יום שני, 28 בדצמבר 2009

משפחה מטיילת

בשבת אנחנו מאוד אוהבים לטייל, הבעיה שהאהבה שלנו לטיולים מתנגשת עם אהבה גדולה אחרת שלנו והיא לישון בשבת בבוקר (ולישון בכלל).

כל שבת אנחנו קובעים טיול מקסים ,"מחר ב-11:00 אנחנו אצלכם", מודיעה לי אחותי, מצאתי טיול מקסים ב"תל חדיד", יש שם את העץ הכי עתיק בארץ ובכלל מסלול נהדר, תהיו מוכנים.

אני דווקא קמה מוקדם (בלית ברירה, הפעוט מתעורר מוקדם ומסרב לבוא למיטה שלנו, הוא יודע שבשניה שהראש שלי נוגע בכרית הוא יכול לשכוח ממני), בשעה הקרובה הוא ינסה את כל סוגי הקורנפלקס שיש בבית בכל שילוב אפשרי (עם חלב, בלי חלב, על הרצפה, על השולחן, בלי קורנפלקס, לא רוצה לאכול בכלל....).
סוף סוף איזה ילד מגיע לסלון ואני מרשה לעצמי להשכב על הספה, סביבי ים של בלאגן, הטלויזיה בפול ווליום, מדי פעם הפעוט חובט בראשי בצעצוע כלשהו ואני נוחרת לי באושר לפחות עוד איזה שעה (או שעתיים...).

ב- 11:00, שעת הטיול היעודה אין נפש חיה בבית שמסוגלת לאסוף את עצמה לטיול כלשהו, לקראת 13:00 אני מתחילה לתהות מה קורה עם שאר הטיילנים החרוצים (נחרו עד עכשיו, אלא מה?).

באזור 14:00 אנחנו סוף סוף על המסלול (אנחנו משפחה מטיילת, שכחתם?), גם בהליכה ברגל אנחנו מאוד חזקים, הילדים רצים קדימה ועולים על ההרים כמו עיזים, המבוגרים נשרכים אחריהם ומקטרים ,אני עליתי על איזה ג'אבל ולא הצלחתי לרדת משם (את צווחות האושר של שאר המטיילים שראו איך בעלי הוריד אותי מההר אפשר לשמוע עד עכשיו), גיסי הפך את הרכב שלו לרכב שטח ומצליח להידחק איתו בכל שביל.
סוף סוף אנחנו מגיעים לעץ הגדול, כמו שאנחנו מתקרבים שלושה ילדים (שלי, אלא מה?) נוגעים בסירפדים וחוטפים גירודים בכל הגוף, אמא שלי מנצלת את ההזדמנות להאכיל אותם בבננות וגזר (כיאה לקופים).
אנחנו מצטלמים כאילו טיילנו עשר שעות (הילדה צריכה תמונות לבית ספר).

אחרי שעתיים אנחנו רעבים כזאבים ושבעים מהטיול.

בערב אני יושבת עם הילדה לכתוב חוויות ב"מחברת המטיילת" (מחברת שעוברת בין תלמידי הכיתה ובה כל ילד מספר את חוויותיו מטיולים משפחתיים), "אנחנו משפחה מטיילת" אני כותבת, "מדי שבת אנחנו משכימים קום ויוצאים למסלול חדש...."

כן, בטח.
הפעם אני מעלה תמונות של כרטיס ותגיות קטנות שהכנתי בבוקר של כיף אצל יפצ'וקית. היה כיף אדיר, היינו קבוצה מצטיינת, יפצ'וקית פתחה לפנינו את ביתה, את ליבה ואת הידע שלה (וגם ים, ים של חומרים וכלים... ישבתי כמה דקות בתחילת הסדנה ורק תהיתי מאיפה כדאי להתחיל), היה מעולה, תודה יפצ'וקית.
שתהיה לכולנו שנה אזרחית חדשה ומאושרת במיוחד
נשיקות
מקופלת


יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

חנוכה

חנוכה היה דווקא בסדר, לפעוט היה יום חופש אחד ויחיד ובו סבתתו (תודה אמא) התגייסה למאמץ הלאומי לשמור עליו. מסתבר שכשסבתא שומרת עליך ואתה צורח כמו משוגע שאתה רוצה "סקיה מקל" (סוכריה על מקל) ובסוף מקבל שזיף, זה נראה לך איכשהו הגיוני, אז למה עם אמא אתה לא נרגע עד שאתה מקבל לפחות שתי "סקיות מקל" ומנסה באותה הזדמנות להוציא גם איזה 20 טופי (ומוציא, כי לפעמים לאמא אין כח לשמוע יותר את צמד המילים "בא לי").

