יום שני, 28 בדצמבר 2009

משפחה מטיילת

בשבת אנחנו מאוד אוהבים לטייל, הבעיה שהאהבה שלנו לטיולים מתנגשת עם אהבה גדולה אחרת שלנו והיא לישון בשבת בבוקר (ולישון בכלל).

כל שבת אנחנו קובעים טיול מקסים ,"מחר ב-11:00 אנחנו אצלכם", מודיעה לי אחותי, מצאתי טיול מקסים ב"תל חדיד", יש שם את העץ הכי עתיק בארץ ובכלל מסלול נהדר, תהיו מוכנים.

אני דווקא קמה מוקדם (בלית ברירה, הפעוט מתעורר מוקדם ומסרב לבוא למיטה שלנו, הוא יודע שבשניה שהראש שלי נוגע בכרית הוא יכול לשכוח ממני), בשעה הקרובה הוא ינסה את כל סוגי הקורנפלקס שיש בבית בכל שילוב אפשרי (עם חלב, בלי חלב, על הרצפה, על השולחן, בלי קורנפלקס, לא רוצה לאכול בכלל....).
סוף סוף איזה ילד מגיע לסלון ואני מרשה לעצמי להשכב על הספה, סביבי ים של בלאגן, הטלויזיה בפול ווליום, מדי פעם הפעוט חובט בראשי בצעצוע כלשהו ואני נוחרת לי באושר לפחות עוד איזה שעה (או שעתיים...).

ב- 11:00, שעת הטיול היעודה אין נפש חיה בבית שמסוגלת לאסוף את עצמה לטיול כלשהו, לקראת 13:00 אני מתחילה לתהות מה קורה עם שאר הטיילנים החרוצים (נחרו עד עכשיו, אלא מה?).

באזור 14:00 אנחנו סוף סוף על המסלול (אנחנו משפחה מטיילת, שכחתם?), גם בהליכה ברגל אנחנו מאוד חזקים, הילדים רצים קדימה ועולים על ההרים כמו עיזים, המבוגרים נשרכים אחריהם ומקטרים ,אני עליתי על איזה ג'אבל ולא הצלחתי לרדת משם (את צווחות האושר של שאר המטיילים שראו איך בעלי הוריד אותי מההר אפשר לשמוע עד עכשיו), גיסי הפך את הרכב שלו לרכב שטח ומצליח להידחק איתו בכל שביל.
סוף סוף אנחנו מגיעים לעץ הגדול, כמו שאנחנו מתקרבים שלושה ילדים (שלי, אלא מה?) נוגעים בסירפדים וחוטפים גירודים בכל הגוף, אמא שלי מנצלת את ההזדמנות להאכיל אותם בבננות וגזר (כיאה לקופים).
אנחנו מצטלמים כאילו טיילנו עשר שעות (הילדה צריכה תמונות לבית ספר).

אחרי שעתיים אנחנו רעבים כזאבים ושבעים מהטיול.

בערב אני יושבת עם הילדה לכתוב חוויות ב"מחברת המטיילת" (מחברת שעוברת בין תלמידי הכיתה ובה כל ילד מספר את חוויותיו מטיולים משפחתיים), "אנחנו משפחה מטיילת" אני כותבת, "מדי שבת אנחנו משכימים קום ויוצאים למסלול חדש...."

כן, בטח.
הפעם אני מעלה תמונות של כרטיס ותגיות קטנות שהכנתי בבוקר של כיף אצל יפצ'וקית. היה כיף אדיר, היינו קבוצה מצטיינת, יפצ'וקית פתחה לפנינו את ביתה, את ליבה ואת הידע שלה (וגם ים, ים של חומרים וכלים... ישבתי כמה דקות בתחילת הסדנה ורק תהיתי מאיפה כדאי להתחיל), היה מעולה, תודה יפצ'וקית.
שתהיה לכולנו שנה אזרחית חדשה ומאושרת במיוחד
נשיקות
מקופלת


יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

חנוכה

חנוכה היה דווקא בסדר, לפעוט היה יום חופש אחד ויחיד ובו סבתתו (תודה אמא) התגייסה למאמץ הלאומי לשמור עליו. מסתבר שכשסבתא שומרת עליך ואתה צורח כמו משוגע שאתה רוצה "סקיה מקל" (סוכריה על מקל) ובסוף מקבל שזיף, זה נראה לך איכשהו הגיוני, אז למה עם אמא אתה לא נרגע עד שאתה מקבל לפחות שתי "סקיות מקל" ומנסה באותה הזדמנות להוציא גם איזה 20 טופי (ומוציא, כי לפעמים לאמא אין כח לשמוע יותר את צמד המילים "בא לי").

חוץ מזה הייתה מסיבת חנוכה בגן, כרגיל לא באתי עם ציפיות גבוהות, נסיון העבר לימד אותי שילדיי יישבו על ברכי ואני אסתכל בעיניים כלות על ילדים של אחרים שרים ורוקדים עם הנר על הראש. באתי למסיבה עם צוות מקצועי שכלל צלם וידאו (הבן הגדול) וצלמת סטילס (הילדה), מסתבר שהצוות המקצועי סבר שעליו לצלם את הפעוט בזום רצחני ובכל התמונות רואים רק את הראש של הפעוט (במקרה הטוב), כאילו הוא חגג לבדו את החג בביתו הפרטי.
הפעוט החליט להפתיע וקם לרקוד ולשיר כאילו אין מחר, הוא התעלם מהעצות שייעצו לו אחיו הגדולים ("לא, בבקשה, אל תרקוד את ריכוד הכד, זה ריקוד של חננות"), העיף כמה כאפות לילדים שבדרך ורקד באושר גדול עם תנועות קטנות ומתוקות להפליא (אני התמוגגתי, אחים שלו רצו לקבור את עצמם).

כמובן שחילקו סופגניות בסוף, כל ההורים אמרו שזה נורא משמין ומי צריך את זה בכלל, ואז, אחרי שמילאו את חובתם בהשמצת הסופגניה אכלו אותה עד הפירור האחרון (הגבר שישב לידי אכל אותה וספר קלוריות ביחד עם כל ביס), גם אני הרשיתי לעצמי סופגניה אחת חסרת נקיפות מצפון (אבל זה רק בגלל שהיתה לי בתיק חבילה חדשה וגדולה של גלולות טאמס).

בסוף החג הצטרף למשפחתנו אורח קטן וחמוד (לסוף השבוע בלבד), הכלבלב של גיסי הגיע לבייביסיטר (שלנו עליו, לא ההפך כפי שניתן אולי לשער) והתנהג למופת (יותר יפה מאיך שהילדים שלנו ושל גיסי מתנהגים ביחד וכל אחד לחוד) מה שגרם לנו לחשוב רבות על הפן החינוכי בביתנו.

בעקבות סוף השבוע אצל נתנאלה עלה בי חשק אדיר להכין מיני אלבום (הוא עבר מאז לצערי ויעידו כל האלבומים החצי מותחלים שמחכים בשקט), למרבה המזל הבת המקסימה של אחותי חגגה יום הולדת 16 בעודי בשיאו של השוונג וקיבלה מיני אלבום במתנה



























שיהיה לכולנו שבוע נהדר


נשיקות


מקופלת

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

שבוע בריאות וצ'ופר ענק בסופו

שבוע שעבר הונהג שבוע בריאות בבית ספר, זה התחיל מזה שביקשו ממני להכין שלטים (למשל: "ביציאה מהשירותים, ידיים שוטפים", כל השלטים שהכנתי היו בנושא שירותים), המשיך בזה שהילדים עברו מספר הרצאות בנושא בריאות, אחר כך היה צריך להביא לבית הספר סנדביצ'ים בריאים בלבד מה שגרם לדילמה די קשה בבית, שוקולד השחר נותר מיותם ובודד ושני ילדים התגעגעו אליו נואשות, אחד הסכים לאכול אך ורק חמאת בוטנים כתחליף עד שהמורה הודיעה לו שזה לא מי יודע מה בריא, השניה נחנקה שבוע שלם עם גבינה לבנה, מדי יום נכנסה תלמידה לכיתתם ורשמה על דף מה כל ילד הביא תוך בדיקה מדוקדקת של סנדביצ'ו האישי, אם היו עושים לי כזה דבר במקום העבודה הייתי מגישה תביעה בנושא חדירה לרשות הפרט אבל הילדים קיבלו זאת בהבנה.

