נפילה ושוד

שבוע סוער עבר על כוחותינו, אני נפלתי, הבת שלי נשדדה (שוד וירטואלי אבל כואב) והבן שלי למד להתמודד עם האמת.

באחד הימים השבוע הלכתי לקחת משהו קטן מהאוטו (טוב, את התיק שלי אם אתם חייבים לדעת), מאחר ואני לא מי יודע מה יודעת לחנות ברוורס ולרוב זורקת את אוטואי במין זווית מוזרה כזאת ורצה הבייתה, גם הפעם חניתי בקרבה מסוכנת לגדר שיחים, כשחזרתי נאלצתי ממש לפלס את דרכי בתוככי הג'ונגל, ניגשתי לדלת ואף הצלחתי לפתוח אותה, מההדף עפתי אחורה ואז ביצעתי מן ריקוד קטן ומוזר כזה לידה ונחתתי על השיח, יותר נכון בתוך השיח כשישבני שוקע ממש עד הרצפה ורגליי שלוחות לפנים.

ככל בן אדם נורמלי הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק מי ראה אותי, אף אחד לא היה בחוץ ולכן לקחתי לי את הזמן עד שהצלחתי להישלף מתוך השיח וגם זה רק אחרי שנפנפתי בידיי עד שתפסתי את הדלת (כי ישבני כאמור היה לכוד במעמקי השיח).

חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי את הסיפור הנהדר (כשאנחנו חשים שפופים מעט אנחנו נוהגים לספר זה לזה פדיחות שקרו לנו, זה גורם לצד העצוב לפרוץ בצהלות אושר רבות ולשכוח מצרותיו, פעם כשהייתי ממש מדוכאת בעלי סיפר לי איך הוא נכנס בשמשה של קופת חולים לעיני הפקידה המשתאה, זה גרם לי מיד להתרוממות רוח ומאז הוא נוהג לשוב ולספר לי את הסיפור כשאני עצבנית).

לבת שלי היה מזל די דומה אלא שהוא לא נגמר בצווחות אושר אלא בבכיות רבות. לפני כשלושה חודשים קנינו לילדה בובת וובקינז, למי שלא מכיר זאת בובה ששווה 10 שקלים ועלתה בפועל 100, היא מגיעה עם קוד למשחק רשת במחשב אליו נכנסים וקונים לבובה בתים שלמים, ממלאים אותם בחפצי מותרות ומוכרים אותם כשמשעמם.

במשך שלושה חודשים רכשה הילדה לבובתה האהובה עולם ומלואו, החל באמבטית זהב וכלה בטלויזית פלזמה, את סיסמת הכניסה למחשב היא סיפרה לקומץ נבחר של חברות, בני דודים וסתם כמה שכנים.

בעלי הזהיר אותה לא לתת את הסיסמה, אני הזהרתי אותה לא לתת את הסיסמה, הבן הגדול הזהיר אותה לא לתת את הסיסמה, אפילו התינוק היה מזהיר אותה אילו למד מילים נוספות מעבר לאוצר המילים שלו ("לא, די, מים, סוס, אתול, האו, אמ אמ אמ..."), הילדה לא הקשיבה לאיש מאיתנו.

אתמול היא ניסתה לשווא להיכנס למשחק, "א-מא, מישהו נכנס למשחק שלי" היא צעקה לי מהחדר בעודי מנסה לנוח צהריים ("חמש דקות תנו לי לשים את הראש ואל תריבו" אני מתחננת בפני ילדיי, "חמש דקות", אפילו את זה הם לא מסוגלים), כהרגלי בשעות אלה אני לא עונה, אחרי שתי דקות נרדמתי ובין לבין שמעתי את בתי ממררת בבכי: "לא, גנבו לי את הפלזמה", "אני לא מאמינה, המיטה שלו", "לקחו לי את הבית", מבוהלת קפצתי מהמיטה לבדוק מה המצב וגיליתי ששדדו את הילדה, מה זה שדדו, ניקנקו לה את הצורה אפשר לומר (ולי גזלו את מנוחת הצהריים הקצרה שלי).

