יום ראשון, 29 בנובמבר 2015

סיפור אימה על הפלאפון של בן שמונה וקצת יצירות חדשות נחשפות

ברגע שבן שמונה עלה לכיתה ג', הוא דרש פלאפון.
אמנם כבר בכיתה א' היו ילדים עם פלאפון, אבל דחינו את הקץ כמה שיכלנו. (כי באמת, מה יש לילד בכיתה א' לקחת  פלאפון לבית ספר, ואז בהפסקה להחביא בכיס, כי אסור פלאפון בבית ספר, לרוץ איתו לשירותים ולהתקשר ולהתבכיין לאמא שלו על כל מיני דברים שבקושי הספיקו לקרות לו...באמת...).

אבל בכיתה ג' התחיל בן שמונה לחזור לבד הביתה (ועוד עם מפתח), ומי שחוזר לבד הביתה, מקבל פלאפון, ככה זה בחיים.

מיד דרש בן שמונה אייפון 6. "אין בעיה" אמרנו לו, "תקבל אייפון" ובאמת הוא קיבל את האייפון הישן של אבא שלו שהיה זרוק במגירה (ומספרו לא 6).

וככה הולך לו בן שמונה לבית הספר, עם הפלאפון, או לפחות אמור ללכת אבל בתשעים אחוז מהזמן הוא שוכח את הפלאפון בבית ואז כולם מתחילים לחפש את בן שמונה ולבדוק אם הוא בסדר והצליח להיכנס לבד הביתה עם המפתח (או איבד אותו) ואין שום אפשרות לברר את הפרטים האלה.

בזמן שבן שמונה לא שוכח את הפלאפון, הוא פשוט מאבד אותו בבית (ולא בבית הספר כי הפלאפון לא מגיע הרבה לבית הספר). וכמובן שמתחיל מסע חיפושים אחר הפלאפון של בן שמונה.

מסתבר (לפי גירסתו של בן שמונה) שהפלאפון לא הולך לאיבוד אלא נגנב.
"נכנס הביתה גנב" הוא אומר לי ברצינות גמורה "וגנב לי את הפלאפון".
אחרי חיפוש מדוקדק אני מוצאת את הפלאפון ושואלת את בן שמונה איך זה יכול להיות
"הגנב החזיר" אומר לי בן שמונה, "כנראה שהוא הרגיש רגשות אשמה והחזיר לי".
כן, לגמרי.
(לפני כמה ימים הבת שלי שכחה את הדלת של המקרר פתוחה והלכה לישון, התברר שזה לא היא אלא הגנב, שוב, הגיוני)

אבל בזה לא נגמרות הבעיות עם הפלאפון של בן שמונה, הן רק מתחילות
מסתבר שילדים מהכיתה פתחו קבוצת ווטצאפ כיתתית.
מיד כל האמהות עשו שיחה בהולה בקבוצת הווצאפ של האמהות כדי לדון האם זה בסדר והאם להרשות לילדים.
קבוצת האמהות של כיתה ג' היא הקבוצה הפעילה ביותר שיש לי ורק בדיון הזה היו 9,000 הודעות חופרות, כי על כל מילה שאמא אחת אומרת, עוד שלושים אמהות עושות לה "לייק" (ולפעמים סתם שולחות איזה פרח או חיה שלא קשורות לנושא).

לאחר דיונים ארוכים וסוערים האמהות אמרו שצריך לעשות מעקב אחרי מה שהילדים מעלים בקבוצה ולשמור על רמה נאותה של תכנים.
לי כל הסיפור הזה נראה קשקוש מוחלט ונמנעתי מלעשות "לייק" על ההחלטה (כי אמרתי לעצמי שמה ילדים בני שמונה כבר יכתבו בקבוצה שלהם).

ועכשיו כולכם מצקצקים בלשונכם ואומרים שטעיתי ושילדים יכולים לעשות המון דברים לא ראויים בקבוצה. ואתם יודעים מה? אתם מה זה צודקים, ואני טעיתי, ובגדול (באמת, זאת פעם ראשונה שזה קורה לי, הרגשה מאוד מוזרה...לטעות....מזל שזה כל כך נדיר אצלי....).