במשך השבוע ילד אחד חזר נרגש ביותר מבית הספר, מסתבר ששבוע הבריאות היווה את אירועי הפתיחה של לימודי החינוך המיני בבית הספר, "נו, אז איך היה?" שאלתי בסקרנות רבה, "היה ממש מצחיק ומביך" אמר הילד, "חלק מהזמן סתמנו את האזניים וחלק מהזמן כיסינו את העיניים, היו דברים ממש דוחים ומגעילים".

"אבל היו דברים שהיו חדשים לך?" שאלתי בדאגה רבה, מאחר ואני המופקדת בבית על החינוך המיני התקין של ילדיי (בעלי בורח מהחדר או מתכסה בשתיקה בעיתונו בכל פעם שעולה שאלה בנושא), "היו מלא דברים שלא ידעתי אבל אני ממש מחכה להם" הודיע הילד בגאווה.
מאחר ועד היום השתדלתי לדבר עם ילדיי בפתיחות רבה ועל כל נושא חשתי תסכול מסוים, מה זאת אומרת היו דברים שהוא לא ידע?, העברתי בראש את כל השיחות שלנו והגעתי למסקנה המצערת שאולי התמקדנו יותר מדי בנושאים הבאים: אמצעי מניעת הריון, מהי הגלולה, מהו המחזור החודשי, כיצד נכנסים להריון, מאין נולדים ילדים, הגענו אפילו לאיידס (היה אתמול יום האיידס הבין לאומי), אבל אני מודה שברגע שהילד אמר: "אמרו לנו לצפות לשלולית קטנה במיטה בלילה, וזה לא פיפי" הטסתי אותו לאביו לתיגבור נוסף בנושא (בכל זאת, יש גבול לכמה אני יכולה לטחון לילד במוח על הריון ולידה).

כך העברנו את רוב השבוע בעודי מחכה ומצפה לאירוע הבריאותי האישי שלי (סוף שבוע ארוך, מרגש ומקסים אצל נתנאלה), ביום חמישי בערב הלכתי לי שמחה וטובת לב לנתנאלה, היה פשוט נהדר ומצוין, ממש אין מילים למידת ההשקעה של נתנאלה ושל נטאשה, חזרתי הביתה למצוא שילדה אחת נהייתה חולה מרוב שבוע בריאות (זה הסנדביץ' עם הגבינה, אני יודעת), וכן לעובדה המזעזעת שאני צריכה לקום ביום שישי בבוקר, לרכוש כ- 20 תפוזים, לעמוד בבית ולקלף אותם וכך לשלוח את הילד לבית הספר (הם אכלו ארוחת בוקר משותפת ובריאותית במיוחד), האם לא חשתן בניחוח התפוז שליווה אותי בסדנאות במשך שאר סוף השבוע? (מזל שלא ביקשו להביא שיני שום קלופות....).

ביום שישי עלה מספר הילדים החולים ל-2 (הפעוט לא מסוגל לראות שאנשים אחרים בבית חולים, הוא חייב להצטרף אליהם) וביום שבת עלה המספר ל - 3 (גם אבא שלהם התעלף, זה בטח מהשאלות של הילד בנושא חינוך מיני).

אני העדפתי להדחיק את כל המחלות האלה לאיזה פינה קטנה במוח וליהנות מהפינוקים אצל נתנאלה, בפעם הבאה אני מבקשת , אם אפשר, לארגן לי גם אפשרות לינה במקום (טעות חמורה לחזור הביתה רק כדי לעמוד ולבשל מרק עוף לקופת החולים הפרטית שלי), קיבלנו מליוני מתנות והפתעות, למדתי מלא טכניקות חדשות, אכלתי כל כך טוב (אמא של נתנאלה, תשמעי, היה ממש טעים), קצת קינאתי (בכל זאת, אבירם עבד כמו חמור ולא ממש שמעתי תלונות....אני לא הייתי בבית כמה שעות וכמות הטרוניות היתה גדולה יחסית (אך נפלה על אזניים ערלות)).

והנה קצת תמונות מסוף השבוע, צילמה יעל יניב המקסימה (תודה)





















אני ברקע (עם החולצה הכחולה), אחרי שקיבלנו איזה מליון ואחד פינוקים





















ותמונה קבוצתית בסוף.

היה ממש כיף, תודה גדולה לנתנאלה ומשפחתה, לנטאשה המקסימה והסובלנית ולכל הבנות הנהדרות.


סוף שבוע נהדר,

נשיקות

מקופלת

יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

כישלון במבחן בתקשורת

איזה כותרת מפוצצת, נכון? הייתם מצפים שאני למשל אכשל במבחן הזה, או בעלי, אפילו יש הגיון מסוים בזה שהילד או הילדה יכשלו, אבל מי שנכשל, מכל האנשים בעולם, היה דווקא הפעוט.

בשבוע שעבר זומנו לקבלת חיסון בטיפת חלב (טוב, זומנו זה לא ממש מבטא את זה ששכחתי שהילד אמור להתחסן לפני כמה חודשים ואחר כך לא היה החיסון במלאי ובינתיים הילד כבר כמעט נזקק לחזור ולעשות את חלק א' של אותו חיסון...), והאחות החביבה שהבינה שמאוד קשה לנו להגיע להתחסן (מספר הפעמים ששוחחתי איתה בטלפון כדי לדחות/להקדים את המועד די הבהיר לה את הנקודה) קבעה לנו גם מבחן בתקשורת.
עיקר הדאגה שלי לא נבעה מהחיסון עצמו אלא מהצורך להסביר לפעוט מה זה החיסון (או למה הולכים להכאיב לו), "זה כמו תרופה קטנה" ניסיתי את כוחי, "לללאאאא" צרח הפעוט וניסה לברוח, "לא אוצה תופה, לא תופה, איכסה...", "טוב, זה לא בדיוק תרופה, זה קצת כמו עקיצה" ניסיתי את כוחי, "לללאאא", צרח שוב הפעוט "קיצה זה איה, כואבי..", ולכן נאלצתי לרדת מהנושא לחלוטין ולחכות לבאות.
התחלנו במבחן, האחות שמה על השולחן מזוודה קטנה מלאה צעצועים, כיסתה את הפה בכרטיסיה לבנה שהחזיקה ביד כך שרק עיניה הציצו בפעוט (כי על הדרך עושים גם מבחן שמיעה) והתחילה לשאול את הפעוט שאלות, הפעוט הסתכל עליה בתמיהה וניסה להבין למה היא מתנהגת בצורה כל כך מוזרה, הוא אמנם הרים חלק מהחפצים שהיא ביקשה אבל התייחס אליה בחשדנות ראויה לציון, אחר כך האחות ביקשה ממנה להגיש לה את הקוביה הגדולה והוא למרבה הזוועה הושיט את הקטנה (את הקטנה, כן, שיאו של המחדל), אחר כך האחות הפילה את הקוביה על הרצפה (מתוך תקווה שהפעוט יגיד "נפל") והוא פשוט קם בחדווה רבה מהכסא והעיף את כל הצעצועים (כולל המזוודה הקטנה) על הרצפה (מה, לא זה המשחק?)
ואז, אחרי שהוא היה בטוח שהיא חברה שלו ומשחקת איתו היא קמה וחיסנה אותו ללא שום סנטימנטים.

אנחנו זומנו לעוד חודש וחצי בתנאי שנעבוד בבית על החומר (בעיה במילות יחס כמו "בתוך", "על", "מתחת" וכדומה... עדיף שנעבוד גם על "גדול קטן" ואולי גם קצת על הפן ההתנהגותי).
קצת תמונות של חותמות שלא הספקתי להעלות, שיהיה לנו סוף שבוע של כיף
נשיקות,
מקופלת









יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

האם זו טמטמת הריון?

ביום א' האחרון בשעה 16:00 נסחבתי (ואולי כבר הגיע הזמן לומר "התגלגלתי") טרוטת עיניים כהרגלי להוציא את הפעוט מהגן. בעודי אורזת אותו שמעתי את הגננת נפרדת בחמימות מאחת האמהות ואומרת לה: "טוב, בסך הכל עוד שעה אנחנו נפגשים שוב".

"נחמד", חשבתי לעצמי, "יש אנשים שנפגשים עם הגננת גם אחרי שעות הגן, אולי הם קרובי משפחה או משהו כזה", סיימתי לארוז את הפעוט והתחלנו להפרד מכולם לשלום, ואז המטפלת אמרה גם לי את אותו משפט תמוה, "בעוד שעה אנחנו נפגשים",

"למה?" מיהרתי לשאול (בבהלה גדולה), "למה אנחנו נפגשים עוד שעה?"