וכמו כל אמא פולניה גאה אחרי שהרגעתי אותה לא יכלתי להתאפק ואמרתי לה: "את רואה, מה אמרנו לך? לא הקשבת לנו, אז הנה, מגיע לך, עכשיו למדת בדרך הקשה..." ועל זה הילדה יכלה רק להוסיף עוד כמה צווחות כעס ולהכריז חרם עולמי על חברותיה הקרובות.

גם הבן שלי נתקל בקשיים , כמו אבא שלו, גם הילד בחוג ג'יאוג'יצו, השבוע הודיעו לכל החניכים כי בפסח מתקיים מחנה אימונים בן שלושה ימים באיזה חור נידח בארץ ומחירו כמחיר שהייה במלון יוקרה. מאחר ואני יודעת שבני האהוב שונא להתרחק לפרקי זמן ארוכים מהמחשב שלו / הטלויזיה שלו, עדיף לא לאסור עליו ישר ללכת אלא לתת לו להגיע לבד למסקנה ולכן הודעתי לו כי השנה הוא מספיק בוגר ושיחליט לבד מה הוא רוצה לעשות.

הילד היה בשוק, בכל שנה הוא רגיל שאני אוסרת עליו לנסוע, הוא מצידו מודיע לכל העולם שהוא היה מת להשתתף אבל אמא שלו לא מרשה לו וכולנו שוכחים מכל העסק.

"טוב, את לא מרשה לי אז אני לא אסע" פתח הילד את המריבה השנתית, "לא, לא, השנה אני מרשה לך, זה תלוי רק בך" הפתעתי אותו, "אבל כבר היה הזמן להירשם ועוד לא נרשמתי אז אני לא אסע" הודיע הילד לאבא שלו, "לא, זה בסדר, דיברתי עם המדריך והוא אמר שעוד אפשר להתחרט" ענה לו בעלי, "אבל אין מי שישמור על אחותי בחופש אז אני לא אסע" אמר הילד הנואש לסבא וסבתא שלו, "היא יכולה לבוא אלינו" שיתפו פעולה סבא וסבתא.

"עשיתי רשימה של בעד ונגד ויצא יותר נגד אז אני לא אסע" חזר אלי הילד, "יצא לך 3 בעד ו2- נגד, אתה יכול לנסוע" אמרתי לו בחזרה. וכך עוברת הנסיעה בינינו ככדור פינג פונג, עוד לא הגענו להחלטה סופית, אני מחכה לראות איך הילד יודה שלא בא לו לנסוע וזה מרצונו בלבד כי השנה אמא שלו הרשתה.

ומה דעתכם על החותמת החדשה שלי?

ומה יהיה עם הפסח הזה שדופק כבר בדלת ועוד לא קניתי כלום?

סוף שבוע מקסים ומרגש

מקופלת

אתגר מיקסים - תחפושת

אתגר מיקסים האחרון עסק בנושא תחפושת, יותר נכון יצירה בעקבות אומן אהוב.

מאחר ולבושתי הרבה לא השתתפתי באתגרים האחרונים החלטתי הפעם להשתתף ויהי מה, בחרתי יוצרת אהובה עלי מאוד, אלופה בלבד (felt יענו) והכנתי ארנק/תיק/קלמר קטן.

הבחירה בתיק קטן לא מקרית, בקומונה "פרידה ונומה" בה אני משתתפת מארגנת בחורה מדהימה בשם קינשסה פרויקט לו היא קוראת "נתינה ואהבה" והוא נועד לצבוע בורוד את חג הפסח של בני נוער בגילאי 13-18 במחלקה הסגורה של בית חולים גהה. במסגרת הפרוייקט נכין דברים רכים ותפורים כגון קלמרים לנשיאת חפצים, בובות קטנות מבד, תיקי בד, כריות קטנות וכו`. מי שרוצה להצטרף מוזמן לפנות אליה במסרים (אפשר גם דרכי ואתווך ביניכם), עדיין לא מאוחר מדי.

תפרתי את התיק הקטן מלבד עם קופיפים קטנים שאהבתי מאוד בפליקר של היוצרת, לא יכלתי להתאפק והוספתי גם קצת מהתחרה המקסימה הזאת.
















