ושוב, כל מיני שיחות והרהורים

אחרי שקיטרתי כה רבות על נסיעותיו של בעלי בעולם, הגיע תורי לבצע קפיצה קטנה לסופשבוע חלומי (בארץ, אבל עם תחושה של חו"ל) שערכו נתנאלה ודנה. אפשר להכנס לקישור הזה ולראות איזה כיף היה לי וכמה נהניתי (גם בזכות החברות המקסימות שהיו איתי), דנה ונתנאלה, מתי הפעם הבאה?.
________________________________________________________________________________

התינוק, שאמנם גדל קצת, ומקשקש המון המון קשקושים חסרי משמעות, עומד על אוצר מילים של אולי (ואני עושה לו פה ג'סטה), 10 מילים (וגם מתוכן, מילה אחת היא בלשון נקבה, כל פעם שהוא רוצה לקום הוא צורח "קומי, קומי", וזה עוד כשיש בבית רוב גברי ...).
בחצי שנה האחרונה הוא נוהג לקרוא בקביעות לאבא שלו ("אבא") ולהתעלם מזה שלאמא שלו יש שם ("אמא"), מה שמראה על כפיות-טובה מאוד גדולה מאחר ומשעה 16:00 עד 20:00 כשהוא הולך לישון (וכאן אני עושה לעצמי ג'סטה קטנה כי לפעמים הוא הולך לישון קצת אחרי...) הוא לא יורד לי מהידיים.
לא מספיק שהוא אומר רק "אבא, אבא, אבא", הוא עוד מפנק אותו בשמות חיבה שהוא ממציא לו אחת לכמה ימים, כגון: "אבי, אבוש, אבוג'י"...

הנחמה היחידה שלי היא שהשם החדש שהוא המציא לאבא שלו, הוא "אבאם", או כפי שראוי לכתוב את זה "עב"ם", זה שם כל כך מופלא שעכשיו כולנו בבית  קוראים לו עב"ם, זה גם מאוד מתאים כי כולם בבית חלליות...
________________________________________________________________________________


אחר צהריים שלם אני מלקקת לפעוט ת'תחת  (זה בסדר לכתוב כזה דבר? זה לא נשמע כל כך טוב.... הייתם מעדיפים אילו הייתי כותבת "מכרכרת סביבו"? לא, זה לא מראה אפילו שמץ ממידת ההתעסקות סביב הילד...אני אשאר, אם תרשו לי, עם "מלקקת לו ת'תחת").
אני משחקת איתו, עושה איתו חוברות עבודה (ירדנו קצת מנושא היצירה, הילד בלתי יצירתי בעליל), שמה לו מה שהוא רוצה בטלויזיה (במקום לראות תכניות שהקלטתי לעצמי, שתבינו את מידת ההקרבה), מכינה לו מה שהוא אוהב לארוחת ערב, שמה לו קצף באמבטיה, מרשה לו בכל ערב ללבוש תחתוני בן10 (גיבור העל האהוב עליו) ואז, בסוף, אומרת לו: "חמוד שלי, הגיע הזמן ללכת לישון".

מיד משליך עצמו הפעוט על הרצפה ביבבות זעם ואיומים שונים: "אני שונא את אמא, אני שונא את אמא (כתבתי פעמיים להעצמת האפקט), כשאני אהיה גדול אני אעזוב את הבית...."
ברגע זה מחליט בעלי לחזור הביתה מהעבודה (הילדים אכולים ומקולחים, ברור, זה הזמן המתאים לשוב לשדה הקרב).
הוא מכניס את הקטנים למיטות ומסביר יפה לפעוט שהוא צריך ללכת לישון.
הפעוט, שיודע תמיד להגיד את הדבר הנכון, לא נשאר חייב: "אני כועס עליך, כי אתה עושה כל מה שאמא אומרת לך", הוא פוגע לבעלי בנקודה כואבת.
"תראה", אומר לו בעלי, "אני לא עושה כל מה שאמא אומרת לי, לפעמים אני מחליט דברים לבד, זה לא כל כך פשוט..." אני שומעת אותו מתחבט בתשובה,  ובסוף, נזכר באיומים של הפעוט ואומר לו: "אם אתה רוצה לעזוב את הבית אתה יכול כבר עכשיו, אתה לא חייב לחכות שתהיה גדול".
ואז הפעוט, שכבר מחופר היטב בפוך החמים שלו אומר: "לא, רק כשאני אהיה גדול, עכשיו אני קטן" ונרדם.

________________________________________________________________________________

בשעות אחר הצהריים, לפעמים, אם הילדים הגדולים שלי לא מטילים עלי איזה משימה בדרך הביתה מהעבודה ("חסר לי ספר לימוד, אין לי חולצת בית ספר לבנה, חייבים להביא למחר מחברת משובצת גדולה.... וכדומה...), אני יכולה לבוא הביתה ולשכב לנוח (במלוא בגדיי, תכשיטיי ואיפורי) כמחצית השעה עד שאני צריכה לזנק (כמו סוס מירוץ) ולהוציא את הקטנים מהמסגרות.
חצי שעת התנומה הזאת גורמת לי לקום מהמיטה כשאני אפופה לחלוטין.
מיד אני נועלת את נעלי, ויוצאת לקור המקפיא כשקורי השינה עדיין מדביקים טוב טוב את עיני.
קודם כל, אני הולכת לגן של התינוק, חוץ מהפדיחה שכולם רואים שהרגע נשלפתי מהמיטה (כי כולי מעוכה כאילו ישנתי שנתיים), כל שיחה איתי הופכת להזויה לחלוטין (כי בעצם, עדיין בכלל לא התעוררתי).

השבוע, למשל, אמרה לי הגננת שצריך להביא לתינוק טיטולים.
"מה אמרת?", אני שואלת אותה ומנסה להתפקס בפניה, "אמרת חיתולים או טיטולים, לא שמעתי טוב", (חיתולים, לכל מי שלא יודע, זה מוצר שבעצם כבר עבר מהעולם ואף אחד לא באמת מחתל איתו תינוק, בטח שלא אני).
"טיטולים, אמרתי טיטולים" שבה ואומרת הגננת בקול איטי ובקצב של הכתבה (היא כנראה קלטה כבר עם מי יש לה עסק).
"אמרת חיתולים עם ח' או עם ט'? זה פשוט מאוד חשוב לי לדעת" אני ממשיכה להקשות ולדקדק בין מוצר, שכאמור, חלף מהעולם ובין מוצר שאני משתמשת בו כל יום.
"עם ט', אמרתי טיטולים, טיטולים, תביאי למחר חבילה" מסבירה לי הגננת בקול שקט וסבלני.
"אה... עם ט'" אני עונה לה בקול מהורהר, "עם ט', כן, זה באמת מאוד מעניין...."
וסוף סוף אני אוספת את תינוקי (המייבב), שמה אותו בעגלה, תוקעת לו בננה ביד,  וממשיכה ללכת כמו זומבי,  מהאוטו הסמוך מישהו מנפנף לי לשלום, אני מנפנפת בחזרה בעיניים ממצמצות (ברור שאין לי מושג מי זה....שהרי אני עדיין נוחרת...) ורק באזור מעבר החציה ליד הגן של הפעוט אני מתעוררת באופן סופי.

________________________________________________________________________________

"את יודעת", אומר לי בעלי ערב אחד, "אני חושב שיש לי בעית קשב וריכוז, נראה לי שאני צריך לעבור אבחון".
"למה את חושב?" אני שואלת אותו בתמיהה.
"יש לי ספר שאני מנסה לקרוא כל ערב ואני נרדם אחרי פחות מעמוד" אומר לי בעלי בעצב.
"מה, הספר הלבן הזה שליד המיטה שלך?
"כן"
"זה שבהתחלה חשבתי שזאת לבנה ורק אחר כך הסתבר לי שזה ספר?"
"כן"
"זה שיש לו לפחות 400 עמודים?
"כן"
 זה שכל העמודים שלו כתובים בכתב פצפון וצפוף?"
"כן"
"זה שיש בו מליון שרטוטים וטבלאות של נתונים?"
"כן"
"הספר הזה שקוראים לו: "The art of electronics"?
"כן"
"אה, בטח, בטח, זה רק קשב וריכוז.... אתה צודק, כדאי מאוד שתעשה איבחון...."
________________________________________________________________________________

כשבעלי חזר מסינגפור, הוא הביא לי פלאפון חדש ומקסים, "תראי", הוא אמר לי, "את תלכי לעבודה, ולעוד כל מיני מקומות, ואנשים ישימו לב שהחלפת מכשיר (כי הקודם היה מודבק כולו בדבק דו צדדי וסלוטייפ בגלל נשיכות ילדים וכדומה..) וישאלו שאלות, בואי נתרגל מה את עונה להם".