"יש פעילות הורים וילדים בנושא הספר, מגיעה מפעילה שתמחיז עם הילדים את אליעזר והגזר" אמרה הגננת בחביבות, "אבל למה אתם מודיעים ממש לפני הפעילות?" שאלתי בבושת פנים (כי כבר היה ברור לי מי יוצא טמבל מכל הסיפור הזה...), "יש פתק על הדלת, לפחות שבוע, אולי אפילו יותר, בין כל הדרישות לתשלום עבור חוגים וועד" (מה שמסביר למה התעקשתי לא לראות אותו) אמרה לי הגננת.

טוב, השעה היתה כבר 16:15, אני חייבת לאכול משהו (כל שעה בערך), הפעוט חייב לאכול משהו (למרות שכל הפה שלו עוד היה מרוח מהכריך עם השוקולד שהרגע הוא סיים), היינו חייבים להחליף בגדים (אני, כי אני נראית כמו סחבה לניקוי אבק כשאני מוציאה את הפעוט מהגן, הפעוט בגלל הכריך עם השוקולד), והכי גרוע, לדחות איכשהו את כל הפעילויות המתוכננות שכבר היו לנו (ללמוד עם הילדה להכתבה בשפה, לנסות לדחוס לראשו של הילד לפחות שלושה פרקים בתנך לקראת מבחן).

טסנו הביתה, טרפנו מהר משהו, שכנענו את הילדה להצטרף אלינו (פרט בעל חשיבות עליונה שיוסבר בהמשך) והתארגנו במהירות שיא.
בינתיים הילד התקשר, הוא קובע עם חבר, החבר יבוא אלינו, הוא יילך לחבר, הם ייפגשו בדרך, הוא יבוא על הקורקינט והחבר יבוא ברגל, אמא של החבר תקפיץ את שניהם, הם ילמדו ביחד למבחן (או ישחקו במחשב, תלוי מי יפקח עליהם).... וכדומה עוד כל מיני הודעות סותרות ומשונות שמשמעותן לא ברורה והמילה "חבר" הופיעה בהן איזה 30 פעם.

רצינו לצאת כבר מהבית אבל אז הגיע החבר (אבל לא הילד, טוב, מרוב הודעות סותרות הוא כנראה לא החליט מה עליו לעשות), מאחר וידעתי מה יקרה אם נאחר לגן (לא יהיה שום כסא פצפון פנוי ואני אאלץ איכשהו לשבת על השטיח ובמצבי אין סיכוי שאני מצליחה לקום משם אחר כך...) מיהרנו ללכת והשארנו את החבר לשמור קצת על הבית.

כל הדרך ניסיתי להתקשר אל הילד אבל כל פעם ענה לי המענה הקולי (בשלב הזה את כבר יודעת שהגרוע מכל קרה, אין שום סיבה שהילד לא יענה לפלאפון שלו, שום סיבה שבעולם), הגענו לגן ולשמחתי הרבה מצאנו כמה כסאות זערוריים וישבנו עליהם, מיד התחילה הפעילות שכללה תחפושות של הילדים, משיכות עזות בגזר, שירים וריקודים סביב פרחי פלסטיק גדולים (בדיוק בגלל הסיבה הזאת הבאתי את הילדה, שתרקוד עם הפעוט סביב פרחי הפלסטיק..... למה יש לי ילדים גדולים אם לא בשביל זה בדיוק?).
סוף סוף הילד הואיל בטובו לענות לטלפון בבית (כן, הוא הגיע, היתה אי הבנה קטנה בינו ובין החבר בנוגע למקום המפגש, ממש מפתיע, לא, לא היתה לו אף שיחה שלא נענתה....לא ברור לו על מה כל הלחץ שלי).

מיותר לציין כי לאורך כל הפעילות בה כל הילדים בגן התחפשו, שרו ורקדו כאילו אין מחר, הפעוט ישב על הברכיים שלי וסירב לשתף פעולה עם אליעזר ומשפחתו הענפה ("אליגזר" בשפתו של הפעוט).
בסיום הפעילות הוגש הכיבוד (גזר מגורר, גזר גמדי, עוגת גזר, מיץ גזר, סתם גזר מקולף).
בערב, אחרי שכבר נרגענו מכל פעילות הספר הזאת, נזכר בעלי שיש לו משפחה וחזר הביתה, ובידו, למרבה הפלא, הפלאפון של הילד, "היתה לי שיחה מהילד", הסביר בעלי, "עניתי לו כמו תמיד: "שלום חמודי", אבל אז ענה לי איזה קול עבה של גבר שאמר לי: "זה לא חמודי, מצאתי את הפלאפון של הבן שלך על המעבר חצייה ליד בית ספר, תבוא לקחת".

טוב, זה די מסביר למה הילד לא ראה שהיתה לו אף שיחה שלא נענתה, פשוט באותו זמן לא היה לו פלאפון.
יכלתי לשייך את כל הקורות אותי לטמטמת הריון נורמלית ורגילה, מאחר והעניין אצלנו הוא קצת גנטי (מסתבר) קשה לי מאוד להוכיח קשר ישיר בין הדברים.
הקופיפות האלה ניתנו כמתנות, אחת להדרלינג הנהדרת שהעבירה סדנא מקצועית ביותר בנושא מיני אלבום תפור מלבד (אם אי פעם אני אסיים אותו, מבטיחה להעלות תמונות) והשניה כמתנה לחברה.
שבוע רטוב רטוב
נשיקות,
מקופלת





יום שבת, 24 באוקטובר 2009

זהות בדויה

גברים תמיד עושים מה שאומרים להם לא לעשות

מה, מה כבר ביקשתי מבעלי? מה כל כך מסובך בזה? זה לא שהוא לא עשה את זה בעבר, אבל כמובן שהוא היה צריך לעשות מה שאומרים לו לא לעשות, ברור.

תחילת הסיפור לפני איזה 4.5 חודשים, ידעתי שאני רוצה עוד תינוק, ואני רוצה אותו עכשיו, ולכן קראתי לבעלי לשיחה דחופה וביקשתי ממנו בקשה קטנה וצנועה אחת, "תעשה שזאת תהיה בת", זה הכל, מסובך? קשה? בסך הכל בקשה קטנה שמליוני נשים סביבי ביקשו והבעלים שלהן צייתו בדממה, ברור שהוא ניסה להתחמק בטענה שהוא לא אחראי לזה (והוא כן, בטח שלא אני אחראית לזה), אחר כך הוא אמר שהוא לא זוכר מה הוא עשה בפעם הקודמת, אחר כך הוא הודה שבהתחלה הוא רצה שיהיה לו בן (וכך נולד בני הגדול), אחר כך מאחר וכבר היה לו בן אז לא היה אכפת לו (ואז נולדה ילדתי היפה), אחר כך הוא שוב רצה שיהיה לו בן (כי הוא פחד שבת אחת סימן לבנות ולא יהיו לו עוד בנים, ונולד הפעוט שגם הוא עושה תמיד מה שאומרים לו לא לעשות) ועכשיו עברו כבר מלא שנים והוא לא זוכר מה הוא עשה אז.
נאלצתי לחקור אותו חקירה צולבת ,"הפעם" אמרתי לו, "תחשוב טוב, אתה רוצה עוד בן או ששוב לא אכפת לך?" כי רצוי מאוד שיהיה לא אכפת לך, אז תעשה שזאת תהיה בת ותפסיק להתווכח...."

ובאמת, הוא לא התווכח, כמעט 13 שבועות חייתי בתקווה גדולה (למרות שבסתר ליבי כבר ידעתי את התשובה), הלכנו לשקיפות עורפית ומה ראינו? ברור, בולבול, עוד אחד.
כמובן שרציתי לבכות בעוד הרופא לידי מלהג על כל מיני דברים, ברור שבעלי הסתכל בריכוז במסך ועשה הכל כדי שמבטינו לא יצטלבו (כי אם מבטים יכלו להרוג....), ואז, ברור שהתינוק שבבטן (שישן עד אותו רגע בשלווה גמורה) הבין שכדאי לו מאוד להיות מתוק וחמוד והוא התעורר בבהלה, הכניס אצבע לפה ונפנף לנו באושר גדול בידיו ורגליו ולסיום ניסה להכניס לפה את חבל הטבור.... נו, ברור שהתאהבתי.

לא נותרה לי הברירה אלא לאיים על בעלי בילד חמישי, הבעיה עם האיומים האלה, שאחרי שאת אומרת אותם לבעל איזה 20-30 פעם, פתאום הם לא נראים לך מופרכים, פתאום את אומרת לעצמך, "וואלה, חמישה ילדים, מה זה כל כך הבדל מארבעה? עדיף שניקח כבר מעכשיו אוטו עם שבעה מושבים (או אוטובוס, בקצב הזה...)".