חוץ מזה הייתה מסיבת חנוכה בגן, כרגיל לא באתי עם ציפיות גבוהות, נסיון העבר לימד אותי שילדיי יישבו על ברכי ואני אסתכל בעיניים כלות על ילדים של אחרים שרים ורוקדים עם הנר על הראש. באתי למסיבה עם צוות מקצועי שכלל צלם וידאו (הבן הגדול) וצלמת סטילס (הילדה), מסתבר שהצוות המקצועי סבר שעליו לצלם את הפעוט בזום רצחני ובכל התמונות רואים רק את הראש של הפעוט (במקרה הטוב), כאילו הוא חגג לבדו את החג בביתו הפרטי.
הפעוט החליט להפתיע וקם לרקוד ולשיר כאילו אין מחר, הוא התעלם מהעצות שייעצו לו אחיו הגדולים ("לא, בבקשה, אל תרקוד את ריכוד הכד, זה ריקוד של חננות"), העיף כמה כאפות לילדים שבדרך ורקד באושר גדול עם תנועות קטנות ומתוקות להפליא (אני התמוגגתי, אחים שלו רצו לקבור את עצמם).

כמובן שחילקו סופגניות בסוף, כל ההורים אמרו שזה נורא משמין ומי צריך את זה בכלל, ואז, אחרי שמילאו את חובתם בהשמצת הסופגניה אכלו אותה עד הפירור האחרון (הגבר שישב לידי אכל אותה וספר קלוריות ביחד עם כל ביס), גם אני הרשיתי לעצמי סופגניה אחת חסרת נקיפות מצפון (אבל זה רק בגלל שהיתה לי בתיק חבילה חדשה וגדולה של גלולות טאמס).

בסוף החג הצטרף למשפחתנו אורח קטן וחמוד (לסוף השבוע בלבד), הכלבלב של גיסי הגיע לבייביסיטר (שלנו עליו, לא ההפך כפי שניתן אולי לשער) והתנהג למופת (יותר יפה מאיך שהילדים שלנו ושל גיסי מתנהגים ביחד וכל אחד לחוד) מה שגרם לנו לחשוב רבות על הפן החינוכי בביתנו.

בעקבות סוף השבוע אצל נתנאלה עלה בי חשק אדיר להכין מיני אלבום (הוא עבר מאז לצערי ויעידו כל האלבומים החצי מותחלים שמחכים בשקט), למרבה המזל הבת המקסימה של אחותי חגגה יום הולדת 16 בעודי בשיאו של השוונג וקיבלה מיני אלבום במתנה



























שיהיה לכולנו שבוע נהדר


נשיקות


מקופלת

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

שבוע בריאות וצ'ופר ענק בסופו

שבוע שעבר הונהג שבוע בריאות בבית ספר, זה התחיל מזה שביקשו ממני להכין שלטים (למשל: "ביציאה מהשירותים, ידיים שוטפים", כל השלטים שהכנתי היו בנושא שירותים), המשיך בזה שהילדים עברו מספר הרצאות בנושא בריאות, אחר כך היה צריך להביא לבית הספר סנדביצ'ים בריאים בלבד מה שגרם לדילמה די קשה בבית, שוקולד השחר נותר מיותם ובודד ושני ילדים התגעגעו אליו נואשות, אחד הסכים לאכול אך ורק חמאת בוטנים כתחליף עד שהמורה הודיעה לו שזה לא מי יודע מה בריא, השניה נחנקה שבוע שלם עם גבינה לבנה, מדי יום נכנסה תלמידה לכיתתם ורשמה על דף מה כל ילד הביא תוך בדיקה מדוקדקת של סנדביצ'ו האישי, אם היו עושים לי כזה דבר במקום העבודה הייתי מגישה תביעה בנושא חדירה לרשות הפרט אבל הילדים קיבלו זאת בהבנה.

