ד-ד-ד-ד-ד-ד-ד-י-י-י-י-י-י, אולי מספיק עם זה כבר?

אוקיי, מי החתיכת מטומטם, מפגר, אידיוט, חכם שהחליט על החופש הזה, הא? כי זה ממש חשוב לי לדעת, יש לי איזה מילה או שתיים להחליף איתו ויכול מאוד להיות שבתוך המילה או שתיים האלה הוא ימצא ביטויים כמו "אימאימא ש'ך..." או "תדחף את זה..." או " ב...של ה..." טוב, די, די עם זה כבר...


שתי טיפות רסקיו (חצי בקבוק יותר נכון) , כוס מים קרים, אני אתחיל שוב...


אז מה דעתכן על החופש הזה? לא תקופה נהדרת להכיר את הילדים שלנו? לבלות איתם קצת זמן איכות? להיות איתם קצת בבית. לא? אוף, לעזאזל, על מי אני מנסה לעבוד, אני מכירה אותם כבר כל כך טוב שיש כמה דברים שאני ממש מעדיפה לא לדעת עליהם (ואני עוד אמא שלהם...)


הפסקה, רגע, חובטים בראשי בחפצים קהים, ילד אחד עף לחדר שלו לעונש (בפעם הרביעית היום... ואנחנו ערים אולי חצי שעה...)


ומה זה המזג אויר הזה, הא? מילא היינו הולכים לבלות בחוץ (נא לקרוא בקול הולך ומתחזק עד לשלב של צעקה, הייתי צועקת בעצמי אבל אני כבר צרודה מאוד מלצעוק על הילדים שלי מ- 08:00 בבוקר ועד 22:00 בלילה, באמת...) מי החליט לתקוע את החופש הזה בעונה הכי חמה? מי? כי ללכת לבריכה זאת התאבדות  עם 4 ילדים לבד, הקניון הוא פשוט מסחטת כסף ועל המשחקיה אני לא רוצה ממש לדבר, נסתפק בזה שלהיות במקום שבו רצים כמה אלפי ילדים כשאת עם תינוק על הידיים ופעוט אחד שמרגע שנכנס לקניון (שבתוכו המשחקייה)  יודע להגיד רק 3 מילים ("תיקני לי מסטיק") במקום ללכת ולקפוץ על שאר הילדים שהיו שם ולחבוט בראשם עם קוביות משחק כמו שכולם עשו, זאת חוויה שאני ממש לא מתכוונת לחזור עליה...ועוד שילמתי על זה 35 שקלים... (שזה שווה ערך לאיזה 70 מסטיקים שהיו יכולים לקנות לי שלוות נפש לאיזה 10 דקות...פראיירית שכמותי).


 רגע, הלכתי לנגב תחת אחד להסביר לילד כיצד להשתמש באמצעים הגיינים לאחר שימוש במתקנים סניטריים בבית ולצרוח על שני ילדים שרוצחים זה את זה ולהסביר בצורה דידקטית מדוע אלימות אינה פותרת בעיות ולאחר מכן שלפתי ציצי  האכלתי את התינוק באמצעים טבעיים.


תראו, יש גם צדדים ממש טובים בחופש הזה, הנה למשל הארנק שלי, הוא היה ממש כבד בתחילת החופש ועכשיו הוא קליל, הגב שלי ממש פחות כואב מלסחוב את הארנק הזה.

או למשל שהילדים לא עומדים למות מתת תזונה כי כל היום הם אוכלים כל מה שיש בבית משל היו מגיפת ארבה.

או למשל זה שחמי וחמותי נסעו להם לחודש שלם להרי הרוקי הקנדיים ואיזה יופי להם שהם מבלים במקום קריר (במקום לשמור לעזאזל על הנכדים הקרצייתיים שלהם כמו כל סבא וסבתא נורמליים בחופש הגדול ולא לברוח לקצה השני של העולם...למרות שהסיבות מובנות...)

או למשל שכבר ממש לא כואב לי כל החלק השמאלי של הגוף מהתינוק שכל היום על הידיים כי נהיו לי שם ממש שרירים (באופן א-סימטרי מדאיג מעט...)
או למשל ש...
ש...


טוב, אז אין לי עוד דוגמאות, מה תעשו לי? אני יכולה להבטיח לכם שכבר עברתי החופש כל התעללות אפשרית...


או קיי, אחרי שקצת הוצאתי קיטור, בואו נעבור למה שחשוב באמת


כה התקנאתי לי בכריות המשגעות של גרינגייט שהתוודאתי (שהתוודעתי? איך כותבים את זה? אוף, חפרו לי כל כך הרבה במוח בזמן האחרון...אין לי אפילו כוח לבדוק את זה...) אליהן דרך נקודה בכפר, ולכן החלטתי ליצור לי שתיים כאלה ( אני יודעת, זה לא יצא ממש גרינגייט אבל השתדלתי כמיטב יכולתי), המסקנה היחידה שיש לי מכל התהליך הזה היא,  שעד שאתה מגיע אשכרה לקטע של התפירה (שממנו הכי חששתי לשווא...) אתה עובד כמו חמור על מדידות, הוצאת גיזרה, חיתוך הבדים, הדבקה שלהם בכל מיני דרכים לא אנושיות (כגון גיהוץ), התאמות צבעים ועוד כל מיני התעללויות קשות, התפירה היתה השלב הכי כייפי.

 אולי כל זה הולך בקלות אם אתה לא עושה 50 הפסקות במהלך העבודה כדי לבדוק שילדייך עדיין בחיים...