טוב, סתם, אני לא רצינית (עדיין).
שיהיה לנו שבוע מקסים
פנקו את הבנות שלכן (מי שיש לה), זה מגיע להן, הן מצרך נדיר
קבלו עוד קצת חותמות (זה כל מה שאני עושה בימים אלה אבל מקווה להשתפר קצת בקרוב)

נשיקות
מקופלת










יום רביעי, 7 באוקטובר 2009

העולם הוא כדור, זה ברור, זה ברור

האם שמתן לב כי המרווח בין פוסט לפוסט הולך ומתארך לו?

האם יכלתן לראות אותי שוכבת בשבועות האחרונים על הספה בסלון, רגלי מכוסות בשמיכה הפרחונית הקטנה וילדיי רוקדים סביבי ריקודים אינדיאניים, נושמת בכל כוחי דרך הפה ומשננת את המנטרה הקבועה "לא להקיא, לא להקיא, לא להקיא"?. האם הבחנתן בביתי המג'וייף? בהררי הכביסה המחכים בשתיקה? בתפריט המוגבל ממנו חיים דרי הבית? ( אסור להזכיר אפילו את המילה "עוף", "בשר", "מטוגן", "שוקולד אגוזים", איחס, אפילו לכתוב את זה אני לא יכולה....).

האם ראיתן אותי בוכה בסרטים מצוירים?, שואלת את בעלי 15 פעם למה הוא לא הוריד את הזבל? (כאשר הוא הוריד אחרי הפעם הראשונה, וגם מילא את המדיח, בעלי הולך שפוף וחרישי בבית בימים אלה, חלק מהזמן הוא מסתגר בחדר העבודה אבל אני יודעת כי הוא עושה זאת כי הוא חושש לחייו), האם יכלתן להאמין כי מראה מכונת התפירה שלי גורם לי לגועל, כי שולחן העבודה שלי נותר מיותם למדיי ונקי למשעי?

האם שמעתן אותי מתנפלת על בני משפחה (בעיקר מהצד של בעלי) על כל הערה שנראית לי חסרת טעם? (לצערי כל הערה שלהם נראית לי בימים אלה חסרת טעם....חלק מההערות היו נראות לי גם לפני כן חסרות טעם.... )

האם אתן יכולות לראות אותי מקלידה כעת כאשר ראש שום שלם מונח לידי על השולחן? (טפו, טפו טפו, חמסה חמסה....).


ובכן, מן הסתם כבר הבנתן, כן, אני בהריון, שבוע 12 שבו לפי אתרי האינטרנט השקרניים אני אמורה להרגיש כבר קצת יותר טוב, להתחיל להרגיע קצת כמו שאומר בעלי, לנסות לשלוט בעצביי הרופפים, לעכל את מה שאני אוכלת ואף לערוך מדי פעם טיול בחוץ עם הפעוט המשועמם (כמה, כמה אפשר בעצם להחריב את הסלון בבית? אפילו פעילות מהנה כזאת עשויה לפעמים לשעמם...).

להיות בהריון זה עסק לא פשוט, עד כה היו לי בעיקר שלושה מצבים: שכיבה (יש לי פחות בחילות בשכיבה), אכילה (אין משום מה בחילות בזמן שאוכלים) והקאה (פעילות שמתרחשת אחרי האכילה ומלווה בצער ובתוכחה עצמית רבה של "למה הייתי צריכה לאכול את זה? למה? ידעתי שיהיה מגעיל להקיא את זה").

במקום לחפש פרויקטים מקסימים בנושא חותמות ותפירה ונייר אני משוטטת רוב הזמן באתרים המוסרים מידע בנוגע להריון ולידה, האמת שזאת טעות ממש גדולה, דבר ראשון, רוב המידע כבר ידוע לי, דבר שני, האתרים הללו גורמים לי להתקצפויות זעם מיותרות (כן, כאילו אני לא עצבנית גם בלי זה...), תיראו מה כתוב למשל באתר "יולדת" כאשר את בשבוע 6: "סביר להניח שעדיין אי אפשר להבחין חיצונית בהריונך (למרות שאנשים סביבך ישבעו כי את זוהרת במיוחד...)", סליחה, אבל מי המטומטם שכתב את זה? בשבוע 6 לא הייתי זוהרת במיוחד (זה מעצבן אותי מאז, כבר 6 שבועות זה מעצבן אותי...), הייתי נראית זועמת במיוחד, וגם היו אנשים שלא הרגישו בהבדל מהמצב הרגיל.

זה מה שכתוב בשבוע 12: "דבר נוסף שימלא אותך בכוחות מחודשים יהיה שמיעת לב העובר בביקוריך אצל רופא הנשים שלך בעזרת מכשיר דופלר", סליחה, מכשיר מה? יכול להיות שהאתר הזה התקיים עוד לפני המצאת האינטרנט?

תיראו מה כתוב למשל באתר "ליגדול" בשבוע 13:"את מרגישה טוב יותר ורוצה לדעת אם חלות עליך הגבלות בפעילותך הגופנית. התשובה היא שאין הגבלות לביצוע פעילות גופנית, בתנאי שמהלך הריונך תקין ואינך נמנית עם קבוצת סיכון מיוחדת. ", ובכן חברים יקרים באתר ליגדול, לא, לא מעניין אותי אם חלות עלי הגבלות בפעילות גופנית, קודם הייתי שמחה ליכולת להרים את הראש (מהספה בסלון) בלי לרצות מיד להקיא או לרצות להתעלף מסחרחורת, הייתי ממש שמחה לא להרגיש חולשה נוראית 24 שעות ביממה, אנא מכם, קצת מציאותיות....


טוב, בטח נמאס לכן לשמוע סיפורי הריון (אם כי עדיף שתתרגלו, לא נראה לי שיהיה לי משהו אחר להגיד בחצי שנה הקרובה...חמסה....מלח מים... שום בצל....), בכל אופן בטח תשמחו לשמוע כי הפעוט התחיל להסתגל לגן, הוא בוכה לפרקים ואפילו מצא לו חבר חדש בשם "אואי" (רועי) שהוא מאוד אוהב, הוא גם חזר מהגן עם אוצר מילים מקסים ומשגע, אתמול למשל הוא צעק על אבא שלו "תס-תום" (שזה בעברית תסתום) ועל זה הוא עף לעונש לחדר שלו וחזר בלתי מחונך כהרגלו.

ובכל זאת, למרות תחושותיי הרעות בתקופה האחרונה הספקתי לגלף די הרבה חותמות ואף להכין את ההדרכה הזאת לפיית כפתורים עבור המגזין נישה (אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות למאיה ממגזין נישה על סבלנותה האין סופית, היא הסבירה לי בפירוט מה היא צריכה ואיך אני אמורה להעביר לה את זה ובאמת, אחרי 15 נסיונות ואי הבנות מצידי, הצלחתי בסוף להפנים את העניין והכל הלך חלק ובלי שום בעיות, תודה מאיה, את מקסימה).

ההדרכה המצולמת תעלה גם באתר ifeel לכל המעוניין.

שיהיה לכם שבוע מקסים

החזיקו לי אצבעות שהכל יהיה בסיידר

נשיקות

מקופלת

יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

שנה טובה

דווקא השנה החדשה לא התחילה משהו, נכון שהיתה לנו הרמת כוסית בעבודה והיה נחמד כזה וכולם טחנו עוגות דבש כאילו אין מחר (גם אני, ברור) וכל החברות שלי לגמו לגימת יין אחת ומיד אמרו שזה עולה להן לראש והן מרגישות מסובבות לגמרי (ולכן קשה להן להמשיך בעבודתן) ואז העברנו את שאר היום בקצת עבודה ומלא פטפוטים ותכניות לחג והחלפת מתכונים ודיבור על מה נאכל וכמה נבשל ומי יעשה כלים ....

אחר כך יצאתי שמחה וטובת לב ונכנסתי לאוטו שלי ונסעתי בדיוק שני מטר ודרסתי רוכב אופניים.

