"נחמד", חשבתי לעצמי, "יש אנשים שנפגשים עם הגננת גם אחרי שעות הגן, אולי הם קרובי משפחה או משהו כזה", סיימתי לארוז את הפעוט והתחלנו להפרד מכולם לשלום, ואז המטפלת אמרה גם לי את אותו משפט תמוה, "בעוד שעה אנחנו נפגשים",
"למה?" מיהרתי לשאול (בבהלה גדולה), "למה אנחנו נפגשים עוד שעה?"
"יש פעילות הורים וילדים בנושא הספר, מגיעה מפעילה שתמחיז עם הילדים את אליעזר והגזר" אמרה הגננת בחביבות, "אבל למה אתם מודיעים ממש לפני הפעילות?" שאלתי בבושת פנים (כי כבר היה ברור לי מי יוצא טמבל מכל הסיפור הזה...), "יש פתק על הדלת, לפחות שבוע, אולי אפילו יותר, בין כל הדרישות לתשלום עבור חוגים וועד" (מה שמסביר למה התעקשתי לא לראות אותו) אמרה לי הגננת.
טוב, השעה היתה כבר 16:15, אני חייבת לאכול משהו (כל שעה בערך), הפעוט חייב לאכול משהו (למרות שכל הפה שלו עוד היה מרוח מהכריך עם השוקולד שהרגע הוא סיים), היינו חייבים להחליף בגדים (אני, כי אני נראית כמו סחבה לניקוי אבק כשאני מוציאה את הפעוט מהגן, הפעוט בגלל הכריך עם השוקולד), והכי גרוע, לדחות איכשהו את כל הפעילויות המתוכננות שכבר היו לנו (ללמוד עם הילדה להכתבה בשפה, לנסות לדחוס לראשו של הילד לפחות שלושה פרקים בתנך לקראת מבחן).
טסנו הביתה, טרפנו מהר משהו, שכנענו את הילדה להצטרף אלינו (פרט בעל חשיבות עליונה שיוסבר בהמשך) והתארגנו במהירות שיא.
בינתיים הילד התקשר, הוא קובע עם חבר, החבר יבוא אלינו, הוא יילך לחבר, הם ייפגשו בדרך, הוא יבוא על הקורקינט והחבר יבוא ברגל, אמא של החבר תקפיץ את שניהם, הם ילמדו ביחד למבחן (או ישחקו במחשב, תלוי מי יפקח עליהם).... וכדומה עוד כל מיני הודעות סותרות ומשונות שמשמעותן לא ברורה והמילה "חבר" הופיעה בהן איזה 30 פעם.
רצינו לצאת כבר מהבית אבל אז הגיע החבר (אבל לא הילד, טוב, מרוב הודעות סותרות הוא כנראה לא החליט מה עליו לעשות), מאחר וידעתי מה יקרה אם נאחר לגן (לא יהיה שום כסא פצפון פנוי ואני אאלץ איכשהו לשבת על השטיח ובמצבי אין סיכוי שאני מצליחה לקום משם אחר כך...) מיהרנו ללכת והשארנו את החבר לשמור קצת על הבית.
כל הדרך ניסיתי להתקשר אל הילד אבל כל פעם ענה לי המענה הקולי (בשלב הזה את כבר יודעת שהגרוע מכל קרה, אין שום סיבה שהילד לא יענה לפלאפון שלו, שום סיבה שבעולם), הגענו לגן ולשמחתי הרבה מצאנו כמה כסאות זערוריים וישבנו עליהם, מיד התחילה הפעילות שכללה תחפושות של הילדים, משיכות עזות בגזר, שירים וריקודים סביב פרחי פלסטיק גדולים (בדיוק בגלל הסיבה הזאת הבאתי את הילדה, שתרקוד עם הפעוט סביב פרחי הפלסטיק..... למה יש לי ילדים גדולים אם לא בשביל זה בדיוק?).
סוף סוף הילד הואיל בטובו לענות לטלפון בבית (כן, הוא הגיע, היתה אי הבנה קטנה בינו ובין החבר בנוגע למקום המפגש, ממש מפתיע, לא, לא היתה לו אף שיחה שלא נענתה....לא ברור לו על מה כל הלחץ שלי).
מיותר לציין כי לאורך כל הפעילות בה כל הילדים בגן התחפשו, שרו ורקדו כאילו אין מחר, הפעוט ישב על הברכיים שלי וסירב לשתף פעולה עם אליעזר ומשפחתו הענפה ("אליגזר" בשפתו של הפעוט).
בסיום הפעילות הוגש הכיבוד (גזר מגורר, גזר גמדי, עוגת גזר, מיץ גזר, סתם גזר מקולף).
בערב, אחרי שכבר נרגענו מכל פעילות הספר הזאת, נזכר בעלי שיש לו משפחה וחזר הביתה, ובידו, למרבה הפלא, הפלאפון של הילד, "היתה לי שיחה מהילד", הסביר בעלי, "עניתי לו כמו תמיד: "שלום חמודי", אבל אז ענה לי איזה קול עבה של גבר שאמר לי: "זה לא חמודי, מצאתי את הפלאפון של הבן שלך על המעבר חצייה ליד בית ספר, תבוא לקחת".
טוב, זה די מסביר למה הילד לא ראה שהיתה לו אף שיחה שלא נענתה, פשוט באותו זמן לא היה לו פלאפון.
יכלתי לשייך את כל הקורות אותי לטמטמת הריון נורמלית ורגילה, מאחר והעניין אצלנו הוא קצת גנטי (מסתבר) קשה לי מאוד להוכיח קשר ישיר בין הדברים.
הקופיפות האלה ניתנו כמתנות, אחת להדרלינג הנהדרת שהעבירה סדנא מקצועית ביותר בנושא מיני אלבום תפור מלבד (אם אי פעם אני אסיים אותו, מבטיחה להעלות תמונות) והשניה כמתנה לחברה.
שבוע רטוב רטוב
נשיקות,
מקופלת