''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

נשיקות,

מקופלת

נזיפות

ביום שבת אחרי הצהריים אנחנו רגילים ליפול על אחותי, "איזה כיף שבאתם", היא אומרת לנו בכניסה, "כל השבוע אני שומרת בשבילכם כל מיני סיפורים קטנים", כולנו מתיישבים ומצפים לסיפור, "יש בעיה קטנה" אומרת אחותי ומחווה בעיניה על הילדים, שמונה זוגות עיניים נעוצות בה בציפייה דרוכה (שלושה ילדים שלי, ארבעה שלה וכלב אחד), הבעיה מוכרת וידועה, תשעים אחוז מהסיפורים שלנו נוגעים בילדים, מאה אחוז מהם אינם מחמיאים.

אנחנו מתחילים לדבר על נושאים שונים ומשמימים בתקווה שהילדים ישברו וילכו לשחק בחדריהם, הילדים מראים חסינות יוצאת דופן ומאזינים לכל מילה בצמא. אחרי שתי דקות אנחנו מתחילים להראות סימני שבירה, "היתה לנו אסיפת הורים בגן" אומרת אחותי, "כן, שלי" אומרת הקטנה של אחותי וקופצת באושר מעלה מטה, "הגננת אמרה שאני מקסימה".

"מה זה מקסימה", אומרת אחותי, "אפשר להגיד שהילדה חלק מהסגל, אפשר להגיד שהיא גננת מתלמדת", בינתיים הקטנה תופסת את התינוק ומזיזה אותו למורת רוחו למיקום אחר סביב השולחן, "העמדת אותו בקצה", היא מסבירה לי בכובד ראש, "הוא יכל להיפצע מזה".

"אז מה זה אומר חלק מהצוות?" שואל הבן שלי בעניין, "אולי תלך לשחק במחשב?" אני מנסה לפנות אותו מהאזור ללא הועיל, "זה אומר שהיא אומרת לכל ילד מה לעשות" אומרת אחותי לעברי בלחש, כולנו מאזינים לה בדריכות, בתה הקטנה מקרבת את ראשה כדי לשמוע יותר טוב, "זה אומר שאם הגננת אמרה משהו, היא מסבירה לכל הילדים מה הגננת אמרה, אם יש ילד שעוד לא הבין היא מדגימה לו מה לעשות, אם הוא עדיין לא הבין היא מכריחה אותו לעשות" אומרת אחותי בייאוש.

הגננת המתלמדת אוחזת שוב בתינוק ומסבירה לו שלא כדאי לו לגעת בכוס התה כי היא חמה. אחרי שתי דקות אחותי מגישה לשולחן בוטנים אמריקאיים, כמו שהצלחת נוחתת על השולחן, במהירות הבזק התינוק שולח יד, חוטף בוטן, מכניס לפה ובולע (אלא מה?), כולנו מתבוננים בו בתדהמה, רק הקטנה אומרת לי:"זה מסוכן לו מאוד, הוא יכול להיחנק מזה, אסור היה לך לתת לו את זה".
למחרת אני הולכת להוציא את התינוק מהמטפלת, "היום הוא לא הסכים להכין עבודה" אומרת לי המטפלת, "הוא זילזל" היא שולחת בי מבט מאשים, "כל שאר הילדים עבדו מאוד יפה כדאי שתעבדו היום קצת בבית עם הדבקות".

אחר הצהריים התינוק ואני קופצים לקניון לקנות מתנות, התינוק קשור אמנם בעגלה אבל מנסה להשתחרר בכל דרך אפשרית תוך חטיפת מוצרים שונים מהמהדפים, בלית ברירה אני קונה לו נחשי גומי אותם הוא לועס בחדווה תוך הדבקת העגלה כולה והשערות שלו, ביציאה מהקניון חולפת על פנינו אישה אחת, "את לא חושבת שזה מסוכן?" היא שואלת אותי, "מה מסוכן"? אני שואלת בתדהמה, "הסוכריות, את לא חושבת שזה מסוכן?" ואני (בלב, והלוואי שזה היה נכון אבל חשבתי על תשובה מתאימה רק שעתיים לאחר מכן) עונה לה "את לא חושבת שלהיות חטטנית זה מסוכן?"