ואז התקיימה בינינו השיחה הזו:

בעלי: "מה זה, החלפת מכשיר?"
אני:  (באושר גדול, מחבקת את המכשיר) "בעלי הביא לי מתאילנד"
בעלי: "לא, שלא תעיזי להגיד תאילנד, זה מסינגפור, בתאילנד הכל חיקויים", "אז איזה מכשיר זה?"
אני: (בגאווה בלתי מוסתרת): "זה אייפון"
בעלי: (בעייפות מסוימת)" זה לא אייפון, זה סמארט פון, איזה דגם זה?"
אני (מקפצת במקום בחדווה): "זה אנדרואיד, לגמרי"
בעלי (רוצה לדפוק את הראש בקיר): "זה לא אנדרואיד, אנדרואיד זו מערכת ההפעלה, זה נקסוס אס, זה הדגם הכי חדש...תחזרי אחרי ותנסי לזכור כי יהיו לך פדיחות"
אני  (באושר השמור רק לטיפשים): "אבל כתוב לו "גוגל" מאחורה שזה בטח הדגם והוא כל כך חזק שהמוכר בחנות הראה לך איך הוא מוציא פטיש קטן ודופק על המכשיר והוא לא נשבר (זה לא מה שהכי חשוב בפלאפון?)"
בעלי (בייאוש): "לא חשוב, תגידי שקיבלת מתנה ואת לא בדיוק יודעת מה זה, והמוכר לא דפק בפטיש, הוא קצת דפק על המכשיר וזהו...אני לא חושב שכדאי שתדפקי עם פטיש....הצלחת להוריד אפליקציות?"
אני (גאה בעצמי מאוד מאוד): "הצלחתי להוריד את אפליקציית השעון המעורר"
בעלי (נלחם עם עצמו האם לענות לי בכלל או לעזוב את כל הנושא וללכת לישון, וגם חושב על ביזבוז הכסף שבקניית מכשיר מתוחכם לאשתו): "זאת אפליקציה שמובנת במכשיר, היה לך את זה גם במכשיר הקודם, את יודעת מה? כל הכבוד, תמשיכי ככה, זאת אפליקציה נהדרת".

אז זהו, יש לי אייפון של חברת גוגל והוא אנדרואיד...לגמרי....
_________________________________________________________________________________

וכעת, נעשה מעבר חד ונפנה לתחום היצירה.
האם לא ידעתם שקרונות צועניים הם המילה האחרונה בתחום העיצוב? טוב, אני לא יודעת את זה לגמרי בוודאות, אבל זה נשמע הגיוני, לא? אם עברנו את כל הטרנדים של הינשופים, הבבושקות, הקאפקייקס, ראשי האיילים,תחרה, דויילי, כיפה אדמה, אז למה שלא נגיע לקרון צועני?

את הקרון הזה הכנתי לפי תמונה שמצאתי ברשת (אבל בלי קישור לבלוג/אדם שהכין אותה, אם מישהו יודע, אשמח להוסיף קישור) ופשוט שיחזרתי כטוב בעיניי (היתה רק תמונה, בלי הוראות וכדומה...).
הקרון עשוי כולו מקארדסטוקים, דפים מעוצבים וקצת פרחי בד וסרטים.
פרויקט פשוט וקליל שלקח באיזור השנתיים מאחר וכל יום הוספתי פרט קטן אחר (ואז בא לי איזה ילד מייבב ונאלצתי להתפנות אליו, יכול להיות שזה מסביר את חוסר היכולת שלי לבנות מדרגות כמו בן אדם).

שיהיה סוף שבוע מקסים,

תודה לאל שהחנוכה הזה על כל סופגניותיו וחופשיו הבלתי הגיוניים בעליל (כי מה זה חופש לילדים בלבד?) נגמר.

האם נצליח בעלי ואני לשבת לבדנו בבית קפה ביום שישי בבוקר? (לא הצלחנו מאז אוגוסט...אולי ברגעים אלו אני אוכלת זיתים ושותה קפה הפוך... מי יודע...)

נשיקות

מקופלת

גם סינגפור לא מחכה לי

ושוב הוא נסע לו, אורז את מזוודתו ונפרד מאיתנו בדמעות (שמחה, ברור ששמחה).

הפעוט, שאמנם הפסיק לזחול מתחת לשולחן בגן, אבל מיד התחיל לנשוך (כי מה כבר יש לאמא שלו לעשות חוץ מלבוא לגן ולשוחח בבקרי יום שישי עם הגננת?)  קצת התבלבל בנוגע ליעד הנסיעה , "אבא" הוא אמר לבעלי ערב הנסיעה, יושב על ברכיו כשפניהם פונות זה לזה, "נכון שאתה טס מחר לכוכב אחר? ונכון שתביא לי מתנה כמו שאמא הביאה לי כשהיא טסה לכוכב אחר?"
"לא, חמוד שלי" מיהר בעלי לתקן אותו בשיא הרצינות, "אמא לא טסה לכוכב אחר, אמא הגיעה מכוכב אחר, חשוב שלא תתבלבל בזה...".
"אבל נכון שתביא לי שעון אמיתי שאפשר לדעת בו מה השעה?" הסיט הפעוט את השיחה חזרה למסלול העיקרי, "נכון, חמוד שלי" אמר לו בעלי.
"נו, אז אבא, תיסע כבר" זירז אותו הפעוט, "תטוס לשם מהר מהר בחללית ותביא לי את השעון ותחזור"


הפעם, בדיוק כמו בפעם הקודמת שהוא נסע (שלא סיפרתי לכם עליה, לפעמים אני סובלת בשתיקה...), ולהבדיל מכל הפעמים הקודמות בהן הוא נסע, לא הייתי שקועה אפילו לרגע ברחמים עצמיים, הסיבה לכך היתה שכל רחמיי הופנו כלפי אמא שלי שבאה לשלושה ימים לעזור לי ונאלצה להתמודד עם ארבעת הזוועתונים (האמת שזה לא פייר לקרוא להם ככה, כי רק השניים הקטנים זוועתונים).

התפקיד העיקרי שלה היה להכין את כולם בבוקר ואז לחפף אותם למסגרות שלהם.
הגדולים התארגנו לבד והלכו לבד, נותרו שני הקטנים, אחד עקשן ובכיין אבל לא מחליט על עצמו (התינוק)
השני עקשן ובכיין שכן מחליט על עצמו (הפעוט).

בבוקר השכימה סבתא קום, הכינה את כל הילדים, ואז רצתה לקחת את הקטנים לגן, חיכתה סבתא וחיכתה, התינוק אזוק היטב בעגלתו, הציוד כולו מוכן ורק אדון פעוט הדליק לעצמו את המחשב (זה שפעם היה שלי ועבר עכשיו אליו בבלעדיות) ולא הסכים אפילו לרדת לכיוון הדלת, תוך שהוא צועק לה מדי פעם: "אני לא בא, לא רוצה ללכת היום לגן, אני מחליט על עצמי".

וכך עמדה לה אמא שלי ליד הדלת, בחוסר אונים, עד שלפתע היא נזכרה שלא רק שהיא גידלה שלושה ילדים, היא גידלה גם כלב, והדרך הטובה ביותר לקרוא לכלב, היתה להגיד לו: "בוא קח".
"בוא קח" היא צעקה לפעוט הממאן, "בוא קח".
ובאמת, דקה אחר כך כבר התייצב אדון פעוט לידה, סמוק לחיים, שיערו הבהיר סרוק על הצד וכל כולו אומר צייתנות וחמידות, "מה, מה בוא קח?" שאל אותה בתמימות כאילו לא היו דברים מעולם, "מה לקחת?"


וכך, תוך שיכנועים (שלא לומר שיחודים) הגיע הפעוט בשלום לגן והחליט שם על עצמו כדרכו (לפעמים תוך "טעימת ולעיסת" חבריו לגן).

ושוב התייצבה לה אמא שלי גם הפעם, למודת סבל ועמוסת הפתעות קטנות כדי לשחד את הפעוט להגיע לגן בזמן ואז להתפנות למטרה האמיתית לשמה היא הגיעה אלי, לשפשף את הפנלים, וגם להפוך את המטאטא ולהוריד קורי עכביש מהפינות, ואז לבשל לילדים אוכל בריאותי (ככה הם קוראים לזה) עם הרבה סויה, עוף, קטניות וחלבונים.

כשאמא באה אלייך למספר ימים זה נחמד מאוד, סוף סוף יש מישהו מבוגר (ואחראי) בבית שאפשר לדבר איתו, לצחוק איתו (על הילדים, אלא מה?) ואף לצפות איתו בדברים נחמדים בטלויזיה (ברור שהמירוץ למיליון אליו התמכרנו אני וילדיי הגדולים, בעלי לא רואה, לדבריו, אבל איכשהו הוא מעודכן לחלוטין בכל מה שקורה).

מצד שני (כשאמא שלך באה), למרות שאת סוסה גדולה (שלא לומר חמורה גדולה), אמא לארבעה ילדים האוחזת במשרה מכובדת ובבלוג מכובד (נגיד), את חוזרת באופן מיידי להיות בת חמש, וגם נאלצת להשיב על הרבה שאלות שאין עליהן תשובה, כמו למשל למה את לא חותכת לילדים פירות אחר הצהריים? למה הם אוכלים את כל הזבל הזה (חטיפים)? למה הם מסתובבים יחפים בבית?  למה הם משחקים במחשב במקום לעשות שיעורים? למה את לא מפרידה כביסה כמו בן אדם? למה הם לא אוכלים גבינה לבנה בכריך לבית הספר?  ולמה את לא סוחטת להם תפוזים כמו שאמא שלך היתה סוחטת לך כל יום בשעה ארבע ונותנת להם לשתות? (דווקא על זה יש לי תשובה, פשוט מאז אני לא מסוגלת לגעת בתפוז, או להריח את הריח שלו, שלא לדבר על המיץ שגם אחרי שאמא שלי היתה מסננת אותו פעמיים, עדיין הייתי מרגישה את החתיכות.... בגלל זה....).

וגם כשאתן יושבות לראות טלויזיה בערב, בערך באזור 22:00 אמא שלך אומרת שכבר נורא מאוחר ותהיי עייפה מחר אם לא תלכי לישון כי את קמה נורא מוקדם לעבודה, ואז את קמה והולכת למיטה (כי אני, לא כמו הפעוט, לא מתחילה להתבכיין שרק אני קובעת על עצמי...אני פשוט עושה מה שאמא שלי אומרת לי....)