טוב, לא למוות, חלילה, וגם יותר נכון להגיד שהוא דרס אותי רק שהוא היה על אופניים ואני כאמור, יושבת בביטחה באוטואי.
בכל מקרה, הוא נכנס באין כניסה לרחוב חד סטרי, ישר לאמצעו של הרחוב וישר לאוטו שלי, חטף מכה קטנה ממיכסה המנוע ונפל מהאופניים שלו.
מיד רצו מלא אנשים והזיזו אותו הצידה, בחור צעיר אחד ביקש מהמכולת ליד בקבוק מים והרטיב לו קצת את הראש ונתן לו לשתות, מישהו אחר צעק לי: "תזמיני מיד אמבולנס", מישהו אחר אמר לי: "תקראי למשטרה", והאיש שנפל מהאופניים אמר: "תעשו לי טובה, אל תקראו לאף אחד, לא קרה לי כלום, אני מרגיש בסדר ותעזבו אותי בבקשה במנוחה". ברור שהתעכבתי שם עוד חצי שעה עומדת כמו מפגרת ליד האיש שפשוט התחנן שנעזוב אותו בשקט כי לא קרה כלום (וכשראיתי שהוא בסדר נורא התחשק לשאול אותו מה עבר לו בראש כשהוא נכנס באין כניסה בצורה כזאת פראית, אחר כך בבית בעלי ענה על זה "מאזדה 6", שזה האוטו שלי שעבר לו בראש) וכל אותו הזמן עמדו סביבנו אנשים והתעקשו למדוד לו דופק ולתת לו לשתות ולנסות להשכיב אותו למורת רוחו ולהמשיך לצעוק לי פקודות סותרות ("תתקשרי לאמבולנס", "שלא תעזי להתקשר, הוא בסדר", "לא, החוק מחייב שתתקשרי למשטרה ושיבואו לראות","לא, אבל אז זה תאונה עם נפגעים ותהיה לך שלילה במקום...") ובסוף נשבר לי ועשיתי מה שכל אישה אחרת היתה עושה במקרה כזה, שזה להתקשר לבעלי ולשאול אותו מה לעזאזל אני אמורה לעשות והוא התקשר לחבר שוטר (תמיד יש איזה חבר שוטר, לא?) שהנחה אותי להחליף פרטים עם האיש ולוודא שהוא בסדר ואם כן אז זו תאונה ללא נפגעים ואז אני יכולה ללכת סוף סוף הביתה.
הבעיה היחידה היתה שהאיש לא היה מוכן בשום פנים ואופן להחליף פרטים איתי (הוא סירב לכל אורך התהליך להתנהג כנפגע בתאונת דרכים ולהקל על כולנו והתעקש ללכת הביתה אבל ההמון הסואן והמשועמם סביבנו לא רצה שהאקשן ייגמר והמשיך לצעוק לי פקודות סותרות ושגויות).

בסופו של דבר נאלצתי להחליף פרטים עם עדי ראיה שהיו במקום, תחבתי לידו של רוכב האופניים פתק עם הפרטים שלי, הפצרתי בו שיתקשר אלי ולפחות יגיד לי "חג שמח" ונסעתי הביתה.

מאחר וכל הסיפור הזה קרה כמה שעות לפני כניסת החג החלטתי שהוא לא מעיד בשום צורה על תחילתה של השנה החדשה אלא סוגר את השנה הקודמת וכמו שאומרים: "תכלה שנה וקיללותיה" (אבל למה עד הדקה האחרונה?).

בטח אתן רוצות לדעת מה נהיה עם הפעוט וכיצד הוא מסתגל לגן, ובכן, הוא עדיין עושה סרט תורכי כל בוקר בגן (לאבא שלו שהוא אחראי הכנת ילדים בבוקר ופיזורם למסגרותיהם), אני בכל בוקר דורשת דיווח מדויק על מה היה, כמה הוא בכה, איזה גננת קיבלה כאפה במהלך ההשתוללות העצבנית שלו ובאיזה שמות גנאי חדשים הוא כינה אותה (הכינוי הנפוץ הוא "די, מעצבנת").
אם מישהו דרך אגב רוצה לדעת איך אני התנהגתי כשהייתי בגן ואיך אחותי ואחי התנהגו וכמה אנחנו בכינו וכדומה יכול לחזור לפוסט הקודם ולקרוא את התגובה של אמא שלי המפרטת את כל הנושא הזה (זה תורשתי, אני עושה פדיחות לילדים שלי ואמא שלי עושה פדיחות לי, אני רק מתבאסת שסבתא שלי לא יכולה להכנס לבלוג....).

הפעם אני מצרפת מגנטים קטנים שעשיתי לראש השנה, הם עשויים מריבועי זכוכית שקניתי ב"הכל בדולר", עליהם הדבקתי איורים בסגנון וינטג' מהגלריה הנהדרת של
חגית בעלת הטעם המשובח, הוספתי קצת נצנצים וקצת דבק תלת מימד שנותן לכל העסק מראה מעט שקוף (באמצע יש מגנט שעשוי מנגץ), המגנט עם כל הכפתורים הקטנים עשוי בדיוק באותה הטכניקה (הדבקה על זכוכית ושיכבה עבה של דבק תלת מימד).















שתהיה לכולנו שנה מתוקה, מקסימה, נפלאה ויצירתית תודה לכל מי שנכנס לבלוג שלי תודה רבה רבה על התגובות התומכות והנהדרות שלכן, המשיכו כך. תודה לכל מי שעודדה אותי שאחרי החגים ייגמר הכל (אבל אז יגמר גם החופש...) נשיקות, מקופלת









שתהיה לכולנו שנה מתוקה, מקסימה, נפלאה ויצירתית
תודה לכל מי שנכנס לבלוג שלי
תודה רבה רבה על התגובות התומכות והנהדרות שלכן, המשיכו כך.
תודה לכל מי שעודדה אותי שאחרי החגים ייגמר הכל (אבל אז יגמר גם החופש...)
נשיקות,
מקופלת

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

פעוט בוכה בגן

יש משהו יותר קשה מלהשאיר ילד קטן בגן החדש וללכת?

אז האמת שיש, וזה כמובן להשאיר ילד קטן ובוכה מאוד בגן החדש

ויש משהו יותר קשה מזה?
ברור שיש וזה להשאיר אותו מתייפח בזרועות המטפלת וצועק עליה :"די, לכי"....
ויש משהו יותר קשה מזה?

ברור שיש וזה להציץ מהחלון ולראות שבשנייה שגבך נבלע מאחורי הדלת (אבל פנייך עדיין מציצות בגניבה מהחלון הקטן) המטפלת מניחה את ילדך הממאן על הרצפה וכבר עושה צעד ראשון לכיוון מישהו אחר
ויש משהו יותר קשה מזה?

ברור שיש (בעיקר למטפלת) וזה לקלוט שאת רואה אותה מהחלון, ואז לעצור במבוכה באמצע התנופה, להעמד במין פוזה מוזרה וללטף לפעוט את הראש בכאילו אהבת אין קץ (ולהתפלל בלב שההורים הקרציות האלה יילכו כבר א-מ-ן).

אז זה בערך מה שקורה לנו כל בוקר בגן החדש.

בהתחלה זה דווקא היה בסדר, הלכתי עם הפעוט לגן, הוא היה מאוד שמח ללכת עם תיק הספיידרמן הקטן על הגב שלו (ובו למרבה הבושה חיתולים להחלפה, עוד לא הגענו ממש לשיחה הדרושה בגיל הזה על איפה עדיף לעשות את הקקי....), נכנסנו לגן, סביבנו מליון הורים וילדיהם המתייפחים (יש כאלה שהאסימון נופל להם מיד), הילד שלי היה מרוצה עד הגג, מיד הוא רץ החוצה לארגז החול ולמתקנים והיה בטוח שזה מן ג'ימבורי ענק כזה שבאים אליו עם אמא.
גם ביום השני והשלישי הילד שמח מאוד ללכת, שיחק בחצר, נפנף לי מן נפנוף סתמי כזה ביד ונשאר לו לשחק בגן, או כמו שהוא קרא לזה: "שחקייה" (משחקיה, יענו).

ביום שישי בבוקר הילד פתאום הבין שאמא הולכת, והרבה יותר גרוע מזה, הוא נשאר, ומאז אנחנו בסרט של בכיות בבוקר, נקודת האור היחידה היא שבמהלך היום מסתבר שהוא מסתדר לא רע, החיים בחברת שני אחים גדולים ומציקנים לימדו אותו להלחם על זכויותיו ולכן כשילדה אחת חטפה לו צעצוע מהיד הוא לא עמד ובכה כמו איזה חננה אלא חטף לה בחזרה את הצעצוע ואף כינה אותה בכינוי: "מעצבנת..." ובטון המתאים (שזה בעצם השם שאחיו הגדול קורא לאחותו בכל דקה נתונה).