הקיצר, הסיכום היה שכל יום איזה אמא אקראית פותחת לילד שלה את הפלאפון ועוברת על כל ההודעות. אני לא טרחתי בכלל לעשות את זה (בסדר, כבר דיברנו על כל העניין הזה של הטעות, לא צריך להמשיך לצקצק).

וככה עברו להם הימים והמון המון הודעות נכתבו בווצאפ של הילדים ואני לא טרחתי. אבל אמהות אחרות כן טרחו. טרחו ויגעו ובסוף מצאו.
ובערב גשום אחד גבירותי ורבותיי, הגיע הרגע שחיכיתם לו בסבלנות רבה ומצוקצקת כל כך, לקבוצת האמהות הגיעה הודעה בזו הלשון:

הפסקה  למוסיקה דרמטית ברקע

אמא של נעם:
"אני רוצה להודות לכל האמהות האמיצות שהעירו את תשומת ליבי לעניין, דיברתי היום עם נעם בעקבות ההודעה שהיא העלתה. רק אחרי שהבהרתי לנעם מה הפירוש של הדברים שהיא העלתה, היא מאוד נבהלה ואמרה לי שהיא בכלל לא ידעה מה זה אומר, ושהיא ממש ממש מצטערת ושזה משהו שהיא ראתה בתכנית בטלויזיה, אני מוסרת את התנצלותי הכנה, הדברים נאמרו מתוך בורות וגם נעם מאוד מאוד מצטערת. בינתיים נאסר עליה להשתתף בכל קבוצת ווצאפ שהיא. מחר תערוך המורה שיחה בכיתה בנושא. שיהיה לכולנו ערב טוב".

הא, תדהמה, בהיתי מספר רגעים בהודעה הדרמטית ואז טסתי לחפש את הפלאפון (האבוד/גנוב תמידית) של בן שמונה.
(הודעות מן הסוג הזה שנואות עליי ביותר, ראבאק, תגידי  מה הילדה אמרה...)

ואחרי חיפוש קדחתני ברחבי הבית מצאתי את הפלאפון של בן שמונה והייתי צריכה לעבור על מאות הודעות מטופשות שהילדים כתבו וברובן הן היו מילדה בשם דנה שכתבה: "נו, תעשו אותי כבר המנהלת של הקבוצה", ועוד כמה עשרות הודעות קוליות שבהן דנה אמרה: "נו, תעשו אותי כבר המנהלת של הקבוצה" עד שהגעתי להודעה החשודה.

אתנחתא דרמטית, עוד מוסיקה מפחידה ברקע...

בהודעה קולית אחת (בין מליון הודעות קוליות) אמרה נעם: "אני רוצה לעשות סקס עם בן"

צקצוק תדהמה עצום (שלי, לגמרי שלי), קצת השתנקות, רגשות אשם , גל גדול של חרטה על זה שבכלל הרשיתי לבן שמונה פלאפון, ולא עברתי על ההודעות...אפילו הקוליות...אפילו שזה לוקח שנתיים לעבור על הכל...וגם ריספקט לאמהות שטרחו והאזינו לכל ההודעות שהילדים העלו.

ואז חזרתי לקרוא בקבוצת האמהות. בזמן הזה חיכו לי כבר איזה 13000 הודעות שהתחילו ב: "כל הכבוד לאמא של נעם על האומץ לכתוב את ההודעה הזאת" ולאט לאט הלכו והתחלפו בהודעות מסוג: "עם כל הכבוד לאמא של נעם על ההודעה, לא מספיק לבדוק מה הילדה מעלה בווצאפ אלא להקפיד על התכנים שהיא רואה בטלויזיה".


הנחמה היחידה שהיתה לי מכל הסיפור הזה היא שבן שמונה בכלל לא ראה/שמע/קרא את ההודעות האלה (יען כי לא היה לו מושג איפה הפלאפון).
ולמחרת עשתה המורה שיחה לילדים בכיתה והם דיברו על "תכנים לא ראויים" ובן שמונה בכלל לא ידע מה היה בהודעה הזאת ואמר שהשיחה בכיתה היתה כי מישהו קילל (אתם רואים? זה שהילד שלכם חתיכת חללית יכול להיות כל כך יעיל לפעמים).