אחלו לי בהצלחה (ועוד יותר לאמא שלי, אמא, תודה שאת מתגייסת על בסיס קבוע לעזור לנו, אנחנו אוהבים אותך).


וקצת יצירות ופירגונים

לאחרונה יצא לי לעבוד עם שתי בחורות מדהימות, ולשתיהן קוראים הילה:

הראשונה: הלה מ - pepite
פפייט (גוש זהב בצרפתית) הוא מותג שעיצבה לבדה הלה המוכשרת, אפשר לקרוא עליה (ולקנא) בבלינג בלינג
הלה מעצבת ותופרת מוצרים שונים לתינוקות, והכל בניחוח אירופאי ובסקלת צבעים מפתיעה ומקסימה.
לשמחתי הרבה היא פנתה אלי כדי שאגלף לה חותמת (לפי העיצוב שלה)
ותראו איזה דברים יפים שהיא עושה עם החותמת, אבל גם בלעדיה.

צילומים: דנה ישראלי והלה לביא קונופני 

את המוצרים של הלה אפשר לרכוש דרך האתר שלה
וגם דרך הפייסבוק.


הילה השניה היא הילה בושרי המוכשרת, בעלת המותג hilovely, שיוצרת בפימו (לא ברור לי איך היא עושה את זה, איך בכלל עושים כאלה  דברים מפימו), היצירות שלה צבעוניות, עדינות ומדהימות ביופיין.

טעימה קטנה מהמוצרים המקסימים של הילה בושרי:

להילה עיצבתי את החותמת הזאת (העיצוב תואם לעיצוב באתר של הילה)

הילה מאוד אהבה את החותמת שהכנתי לה ואת הכרטיס הקטן שהיה מצורף אליה, ומסגרה אותו במסגרת המתאימה הזאת, איזה כיף, הילה, יצא מקסים ותודה על הפירגון.

 צילומים: הילה בושרי

את המוצרים היפים של הילה אפשר למצוא באתר שלה
וגם בחנות האטסי שלה.
יש לה גם גלריית עבודות מרשימה.
ואפשר גם ליצור קשר דרך דף הפייסבוק.


ודבר אחרון, אבל מאוד מאוד חביב, לאחרונה התפרסמה ב- Xnet כתבה על הבלוגריות הכי שוות ברשת, כמה כיף למצוא את הבלוג שלי (ביחד עם בלוגים של חברות מוכשרות) ואת ההדרכה שלי לשובך עטוף בד.
תודה ענקית לגלית מ-Xnet שיצרה איתי קשר לפני הכנת הכתבה וכתבה בצורה כל כך מפרגנת.

שיהיה לכולנו המשך שבוע נהדר
נשיקות
תודה על כל התגובות המקסימות שאתם כותבים לי, אני נהנית מכל אחת ואחת מהן
מקופלת

שיחה בגן

ומה חשבתם? שאדון פעוט יכול לזעוף ולזעוף ולזעוף ואף אחד לא ישים לב? ואף גננת לא תקרא לאמא שלו לשיחה דחופה בגן ותתן לה בראש? ברור שלא.


השיחה נקבעה ליום שישי בבוקר, לא שיחה ראשונה, ובטח ובטח לא אחרונה.
לשיחה בגן הגעתי באופן מפתיע לבד, ללא בעלי וללא הפעוט המבריזן שבערב הקודם, כנראה בשל הידיעה שמחר אמא שלו תתן דין וחשבון מלא על מעשיו, העלה חום ונשאר בבית, מכורבל במיטה החמה לצד אבא שלו (אולי לא כל כך "לצד", הרבה פעמים זה ממש "על") ואני חתרתי את דרכי למודת סבל* אחרי שהורדתי את שלושת האחרים במסגרותיהם.


* ולמה למודת סבל אתם שואלים? כי הבן הגדול שלי, נהג להציק ולג'נן את מורותיו (ולפני כן את גננותיו) על בסיס יומי, בכיתה א' מרוב שהוא פטפט עם כל הטור, הוא ישב בשולחן של המורה (ביחד עם המורה, אם עוד לא הבנתם), אחר כך הוא חזר למקום בו יושבים רוב התלמידים (שזה מול המורה) והעסיק את עצמו בשיעורים בבניית הרים וארמונות מכל הציוד שהיה לו בקלמר (ולפעמים גם בתיק, או כל הזבל שהוא אסף בכיסים), תוך כדי זה הוא היה משוחח עם התלמיד שמלפניו, מאחוריו ומצדדיו, ואז המורה (הזועפת) היתה פונה אליו (במפתיע) ואומרת לו: "מה אמרתי עכשיו?" והוא היה חוזר אחריה מילה במילה (יכולת מעוררת קנאה שבזכותה התעודה שלו היתה בהחלט משביעת רצון), הבעיה היתה שכל אלה שהיו מלפניו מאחוריו ומצדדיו לא ידעו מה היא אמרה (או אפילו מה הנושא של השיעור) ולכן קראו לי שוב ושוב לשיחות בכיתה.


השיחה, כמו כל השיחות האלה (שאני מכירה את מהלכן היטב) מתחילה תמיד בטון חיובי, "הוא ילד מאוד מאוד נבון" אומרת הגננת, "הוא מאוד אהוב בגן, הוא משתתף יפה בריכוז, הוא משחק מאוד יפה במוקד המשפחה ובמוקד החיות, הוא מתעניין בנעשה בגן"... ואז, היא מפשפשת עוד קצת במוחה בשביל לדלות משם עוד מחמאה לפני שנגיע לחלק העיקרי והמבאס, "הוא אוכל מאוד יפה...", מסיימת הגננת את שלב המחמאות.


"אני חוששת מאוד שיש לו בעיה בקבלת מרות" מנסחת הגננת בצורה דידקטית  את נטייתו של הפעוט להגיד לה "את לא קובעת עלי" בכל פעם שהיא מבקשת ממנו לעשות משהו שאינו לרוחו באותו רגע (כמו לבוא לצבוע, למשל...), "הוא גם מגיב באופן מעט ילדותי" ממשיכה הגננת בניסוחים נאותים לעובדה המצערת שהפעוט נוהג להתחבא לה מתחת לשולחן כשהיא מבקשת ממנו לא לפטפט עם חבר בשעת הריכוז.
"אני חושבת שיש בעיה בצד הרגשי" ממשיכה הגננת (שזה אומר שהוא נוהג לענות ב"לא בא לי" כשהיא מבקשת ממנו לצאת כבר מתחת לשולחן).
כל זה עוד מילא, עוד הייתי יכולה לחיות עם זה, אבל לסיום אמרה הגננת את מה שהכי חששתי ממנו, שהילד מסרב לעשות יצירה מכל סוג שהוא (מה שאומר שהחשדות שלי אכן התממשו, החליפו  את הילד בבית חולים אחרי הלידה והילד האמיתי שלי יושב עכשיו בגן, בשקט, וצובע יפה יפה בתוך הקוים...).


"ומה הפתרון?"  אני שואלת (כי למרות שחשבתי שהבן הגדול כבר עשה לי הכל, מסתבר שיש לילדיי כושר המצאה לא רע בכלל).

 "תראי", אומרת לי הגננת, "כדאי מאוד לתת לו יותר תשומת לב (כאילו הוא לא הילד שמקבל גם ככה הכי הרבה תשומת לב בבית בשל יכולתו להטריף את סביבתו ולהתעקש על כל קשקוש), אני יודעת שאין לך זמן עם ארבעה ילדים ושזה מאוד קשה, אבל את חייבת להקדיש לו בכל יום 20 דקות שיהיו רק שלו לבד, פשוט תשימי את התינוק במיטה מוקדם ותתפני אליו"
ומייד ראיתי לנגד עיניי איך אני זורקת את התינוק במיטתו מדי ערב בעודו צורח ומיילל (כי שני הקטנים רגילים ללכת לישון ביחד באותה שעה ובאותו החדר) ומתפנה לפעוט ובעוד משהו כמו שנתיים קוראים לי לשיחה דחופה בגן של התינוק ומשוחחים איתי על הנזק שנגרם לו בינקותו בשל העדפת אחיו על פניו.


חזרתי לי מעט עייפה ושפופה הביתה (למודת סבל, למודת סבל, אבל בכל זאת...) ואחרי שקצת נרגעתי, התקיימה ביני ובין הפעוט השיחה הבאה:


הפעוט: "רק אני קובע על עצמי"
אני: "כשאתה בגן, הגננת קובעת עליך"
הפעוט: " אבל הסייעת לא קובעת עליי"
אני: "גם הסייעת קובעת עליך, גם הגננת המחליפה ביום רביעי קובעת עליך וגם מי שעושה לכם חוג חיות וחוג התעמלות"
הפעוט: "אבל בצהרון רק אני קובע עליי"
אני: "כשאתה בצהרון, הגננת של הצהרון קובעת עליך"
הפעוט: "אבל בבית רק אני קובע עלי"
אני: "בבית אבא ואמא קובעים עליך, ואם הם לא בבית אז האחים הגדולים שלך קובעים עליך"
( אני יודעת שבעוד אתם קוראים את השורות הללו, אתם אומרים לעצמכם: "מסכן הילד, אין לו שום אוטונומיה, הוא חייב לקבוע במשהו על עצמו, איזה מן אמא זאת, איפה הטלפון של המועצה לשלום הילד", ועוד כל מיני מחשבות שכאלה שעברו גם לי בראש..)