אז מה נשאר לנו? בסה"כ 15 ימים שהם 360 שעות שהם 21600 דקות שהם  1296000שניות בסה"כ, שחלק מהן ממש הולכות ומתמעטות נכון לכתיבת פוסט זה (טעויות תיתכנה, פתאום הנתונים האלה נראים לי לא הגיוניים, מצד שני מתמטיקה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי..) , ממש קטן עלינו (קטן? זה קטן זה? זה עצום, זה לא ייגמר לעולם, מה זה הדבר הזה? די, די, די ,די, תעבור כבר.....).

נשיקות

מקופלת

סחיטה באיומים

בשבוע שעבר חגג הפעוט את מסיבת הסיום בגן שלו


המסיבה התחילה בהתקף לב קל בו לקיתי כבר בכניסה לגן, מיד כשהגענו לדלת הגן ראיתי ילדים עם כובע בוגר אוניברסיטה שחור על ראשם וארטיק בידם (מה שיסתבר כאירוע מכונן, הארטיק...), מיד קפצתי למסקנה (ההגיונית) כי ברוב טמטומי טעיתי בשעה (כבר היו דברים מעולם) והגענו למסיבה שעה אחרי הזמן.


חיוורת פנים (כי איך אסביר עכשיו לילד שהמסיבה בעצם נגמרה, שבועיים הוא רק מדבר על המסיבה הזאת), ניגשתי להתנצל בפני הגננת שמיד קלטה את הענין ואמרה לי ללכת לשבת במקום בשקט כי הקבוצה שלנו תיכף תתחיל .


התיישבנו במקום ומיד התחילה המסיבה, הילד קם לרקוד ולשיר (ואפילו שילב קפיצות חמודות על רגל אחת שלא היו בתכנית והיו אילתור שלו ), ואז, אחרי איזה שיר וחצי הוא חזר, שם את הראש על הברכיים שלי ואמר: "זהו, אני לא רוצה יותר לרקוד".
כדי להבין את רצף האירועים  מפה ואילך, צריכים קצת תמונת רקע, לפעוט, כפי שכולכם יודעים יש שני אחים גדולים, בכל מסיבה הם היו יושבים על ברכיי ואני הייתי משדלת אותם במילות נועם וכל מיני הבטחות לקום לרקוד, העסק הזה אף לא עבד, הם היו יושבים, אני הייתי הולכת ומתעצבנת וצופה בעיניים כלות איך ילדים אחרים רוקדים ושרים כאילו אין מחר.


ולכן, למודת סבל (וגם כבר למדתי משהו בחיים) הודעתי בתוקף לבחור הצעיר שמי שלא קם לרקוד, לא מקבל ארטיק!!!! (כן, עם כל הסימני קריאה....). בהכירי את הנפשות הפועלות, ידעתי שהאיש הצעיר ימכור את האמא שלו בשביל ארטיק (האמת, גם בשביל מסטיק...) וכך אחרי כל ריקוד הילד חזר, שם את הראש, קיבל איום, וחזר לרחבה.


עכשיו בזמן שאתן קוראות את הפוסט הזה, אני יכולה לשמוע אתכן (עד פה) מצקצקות בלשונותיכן, אני אפילו יכולה לשמוע כל מיני מילים כמו "נפשו הרכה של הילד", "פגיעה בבטחון העצמי שלו...", "אסור להכריח....", "שלא ירקוד אם הוא לא רוצה, זה לא בסדר..." ועוד כהנה וכהנה ציקצוקים (אולי אפילו יהיו כמה ביניכן שיתהו מה אנשים היום מוכנים לעשות בשביל ארטיק, ועוד רמזור...).


ואני שואלת אתכן, אבל מה עם נפשה הרכה של האם? מה איתה? שכבר שבועיים היא צריכה לשיר את כל השירים של המסיבה (ואז, כשהיא כבר ממש נכנסת לזה ומשלבת קצת תנועות ריקוד ומחיאות כפיים הילד מודיע לה בתוקף: "אמא, עכשיו אל תשירי יותר!!!"), האמא שהתארגנה למסיבה כמו למסדר צבאי, הצליחה להלביש את כל ילדיה בבגדים ראויים ואף להטעין את מלאי המצלמות המשתתפות במסיבת העיתונאים... שהספיקה להתלבש ואף מרחה על פניה איפור קל (שיהפוך לעיסה בהמשך, ברור, הפנים שלנו פשוט נמסות בחום הזה...), שמהבוקר ניג'סה לבעלה בטלפון שיגיע למסיבה בזמן (והוא איחר ...) , האמא שרצה יום קודם לקנות מצרכים לפשטידה ובאותו יום עמדה במטבח והכינה אותה רק בשביל שבמסיבה יחרבו אותה ללא היכר ויאכלו רק את מה שהיה בלמעלה? אה, מה איתה?

לפעמים, איום קטן, עושה את כל העבודה.

ושוב, קצת חותמות מהתקופה האחרונה:

חוץ מזה, חברתי המקסימה הילה, הכינה לפעוט את המתנה הכי מדהימה בעולם, ערכה לשודד הים המתחיל (תודו שזה מתאים לבן אדם), אז רוצו לראות (הילה, שיחקת אותה בגדול)

שיהיה לכולנו חופש נעים (מן הסתם אכתוב על שילוב המילים הבלתי אפשרי  "חופש" ו"נעים" בהרחבה בפוסט הבא שלי...)

נשיקות,

מקופלת