אבל לא עניתי, לא חבל?


זהו פוסט שונה קצת מהרגיל כי הפעם הוא ללא עבודה שלי, העבודה האחרונה (בפוסט החדש) היא תיק קטן שעשיתי לאתגר של מיקסים ולכן החלטתי להפריד בין העבודה לסיפור למען קוראי בתפוצות (יענו למען מי שלא מכיר אותי ואין לו כוח לקרוא סיפור שלם עד שהוא מבין מה אני רוצה וכולה רצה לראות איזה תיק קטן).


נשיקות לכולם וסוף שבוע נהדר

מקופלת

ראיון עם עצמי

לפני כשבוע קיבלתי אימייל מאחת המעצבות הצעירות שיצא לי לעבוד איתן (חותמות, ברור), "תשמעי", כתבה לי המעצבת, "יש איזה כתבת מעיתון מעריב שרוצה לעשות כתבה על בלוגריות וגם השם שלך עלה, את מרשה לי לתת לה את הטלפון שלך"?, "מה פתאום" רציתי להגיד, "אני בכלל לא רוצה, אני לא בקטע, אני לא יכולה לחיות עם החשיפה, זה מאוד קשה לי, אני אדם פרטי", ובפועל אמרתי "תני לה כמה שיותר מהר" ומאז ישבתי וחיכיתי וציפיתי לשיחת הטלפון מהכתבת שמעולם לא הגיעה.

מאחר ובין פרק הזמן בו חיכיתי לטלפון ועד שהתפרסמה הכתבה (בלעדי, עם כל מיני נשים ביוניות כאלה שישנות 15 דקות בלילה, אוכלות מכונות תפירה לארוחת צהריים ועוד מספיקות להקריא לילדיהן סיפור לפני השינה.... ) ראיינתי את עצמי בערך מליון פעם, לא נותרה הברירה בידיי אלא לראיין את עצמי מעל דפי הבלוג.

קבעתי עם עצמי (שמעתה אקרא גם בשם המצודד "המראיינת") בשעה 21:00 בערב אחרי שהילדים הולכים לישון, היא איחרה.
(שלא לציטוט, רציתי להגיד לכם שזה כזה לא בסדר, אתה קובע עם אדם, מסדר לכבודו את הבית, מגיש כיבוד ובסוף הוא מגיע עם טרנינג ונעלי בית ענקיות ורודות, אני לא התרשמתי כל כך מהמקצועיות שלה...) ישבנו בסלון, המראיינת בדקה אותי במבט קפדני וסקרה את הסביבה. "בתור אחת שעוסקת כל החיים שלה בעבודות יד אין לך מי יודע מה עבודות שלך בבית" היא תקפה ראשונה ואפילו לא חיכתה לתשובה.

"אז מתי בעצם את יוצרת? כי במקרה אני יודעת שאת גם מאוד אוהבת לישון כך שזה לא מאוד מסתדר לי" היא שאלה, "תראי", עניתי לה, "אין לי שעות קבועות ליצירה, בכל הזדמנות אני פורשת על שולחן האוכל את הציוד שלי, מדליקה את מנורת השולחן הניידת ומיד מתחילה לעבוד, תוך כדי עבודה הילדים באים, מצמידים את ראשיהם לשלי ובודקים בקפידה מה אני עושה, למה אני עושה את זה, למי אני עושה את זה, ומעירים לי אם משהו ביצירה לא נראה להם, אחרי שתי דקות אני נשברת, מעיפה את כולם לפחות מטר אחורה (בעיית החיות הקופצות מראש לראש לא נעלמה גם מעיניי....), ומפצירה בהם ללכת להכין את שיעורי הבית שלהם במקום לבלבל את המוח. התינוק מנצל את המהומה הכללית כדי לעמוד לידי ולהדליק ולכבות את מנורת השולחן מספר פעמים רב ככל שהוא יכול בדקה נתונה עד שאמא שלו מרימה עליו איזה שאגה קטנה, אחרי שתי דקות פוריות של יצירה הגיע בעצם הזמן להכין ארוחת ערב ואני מקפלת הכל בזריזות ונפנית ליצירת חביתות וסלט"