חוץ מזה שנפל לו האסימון הוא גם חזר עם מתנה קטנה מהגן, וירוס קצר כיאה לימים הראשונים ללימודים שמיד גרם לו לשיעולים איומים (לא, לא קשור לאוינק אוינק) ולישיבה עם מכשיר האינהלציה שלו, מזל שהוא כבר מתורגל וחוץ מלהכין את החומרים למכשיר, הוא יושב איתו ועושה אינהלציה לעצמו (כל הילדים שלי קצת אסתמטיים).
יש דברים שלא עוברים עם הילד השלישי, או, כפי שניתן לומר, כהורה, אתה לא לומד לקח, הנה, הילד ישב לשחק על השטיח בגן ולידו עוד כמה ילדים, הם שיחקו בחיות פלסטיק קטנות ובעוד בני מרים צבי קטן ואומר: "האו, האו" הילדים שלידו הרימו קרנף ואמרו: "קרנף", מיד בעלי התבונן בהם בהשתאות עצומה (ובקינאת אין קץ) ואז חזר הבייתה ואמר לי: "צריך לעבוד עם הילד, הוא לא יודע כלום...", שזה ממש משפט של ילד ראשון כי בשלישי נכון שאין לו מושג גדול בחיות (או צבעים, או צורות אם כבר פותחים את זה) והעולם הקטן שלו נחלק בעצם לשלושה סוגי חיות: כלב, חתול ופיל (כל חיה הגדולה מכלב וחתול)
,אבל אני אומרת שאסור להילחץ, יש המון דברים שהוא יודע כי יש לו אחים גדולים: מה ההבדל בין סוכריה למסטיק, איך להפעיל את ה- WII (משחק אינטראקטיבי מעצבן עד מוות), את השמות של כל החברים של האחים שלו (ואף למנות אותם כאשר עושים ספירת מלאי של כל בני המשפחה), לספור מאחת עד עשר ביפנית (אבל זה לא בגלל האחים הגדולים, זה בגלל סעיף הזוי של אבא שלו חובב אומנויות הלחימה), לשחק בבראציות (אבא שלו מתעלף מזה), ועוד מליון ואחד דברים של גדולים.

הגדולים הלכו לבית הספר ומאז אני עסוקה בקניות ובהשלמת ציוד: "אמא, אמרו שצריך את הג'ל המיוחד לניקוי ידיים, אמא, צריך גם טושים ללוח המחיק, אמרו שצריך ארבעה, אמרו שצריך כרטיסים להופעה של מדונה..." (אנשים סתם תופסים טרמפ על ארנקי הפתוח, גם ככה הם רואים שאני לא מתווכחת בתקופה זו...).
כפיצוי קטן (לעצמי, ברור) על כל התקופה הקשה הזאת, הכנתי לי מחזיק מפתחות/קישוט לתיק.
את ההשראה לקחתי מהיוצרת הזאת (אני יודעת שכבר ניג'סתי לכם עליה בעבר, אבל אני מתה עליה).

שיהיה לכולנו שבוע מקסים וקל

נשיקות,
מקופלת

שיהיה לכולנו שבוע מקסים וקל נשיקות,מקופלת

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

שידרוג מגבת - הדרכה
























כדי לרענן קצת את החופש הבלתי נגמר הזה, אני מעלה הדרכה לשדרוג מגבת לבנה פשוטה.



החומרים הדרושים:

















מגבת
ריבוע בד בגודל 15 ס"מ על 15 ס"מ ליצירת לב.
רצועת בד (מעט יותר רחבה מרוחב המגבת, אורך של כ- 8 ס"מ)
מספרי זיג זג
סיכות
מכונת תפירה
פיסת תחרה ברוחב המגבת
פיסת תחרה נוספת לעיטור הלב (מעט יותר רחבה מהלב)
קרטון של קורנפלקס
מגהץ


הוראות:

על קרטון הקורנפלקס מסמנים לב וגוזרים אותו.

מציירים את צורת הלב על הצד האחורי של ריבוע הבד בעזרת עיפרון.



















חותכים בזהירות את לב הבד בעזרת מספרי זיג זג.

















מגהצים את רצועת הבד, מקפלים את שני השוליים כך שיתאימו לרוחב המגבת ומגהצים ליצירת הקפל, תופרים במכונת התפירה.

















כעת מקפלים את שני הצדדים הנותרים ומגהצים





















מצמידיםלמגבת בעזרת סיכות ותופרים.























מניחים את רצועת התחרה הארוכה יותר על רצועת הבד התפורה, מצמידים בעזרת סיכות ותופרים, מחזקים קצת את שולי התחרה וגוזרים בעדינות (היא יכולה להיות יותר בולטת מהבד, מאחר והיא לבנה, לא רואים אותה על המגבת).




















מחליטים על מיקומו של הלב, מצמידים בעזרת סיכות למגבת ותופרים בזהירות במרחק של כחצי ס"מ משולי הלב.


















מצמידים בסיכות את פס התחרה ותופרים (שוב, התחרה יכולה לבלוט מעבר לשולי הלב).



















זהו, מניחים את המגבת בזהירות בשירותי האורחים ואוסרים על בני המשפחה להשתמש בה לשימוש יומיומי.

























עוד 7 ימים למנאייק.

נשיקות,

מקופלת

יום שני, 17 באוגוסט 2009

זה יגמר בסוף?

השבועיים האחרונים של אוגוסט מאוד מזכירים לי את השבועיים האחרונים של החודש התשיעי, כל יום נמשך שנה, את סופרת את הדקות וכלום לא קורה, מדי פעם את מרגישה שזה הסוף, כולם אומרים לך שתיכף זה נגמר, נסיון העבר אומר לך שתיכף זה נגמר, ילדייך מוכיחים לך שהיה לזה סוף, הם נולדו מתי שהוא, אבל בסתר ליבך, את יודעת שזהו זה, זה לנצח, זה המראה שלך ואיתו את צריכה לחיות מעכשיו, להשלים עם הכדורגל הזה שגידלת לך מקדימה, עם העובדה שציצייך פורצים מגרונך , שכפות ידייך מזכירות את אלה של גודזילה, שאפך הפחוס והשמנמן ילווה אותך בשנות הפנסיה שלך, את פשוט מתחילה להכין את עצמך לגרוע מכל, לחיות עם זה..

זה בדיוק מה שקורה בסוף החופש הגדול, את מתחילה להשלים עם זה שילדייך לנצח ינהגו כחיות פרא, שתלכי לישון והפעוט ינשק אותך נשיקת לילה טוב ויהדק היטב את השמיכה סביבך, שילדייך הגדולים ירכשו השכלה מהמורה החביבה עליהם, "האנה מונטנה" (אם אתם לא מכירים, אל דאגה, לא הפסדתם כלום...), שהרצפה של ביתך תהפוך אפורה ודביקה (בערך אותו צבע שעוטה הפעוט במשך חודשיים שלמים), שאימך תתחיל להגיע מספר פעמים בשבוע כדי שתוכלי ללכת לפעמים לעבודה, את משלימה עם העובדה שאין פירור צ'יפס , המבורגר או בדל גלידה שמצא את דרכו לפח הקרוב (אלא אם כן את קוראת לפח הקרוב, "הקיבה שלי").

אנחנו נמצאים בדיוק במצב הזה, אומרים שיש לזה סוף, נסיון העבר מראה שזה נגמר מתי שהוא, אבל אני ממש לא בטוחה בזה, אני מאושרת עם כל יום שעובר וילדיי בוכים עם כל יום שעובר.

עכשיו, אחרי שהבהרתי את המצב לאשורו (כי זה קורה רק לי, אני יודעת את זה...) אתן בטח רוצות לדעת איך הייתה המסיבה שערכה המטפלת ואיך לעזאזל הכנתי את הפנים לבבושקות, ובכן, המסיבה הייתה בסדר, שרדתי כפי שאתן יכולות לראות, המטפלת התרגשה מאוד ונשאה מילות פרידה, האמא שהכתירה את עצמה לנשיאת ועד ההורים התרגשה מאוד ונשאה מילות פרידה (הילדים שלה אצל המטפלת חודשיים) והכינה לה מתנה בשם כל האמהות שקנו ביחד מתנה ,עציץ פלסטיק ובתוכו היו נעוצים פרחי קרפ אדומים וסגולים עם תמונות הילדים שאמהותיהן שילמו.

אני ועוד שתי אמהות מבריזניות נתנו מתנה בנפרד וילדינו לא זכו שפניהם יודבקו על פרח קרפ.

הילדים רצו בדשא וזרקו פיסות בורקס על העוברים ושבים, ההורים ישבו בדשא, לעסו בורקס ונעצו זה בזה מבטים נבוכים (כי בעצם, אנחנו לא מכירים זה את זה), לאחר שעה וחצי חזרנו הביתה שבעים ומתגרדים (מהדשא).