ומאז אין לי ברירה אלא לקחת לבן שמונה את הפלאפון, ולטרוח, ולעבור על כל ההודעות שלו (ולא, דנה מעולם לא הפכה מנהלת), ולבדוק שאין לו קבוצות של ילדים מלבד הקבוצה הרשמית של הכיתה וגם לשמוח קצת על זה שבן שמונה שוכח רוב הזמן את הפלאפון שלו....

ועכשיו תלכו, תתלשו לילדים שלכם את הפלאפון מהיד (או תחפשו בכל הבית ובסוף תמצאו אותו במדפים של הנעליים) ותקראו שם הכל. אולי תופתעו קצת ואולי תצקצקו קצת לעצמכם.

דרך אגב, אתמול בן חמש ביקש גם פלאפון...הא...

___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ ___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥___ ♥ ___♥ ___♥ ___ ♥ ___ ♥___♥

ולאחר שסיימנו עם סיפור האימה, נעבור לדברים הרבה הרבה יותר חביבים.

במשך כל הקיץ ישבתי וסרגתי (במזגן, לא לדאוג), סרגתי וסרגתי וסרגתי את כל החמודים האלה (וגם עוד כמה חברים שסירבו להצטלם יפה) ועכשיו כולם מחפשים בית.
כל הבובות הסרוגות מועמדות למכירה
אם זה מעניין אתכם, צרו איתי קשר באימייל שלי:
mekoopelet1@gmail.com

* עסקי החותמות מתנהלים כרגיל, פנו אלי להזמנת חותמת.


 





 
 

 




 



 
 
 
 שיהיה לכולנו שבוע מצויין
בהרבה אהבה
דורית

 

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

טיול לצפון איטליה וחותמות חדשות

רבים מכם שאלו את עצמם איפה הייתי ומה עשיתי
(טוב, אולי לא ממש רבים, אולי יותר אחדים...גם אחד זה טוב)

עוד לפני החופש הגדול (יימח שמו) הבנתי כי נמאס לי כבר מהחופשות המשפחתיות (היקרות להחריד) באילת והגיע הזמן לנסות משהו חדש עם הילדים.

אז ביררתי ובדקתי, השוויתי וחיפשתי והפור נפל על טיול (מאורגן למשפחות) לצפון איטליה (אגם גארדה)
מיד הודעתי לילדים וכולם שמחו מאוד (חוץ מבן שמונה שאמר לי: "אני בטוח שהמטוס יתרסק, לא נראה לי בכלל שזה רעיון טוב").
אחר כך כשהגענו לשדה התעופה וראיתי את מטוס הצעצוע הכחול של החברה האיטלקית נזכרתי בנבואת הזעם וחשבתי לעצמי שאולי בן שמונה צודק, וכשהפניתי את מבטי לכיוון תא הטייס וקלטתי שאחד הטייסים נראה בגיל של הבן הגדול שלי חשבתי שחבל שלא הקשבנו לו.
אבל בניגוד לנבואות הזעם (התמידיות) של בן שמונה, מטוס הצעצוע הכחול עשה עבודה נהדרת ואפילו נחת במועדו.

להפתעתנו באיטליה קיבלנו עונת מעבר אמיתית (לא כמו אצלנו שהשנה מחולקת ל"חם" ו "חם מאוד") עם ימים שמתחילים קריר ומתחממים, או שפתאום נהיה חורף ויורד מלא גשם, ולמחרת שוב חם מאוד.
 
התחלנו מטיול בוורונה היפה ושם כמובן ראינו את המרפסת של רומיאו ויוליה
המרפסת די קטנה ומעפנה ולעלות למעלה עולה כסף. צילמנו מלמטה.

למחרת הפלגנו קצת על האגם עצמו והגענו לשתי עיירות מקסימות. סרמיונה ולימונה שכולה בסימן לימונים. ברור שקנינו לימונצ'לו.

גולת הכותרת הייתה ביקור בפארק גארדה לנד, באמת, אחרי שנמצאים שם, אי אפשר לחזור לעולם יותר לסופרלנד.
רחובות על גבי רחובות מקושטים לכבוד ההלווין, מתקנים מהממים ומפחידים והמוני אנשים.
 
 
הכי מצחיק ששאלנו את עצמנו מה יש לעשות 9 שעות בפארק שעשועים ובסוף כשנגמר היום ממש הצטערנו (גם כי הפארק ענק וחלקים שלמים ממנו לא הספקנו).
 
