ליד הכלוב, התוכי רץ לצד השני ועושה כאילו הוא לא ראה אותי (למרות שאני זאת ששמה לו מים ואוכל ומנקה לו את הכלוב...דרעֵק קטן וצהבהב שכמותו, יום אחד אני אכין ממנו תוכי בתנור..או מרק תוכי...מה שיבוא לי באותו רגע...).

♥__________________________________________________♥

ועוד סיום קטן: נאלצתי לזנוח קצת את אייפדון, בכל זאת, אני רוצה להמשיך להישאר נשואה לבעלי האהוב...מקווה שאייפדון לא נעלב יותר מדי, אולי השבוע אני אפצה אותו עם כיסוי חדש ורוד ששמתי עליו כבר עין....

♥__________________________________________________♥

ועכשיו לסיום אמיתי (מבטיחה) תודה תודה תודה על כל התגובות החמודות שלכם (שלכן, יותר נכון), אני נהנית מכל אחת ואחת מהן ואף מקריאה תגובות נבחרות לבעלי (הוא מוכן לשמוע רק אם הן נוגעות אליו ישירות, המניוק...), אבל אני לא נכנעת לגחמות שלו.
בהמון אהבה
וציפיה לסוף שבוע חורפי
מקופלת

יום חמישי, 18 באוקטובר 2012

מועדים לשיגרה

מזמן לא כתבתי (לא, זה מעולה להתחיל כל פוסט במשפט הזה כאילו זו הפעם הראשונה שבה מזמן לא כתבתי...), קרו כל מיני דברים קטנים, היו חגים, חזרנו לשיגרה.....אני פשוט אספר סיפורים קטנים שתייקתי לי בזכרון:


♥__________________________________________________♥


ערב יום כיפור:
כמו בכל שנה, הארוחה המפסקת שלנו נפתחת בהתנצלות ובקשת סליחה גורפת.

ראשון מתחיל בעלי (בשלב הזה כמו בכל שנה אני מתחילה להתייפח מגודל המעמד, בעלי טוען שזה מעומס החטאים...שזה חבל שהוא אומר את זה כי בדיוק על סוג המשפטים הללו הוא צריך להתנצל).

קודם כל, הוא ואני מתנצלים אחד בפני השניה על כל העוולות הרבות שעשינו זה לזה במהלך השנה החולפת.
אחר כך, באוירה סוחפת זו, גם הגדולים מתנצלים על זה שלא תמיד הם מתנהגים כראוי וכמצופה מהם, מיד הם משכנעים גם את הקטנצ'יק להגיד לכולנו "סליחה" ובמשך כל הארוחה הוא הוא צועק לנו:"סליחה, סליחה" עד שהאחים שלו אומרים לו: "די, בסדר, איזה חופר אתה...".

ואז כולם מסתכלים בציפייה בפעוט שיושב מולנו כולו שקוע בהרהורים.
"קדימה", אומר לו בעלי, "עכשיו גם התור שלך להתנצל בפני כולם על ההתנהגות שלך בשנה החולפת".
"מה זה להתנצל?" מנסה הפעוט להתחמק
"זה לבקש סליחה על התנהגות לא כל כך טובה" מסביר לו בעלי בעדינות, "על משפטים שענית בחוצפה, על דברים שלא רצית לעשות כשביקשו ממך...על מכות שנתת..., כמו שהסבירו לכם בגן..."
הפעוט ממשיך להתעמק במחשבות, ואז, לקראת סוף הארוחה הוא אומר לנו (בש' שורקנית): "ל-א, אני לא חושב שאני צריך להתנצל בפני מישהו...".
"אה, כן?" מתנפלים עליו שאר בני המשפחה, ומה עם כל הפעמים שהתנהגת לא יפה?
"ל-א", מקשה הפעוט, "אני לא חושב שאני צריך".
"בסדר", אנחנו אומרים לו, "עכשיו תאכל את העוף שלך ותסיים כי עוד מעט נכנס הצום". 
הפעוט יושב עד סוף הארוחה בשתיקה מוחלטת ובסוף אומר לבעלי: "טוב, אז אני רוצה להתנצל על כל הפעמים שאמרת לי ללכת לישון ולא רציתי בכלל לישון..."
"לא", מסביר לו בעלי, "אתה אמור להתנצל על דברים לא טובים שאתה עשית, לא כאלה שאתה חושב שאחרים עשו לך".
"אז אני רוצה להתנצל על כל הפעמים שאמרת לי לקום מהמחשב ולבוא לאכול אפילו שרציתי לשחק" ממשיך הפעוט לא להפנים.
ושוב מסביר לו בעלי את ההבדל בין להתנצל ללהאשים.
זה לגמרי מאוחר מדי, כמו מעין נובע, הפעוט נזכר בכל העוולות שנעשו לו במהלך השנה וכך כל הערב אנחנו שומעים האשמות על כל מיני פשעים איומים שפשענו וכולם מוצגים בצורת התנצלות....