את הפנים של הבבושקה הדפסתי על פיסת בד, קודם עיצבתי אותן במחשב בגודל ובצבע שרציתי ואז הדפסתי אותן בדיוק לפי ההוראות של מאמא מיסיסיפי בקישור הזה, אני מודה שויתרתי על הקטע של החומץ אבל אם מתכוונים להרטיב את הבד, בהחלט רצוי לא לדלג על השלב הזה, השתמשתי בבד כותנה לבן דקיק וההדפסה יצאה מצוינת, גם למדפסת שלום, תודה למאמא מיסיסיפי על הסדנא המצוינת בקומונה המתוקה "תפירת בובות והכנת צעצועים".


מאחר והתלהבתי מאוד מכל נושא הבבושקות (טוב, כאילו התחלתי עכשיו להתלהב מכל נושא הבבושקות, כאילו אני לא מתלהבת מהן כבר כמה שנים..), הכנתי גם שתי תמונות מבד בתוך מסגרות עץ בדיוק באותה הטכניקה.














































אומרים שזה יגמר בסוף,


נשיקות,

מקופלת


יום חמישי, 6 באוגוסט 2009

זמן שאול

בשבוע הבא המטפלת של הפעוט עורכת מסיבת פרידה.
במידה ולא אשרוד את מסיבת הפרידה, אני מאוד מבקשת שמישהו מקרובי משפחתי ירשום זאת בבלוג, סתם, שיעדכן אתכן.
הסיבה שבשלה כנראה לא אשרוד מאוד פשוטה: הצלחתי להסתכסך עם כל שאר האמהות של הילדים במשפחתון.
זה לא שאני מכירה ממש מישהי מהן, אולי ראיתי אותן חולפות על פניי עם איזה ילד בידיים אבל לא יותר מזה.
כעת אתן מן הסתם שואלות את עצמכן כיצד בריה ממוצעת וחביבה כמוני (שלא לומר פראיירית) הצליחה לעשות זאת, והתשובה ממש פשוטה, אני אוהבת להיערך מראש, ולכן, כבר באמצע יולי אני מתחילה להכין למטפלת מתנה. החלטתי לעשות לה משהו קטן תוצרת בית ויחד אתו גם לקנות לה איזה משהו כייפי, קניתי קופסה יפה של מוצרי ללין והתחלתי להכין לה בבושקות קטנות תפורות וריחניות לתליה בארון.

מסתבר שבעיניי שאר האמהות זה לא מצא חן, לא שהן ידעו על זה אבל התחילו להישלח כל מיני הודעות sms הנוגעות לסוף השנה, שצריך להפתיע את המטפלת, לאסוף כסף, להביא תמונה של הילד ועוד כהנה וכהנה בקשות ומענות. או קיי, אני מודה, אולי לא הייתי לגמרי בסדר (טיפה, באמת, זה כל כך זניח) ולא ממש עניתי להודעות האלה, אחר כך איזה אמא אחת השאירה לי הודעה במשיבון וגם לא בדיוק חזרתי אליה, בסופו של דבר אמא אחרת הצליחה ללכוד אותי כשגבי לקיר.


"אה, סוף סוף אנחנו מצליחות לתפוס אותך" תקפה אותי האמא בלשון רבים (ומיד נתנה לי להבין שיש קבוצה "שלהן" וקבוצה "שלי"), "למה לא העברת את הכסף?" (ולרגע התבלבלתי לעצמי ותהיתי האם אני מדברת עם אמא מהמשפחתון או מנהלת הבנק שלי...), "אני אגיד לך את האמת" מיהרתי להצטדק, "הסתדרתי לבד, אני מעדיפה לתת את המתנה לבד" עניתי בחיפזון תוך תקווה לסגור את הטלפון בזריזות ולהמשיך בעיסוקיי (שאיבת הסלון מפירורי בייגלה, אלמנטרי כאילו....).


"אה, לבד, פשוט כולנו התארגנו ביחד והחלטנו לקנות לה מנוי לתיאטרון, זה יוצא 150 ש"ח לכל אחת" אמרה האמא בתקווה שאשלוף את הכסף ואשלח לה אותו (ב sms אולי...), האמת, במצב אחר אולי הייתי מתקפלת, אבל הנימה והתקיפה לא מצאו חן בעיניי ולכן סירבתי בתוקף אך בנימוס , "טוב" אמרה לי האמא, "אם את לא רוצה לא צריך, תעשי לבד, אנחנו גם עושות לה ברכה נורא יפה עם תמונות של הילדים ולכן ביקשנו תמונה שאת לא מסרת כי התעלמת מאיתנו, עכשיו אין טעם להכניס את הילד שלך כי את עושה לבד, בסדר, תעשי לבד, אין בעיה, אז תעשי גם ברכה לבד עם התמונה של הילד שלך, גם חשבנו שנשאר כסף אז קנינו לה בגד ים כי ביררנו טוב טוב מה היא אוהבת וזה היה מאוד חשוב לנו לקלוע לטעמה ולהפתיע אותה ביחד, אבל אין בעיה, את, תעשי לבד...."

בשלב זה התחלתי להרגיש גם קצת מבוהלת וגם קצת מפוחדת אבל עדיין מאוד אסרטיבית (מקופלת מקופלת אבל עד פה...) ולכן אמרתי לה בחביבות כאילו לא היו דברים מעולם: "יופי, אני שמחה שסגרנו בינינו הכל, שיהיה לך יום מקסים" וניתקתי.


וכמובן, כמו שקורה תמיד בחיים, אני חייבת להפגש בכוח עם אנשים ששונאים אותי ואני שונאת אותם (גם אם זה רק דרך הטלפון), לרוע המזל ובניגוד לכל הגיון, המטפלת שלחה הזמנה למסיבה שתיערך בשבוע הבא ובה היא מזמינה את כל האמהות החמודות ואת כל הילדים החמודים לבוא לזמן איכותי ביחד בפארק כדי שנוכל ליהנות זה מחברתו של זה, ולכן אני חיה כעת על זמן שאול.


זה ביום רביעי אחר הצהריים, בטח תשמעו את כל הפרטים במהדורה של 20:00.


ועכשיו, כדאי לנצל את הזמן כל עוד אני פה:

כפי שהבטחתי לכן

כדאי מאוד לפתוח את האתר ולראות את התמונות, יש שם כל מיני הסברים גראפיים מצוינים ובמקביל לעבוד עם התרגום שלי.

(מאחר ותירגמתי לבדי ולפי הבנתי, טעויות תיתכננה)


החומרים הדרושים:

חוט כותנה

אני השתמשתי במסרגה מספר 2.5


צעד 1: סורגים 5 עיני שרשרת, סוגרים בעין שטוחה.

צעד 2: בתוך העיגול שנוצר, סורגים 10 חצאי עמודים.

צעד 3: סוגרים בעין שטוחה.

צעד 4: בתוך חצי העמוד הראשון יוצרים את עלה הכותרת הראשון בסדר הבא: חצי עמוד, 3 עמודים, חצי עמוד.

צעד 5: יש ליצור בסה"כ 5 עלי כותרת. יש לנו 10 חצאי עמודים שסרגנו קודם ולכן סורגים את עלי הכותרת לסירוגין בחצאי העמודים (בחצי העמוד הראשון עלה כותרת, על הבא אחריו מדלגים...), מסיימים בעין שטוחה בעלה הכותרת הראשון.

נוצר לנו פרח בגודל של בערך אינץ', אפשר לסיים פה ואפשר להמשיך לפרח גדול יותר בעל שתי שכבות.

צעד 6: הופכים את הפרח ועובדים על הצד האחורי שלו, כעת נסרוג חצי עמוד בבסיס החיבור שבין 2 עלי כותרת.

צעד 7: בהמשך לחצי העמוד שסרגנו, נסרוג 3 עיני שרשרת ושוב חצי עמוד בבסיס החיבור של עלה הכותרת הבא.

צעד 8: חוזרים 4 פעמים (5 שרשראות בסה"כ בין עלי הכותרת), מסיימים בעין שטוחה.

צעד 9: בתוך השרשרת הראשונה סורגים בסדר הבא: חצי עמוד, 5 עמודים, חצי עמוד.

צעד 10: חוזרים על אותו סדר בכל שרשרת, נוצרו לנו חמישה עלי כותרת גדולים.

הפרח גמור, אפשר להדביק במרכזו כפתור, הפרח יכול לשמש בכרטיסי ברכה, עיצוב אלבומים, סיכות לשיער, בגדים וכדומה...


