באחד מערבי השבוע שעבר ישבנו בעלי ואני בסלון, מפצחים גרעינים וצופים בתכנית האהובה עלינו "חיים אחרים" (שבינינו לבין עצמנו זכתה בבית לשם החדש "דתל"שים").
"בשבוע הבא אני כנראה צריך לטוס לבלגיה לכמה ימים" זרק בעלי את הפצצה המתקתקת למרכז החדר, "מה?" שאלתי אותו כמעט בולעת את הגרעין שהיה לי בפה על קליפתו, "מה אמרת? לחו"ל, אתה בטוח? מה, אתה חייב? שוב?" שאלתי, נלחמת בצורך להטיח את עצמי על הרצפה, לייבב ולדפוק את הראש ברצפה כמנהגו של הפעוט כשמשהו לא מוצא חן בעיניו....
"זה רק כמה ימים, אני, אלכס ודנה, זה הכל, זה עבודה ממש חשובה ואני לא יכול להתחמק כרגיל".
"דנה אמרת? למה דנה? למה שולחים נשים ביחד איתך, למה היא צריכה לבוא? איפה היא עומדת לישון?" שאלתי בחרדה.
"היא באה כי היא המתכנתת ואלכס בא כי הוא עזר לי לפתח את המכשיר הזה" הסביר בעלי בקול שקט ובקצב של הכתבה כמו שמסבירים לילד קטן וליטף לי בעדינות את היד בתנועות מרגיעות , " יש לנו המון עבודה, זה רק לכמה ימים, זה סתם איזה עיר כפרית קטנה ומרוחקת, זה לא סיפור גדול, נישן כולנו ביחד כי אמרו מהחברה שאין מספיק מקום אז יש רק חדר אחד עם מיטה זוגית, טוב, סתם סתם, ברור שלכל אחד יש חדר, אבל זה היה שווה רק בשביל לראות את המבט הזה שהיה לך הרגע...".
וכך הוא נסע לו לבלגיה, ישן (בגפו) במלון בוטיק שנראה כמו טירה קטנה עם שני צריחים כחולים ונהנה משירותי המלון היוקרתיים (בריכה פרטית ומחוממת, חלוק ונעלי בית מקסימים, בירה מקומית משובחת ואיך לא? שוקולד בלגי...) בעודו משאיר אותי לטפל בארבעת ילדיי .
מיד כמו שהוא סגר אחריו את הדלת, חטף הפעוט התקף אסטמה חגיגי, הבן הגדול הביא מבחן גרוע בחשבון, הילדה היתה צריכה לצאת לטיול שנתי והתינוק הפסיק לישון לחלוטין בלילה. כל מיני קשיים קטנים וזניחים שהתפרצו ללא יוצא מן הכלל בדיוק באותו הזמן.
וכך נכנסנו לסיחרור של תרופות וצעקות, טופי ופיתויים (כדי לעשות אינהלציה), הכנת ציוד אבוד לטיול השנתי, כינוס איברים ותירגולים אין סופיים בחשבון ("אמא", מתקן אותי הילד "זה מתמטיקה, לא חשבון, אני בחטיבה, כאילו?..."), הסעות והחזרות, פיזור ילדים בבוקר וצניחה למיטה בלילה (רק בשביל לקום אחרי שתי דקות להניק את התינוק הזה שבטוח שהוא בן שבועיים).
השבוע עבר והוא חזר, מביא לי כפיצוי את החוברת האחרונה של המגזין MARIE CLAIRE IDEES וקילו (כן, קילו שלם רק לעצמי) של שוקולד בלגי משובח....הוא מצידו קיבל שלט מעוטר על הדלת (שהכינה הילדה, בנים לא נוהגים להכין קישוטים משום סוג...) ועליו כתוב "איזה כיף שחזרת".
במוצאי שבת התקיימה מסיבת יום הולדת חגיגית ביותר לגלי (גליש) המוכשרת עד אין קץ.
הפקדתי את ארבעת ילדיי בידי בעלי ונסעתי לי באושר.
"מה, התינוק כבר גדול, המטפלת הרגילה אותו לבקבוק, הוא כבר יכול להשאר עם אבא שלו בלילות בלי שום בעיה" התרברבתי באזני הבנות ששאלו אותי מה פתאום באתי לבד....
ביציאה מיום ההולדת עשיתי מעשה שטות והתקשרתי לשמוע מה קורה, בקושי הצלחנו לדבר בינינו מרוב הצרחות של התינוק. "זה כבר שעתיים וחצי ככה" אמר בעלי בייאוש, תבואי כבר...."הוא שותק רק אם הוא מסתכל איך אני מפצח גרעינים וממש נמאס לי כבר..."
מיותר לציין ששום שלט לא חיכה לי על הדלת.
ליום הולדתה של גלי, הכנתי עוגה תפורה מלבד.
ממש מקווה שהיא אהבה את המתנה שלה.
נשיקות
מקופלת