ואז הגיע הסבר מאוד ארוך על למה אחרים קובעים עליו ואיך כולם רוצים את טובתו ובסופו, נקודת מפנה קטנה וחיובית (אתם יכולים לסגור את הטלפון שבו כבר חייגתם למועצה לשלום הילד).
אני: "אבל כשאתה בבית לפעמים אתה קובע על עצמך ואפילו לפעמים, כי אתה אח גדול, אתה קובע על התינוק"
ומיד עלה  חיוך של שביעות רצון על פניו (היפות) של הפעוט והוא שלח מספר מבטים זוממים לכיוון אחיו הקטן שכרגיל, הוציא שישיית רסק עגבניות והתיישב עליה.


אז מה יצא לנו מכל החפירה הזאת, אתם שואלים?, מה שיצא זה שהגננת צדקה, ובכל יום אני מתפנה לפעוט (בשעות אחר הצהריים, כי בערב מי שמעז לפנות אלי בדין ודברים גורלו אחד...גרוע...), אחרי שאני משביעה את האחים הגדולים שאם הם לא שומרים 20 דקות על התינוק אני רוצחת אותם (שיבכו אחר כך לפסיכולוג, די, אי אפשר כל החיים לתקן בצד אחד ולדאוג לנזק שעשיתי לצד השני...) ואז הפעוט ואני יושבים רק שנינו בחדר העבודה, מציירים ומדביקים (כי אני כבר תופסת שתי ציפורים במכה...מה זה לא אוהב לצייר? מה זה לא אוהב להדביק? נראה לי שאני הולכת לבדוק את תעודת הלידה שלו!!!) ובינתיים (כבר שבועיים, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, מים מלח שום בצל) זה עובד והילד הפסיק להתחבא מתחת השולחן בגן.

ובגלל כל הילדים האלה, אין יצירה הפעם (למי שתהה איך אני מספיקה הכל...)
סוף שבוע גשום ונעים
תודה על כל התגובות החמודות שאתם כותבים לי
נשיקות,
מקופלת

איך פוסט נולד

אז בטח ישבתם ותהיתם איך נולד לו פוסט, ואיך זה קורה, ומה התהליך... אה לא? לא חשבתם על זה? באסה, אבל זה הנושא הפעם.


תהליך כתיבת הפוסט, בדיוק כמו בצבא , מתחלק לשלושה חלקים:


שלב חיפוש הנתונים
שלב הכתיבה
שלב האישור והפרסום




שלב חיפוש הנתונים:
בשלב זה נערכת צפיה קפדנית בהתנהגותם (ההזויה בדרך כלל) של בני המשפחה.


התינוק למשל גדל מאוד ולכן אני עוקבת אחריו בדריכות רבה, הוא יושב על ריצפת המטבח וצופה בתמיהה  בשיירת הנמלים שמעבירה את המזון מהמטבח שלי למטבח שלהם, "האו האו האו" הוא אומר לי ברצינות רבה ומצביע על הנמלים "האו האו".
"תראה" אני אומרת לו, "זה ממש חמוד מה שאמרת עכשיו, אבל אני מאוד מצטערת, זה ממש לא מספיק לפוסט אחד...ואני ממש מצפה ממך ליותר מזה.."
ואז קם התינוק במפח נפש, ניגש לאחת המגירות במטבח, שולף שישיית רסק עגבניות, מניח על הריצפה ומתיישב עליה במבטים של ציפייה (אבל אני לא מתעלפת מזה, הוא עושה את זה כל יום), ושניה לאחר מכן הוא שוב קם וניגש למגירה נוספת, מוציא את כל מגבות המטבח הנקיות, זורק אותן לתוך הזבל, מסתובב והולך לו לחבל במקום אחר...
אחר כך ניגש אלי הפעוט ואומר לי (בזעף):"אמא, אני רוצה לשבור את כדור הארץ". או, מעולה, אני אומרת לעצמי, חומר נהדר לפוסט, אפוקליפסה זה תמיד הולך, ועוד לערב בזה חלל, התחלה נהדרת... "למה חמוד שלי? למה לשבור?"
"כי אז כדור הארץ יפסיק להסתובב ולא יהיה לילה ואני לא אצטרך ללכת לישון" אומר לי הפעוט (בזעף).
"תראה" אני אומרת לו, "זה רעיון מאוד מעניין, אבל זה ממש ממש לא מספיק לי לפוסט...תמשיך לחשוב ותחזור אלי...." אני משלחת אותו לדרכו.


בערב אנחנו יושבים כולנו לאכול ארוחת ערב. כרגיל, באמצע האוכל, הפעוט חייב חייב חייב ללכת לשירותים (לקקי, אלא מה?), מיד מתחיל קרב מבטים ביני לבין בעלי מי יילך לנגב לו, אחרי דקה בעלי נשבר והולך, כשהוא חוזר הוא אומר לי: "אני פשוט חייב לתבל את הארוחה שלי בתבלין המצויין הזה...(עושה תנועות של נישוק האצבעות..), איך קוראים לזה?..כן, קקי.."
"תראה" אני אומרת לו, "אמנם קקי זה תמיד תופס יפה בבלוג, ואפילו כבר פירסמתי כמה פוסטים שעסקו אך ורק בזה, אנשים מתים על קקי, וברור שאצלנו בבית זה גם נושא ממש ממש מרכזי, אבל זה לא זה...זה לא מספיק...זה ליד....אני אחכה עם זה עד שהתינוק ייגמל, אז יהיה לי מלא חומר...".


ארוחת צהריים בעבודה בהחלט יכולה להפיק פוסט נהדר, אני אומרת לעצמי, אבל כמו כל תלמיד ממוצע, גם ארוחת הצהריים לא ממצה את מלוא הפוטנציאל, שמונה אנשים יושבים לשולחן ודנים באריכות בנושא הכי משעמם בעולם, האם שווה לקנות את המכונית החשמלית, או לא, כל אחד מודד את מספר הקילומטרים בין הבית שלו לבין העבודה ואחר כך עושה חישוב לכמה זמן יספיק לו המצבר...שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא השתתפתי בשיחה, אפילו מדדתי את המרחק (25 ק"מ לכל כיוון, שזה 50 ביום, והמצבר מספיק ל-160 ק"מ...אז כמה ימים אני יכולה לנסוע?) 


וכך, אחרי שלב התצפית והאיסוף, ונגיד שכבר מצאתי משהו מתקבל על הדעת, אני עוברת לשלב הבא


שלב הכתיבה
לכאורה שלב קליל שלא אמור לקחת יותר מדי זמן, הפוסט כולו כבר כתוב, ערוך ומחכה, הבעיה היחידה היא שהוא כתוב רק בראש שלי, אני גם אמורה פיזית לכתוב אותו במחשב וזה    ל ו ק ח  מ ל א   מ ל א  מ ל א  ז מ ן .....כי זמן, אם לא ידעתם, זה משהו שאף פעם אין לי ממנו...(היה פה קיטור, בהחלט היה). 
ובסוף אני מכריחה את עצמי לשבת ולכתוב את זה כבר.
אז תדעו לכם שבכל רגע נתון מתוייקים לי במוח מספר פוסטים לא כתובים ועוד כל מיני קטעים קטנים וחמדמדים, לו רק היה המחשב שלי קורא מחשבות וגם כותב אותן בעצמו...


שלב האישור והפרסום
מדוע אישור אתם שואלים? ואתם צודקים, יושבת לה בחורה, כותבת בבלוגה הפרטי, אז מה, היא צריכה אישור ממישהו? התשובה היא כן, כי כמעט בכל פוסט, יצוצו להן כמה שורות על בעלי והאמת, לא תמיד מציגות אותו באור חיובי, ולכן אני חייבת לשאול אותו האם הוא מאשר.


ואז אני צריכה לחכות בסבלנות לרגע המתאים (לא כדאי מיד אחרי שהוא חוזר מהעבודה ומגלה שהפעוט הרביץ שוב בגן והבן הגדול הביא מבחן גרוע בחשבון) ולהושיב אותו (בכוח) מול המחשב ,למה בכוח את שואלים? כי בעלי לא ממש יוצא מגידרו מהתלהבות מהבלוג שלי, "אבל מי קורא את זה בכלל?" הוא שואל, "אני מכיר את הנפשות הפועלות ולכן זה מצחיק אותי, אבל אחרים....מה זה מעניין אותם בכלל? זה כמו פייסבוק, לא מבין מה זה מעניין בכלל... בגלל זה לא איכפת לי שתיכתבי עליי, בין כה אף אחד לא קורא את זה, וחוץ מזה, כשאת כותבת פוסט שעיקרו עליי, יש לך הרבה יותר תגובות, איפה, איפה הנתונים הסטטיסטיים של הבלוג שלך, אני אוכיח לך את זה, הנה, למשל כשכתבת על איך קיבלתי חגורה שחורה בג'יאוג'יצו, זה היה הפוסט הכי טוב שלך...ever...חבל, מאז זה מתדרדר...אבל זה היה בזמנים אחרים, אז היה לי עוד מלא מלא שיער על הראש...(מבט מצועף בעיניים..).
 "גם עכשיו יש לך מלא שיער", אני אומרת לו, "הוא פשוט נדד קצת... דרומה... זה לא שהוא נעלם, מתקיים אצלכם (הגברים) חוק שימור ונדידת השיער" (ובדיוק בגלל משפטים נלוזים כאלה אני צריכה אישור ממנו).