"כן, כן" מהמהמת המראיינת מתחת לשפם, "מאוד מרשים.., מאוד...", "את גם די מתה על טלויזיה, שמתי לב שאתמול הקפדת לראות מהתחלה ועד הסוף את הסרט נוטינג היל במקום לשבת ולסרוג את ערימת הצמר שהחבאת בארון של התרופות....", (זה נורא כשהמראיינת יודעת עלייך הכל....)"כן, זה היה קטע מקצועי כזה" אמרתי בהיסוס, "אני מאוד אוהבת את העיצוב בסרט, זה סרט השראה, טוב, זה לא, ואת יודעת את זה, אני סתם נמסה מהסיפור המתוק, בכל אופן סרגתי פריט אחד מערימת הפריטים שתכננתי וגם זה הישג אדיר" עניתי בנחישות.

"בהתחשב בעובדה שתכננת לסרוג שלושה עשר פריטים, זה הישג עצום" עקצה המראיינת ומיד תקפה בשאלה הבאה "אז כמה כסף את מוציאה על חומרי יצירה? בשקלים אם אפשר?, "לא הרבה בכלל" אמרתי מעט בשפלות רוח (התחלתי קצת להישבר בחקירה הצולבת), "הנה, עוד לא קניתי מכונת תפירה חדשה". "כל העולם כבר שמע עלייך ועל המכונת תפירה שלך" אמרה המראיינת, "ביום שתיקני מכונה חדשה אני אכתוב עלייך כותרת ראשית בעיתון, וחוץ מזה, הסיבה היחידה שלא קנית היא שלא תפרת אפילו פריט אחד מאז ההתבכיינות האחרונה שלך בנושא".

"מה הסיפור עם הבלוג שלך בכלל?" המשיכה המראיינת במלוא הקיטור, "זה לא אמור להיות בלוג בנושא יצירה? בשביל מה את טוחנת במוח על המשפחה שלך, על הילדים שלך.... את מי זה מעניין בכלל? (באמת, את מי? תהיתי לעצמי, אולי יש משהו בדברים שלה...), "כמה כניסות היו לך בעצם מאז ייסוד הבלוג?" שאלה המראיינת, "משהו בסביבות ה- 12,000 " אמרתי בגאווה (לפחות 6,000 מתוכן שלי אבל היא לא צריכה לדעת הכל...)

וכך התנהל לו הראיון, שאלה נוקבת אחת רדפה אחרת, פרטים שאמרתי סולפו לבלי היכר (כי ככה זה תמיד בעיתון, לא?), לא אלאה אתכם בפרטי כל הראיון, בסופו אספה המראיינת את חפציה (גומית שיער ומברשת שיניים), אמרה שהיא עייפה מדי מכדי להמשיך משהו הערב ועלתה ברוב חוצפתה לישון במיטה שלי (מזל שבעלי היה באימון).

אם מישהו מכם ממש מתעקש לקרוא את הכתבה המקורית הוא יכול למצוא אותה פה: בבלוג של פרפרים (סתם, אני לא מפרגנת מתוך קנאה טהורה, ברור).

מאחר וזה בכל זאת בלוג של יצירה (ותגיד המראיינת המעפנית מה שתגיד), אני מעלה מחזיקי מפתחות קלילים להכנה וחמודים ביותר, את ההוראות אפשר למצוא כאן. (אני הקטנתי אותם לעומת העיצוב המקורי).

לסיום, רציתי להודות לכל מי שמצאה לנכון להיכנס ולהגיב בבלוג שלי, גרמתן נחת רבה מאוד לבעלי, הוא אמר שזה היה הפוסט

לסיום, רציתי להודות לכל מי שמצאה לנכון להיכנס ולהגיב בבלוג שלי, גרמתן נחת רבה מאוד לבעלי, הוא אמר שזה היה הפוסטלסיום, רציתי להודות לכל מי שמצאה לנכון להיכנס ולהגיב בלוג שלי, גרמתן נחת רבה מאוד לבעלי, הוא אמר שזה היה הפוסט