במשך השבוע ילד אחד חזר נרגש ביותר מבית הספר, מסתבר ששבוע הבריאות היווה את אירועי הפתיחה של לימודי החינוך המיני בבית הספר, "נו, אז איך היה?" שאלתי בסקרנות רבה, "היה ממש מצחיק ומביך" אמר הילד, "חלק מהזמן סתמנו את האזניים וחלק מהזמן כיסינו את העיניים, היו דברים ממש דוחים ומגעילים".

"אבל היו דברים שהיו חדשים לך?" שאלתי בדאגה רבה, מאחר ואני המופקדת בבית על החינוך המיני התקין של ילדיי (בעלי בורח מהחדר או מתכסה בשתיקה בעיתונו בכל פעם שעולה שאלה בנושא), "היו מלא דברים שלא ידעתי אבל אני ממש מחכה להם" הודיע הילד בגאווה.
מאחר ועד היום השתדלתי לדבר עם ילדיי בפתיחות רבה ועל כל נושא חשתי תסכול מסוים, מה זאת אומרת היו דברים שהוא לא ידע?, העברתי בראש את כל השיחות שלנו והגעתי למסקנה המצערת שאולי התמקדנו יותר מדי בנושאים הבאים: אמצעי מניעת הריון, מהי הגלולה, מהו המחזור החודשי, כיצד נכנסים להריון, מאין נולדים ילדים, הגענו אפילו לאיידס (היה אתמול יום האיידס הבין לאומי), אבל אני מודה שברגע שהילד אמר: "אמרו לנו לצפות לשלולית קטנה במיטה בלילה, וזה לא פיפי" הטסתי אותו לאביו לתיגבור נוסף בנושא (בכל זאת, יש גבול לכמה אני יכולה לטחון לילד במוח על הריון ולידה).

כך העברנו את רוב השבוע בעודי מחכה ומצפה לאירוע הבריאותי האישי שלי (סוף שבוע ארוך, מרגש ומקסים אצל נתנאלה), ביום חמישי בערב הלכתי לי שמחה וטובת לב לנתנאלה, היה פשוט נהדר ומצוין, ממש אין מילים למידת ההשקעה של נתנאלה ושל נטאשה, חזרתי הביתה למצוא שילדה אחת נהייתה חולה מרוב שבוע בריאות (זה הסנדביץ' עם הגבינה, אני יודעת), וכן לעובדה המזעזעת שאני צריכה לקום ביום שישי בבוקר, לרכוש כ- 20 תפוזים, לעמוד בבית ולקלף אותם וכך לשלוח את הילד לבית הספר (הם אכלו ארוחת בוקר משותפת ובריאותית במיוחד), האם לא חשתן בניחוח התפוז שליווה אותי בסדנאות במשך שאר סוף השבוע? (מזל שלא ביקשו להביא שיני שום קלופות....).

ביום שישי עלה מספר הילדים החולים ל-2 (הפעוט לא מסוגל לראות שאנשים אחרים בבית חולים, הוא חייב להצטרף אליהם) וביום שבת עלה המספר ל - 3 (גם אבא שלהם התעלף, זה בטח מהשאלות של הילד בנושא חינוך מיני).

אני העדפתי להדחיק את כל המחלות האלה לאיזה פינה קטנה במוח וליהנות מהפינוקים אצל נתנאלה, בפעם הבאה אני מבקשת , אם אפשר, לארגן לי גם אפשרות לינה במקום (טעות חמורה לחזור הביתה רק כדי לעמוד ולבשל מרק עוף לקופת החולים הפרטית שלי), קיבלנו מליוני מתנות והפתעות, למדתי מלא טכניקות חדשות, אכלתי כל כך טוב (אמא של נתנאלה, תשמעי, היה ממש טעים), קצת קינאתי (בכל זאת, אבירם עבד כמו חמור ולא ממש שמעתי תלונות....אני לא הייתי בבית כמה שעות וכמות הטרוניות היתה גדולה יחסית (אך נפלה על אזניים ערלות)).

והנה קצת תמונות מסוף השבוע, צילמה יעל יניב המקסימה (תודה)





















אני ברקע (עם החולצה הכחולה), אחרי שקיבלנו איזה מליון ואחד פינוקים





















ותמונה קבוצתית בסוף.

היה ממש כיף, תודה גדולה לנתנאלה ומשפחתה, לנטאשה המקסימה והסובלנית ולכל הבנות הנהדרות.


סוף שבוע נהדר,

נשיקות

מקופלת