טוב, אחרי כל החפירה הזאת הוא כבר יושב ואפילו מתחיל לקרוא, מאחר ומאוד מסקרן אותי לדעת האם הפוסט מצחיק גם אנשים אחרים ולא רק אותי, אני יושבת לידו, אפי מרוחק מפניו בערך 10 ס"מ ואני עוקבת בדריכות האם הוא צוחק או לא ואיפה (אם הוא צוחק בקול ולא יצא לו רק "הא" מחוייך קטן, זאת הצלחה עצומה, הבעיה שהוא צוחק בעיקר בקטעים שכתובים עליו...המניוק...).
עניין נוסף הוא שהוא קורא בקצב של מילה בדקה, כשאני כבר מזמן סיימתי לעשות הגהה חוזרת אני שואלת אותו באיזה קטע הוא עכשיו והוא אומר לי: "בכותרת".


ואז, אחרי שכבר כלו כל הקיצים, אחרי שכבר הייתי מספיקה לכתוב ספר שלם (וגם לקרוא אותו), הוא מסיים (בשעה טובה)  ונותן את אישורו ("למרות שאני לא מבין איך אנשים זרים יכולים בכלל להתעניין בזה, הם אף פעם לא ראו תמונה של הפעוט, למשל, אז איך הם בכלל יכולים לדמיין אותו לעצמם..."), אבל אני לא לוקחת ללב, כל זה מפי אדם שנכנס לפני השינה למיטה עם ספרי אלקטרוניקה ...מה הוא מבין...


וסוף סוף, אצבעי נודדת (כפי שקורה ברגעים אלו ממש) אל כפתור ה"פרסם פוסט" והעולם (שעצר מלכת, ברור, בציפייה דרוכה שאני אכתוב משהו סוף סוף) חוזר להסתובב בנחת (למרות האיום הקיומי שמטיל עליו הפעוט הזעפן).


וחוזר חלילה....
הולכת לחפש חומר לפוסט הבא



וקצת חותמות כדי שיהיה גם נחמד בעיניים

והערה קטנה: יצא לי לשמוע כל מיני אנשים אומרים לי: "יא, קראתי את הבלוג שלך באייפון שלי, ומה זה נהניתי, אבל בגלל שזה מהאייפון, אז לא השארתי תגובה...אז תדעי שנהניתי..."

חבר'ה (אחותי האהובה, זה מכוון אלייך ישירות, וגם אל הבת שלך..וגם לעוד מלא אנשים...), זה לא עובד ככה, קראת, נהנית, ספר לי ולחבריך...

ולפינת המענה על שאלות שעלו בפוסט הקודם:
הייתה רק שאלה אחת, האם נהפכתי בסוף לספיידרמן או לא, אז התשובה היא לא....(גם לא לעכביש)

באהבה רבה,
מקופלת

שיחות מהיום יום...

אני והפעוט אחר הצהרים בסלון:
הפעוט: "אמא, נכון שאת אמא שלי?"
אני: "נכון חמוד שלי"
הפעוט: "ונכון שאת גם אמא של אבא?"
אני: "ממש לא, (ואחרי מחשבה), טוב, במובן מסוים קצת כן, אבל לא...."

_________________________________________________________________________________

בעלי ואני מתכננים ללכת לישון
אני: "יש לי משהו ממש חשוב לספר לך"
בעלי: "מה, את בהריון (שוב?)"
אני: "לא, נראה לי שמחר אני אהפוך לספיידרמן, אולי אני אהפוך לעכביש, אני לא סגורה על זה..."
בעלי: (מהרהר בנושא) "הממ, זה נשמע די טוב ביחס לחלופה הקיימת, למה את חושבת שזה עומד לקרות?"
אני: "נעקצתי אתמול על ידי עכביש כשהייתי בגינה, למיטב ידיעתי, זה מה שקרה לספיידרמן, מחר מן הסתם אטפס על הקירות"  (אבל בינינו, מה עוד חדש... אני כבר המון שנים מטפסת על הקירות...)
_________________________________________________________________________________


הפעוט משחק בשעון בן-טן שלו (מן שעון בומבסטי שאמור להפוך אותך לכל מיני דברים):
הפעוט: "תראי, אמא, הפכתי לחיה".
אני: "אני יודעת חמוד שלי, כבר ארבע וחצי שנים אני מחכה שתהפוך חזרה לבן אדם".


_________________________________________________________________________________

אחה"צ, אני יושבת בסלון, הפעוט מפרק איזה משחק שלו, התינוק מנסה נואשות לפתוח את דלת המקרר (כולנו חוששים מאוד מהיום בו הוא גם יצליח...).
הפעוט (שובר את הדממה): "רק אני קובע על עצמי"
אני, (בטון דידקטי), מסבירה לו מי קובע עליו בסדר חשיבות יורד.
אחרי חצי שעה של הרצאה בה הפעוט שתק והמשיך לפרק את המשחק שלו, הוא אומר לי (בזעף): "רק אני קובע על עצמי".

למחרת אחה"צ, כולנו עושים בדיוק מה שעשינו אתמול.
הפעוט (בזעף): "רק אני קובע על עצמי".
אני נלחמת רגע עם עצמי ואז מתגברת על הצורך הדידקטי ומעבירה נושא.


_________________________________________________________________________________

לבעלי ולי יש מנהג נפסד ביותר לקרוא זה לזה בשמות החיבה "אבא" ו"אמא".
יש מקרים שזה ממש סביר, למשל אם הילד בא ואומר לי: "אני צריך כסף", אני אומרת לו: "תגיד לאבא".
הבעיה מתחילה כמובן כשאנחנו נמצאים בחברת הורינו (הביולוגיים).
בראש השנה התארחנו אצל ההורים של בעלי.
אחרי שהוא סיים להעמיס לילדים את הצלחות, הוא פנה אלי ואמר לי: "מה לשים לך, אמא?"
אמא שלו, מופתעת מהאדיבות יוצאת הדופן, מושיטה לו בשמחה את הצלחת שלה והוא ממלא אותה בצייתנות.
אני שולחת לעברו מבט מצמית.
"זה פשוט בגלל שהיא האמא הראשונה פה" מתנצל בעלי .
אני שולחת לעברו מבט מצמית נוסף.
אני רואה אצלו סומק קל שמתרחב לו מכיוון הצווארון לעבר האזניים (מי? מי האמא הראשונה פה?...).

_________________________________________________________________________________


בערב אני שרועה באפיסת כוחות על הספה בסלון, הילדה כרגיל יושבת על הלפ-טופ (מחשב נייד) שלי
הילדה:"אמא, צילמתי עכשיו מלא תמונות מהלפ טופ שלך והעליתי לפייסבוק שלי"
אני: ???
הילדה (באושר): "מה, לא ידעת שיש לך מצלמה בלפ טופ?"
אני (מבואסת מזה שהילדה גילתה בגיל כה צעיר שאמא שלה אהבלית): "בטח שידעתי, ב-ר-ו-ר, המממ...
 איפה זה בדיוק?"
הילדה: "העיגול הזה, כאילו זה שעל הלמעלה של המסך, מה חשבת שזה, כאילו?"
אני: "הממ...חשבתי שזה קישוט כזה...כאילו?"
_________________________________________________________________________________

אחה"צ, הפעוט כרגיל מפרק צעצוע, התינוק כרגיל אוכל לכלוך מהרצפה
הפעוט: "אמא, נכון כשנולדתי, הלכתם לסופר של הילדים וקניתם אותי? וככה נולדתי?"
אני (מזועזעת) : "חמוד שלי, זה ממש לא היה ככה..
אני לא יודעת מי סיפר לך את זה, אבל ככה לא באים ילדים לעולם...
ואני ממש לא אוהבת שיש לכם מידע מוטעה...
וגם דיברנו על זה יותר מפעם אחת...
עכשיו תקשיב לי טוב, אתה הגעת דרך ביצת קינדר, כל האחים שלך הגיעו ככה, פתחנו ביצת קינדר והיה שם תינוק קטנטן וחמוד, וזה היית אתה, מתוק כמו שוקולד" (וכראיה לכך, דף ההוראות המצורף היה ממש ממש קשה להבנה).


ובפינת היצירה, הפעם משהו קליל (כי למי יש זמן עם כל החגים והבישולים האלה וילדים ששוב בחופש), מצאתי את בית הנר הזה זרוק בתוך ערימת אדמה. 
אחרי ניקיון יסודי (מאוד) הוספתי לו קצת פרחים, סרטים וציפור.

חג סוכות כייפי ומשפחתי
ושנה טובה ונהדרת
מקופלת

שנה טובה, שקטה ורגועה

הרשומה הזאת  לא תהיה מלאה בהחלטות לשנה החדשה (מה הטעם, באמת, אני אף פעם לא עומדת בהן...), היא גם לא תסכם את השנה שחלפה לה (אפשר פשוט לדפדף אחורה בבלוג, זה נותן תמונה די רחבה על חיינו, וגם מסביר למה אין טעם לעשות רשימת החלטות...)