אולי בשנה הבאה, במעמד המופלא הזה, יפנים הפעוט את הנושא (אבל סביר להניח שהמשיח יגיע לפני שהפעוט יתנצל בפני מישהו).
♥__________________________________________________♥

מי אמר שפייסבוק זה לא טוב? השבוע למשל, הבת שלי הלכה אחר הצהריים לחברה שלה.
 לקראת שעות הערב התחלתי קצת להתגעגע אליה (אחרי שראיתי ביחד עם הקטנים את אותה תכנית של "סמי הכבאי" חמש פעמים ברצף, פשוט בכל פעם שזה נגמר מיד צועק התינוק "הכבאי, הכבאי" ואז אני נאלצת לשים שוב את אותה התכנית והפעוט שלגמרי נמאס לו מזה צופה תוך נסיונות לעשות עמידת ראש על הספה).

בכל אופן, חשבתי על הדרך הטובה ביותר ליצור קשר עם הילדה בלי להציק, ואז נזכרתי שהיא השאירה את הפייסבוק שלה פתוח במחשב שלה, ומיד נכנסתי והקלדתי הודעה לשאול האם היא מתכוונת לחזור מתי שהוא הביתה ובאותה שניה היא ענתה לי: "כן, אימוש, חחח, אנחנו בפייסוש, מגייסות לייקים, אני אחזור עוד מעט, קיס קיס וביוש". אתם הבנתם את זה?

♥__________________________________________________♥



בעלי קנה לי אייפד (מה התרגום העברי לזה? מחשב שטוח בעל מסך מגע?) , הוא קנה לי אותו ביום ההולדת שלי לפני מספר חודשים.
מיד כשראיתי את האריזה התבאסתי (אני יודעת, אין כפוית טובה ממני בעולם כולו), "למה אני צריכה את זה?" אמרתי לו, "ביקשתי מפורשות תכשיט, מפורשות..." הוספתי באיום, "טוב, עכשיו אני לא פותחת את זה ומחר אתה תלך לחנות ותחזיר, שלא לדבר על זה שזה עולה הון תועפות, באמת אתה מגזים"

"בסדר" אמר לי בעלי, "אבל את בטוחה שאת לא רוצה? זה דבר נחמד, את מאוד תהני ממנו...אפשר לקרוא בו ספרים, לראות סרטים, לשחק, שלא לדבר על האינטרנט שאת כל החיים דבוקה אליו"
מספר דקות ישבתי קודרת מול האריזה, אוזני ריקות מעגילים וצוארי עירום, ואז עשיתי טובה ופתחתי את האריזה.

מאז, כפי שאומרים, הכל היסטוריה, אין דקה בה האייפד החמוד שלי לא נמצא בהישג ידי, לאחר שבוע כבר כיניתי אותו "אייפדון", אחרי שבועיים הלכנו כל המשפחה וקנינו לו כיסוי קשיח ירוק וזרחני, אחרי שלושה שבועות התאמתי לו אזניות לבנות ואיכותיות....אין מצב בחיים בו אייפדון לא מלווה אותי, החל בניווטים באוטו, וכלה בבישול במטבח (מתכונים, ברור), קראתי בו למכביר, גלשתי עד אין סוף וצפיתי בו בסרטים בהתמוגגות רבה.