ולסיום, הנה תמונה של הבבושקות, הן בסגנון של היוצרת הזאת, היא מוכרת אותן בחנות מקסימה שלה באטסי וכל הזכויות עליהן שלה בלבד (אני סתם העתקתי אבל הן לשימושי האישי, זאת אומרת לשימוש האישי של המטפלת ולא למכירה חלילה וחס).





























שיהיה לכולנו סוף שבוע מקסים ונהדר

הולכת לנקות את הבית/דיר חזירים במצבו הנוכחי.

תודה לכל מי שהגיבה לי בפוסט הקודם (ובכלל), תודה על הקישורים שהוספתן ועל המילים החמות, שימו לב שלקחתי אתכן לתשומת ליבי ואני מפרסמת כעבור שבוע ולא שבועיים כהרגלי.

נשיקות


מקופלת

יום שלישי, 28 ביולי 2009

פעוט הולך לגן חלק ב' (טוב, נו, עוד פוסט על קקי....)

באחד מימי השבוע שעבר בעלי חזר מוקדם (יחסית) הבייתה.

"בואי נלך לאכול משהו בחוץ" הוא אמר לי, מיד זינקתי באושר מכסא המחשב עליו ישבתי (זה מה שהמילה "אוכל" עושה לי) ולאחר מכן נחתתי חזרה (בכבדות) בכיסא.


"אני לא יכולה" עניתי בחשיבות עצמית, "אני עונה כעת על מכתבי קוראים", "מכתבי קוראים, הא?" אמר לי בעלי בזלזול, "תזכירי לי מה הרב מכר שפירסמת לאחרונה?", "זה הבלוג שלי" עניתי לו, אנשים שאלו כל מיני שאלות מאוד חשובות ואני רוצה להגיב להם, זה לא יפה, יש נושאים מאוד חשובים שעלו לדיון....".


"את כתבת על קקי בפוסט האחרון שלך, על קקי למען השם, מה יכול לעלות כבר לדיון כל כך חשוב?" אמר בעלי בעייפות מסוימת.


"אתה יודע מה?" עניתי לו, "אני ממש מתפלאה עלייך"

(קוראות רווקות או כאלה שרק הכירו חבר יכולות לדלג הלאה, חבל לי להרוס לכן, באמת, אבל אלו הם חיי הנישואים, במיוחד אחרי מיליון שנה, too much information, כמו שאומרים).

"אתה, שטורח לספר לי בדיוק ובפירוט על הקורות אותך אחרי כל ביקור בשירותים, אתה שכל פעם שאתה בשירותים אתה אומר לי "אני במשרד, אל תעבירי לי שיחות" (ואחר כך אני שומעת אותך משוחח בפלאפון תוך כדי פעולה), אתה שסידרתי לך במיוחד את השירותים אחרי שעברנו דירה כי טענת "שאתה לא מוצא את הפינה שלך בבית" , שהנושא כל כך קרוב לליבך ואף הורשת אותו לילדיך (שלמדו לבקש "לא להעביר שיחות" ואחר כך אני מוצאת שם עיתונים מקושקשים ומגדל מקסים מניירות טואלט), שאתמול סיפרת לי איך בבוקר שיחקת עם הפעוט במסירות בכדור תוך כדי....איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" שאלתי בתמיהה רבה.


"טוב, שכנעת אותי, אני במשרד, יש עיתון?" שאל בעלי והתפנה (הא! תרתי משמע) למשרדו.


ואני התפניתי לענות על שאלות ותהיות רבות שעלו במהלך הפוסט האחרון (יש גם קישור שווה שחילצתי מחברה שלי בנושא הקופסאות וכמה תובנות).


שאלה ראשונה: האם זו החתמה על בד ובאיזה דיו?

אכן, זוהי החתמה על בד, לבושתי הרבה אין לי שום דיו שמתאימה לבד (כן, כן, פדיחות), ולכן החתמתי (רחמנא ליצלן) בחותמת סטאזון שחורה. יצא סבבה, לא?


שאלה שניה: איך הקופסאות עומדות יפה בלי לזוז?

כפי שתראו בהדרכה המצורפת, יש בהן ריבועים חתוכים מקופסת קורנפלקס (מי אמר מיחזור? מי אמר ירוק? מי אוכל ים של קורנפלקס?)


שאלה שלישית: איך זה שאמא ותיקה (טוב, נו, זקנה) כמוני עוד הולכת לאסיפת הורים עם ילד שלישי.

איך עוד לא קלטתם שאני האמא הכי חנונית בשכונה? איך? אני תמיד הולכת לכל אסיפת הורים, וגם באתי עם מעטפה מוכנה ובה כל הצ'קים הדרושים, החוזה חתום, הצהרת בריאות וטופס לביטוח.

וגם ישבתי כמו ילדה טובה ליד האמא המאותגרת ולא צחקתי אפילו פעם אחת כשהיא שאלה את השאלות על הקקי (רק בגלל שכל הזמן חשבתי איך אני מעיפה לה כאפה ישר למוח... אבל התאפקתי, כי אני חנונית)


שאלה רביעית, אותה אני מצטטת כי היא מנוסחת כל כך יפה: "כנטולת ילדים (עדיין) אני מתה(!!) לדעת מה התשובה הדיפלומטית לשאלה "האם זאת לא פגיעה בכבודו של הילד כאשר חושפים את גופו ומחליפים לו קקי במרכז החדר?". פליז פליז פליז פליז פליז...."

כשאומרים לי מלא פעמים פליז, זה עובד עליי, כזו אני. הקיצר, הגננת נתנה תשובה מדהימה, היא אמרה שתמיד בגן יש את הבעיה בין שמירה על כבוד הילד לשמירה על בטחונו, מאחר ויש 2 מטפלות שאחראיות כל הזמן על 15 ילדים, אם אחת תלך הצידה ותחליף לילד בפינה חשוכה, יש סיכוי ששאר 14 הילדים ירצחו את עצמם או את המטפלת השומרת עליהם (קצת הוספתי פה פרטים פיקנטיים משל עצמי) ולכן הביטחון מעל הכל (אבל אני ידעתי את זה קודם, כי אני "אמא ותיקה" וגם כי אני חנונית, חנונים תמיד דואגים לבטחונם).


שאלה חמישית: למה לא הולכים לבד לאסיפות הורים (ולמה גררתי אחרי ילדה משועממת בת 8)?

כי ידעתי שזה יהיה ערב משמים ביופיו, שידברו על מליון נושאים מהתחת (וצדקתי, לא?) והייתי צריכה קצת תמיכה, רצוי של יצור קטן וחמוד שמרגיש גדול, חוץ מזה כבר חודשיים שהילדה משחקת עם הפעוט יום יום ב"גן", היא מלבישה לו תיק קטן על הגב ואחר כך מיד עושה לו "מפגש בוקר", הוא מוכן רק לשים את התיק על הגב ואחר כך עושה מה שבא לו, ואז היא יושבת וכותבת לי מכתבים זועמים על כך שהילד לא מתנהג יפה ובגללו הגן על סף סגירה.


זהו, נגמרו לי השאלות, איזה שיט (טוב, די, די כבר בדיחות תפלות שקשורות בנושא, באמת, זה כבר יצא מהתחת....).


אני מצרפת קישור לקופסאות הבד היפות, חברה שלי למדה ממנו איך מכינים ואחר כך לימדה אותי, היא טוענת שהוא קליל, פשוט ומובן, אני קצת יותר בעייתית ולכן צריכה הסבר אנושי, תובנה קטנה שלי (שלא עשיתי, ברור), כדאי לגהץ את הבד לפני כי אחר כך זה אבוד.

אם יש לכן משהו טיפה יותר עבה מעטיפה של קורנפלקס, עדיף, וחוץ מזה, אם אומרים לכן לעשות את הקופסא בגודל 6 אינץ', אל תתווכחו ותעשו בגודל 10 אינץ' כי תצא לכן קופסא בומבילה שתופסת חצי חדר עבודה ואין שום עטיפת קורנפלקס שנכנסת לתוכה.


זהו

תעדכנו אותי איך יצא.

אני מצרפת תמונות של פרח קרושה חמוד ומקסים שהכנתי (למרות שמי סורג בחום הזה? טירוף...) הפרח יכול לשמש לכרטיסי ברכה ועיצוב אלבומים או סתם לקישוט (הוא פצפון למדיי), מצורף הקישור לאיך מכינים אותו (האם לתרגם לכן את ההסברים? תרשמו לי למטה ואעשה את זה בכיף), אני פשוט חייבת להפסיק להקליד כי אתן כבר נוחרות על המקלדת, סליחה, לפעמים אני לא יודעת גבולות, תשאלו את בעלי.

סוף שבוע מקסים

נשיקות, מקופלת