שלא כראוי לראש השנה, הרשומה הזאת תהיה מלאה מלאה בקללות (זאת המציאות)


עם הקוראים הסליחה


זאת הדרך בה מתקבלות החלטות בביתנו, בטלפון, עם מליון ואחת הפרעות ברקע: 



07:40 בבוקר, בעלי מתקשר אליי עם כל הילדים מהאוטו בדרך לגנים וביה"ס (קצת קשה להבין למי הוא פונה, השיחה הולכת ככה, לא נגענו):

"אז איפה אנחנו בחג? אצל ההורים שלך או שלי?... כוס אמק, חתיכת אדיוט, ראית? חתך אותי....דפוק....אז מה אמרת? אצל ההורים שלי?.. די, חמוד, אל תבכה, תיכף מגיעים....נו, עמד... באמצע הכביש להוריד את הילד שלו... ראית דבר כזה? סע יא בן זונה, סע.... רגע, הילדה יורדת, הנה חמודה שלי, אל תשכחי תיק ציור... אז הקיצר, אצל ההורים שלי, נכון? ... אם עוד פעם אתה נוגע בו או מוריד לו כאפה אני מוריד אותך פה... די, נו, סעי, סעי  כבר... נו... אישה... יכלתי לדעת עוד לפני שראיתי.... מה אצל ההורים שלך? אבל שנה שעברה היינו בערב החג, אה לא? אז שנה לפני זה.. אה לא? אז שנה לפני זה... נו, יא בן זונה, ראית? (רעשים של בלימה, צפירה...עוד צפירה....)...רגע, הילד יורד, אל תשכח לתת את הצ'ק במזכירות בית ספר, שלא יילך לאיבוד, ונשיקה לאבא.....אוף, איזה נהג מעצבן, יא סתום, נו, תחנה לפני, בסדר....(קצת דיבורים ורעש של ילדים קטנים...צפירה..)
אז אצל ההורים שלך, בסדר, שמעתי,  יאללה,  מתוקה שלי, יום מקסים, ואל תתעצבני בעבודה, תהיי רגועה, כמוני....תראי איך אני מתחיל את הבוקר ברגוע....


09:00 בבוקר, אני מתקשרת לאחותי (היא בעבודה) לגשש איפה היא בחג, לא נגענו:

"שלום קקון (זה השם שהיא הדביקה לי בתגובה לזה שאני קוראת לה "קקי", אני לא אשמה, זה השם שהכי הולם אותה), מה נשמע? ..לאה, אני מתה לקפה, תביאי לי כוס קפה, טוב מותק?... הקיצר, מה שאלת? על החג? לא, אנחנו אצל ההורים של בעלי.....לאה, גם קרואסון, אני גוועת..... (הרבה רעשים של תיקתוקים והקלדות ברקע...)....את יודעת שהוא לא יכול בלי לאכול את האוכל של אמא שלו בערב החג... לאה, אבל תביאי לי לפני זה כוס מים...אם הוא לא יושב אצל ההורים שלו בחג, זה לא נקרא (עוד הרבה רעשים של הקלדות)....מה פתאום מדברת לעצמך, את לא מדברת לעצמך בכלל, אני מקשיבה לך כל הזמן (עוד הרבה הקלדות ברקע..) ...אני פשוט מתה מצמא, אז עכשיו, תודה לאה מותק...אז אנחנו שם, אבל תבואי למחרת, נו, למה את כזאת קקה, חג, לא? (רעשים של לגימות קולניות...)  לאה....תביאי לי.... זה נורא כשאנשים לא קשובים  לאנשים אחרים, מה כבר ביקשתי?"

 10:00 אמא שלי בעבודה:

"היי מותק, יופי, אז אתם אצלנו בחג, יופי....רגע, מישהו פה עומד לידי ומחכה לפקס שלו.....(שומעים מישהו עומד ברקע ומדבר ממש לאט..) לא, הפקס שלך עוד לא הגיע, תחכה....אני ממש שמחה, אז מה בא לכם שאני אכין לערב החג?...אז תיגש לפקס ותסתכל, אני לא ראיתי...(צפצופים של מכשיר פקס...)..אני לא יודעת מה הילדים יאכלו, הם מתמלאים בברכות ולא אוכלים כלום......בסדר, אם הפקס יגיע אני אשים עין ואתקשר אליך כשזה מגיע.....כי פעם קודמת הם לא אכלו כלום, אפילו הקטן שאוהב עוף....כן, יש לי את המספר שלך, אני אני אודיע לך כשהפקס יהיה פה....שלום שלום...ושנה טובה....... ראית איזה נודניק?...טוב, נדבר עוד מעט....כאלה קרציות פה, אי אפשר דקה לדבר...נשיקות...."


14:00 אני באוטו בדרך הביתה, מתקשרת לבן הגדול שלי לברר איפה הוא:

 "הי חמוד, איפה אתה?...אויש, מישהו עצר באמצע הכביש...נו, סע כבר...אידיוט....סע.....גבר, איך ידעתי? רק גברים עומדים ככה באמצע הכביש, רצה להוריד את הילד שלו...(רעשים של צפירות..)  הקיצר, שאלת  איפה אנחנו בחג?....נו, איך אני ממהרת וזה עומד תקוע פה...חמור, הקיצר, אנחנו אצל סבתא....כן....לא בסבבה שלך, תעמוד באמצע הכביש וכולנו נחכה....אצל סבתא שהיא אמא שלי......כן......נהג מפגר כזה... אז מה המורה אמרה לך? טוב, נדבר כבר בבית , באמת, למה אתה מתעצבן מהמורות שלך, תראה אותי, תהיה רגוע, ותדבר בנימוס, קח דוגמה מההורים שלך, זה ממש חשוב... "

כן, התקבלה פה החלטה (וגם קיבלנו  כאב ראש), אם לא הבנתם את זה מכל הרעש והקללות והצפירות וההקלדות....
וזה בהחלט הזמן לאחל שנה נהדרת
רגועה
בריאה
שנה של המון אהבה
ומלאה מלאה ביצירה



ועכשיו לפינת היצירה:
(סייגתי בין הסיפור ובין היצירה כי יש אנשים שסיפור מעניין אותם, יש אנשים שיצירה מעניינת אותם ויש כמה צדיקים שהכל מעניין אותם...).

ושוב, במפתיע, יצרתי לפי טילדה (המעצבנת, החסרת אחריות הזאת, שאף פעם לא נותנת הוראות יצירה עד הסוף, אבל מוציאה ספר חדש כל שתי דקות... באמת.... וזאת זכותי המלאה עדיין לא להירגע כי ראש השנה עוד לא התחיל, וגם לא התחייבתי על זה בכלל...אבל אני אחשוב על זה...), בכל אופן, הכנתי כרית בצורת לב ולוח קאפה בצורת לב לפי גיזרה של טילדה (הגיזרה היא עבור כרית, אני אילתרתי לוח קאפה, טילדה לא חשבה על זה לבד.....), את הפרח חתכתי מלבד בצבעים שונים (במקור טילדה רוקמת את הפרח, אבל לזה רק היא מסוגלת בעצם...למי יש סבלנות?), הלוח יכול לשמש כלוח מודעות (סיכות ננעצות נהדר בקאפה) או סתם ליופי.

שאלתם מספר שאלות בנוגע למגירות הדפוס:

קולקצית הדפים בה השתמשתי נקראת פספורט של מייקינג ממוריז (ותודה לקוראת זיקוקית שכתבה לי את זה,היה לוקח לי מליון שנה לבדוק לבד את העניין הזה...).

השתמשתי בדבק סטיק להדביק את הדפים למשטחי הקאפה ובדבק ג'ל של יוהו כדי להדביק פינות וחיזוקים, הקאפה מאוד קלה ולכן כל העסק מחזיק מעמד יפה מאוד, הידית היא החלק הכי כבד בכל העבודה הזאת.

מה עושים עם מגירת דפוס ומהי בעצם? מגירת דפוס מעוצבת היא  פריט מקושט שהמקור שלו הוא מגירות הדפוס האמיתיות ששימשו בבתי דפוס עד לפני מספר שנים, מגירות הדפוס שימשו לשמירת אותיות המתכת בהן השתמשו בדפוס סדר.
חברות עיצוב שונות גילו את הפוטנציאל הגדול הטמון במגירת עץ מחולקת לתאים קטנים וייצרו פריטים ברוח מגירות הדפוס של פעם.
כך זה נראה אז:

 ושוב, שנה מופלאה
תודה על כל התגובות החמודות והמצחיקות שאתם כותבים לי, בשל מערכת הבלוגר (המעצבן, הלא ידידותי
 המסורבל הזה...) אין לי אפשרות לענות לכל תגובה בנפרד אבל אני בהחלט קוראת הכל ונהנית מכול תגובה.
נשיקות
תישארו רגועים
מקופלת

לשון החוק

אז ישבתי לי בבית (תינוק מייבב על ברכיי) וקראתי את כל מה שכתבתם לי, והתרגשתי מאוד מאוד, ומיד ידעתי שהפוסט הבא חייב להיות מרגש, חייב להתבסס על מציאות חיינו, חייב להיות סיפור מהחיים, ומיד עלה לי הנושא הכאוב, "חולצת בית ספר".


חולצת בית ספר למי שלא יודע, היא חולצת טריקו, נתפרה לרוב בסין (שזורה עם 2 חוטים ורוק שמחזיק את כל העסק ביחד) ועליה סמל בית הספר. חולצת בית ספר היא חולצה ללא יומרות, היא מגיעה הביתה מהחנות, מוכנסת לארון בערימה, מיד היא מגלגלת את עצמה לכדור ומתחבאת במעמקי הארון, נגיד שהילד כבר הצליח למצוא אותה בבוקר (זה לוקח לו 45 דקות), היא תישאר עליו עד הערב, הוא יאכל ארוחת עשר וימרח עליה קצת שוקולד השחר, יאכל ארוחת צהריים וימרח עליה קצת קטשופ ובארוחת ערב קצת ביצה, וכך היא תלך למכונת הכביסה, כולה השפרצות של מסיר כתמים חדש שקניתי (יש לי כבר את כל הסוגים, אני חולה על מסירי כתמים) ומיד בצאתה מהמכונה, תתכווץ ותהפוך לחולצת בטן, לקראת סוף השנה כל החולצות הופכות לסמרטוטי אבק שאיתם אני אפילו מתביישת לנקות את האוטו (לו הייתי מנקה את האוטו כמובן, לא סתם לאוטו שלי קוראים "אוטו זבל", אבל נגיד שהייתי מחליטה פעם לנקות אותו, בפסח למשל, הייתי בוחרת בחולצה אחרת...).