בעלי שבהתחלה חגג על ההצלחה ההיסטרית של המתנה שלו החל מעט להתבאס, בלילה הוא עולה למיטה שלנו, ובמקום למצוא את אשתו מלאת ציפייה ומעוטת בגדים, הוא מוצא אותה מכוסה עד הצואר, בידיה האייפדון, אזניה חמושות באזניות וכולה שקועה לחלוטין עד שכל נסיון להסיט אותה למשהו אחר עולה בתוהו.

"אני מניאק אם ככה היית נהנית מתכשיט" הוא אומר לי בתסכול (אבל אני לא שומעת.. יש לי אזניות כאילו?)
"איזה טעות עשיתי, איזה חמור אני, בטח בכל הבתים בהם אנשים התגרשו יש אייפד..."ממשיך בעלי להתבאס.

"איזה קוטר אתה", אני אומרת לו "קנית לי מתנה, במקום לתת לי ליהנות ממנה, אתה מתלונן, דרך אגב, ליום ההולדת בשנה הבאה אני רוצה מתנה לאייפדון, הוא יחגוג את יום הולדתו הראשון ואני ממש רוצה להפתיע אותו" אני מוסיפה שמן למדורה הרותחת ממילא....

♥__________________________________________________♥

עדכון תוכי:
השבוע חזרתי מהעבודה ומצאתי את הילדה והתוכי מבלים יחדיו בסלון, "מה, שיחררת אותו כשחזרת מביה"ס?" אני תוהה (היחסים ביניהם לא משהו...), "מה פתאום, הוא יצא לבד" עונה לי הילדה.
אז יופי, עכשיו התוכי למד לפתוח לבד את דלת הכלוב והוא מבלה את הבקרים בחופש מוחלט.

מלבד זה, לפני כמה ימים לקח בעלי את כל הבנים להסתפר (הוא בעצם לקח רק את הבן הגדול ועל הדרך "הודבקו" לו למשימה שני הקטנים). הפעוט בכלל לא רצה ללכת אבל הבטחתי לו שאבא יקנה לו מתנה ושינעל מהר סנדלים ויילך.
ובאמת, הם אמנם חזרו עם שקית ניילון מרשרשת אבל עם פעוט בוכה, "אבא לא הסכים לקנות לי כדור בובספוג שרציתי, אבל קנה צעצועים לתוכי" ייבב הפעוט.
בשקית המרשרשת (בצירוף קבלה על סך 83 ש"ח, יקרים הצעצועים לתוכי...) היה פעמון וחבל עבה. מיד הם נתלו בכלוב ומאותו רגע התוכי לא הפסיק לצעוק בכלוב ולנפנף בכנפיו בהיסטריה עד ששכנעתי את בעלי להוציא את הנחש (החבל, אני בטוחה שהתוכי חשב שזה נחש....) ומאז הוא משתמש רק במחצית מהכלוב שלו כדי לא לפלוש לשטח הטריטוריאלי של הפעמון....
אין התקדמות בתחום הדיבור או האילוף.

♥__________________________________________________♥


טוב, זה היה פוסט חופר ביותר, רציתי עוד לספר לכם על הביקור של התינוק בטיפת חלב, אבל אני אקצר (כי נראה לי שכבר איבדתי אתכם מזמן) ונתפנה מיד לענייני יצירה.

את השמיכה הזו התחלתי לסרוג (ולפרום, בערך מידה שווה של סריגה ופרימה) בחורף שעבר, ועכשיו סוף סוף סיימתי אותה (מה זה לקח לי? שנה בסך הכל? כלום זמן...) והרי היא לפניכם:







אני מאוד מרוצה מאופן החיבור בין הריבועים, הדרכה מאוד ברורה ופשוטה אפשר למצוא פה.