 
 
 
 
כשמתעייפים ויושבים בצד לנוח, עוברת לה התזמורות ומנעימה למבלים את הזמן
 
כל אזור מעוצב לפי נושא. כך נראה למשל מסלול האבובים, ברוח המזרח הרחוק.
 
 
וביציאה מהפארק בסוף היום עומדות מלא מלא דמויות מחופשות כדי שנצטלם איתם (פה הם קצת מתקיפים לי את הילדה בעזרת דובונים)
 
 
 
 
אכלנו גם ארוחת ערב אמיתית של אבירים בטירה מימי הביניים



 
 
 
זה כמובן הרבה יותר מסתם ארוחת ערב, זאת הופעה שלמה שהקהל משתתף בה לגמרי. יושבים באצטדיון מקסים ולמטה מתחולל קרב אבירים שלם. הקהל מעודד את האביר שלו (לכל טריבונה אביר אישי) ובינתיים אוכלים מצלחות מתכת (ללא סכום, עם הידים) ולוגמים בירה כאוות נפשנו (כל דקה עוברים וממלאים לך את הכוס, בסוף כבר כיסיתי את הכוס עם היד כדי לא להתפדח לעיניי הילדים...)
 

כמובן שטיילנו גם בוונציה היפה, העמוסה המתפוררת והריחנית (כן, התעלות די מצחינות). אפילו שטנו בגונדולה ובזמן שהגונדולייר הסביר לנו תחת איזה גשר בדיוק אנחנו צריכים להתנשק ולבקש משאלה, הבנים שלי היו עסוקים בלכסח אחד את השני, מה שמראה לכם שבכל מקום בעולם אפשר לריב...




וכשאני עמדתי ליד אחד הדוכנים ובחרתי לי מסכות ונציאניות, הבת שלי בשתי דקות הצליחה לעשות לעצמה את הסלפי המקסים הזה...



עוד קצת תעלות




 
והגטו היהודי שכמעט ואין בו היום יהודים
 
 
וברור שמאכילים את היונים בכיכר סן מרקו
 
 
 
 
ולמחרת מטפסים גבוה גבוה להרי הדולומיטים


 
וקופאים מקור בנקודה כל כך גבוהה שהעננים נראים נמוכים מאי פעם


 
כל כך שלו ומקסים, ברור לנו שתוך דקה היינו יוצאים פה מדעתנו אם היינו חיים כאן.




ועוד קצת טיול במילנו ושופינג
וחזרנו הביתה
 
הגדולים מאוד נהנו
וכששאלנו את הבנים הקטנים איך היה הם אמרו: "לא היה כיף בכלל, במלון הטלויזיה כל הזמן הייתה באיטלקית ולא יכלנו לשחק במחשב במיינקראפט בכלל ולא היה לנו את המשחק האלים*"
 
שווה לגמרי לקחת ילדים לחו"ל

*המשחק האלים דורש הסבר:
כנראה שמדובר באיזה שהוא משחק שמורכב כולו מיריות וצלפים ("ניטרול" בשפה של היום...)שהבן הגדול שלי שיחק והקטנים לא יכלו להרגע עד ששיכנעו אותו להתקין להם את המשחק במחשב. בכל פעם שהייתי עולה לקומה למעלה, הייתי רואה את בן שמונה מעביר את המסך למסך שחור ומסתכל עלי בחיוך ממזרי. "איזה חמוד" הייתי אומרת לעצמי, "איך הוא מחייך בכל פעם שהוא רואה את אמא, ועוד מפסיק את המחשב שלו רק בשביל לחייך אליי".
ככה בערך שבועיים עד שהבת שלי תפסה אותי איזה יום ואמרה לי: "אמא, לא אכפת לך שהם משחקים במשחק האלים? כל פעם שאת עולה הם מהר מעבירים מסך" (טמבלית שכמותי, ואני עוד נהניתי מהחיוכים...). ואז בדקנו את המשחק וראינו שהוא אלים באופן נסבל וגם הילדים מתים עליו ולכן הוא נשאר. בן שמונה משחק ובן חמש מסתכל ומייעץ.
אתמול בן שמונה העדיף לשכב במיטה ולקרוא ספר (!!!) במקום לשחק במשחק האלים מה שהטריף לחלוטין את אח שלו.
"אז לך תשחק לבד" ייעצתי לו.
"אני לא יכול" אמר לי בן חמש, "זה לא לגיל שלי".
ואחרי בערך שעתיים שהוא טחן לי את המוח נאלצתי לשלוף את אח שלו מהמיטה, להצעיד אותו למחשב ולהכריח אותו לשחק במשחק האלים.
חינוך זה חינוך אצלנו בבית.
 