אבל השנה החלטתי שלא עוד, כבר ביום הראשון הודעתי לילדיי שבבית חוקק חוק חדש <לרוב אני משמשת על בסיס הרשות המחוקקת, הבעיה שאני צריכה להיות גם הרשות המבצעת ואז כמובן יש מאבקים בין הרשויות וגורמי האכיפה (שזה גם אני) מתחילים לתמוה האם באמת היה צורך בחוק הזה והחוק נופל בגלל אי הפרדת רשויות>.
לשון החוק אומרת שיש להסיר את חולצת בית הספר דבר ראשון עם ההגעה הביתה, ילד (או מבוגר, אני לא מפלה) שיימצא בערב בעודו לובש את חולצת בית הספר ייענש בהתאם.


על היום הראשון הילדים הפרו את החוק ואחר הצהריים מצאתי אותם מורחים את חולצות בית הספר בחטיף כיפלי להנאתם (שזה החטיף הכי מסריח בעולם, למי שלא ידע). התירוץ היה "לא ידענו" (ואז נאלצתי להגיד להם ש"אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש" שזה מה שכל שוטר תנועה אומר לך כשאתה אומר לו "מה, צריך לעצור כשרואים את היד הזאת?, וואלה, לא ידעתי"), וחוץ מזה, "איך לא ידעתם, זה מראה כמה אתם מקשיבים לי...."

ביום השני ישבתי והמתנתי (בעבודה) עד בוש והילדה לא התקשרה להגיד לי שהיא הגיעה הבייתה בשלום מבית הספר, בידיים רועדות, הרמתי טלפון הביתה ואז הילדה אמרה לי בזחיחות: "אה, שכחתי להתקשר, אבל העיקר שהחלפתי חולצה, לא?"


ביום השלישי הילד הודיע לי שלשיעורי ספורט צריך להביא את חולצת בית הספר האפורה, ואחרי השיעור להוריד אותה וללבוש חולצת בית ספר אחרת (הסיבות מובנות ואפילו מקובלות עליי), ואז הוא חזר הביתה והחליף  לחולצה אזרחית  (המממ, השלישית במספר באותו יום.....) ואחר כך היה לו אימון בערב והוא שוב החליף חולצה....המממ....


ביום רביעי גיליתי שסל הכביסה מפוצץ (מגוון רחב של חולצות בית ספר וחולצות אזרחיות) ולילדים אין מה ללבוש...


ביום חמישי דווקא היו לילדים חולצות (כי כיבסתי), לעומת זאת אי אפשר היה לשבת על הספה בסלון (בשל ערימת הכביסה הממתינה לקיפול).


יכול להיות שיש לחשוב שוב על החוק הזה מחדש.


עצם העובדה כי חוק שחוקק בבית יישקל בשנית מן הסתם תגרום לשימחה רבה בבית, כי זה עשוי לגרור אחריו ביטול של תת סעיף לחוק חולצות בית הספר, שחוקקתי ממש אתמול, האומר כי כל פריט לבוש שיימצא בערימה על הריצפה ברחבי הבית  ולא בתוך סל הכביסה (כולל מדי ג'יאוג'יצו מיוזעים, מגבות, גרביים מסריחות ותחתונים מג'ויפים), יקופל במצבו הנוכחי וייכנס לשימוש חוזר בארון !!!! (כן, דרושים פה כל סימני הקריאה).

גם לחוק האכילה (שאומר שאסור תחת שום תנאי ותירוץ לאכול בקומה העליונה שבה חדרי השינה בבית) יש תת סעיף האומר שרק לאדם אחד בבית מותר לאכול למעלה ליד המחשב והאדם הזה הוא אני (כי אני היחידה שמנקה בבית הזה ולכן מגיע לי,  לי לא ייכנסו ג'וקים למיטה כמו שיקרה להם, וחוץ מזה, זה מעוגן בחוק...).


אכן, קשים הם חייו של המחוקק.

הפתעה הפתעה, דווקא בפוסט הזה יש יצירה.
התאהבתי במגירות הדפוס המקושטות ששטפו את עולם היצירה וכמובן שהייתי חייבת לעצמי אחת כזאת, הבעיה היא שהן יקרות למדי ולכן יצרתי אחת כזאת מקאפה בעלות של משהו כמו 10 ש"ח (כולל נייר מדוגם וקישוטים).
עטפתי את כל החלקים בנייר מדוגם מקסים וגם בקצת דפי תווים ישנים ורק לאחר מכן הדבקתי את כל הסיפור ביחד (דבק יוהו ג'ל).
את כל זה הכנתי לפני מספר חודשים, אחר כך החלטתי שכדי לקבל מראה אותנטי של מגירת דפוס, אני חייבת ידית, כמובן שלא הייתה לי ידית, מזל שהשכנים שלנו בשכונה מאוד אוהבים להשליך ארונות ומגירות ברחוב, מיד אספתי לי לאוטו מגירה של ארון ונסעתי איתה בתא המטען כמה חודשים טובים (זה היה מאוד חשוב להתיידד איתה, שהיא תכיר את העגלה של התינוק שמבקרת כמעט כל יום בתא המטען, קצת שקיות של קניות, עוד כל מיני זבלות שזרוקות לי שם כמה שנים....)
ביום שבת האחרון התינוק נרדם לחצי שעה שלמה וסוף סוף הצלחתי לפרק את הידית מהמגירה ולהדביק אותה למגירת הדפוס שלי.

תודה לכל מי שעודד אותי להמשיך לכתוב, הן בתגובות והן באימיילים
תודה לכל מי שנכנס לבלוג וקורא
נשיקות
מקופלת

אתמול היה טוב ויהיה גם מחר

אני יודעת, הראשון לספטמבר הוא לא יום חג רשמי, וזה ממש לא בסדר, כי עבור חלק מהאנשים (אני), הוא יום חג ועוד איך.
הראשון לספטמבר היה יום  כמעט מושלם (כמעט מושלם כי הייתי  צריכה לשבת שעתיים עם התינוק בגן החדש שלו ואז לחזור איתו הביתה, במקום להשאיר אותו שם וללכת קצת לבד לשתות קפה, עדיף עם איזה מאפה...)


ילדים הלכו למסגרות, וחזרו מהמסגרות ואמא הצליחה סוף סוף לקבל חזרה חלק ממש קטן מהשפיות שלה (יש חלקים שאבדו לעד...).
אחר הצהריים קרה עוד משהו נחמד, אחותי התקשרה פתאום ואמרה שיש לה 2 כרטיסים מיותרים להופעה של שלמה ארצי בבריכת הסולטן בירושלים ואם אנחנו רוצים לבוא.
 "מה פתאום" אמרתי לה, "אין לי בכלל זמן וזה הראשון לספטמבר ואני לא באה..." מיהרתי לגבב ביחד אוסף של תירוצים שלא קשורים אחד לשני.
"יופי" אמרה לי אחותי, "אני שומעת בקול שלך שאת רוצה לבוא, זה בשמונה וחצי, קבענו, תתלבשו חם"


<האמת היא, שלשלמה ולי יש איזה עניין לא פתור. לפני משהו כמו 11 שנים היינו מוזמנים לאירוע שכלל הופעה של שלמה ארצי, התלבשנו יפה, התארגנו, אני נסעתי להביא את הבייביסיטר, חיכיתי לה ליד הבית, והיא לא הגיעה (עכשיו, בטח אתם אומרים לעצמכם, "למה היא לא התקשרה פשוט לבייביסיטר?" כי לא היו פלאפונים, כאילו???... זאת אומרת, הם היו קיימים כבר בעולם, אבל לא היה אותם לכולם כמו היום...) וכך ישבתי וחיכיתי לה לנצח ושלמה הופיע בלעדיי...והבייביסיטר המעפנית הלכה ללמוד עם חברה למבחן ושכחה אותנו לגמרי....>


לשמחתי הפעם הדברים הלכו יותר טוב, בשמונה וחצי (פחות או יותר, טוב, נו לכיוון תשע) כבר ישבנו לנו בבריכת הסולטן אחרי שהלכנו חצי ירושלים ברגל (אין חניה), עכשיו רק תראו את ההבדל בין הירושלמים (החכמים) ובין כל שאר האנשים שאינם ירושלמים או שהיו פעם ירושלמים ומשום מה שכחו לחלוטין מאין הם באו ולאן הם הולכים...


מה שאני לבשתי להופעה (תושבת השפלה, רגילה להזיע כמו ג'מוס)
גופיה
סנדלים
מכנס עד הברך
עליונית דקיקה שזרקתי על עצמי ברגע האחרון עם שרוול ארוך (אמרו ללבוש חם)


מה שאחותי לבשה להופעה (ירושלמית)
גופיה
נעלים סגורות עם גרבים
מכנס ג'ינס ארוך
סוודר צמר עבה


היה שם קפוא, היו שם אנשים עם מעיל של חורף (נו, ירושלמים), מ-ע-י-ל, אני יודעת....(קינאתי בכל אחד ואחד מהם), אבל שלמה היה מרוצה מאוד, הוא אמר שמזג האויר מצויין וזאת הופעה ראשונה שהוא לא מזיע.