הפילפילון הוכן לפי גיזרה של טילדה מהספר הזה, באופן נסתר מבינתי, כאשר מסתכלים בתוך הספר (יש לו את האופציה הזו באמזון), רואים את כל הגזרות פרושות לפניכם, ואם אתם קרימינלים ולא טורחים לקנות את הספר אלא רק מעתיקים את הגיזרה, אתם יכולים למצוא הסבר מעולה על איך תופרים את הפילון בסרטון הזה ביוטיוב (לא אמרתי שאתם כאלה...או אני...חלילה וחס....).




תכתבו לי משהו, שאדע שהייתם פה
 
סוף שבוע כייפי כייפי (תחשבו עלי כשתבלו לכם בשישי בבוקר, אני ארקוד בגן של הפעוט לרגל פתיחת ספרית הגן)
נשיקות
מקופלת


יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

התוכי

מה יותר מתאים מלספר לכם על התוכי החדש שלנו לקראת ראש השנה?


                              ♥__________________________________________________♥

יש אנשים שמושכים אליהם ילדים קטנים וחיות קטנות כמו מגנט.
לא משנה לאן הם יילכו, ילדים קטנים וחיות קטנות (יש שיאמרו שזה כמעט אותו דבר...), ימצאו את דרכם אליהם ואז תתחיל סערה שלמה של צווחות וציחקוקים וכל מיני הנפות באויר ורעש נוראי עד שמישהו (שקצת פחות משחק עם חיות או ילדים) מבקש מכולם קצת שקט.

אני (כפי שכבר נוכחתם לדעת ולכן אין טעם שאני אעבוד עליכם ואגיד שאני כזאת...) ממש לא מושכת אלי חיות וילדים, אבל בעלי כן, ולכן כבר בראשית היכרותנו הוא החליט שאנחנו צריכים לגדל תוכי (כשהיינו זוג צעיר ואפילו עוד לא היינו נשואים ולא היו לנו עוד ילדים, אבל מי בכלל העריך את זה אז?) ובאמת, קנינו תוכי חמוד וגרנו ביחד כמה שנים.
אחר כך נולדו הילדים ושכחתי קצת מכל סיפור התוכי וחיות אחרות (באמת, ארבעה ילדים זה לא מספיק?) וחשבתי שכבר שמנו את כל עניין החיות הזה מאחורינו,  אבל בעלי לא שכח, ממש לא....

אחת לכמה זמן הוא היה אוסף סביבו את הילדים וכולם היו מסתכלים עליו בעיניים מרותקות ואז הוא היה מספר להם על התוכי:
" עוד לפני שנולדתם" הוא היה אומר בקול שקט וכולם היו מקשיבים לו בדריכות, "עוד לפני שנולדתם היה לכם אח בכור, הוא היה קטן וצהוב ומקסים וקראו לו ציפצ'וש".
כולם עוצרים את נשימתם, למרות שבאמת, הם שמעו את הסיפור הזה אולי מליון פעם, אבל תמיד זה מעניין מחדש...