לסיום, רציתי להודות לכל מי שמצאה לנכון להיכנס ולהגיב בבלוג שלי, גרמתן נחת רבה מאוד לבעלי, הוא אמר שזה היה הפוסט הטוב ביותר שהעליתי ("את רואה?" הוא אמר לי, "גם לי מותר שיהיה תחביב, פירגנו לי למרות כל ההתבכיינויות שלך..."), , תודה מיוחדת שלוחה לדודה שלי שהפתיעה אותי ושימחה אותי מאוד בכך שהיא נכנסה לבלוג, ונזיפה חמורה מאוד מאוד לאמא שלי שבפעם הראשונה בהיסטוריה קראה אחרי כולם והגיבה אחרונה, אמא, ראי הוזהרת!

איזה כיף, כבר סוף שבוע

נשיקות לכולם

מקופלת

חגורה שחורה

הכל התחיל לפני 6 שנים, טיילנו לנו בהרכב משפחתי כמעט מלא (התינוק עוד לא נולד) באיזה קניון קטן באזורנו, באחת הפינות היו מספר גברים בחליפות לבנות שהיו עסוקים בלהטיל זה את זה על מזרון כחול.

עמדנו והתבוננו ואחרי כמה רגעים רציתי להמשיך (לחנות הנעליים הקרובה, ברור), משכתי לבעלי בשרוול וכבר תפסתי תנופה לכיוון החנות, להפתעתי הרבה בעלי נשאר נטוע במקומו בעיניים מוקסמות.
אם הייתי יודעת מה צפוי לנו בשש השנים הקרובות (ומי יודע כמה עוד בהמשך), הייתי תופסת אותו בכוח ונסה על נפשי, לרוע המזל התקדמתי לבד לכיוון חנות הנעליים והשארתי אותו בזירת הפשע.


שבוע אחרי זה הוא כבר היה רשום ולבוש להשתתפות פעמיים בשבוע בערב בחוג ג'יאוג'יצו (שזה מן ענף ספורטיבי כזה שמאוד דומה לג'ודו אבל מסתבר שהוא שונה, פשוט כל פעם שבעלי מנסה להסביר לי על זה נהיה לי מין מבט זגוגי כזה בעיניים ואני מתחילה לחשוב על רשימות קניות ומטלות שונות ומה כדאי לי לאכול...).

לאחר מכן הגיעה תקופה מאוד ארוכה של שרירים כואבים, אצבעות שבורות ברגליים ואין סוף מכות יבשות, מיד בהתחלה הבנתי במה מדובר ומיהרתי להגיע להסכם עם בעלי היקר האומר כי אין ברצוני לשמוע על שום פגיעה גופנית ואו שברים לרבות מכות יבשות וחתכים ואו כל פגיעה אחרת בגוף או בנפש הנובעת כתוצאה מאימוני הג'יאוג'יצו. בעלי כדרכם של גברים נפצע הרבה וקיטר הרבה (ההסכם הדרקוני הרג אותו), הלך באדיקות לאימונים ולפעמים עוד הוסיף איזה אימון שניים גם בימי שישי (כי בינינו, מה זה רק פעמיים בשבוע לחטוף מכות אם אפשר שלוש).

חיינו התנהלו כסדרם (אם אפשר לקרוא סדר למה שהולך אצלי בבית), הילדים גדלו, חגורה לבנה הפכה לצהובה ואחר לכתומה ולעוד מלא צבעים שאני לא זוכרת את סדרם.

מדי פעם כשהייתי עומדת במטבח ומדיחה כלים היה בעלי מתגנב אלי מאחור, תופס לי את הראש בתנועת חביקה ואומר לי: "נו, נראה אותך משתחררת עכשיו", לפעמים כשהייתי מסתובבת בבית עם הסל כביסה הוא היה ללא כל התראה מוקדמת מטיל אותי על הרצפה (כולל הסל כביסה) במין סלטה הפוכה כזאת באויר.
אחת לכמה זמן הוא היה אומר לי: "תחנקי אותי רגע עם שתי ידיים", היש אושר גדול מזה? האם יש אישה שאין זה חלומה לעמוד ולחנוק את בעלה? מיד הייתי ניגשת למלאכה, מניחה את כפות הידיים בשמחה על צווארו ועוד לפני שהייתי מספיקה ללחוץ אפילו לחיצה קטנה הייתי מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה, ברכיי איפשהו מאחורי הראש וידיי מאחורי גבי במין תנוחה בלתי אפשרית לחלוטין, "את חייבת לבוא איתי לאימון" היה בעלי אומר לי, "אין לך שום ידע בהגנה עצמית, אני מאוד מודאג ממך" ועל זה יכלתי רק לומר "פךקחרןשצמןםוכהוימ ... סיחכןוכ" (זה הדבר היחיד שמישהו יכול לחרחר מהפוזה הבלתי אפשרית בה הוא נמצא).