מזמן לא העליתי חותמות חדשות, אבל גילפתי די הרבה
אז הנה מקבץ קטן









 





 
 

 

בהמון אהבה
ובתקווה לימים רגועים ושקטים (וחורפיים, אם אפשר)
דורית


 

יום שני, 24 באוגוסט 2015

אמנית אורחת והדרכה כייפית במיוחד לסיום החופש

היום יש  בבלוג אמנית אורחת
האמנית האורחת הסכימה לנדב  את ההדרכה המופלאה של הנחש שהיא יצרה בעצמה.

יש מספר סיבות לכך שבבלוג יש אמנית אורחת:

דבר ראשון, הילדים שלי (יותר נכון הבנים שלי) ממש לא מחבבים יצירה וחושבים שהיא משעממת תחת (סליחה על הביטוי, הוא מאוד נפוץ בביתנו), זה לגמרי מראה לכם שהחליפו אותם בבית החולים ואף אחד עוד לא עלה על זה בוודאות .

דבר שני, האמנית (שהיא הבת הקטנה של אחותי) מוכשרת בטירוף, לא רק שהיא אוהבת ליצור, היא גם אוהבת מאוד חיות (אבל לא רק אומרת שהיא אוהבת חיות, היא באמת אוהבת חיות), בקורות החיים שלה תוכלו לראות שהיא אחראית על פינת החי בבית הספר, מתנדבת בחנות חיות בשעות הפנאי, בילתה את הקיץ בקיטנה בגן החיות וגם לא אוכלת חיות משום סוג וצורה,כבר אמרתי שהיא רק בת 11?
מתוך המון עבודות יצירה שלה (כולן בנושא חיות) התלבטתי קשות על איזה הדרכה ללכת וברוב קולות (של אחותי, שאמרה לי: "את זה את מעלה לבלוג") נבחר הנחש.

דבר שלישי, הבת של אחותי הודיעה לי ללא  שום פשרות שאם אני רוצה את ההדרכה, אני מתחייבת לכתוב עליה משהו בבלוג (לא פראיירית הילדה)




אז קבלו את הדרכת הנחש שעשוי כולו מפתקי ממו צבעוניים ושתי עיניים זזות. אלו כל החומרים שתצטרכו.


הידיים החמודות הן של הבת של אחותי.
הסרט צולם ונערך כולו על ידי הבת שלי (אין לי מושג בזה, לצערי ,ורק עמדתי ונתתי פקודות ברקע ולאחר מכן נתתי פקודה לבת שלי להוריד את הקול מהסרטון...קל ופשוט...)





המלצה נוספת לפני שאתם מורטים את מעט שערות שנותרו לכם על הראש לפני תום החופש היא לקנות את שלושת ספרי הצביעה למבוגרים בהוצאת זמורה ביתן, להוסיף לזה חבילת טושים ולשקוע לתוך עולם הצביעה.
איזה כיף
אני צבעתי שני דפים ואת כל היתר הבת שלי











ולסיום, יכול להיות שחדי העין שביניכם הבחינו בדובי הקטן והסרוג שמקשט את העיפרון  בתמונות שמעל (ואם לא הבחנתם, תחזרו בבקשה לתמונות ותמצאו אותו),  אם בא לכם להכין אחד כזה יש הוראות סריגה בבלוג הזה (תצטרכו להשתמש בגוגל טרנסלייט כדי להבין את ההוראות, לסרגניות ותיקות הפרוייקט יהיה קליל).
לחיצה על התמונה תוביל אתכם לבלוג

http://www.opheliaitaly.com/it/blog/ami-matite-by-ilaria-caliri-n100




עוד שישה ימים.....
באהבה
דורית