"הוא היה מחונן" מספר להם בעלי, "היו לו שריקות מיוחדות שאף תוכי לא יודע..."
""הוא ידע לשרוק כמו המיקרו והטלפון, כל היום הייתי רצה לענות כי חשבתי שמישהו מתקשר..." אני נאלצת להפיג את השמחה.
"הוא לא היה סתם תוכי, הוא היה תוכי מדבר..." מקשה בעלי.
"הוא ידע להגיד בדיוק שתי מילים" אני ממהרת לתקן (כי אני מכירה את המשך הסיפור ויודעת לאיזה כיוון זה עומד ללכת, וברור שאני זאת שיוצאת הרעה מכל הסיפור הזה...).
"נכון" נאלץ בעלי להסכים, הוא ידע להגיד את המילה "שלום" וגם את המילה "מניאק" נזכר בעלי בגעגוע...
"והכי יפה" (עכשיו התור שלי להיזכר בנוסטלגיה) "היה כשאבא היה פותח את הדלת ומיד התוכי היה צועק לו "שלום מניאק..שלום מניאק"".
"ומה קרה לו?" מעיז מישהו מהם לשאול בקול נמוך
"אמא שלכם לא רצתה אותו יותר, אפילו שהוא היה הבן שלי, ואז היא הוציאה אותו מהבית" ממשיך בעלי בעצב (למרות שיש פה כשל לוגי כלשהו, איך זה היה הבן של בעלי בלי להיות הבן שלי? באמת, לא ברור...).
ארבעה זוגות עיניים מביטות בי במבטי אשמה, הם בטח שוקלים את היכולת ההורית שלי...
"הוא היה תוכי, תוכי..."  אני אומרת להם בחשש...
"ולאן הוא הלך?" הם שואלים (מן הסתם לאיזה בית יתומים ויקטוריאני בסיפור של דיקנס, לפי איך שהדברים מוצגים בפניהם).
"הוא נמסר לאימוץ" עונה בעלי במפח נפש גדול מאוד, "אמא לא רצתה אותו יותר"
"הוא הלך לסבא" אני ממהרת לתקן את הרושם המוטעה שנבנה עליי, "עברנו דירה והבית שלנו לא היה מוכן וסבא לקח אותו".
"אז הוא מת בסוף?" שואלים כל הילדים ודמעות בעיניהם
"הוא לא מת, הוא עדיין חי, סבא לקח אותו לעבודה שלו והוא נמצא שם עד היום, אפילו נסענו לבקר אותו פעם, וכשסבא פרש אז כל החברים שלו בעבודה שמרו על התוכי ועכשיו הם לא מוכנים להחזיר אותו, אפילו לא לסבא, הם אומרים שהתוכי הוא הקמע שלהם.." ("ובסוף הוא עוד יקבור את כולנו" אני אומרת, אבל רק בלב לעצמי, גם ככה כולם מחוממים עלי).

אז  אחרי כמה וכמה שיחות כאלה נאלצתי להישבר ולהרשות לבעלי ללכת ולקנות תוכי מסוג קוקטייל בגודל בינוני ובעל יכולת דיבור (לא מוכחת, בינתיים לא שמעתי ממנו חצי מילה אפילו) ומיד זכה לשם המקורי "אוקי" כי הוא "אוקי התוכי" וכך כולם קוראים לו חוץ ממני שממשיכה להתעקש ולקרוא לו "התוכי".

"התוכי" גר לו בכלוב לבן וגדול על השולחן בפינת האוכל, הכלוב שלו פתוח תמיד (כי אנשים בבית חושבים שציפור בכלוב זה מאוד עצוב)  והוא קופץ מהכלוב מתי שמתחשק לו, יורד לרצפה ומטייל לו שם תוך צווחות וצעקות בלתי ברורות (אפילו את הקול של המיקרו הוא עוד לא למד, אני חוששת שיש לו לקויות למידה), ומדי פעם מישהו (טוב, נו, לרוב אני) דורך עליו ואז כולם צועקים (הדורך והתוכי, כמובן) וכל היום אני צריכה לרוץ ולנגב את כל הריצפה עם מגבון מההפתעות הקטנות שהוא משאיר אחריו (כן, לא מספיק טוסיקים יש לי לנגב בבית..עכשיו גם התוכי...) ועולם כמנהגו נוהג.

ובכל זאת קורה תהליך קטן של אילוף (כפי שבעלי התכוון כשהוא קנה את התוכי) רק שבכיוון ההפוך, כל פעם שבעלי מרים את התוכי ומלטף אותו, התוכי שם את הראש ועוצם עיניים בהתפנקות, ואז, כשבעלי מפסיק, התוכי נושך את בעלי נשיכות קטנות ועדינות בכף היד, ובעלי, שהפך מאולף לחלוטין מיד מבין את הרמז וממשיך ללטף אותו.

                                 ♥__________________________________________________♥


אני מעלה קומץ קטן מהמון חותמות שעשיתי בתקופה האחרונה









שתהיה לכולנו שנה נהדרת ומתוקה
מלאה שמחה, אור, בריאות וחדוות יצירה
תודה לכל מי שנכנס לבלוג שלי

אוהבת אתכם
מקופלת