כך העברנו לנו את השנים, אני קצת רכשתי לי נסיון והעדפתי ללכת צמודה לקירות כדי לא להתעופף באויר בזמנים בלתי צפויים, הילדים למדו קצת ג'יאוג'יצו ואחר כך פרשו בשיא, חלק מהם שוב חזרו לזה (כי מי לומד בעצם מטעויות?) עד שהגענו לחגורה שחורה. חגורה שחורה זאת ליגה אחרת לגמרי, דבר ראשון, היא דוהה בכביסה על שאר הבגדים, דבר שני כדי לקבלה יש להגדיל משמעותית את כמות האימונים והשברים. תקופה ארוכה ידענו שיש לילדים אבא ולי בעל, רק לא ראינו אותו, ואם כבר היינו רואים אותו הוא היה אומר לנו כל מיני משפטים סתומים כגון: "מחר יש לי אימון על סטיקיהאנדס ואחר כך אני רוצה לעבור על טיאטושי", כדרכנו, התעלמנו.


אני קצת התמרמרתי על הפיכתי המהירה לאם חד הורית אבל אמא שלי מיהרה להרגיע אותי: "מה את רוצה, הוא הולך שלוש פעמים בשבוע לקבוצה שיש בה רק גברים, וחוטף מכות, מה כל כך נורא בזה?".

בשבת האחרונה זה קרה, הוא קיבל לאחר שני מבחנים מתישים ומפרכים (היה באמת קשה, הייתי צריכה לשמור לבד על התינוק ביום שישי בבוקר..) את החגורה השחורה. כל המשפחה נכחה בטקס, היה מרגש מאוד, במשך רבע שעה עמדנו שם נרגשים וגאים וצילמנו אותו ואת התעודה מכל זוית אפשרית, בתום הרבע שעה נתבקשנו יפה להתפנות מהאזור ולחזור הביתה (מרחק של שעה בגשם שוטף), כל בוגרי החגורה השחורה נשארו במקום לאימון נוסף (כי איך יחגגו קבלת חגורה שחורה אם לא בעוד אימון?).

אז אם פעם יוצא לכם לראות חבורת גברים בחליפות לבנות המטילים זה את זה על מזרן כחול, תברחו, מהר...

למרות כל הכתוב לעיל ואולי בזכות כל הכתוב לעיל, אנו גאים בו מאוד (חלקנו מקווים שיפרוש בשיא...).

כרגיל, בלי שום קשר ממשי לסיפור, אני מצרפת מספר חותמות (לא גורג'ס?)

רציתי להגיד תודה ענקית לכל הבנות המקסימות שמצאו לנכון להכנס לבלוג שלי ולהגיב, אני מודה לכל אחת ואחת מכן, אין לי אפשרות להגיב באופן אישי לכל תגובה (בגלל הממשק הנוראי של בלוג ספוט) אבל אני קוראת ומתמוגגת בנפרד מכל תגובה ותגובה.

ולסיום, kmorakefet החמודה הזמינה אותי "להתקלף", בינתיים אני דוחה את זה קצת, גם ככה אני מקופלת, אם עוד אתקלף, מה ישאר ממני? (זה מין משחק רשת חדש שמסתובב ופותח פתח נרחב לסכסוכים משפחתיים, אין לי איזה בעיה נוראית עם זה אבל ייתכן ואשאר מחוסרת דיור לאחר מכן).



נשיקות וסוף שבוע נהדר טרום פורים



מקופלת