היה מקסים, וקסום, וקפוא, ומרגש, אין על שלמה.


אחר כך הלכנו לארומה (אני הזמנתי תה, הייתי חייבת לחמם את עצמי איכשהו)
וחזרנו הביתה ונוכחנו לדעת שנשארו לנו 5 שעות לישון עד שצריך לקחת את הילדים למסגרותיהם


אבל למחרת (שהיה שישי בבוקר), היו לנו 4 שעות חופשיות רק לעצמנו, ואז גילינו שעכשיו, כשהתינוק הפך לילד ממש ממש גדול שהולך לגן (כידוע, התינוק כבר בן שנה וחמישה חודשים, ויודע להגיד מילה שלמה לבד, "אבא") פתאום אנחנו מתחילים לקבל חזרה את החיים שלנו (או בעצם, החיים שמעולם לא היו לנו), ואפילו בעלי הגדיר את זה ממש יפה: "מה זה הספונטניות המגעילה הזאת שנחתה עלינו, ממתי אנחנו יוצאים בערב, ועוד להופעה בעיר אחרת....ואחר כך יושבים בבית קפה...ולמחרת כל הארבעה נמצאים במסגרת ולנו יש בוקר חופשי...אני לא מכיר אותנו יותר".

<או קיי, מסתבר שהשימחה שלי על זה שיש לי פתאום חיים היתה מוגזמת, נכון לכתיבת שורות אלה שני הקטנים שלי שוכבים קודחים להם מחום בבית (אפילו לא שבוע במסגרת....) ויורים פקודות לכל עבר (חלק במילים שלמות, חלק סתם צורחים "אבא, אבא" ואני צריכה לפי זה לרוץ להביא מים, להחליף חיתול, להרים, להוריד, לכסות, ללטף, הרבה משמעויות למילה אחת...)>.

ועכשיו אני רוצה לשתף אתכם בהתלבטות קטנה ושמה "פני הבלוג לאן...", כי המקופלת מאוד אוהבת לכתוב, תנו לה מקלדת והלך עליכם, היא תקיש עליה ללא הפסקה, היא גם מאוד אוהבת ליצור אבל אין לה בכלל זמן ליצור אפילו שפוסט שלם היא ניסתה לשכנע אתכם שיש לה חיים והיא אדם חופשי.....וספונטני....(והיא לא, לא זה ולא זה) ועד עכשיו היא ניסתה לחבר בין הדברים לפעמים בהצלחה ולפעמים לא.
אז עכשיו היא חשבה לעצמה (אפילו שבעלה המליץ לה בחום רב לא לעשות את זה... בטח לא כשהיא לבד... לחשוב, זאת אומרת) שאולי הבלוג יהפוך לבלוג כזה של הגיגים ויהווה מחסן לכל מלאי השטויות שחולפות לה במוח ומדי פעם היא תשים איזה תמונה קטנה של יצירה, או השראה שבאה לה, או איזה חיפושית שהיא צילמה בחצר...), מה אתם אומרים? זה יהיה בסדר?

(ותסלחו לי שכתבתי עכשיו פיסקה שלמה על עצמי בגוף שלישי...)


לפרסם?
וואלה, פירסמה המקופלת החופרת הזאת, פזיזה שכמותה

שולחת לכולכם נשיקות
וכמובן, שנת לימודים נהדרת ומוצלחת (בלי ימי חופש ובלי מחלות... אאאאמממןןןןן)

ועדכון קטן: לטובת לקוחותיי האהובים המנסים להירשם לקבלת עדכונים דרך גוגל רידר, הצלחתי לסדר מחדש את ההגדרות שלי וכעת ניתן להירשם ללא שום בעיה, נסו ותיווכחו

מקופלת

קיץ (איכס)

לרגל  החופש הגדול שמכה בנו במלוא עוזו, נפתח בשעשועון קטן:


מה יוצא דופן בין המשפטים הבאים:


הבן הגדול שלי הלך לבריכה, הניח את הכרטיסייה החדשה שקנינו לו עם 9 כניסות לבריכה על שולחן הפלסטיק ורץ למים, אחרי שתי דקות הוא חזר וגילה שהכרטיסייה להפתעתו המרובה לא שם (מעניין באמת, באותו זמן היו בבריכה העירונית רק 5,000 ילדים).


לבת שלי היו תולעים (לא, לא בגינה, במעי) ואז גיליתי שעדיין יש פה ושם איזה מחלת ילדים שאני לא מכירה.


גמלתי את התינוק מהציצי (טוב, בעלי מתנגד נחרצות למשפט הזה, הוא מבקש לתקן את הניסוח), בעלי גמל את התינוק מהציצי ומאז הוא ישן 12 שעות בלילה.


מישהו מקורב לי מאוד (הוא מבקש שלא אגיד מפורשות מי... אבל זה אותו אחד מהסעיף הקודם... לא, לא התינוק) נתקל בעת חניה ברוורס בברז כיבוי אש, הפיל אותו על צידו והפך את הרחוב למיזרקה מרהיבה היושבת בתוך אגם מים קרים, היה קסום.


התינוק זרק את הפלאפון של הבן הגדול לאסלה, מזל שהוא לא הוריד גם את המים.
למרבה הפלא רוב הכפתורים עובדים למעט הכפתור הגדול באמצע, יש אנשים בעולם שכנראה לעולם לא יקבלו פלאפון שווה באמת (כי כמה פעמים מבקשים ממך לא לתת לאחיך התינוק לשחק עם הפלאפון שלך).

הפעוט חזר מהקייטנה עם חום של כמעט 40 מעלות ("אמא, כל היום היה לי קר ומאוד רציתי שיביאו לי כרית ושמיכה, אבל אף אחד לא הביא לי...."), שכב קודח בבית, הלך לישון קודח וקם בבוקר כמו חדש ("למה אני לא הולך היום לקייטנה? אני כבר מרגיש טוב...").

ארזתי את עצמי ונסעתי לשבוע לוינה ביחד עם חברות לטיול שאורגן דרך מקום העבודה שלי.

התינוק עדיין אומר מילה אחת: "אבא", זה לא מונע ממנו להיות חפרן בלתי נלאה (כל הבנים שלי יצאו כאלה), הוא אומר בעיקר דברים כמו: "כרפחככלפרחכמככהכפדלחכ" שזה מראה שימוש ממש יפה בהברות גרוניות.

בעלי ואני עדיין ממשיכים ללכת בערב בשכונה (לפעמים, קצת ירדה לנו ההתלהבות, האמת) אנחנו צועדים ומדברים וזה כיף גדול (טוב, על מי אני עובדת "אנחנו מדברים", בעלי מדבר מרגע שעזבנו את הבית (מי אמר בנים חפרנים בבית?) ואני משתרכת אחריו ומתנשפת, הוא לא מתעייף, המניוק, אפילו בעליות...).

דרך אגב, כל המשפטים נכונים.

ובכן, שמתן לב למשפט הקטן שנוגע לטיול שהסתתר לו באמצע? (יפה, כל הכבוד, בפעם הבאה "בחן את עצמך").


מעשה שהיה כך היה: כבר לפני איזה 7-8 חודשים התחיל להתארגן לו הטיול לאוסטריה, חמישה ימים, נשים בלבד, אושר גדול.

אני כמובן דאגתי מאוד להשאיר את תינוקי הקטנטן והיונק ולנסוע.
(למען גילוי נאות, התינוק המדובר כבר בן שנה ושלושה חודשים, פשוט אם אני משנה לו את השם, אני חייבת לשנות גם לפעוט, ואז תתבלבלו, וכבר לא תבינו במי מדובר, ומי מעך את מי או מי ישב על מי, או מי קרא למי "מפגר" ולמה אני עצבנית כל הזמן....).


"שטויות" אמרתי לעצמי, "יש לי 8 חודשים לגמול את התינוק מהנקה עד שאני נוסעת..."
"יש לי 5 חודשים לגמול את התינוק מהנקה"
"3 חודשים לגמול את התינוק מהנקה"
"חודש שלם, זה ממש מלא זמן...."
"שיט, שבועיים...."


שלושה ימים לפני הנסיעה הפסקתי לתת לו ציצי אחר הצהריים, או כשהוא נופל ובוכה, או כשהפעוט מכסח אותו (פעם בחמש דקות בממוצע), או כשהוא רוצה לישון, או כשהוא עייף, או סתם כשמשעמם לו ,או סתם כשאני רוצה קצת לשבת מול המחשב והתינוק מייבב באזור הרגליים שלי (כל הזמן).

וכך העברנו איך שהוא את שלושת הימים האלה, אני בחרדות, האחרים בג'ננה של החיים שלהם, ארזתי את מזוודתי הירוקה (גודל של דירת 3 חדרים מרווחת) וטסתי לי (מלאת דאגות, משאירה את תינוקי הרך והופכת, לפי דעתי לפחות, לאם המרעיבה).


בנסיעה גיליתי כל מיני דברים:

בבית הסתדרו יופי בלעדי (בעלי מבקש להדגיש שהוא נשאר איתם לבד, וגם לא נסע, אבל הוא לא בוכה ולא מקטר כמוני כשאני נשארת איתם לבד....), חזרתי ומצאתי את הילדים בדום מתוח ומסודרים בשלשות (או קיי, שלשה אחת וחניך תורן), אמנם אף אחד לא כיבס או ניקה את הבית, אבל חל שינוי ניכר בנושא חינוך הילדים, הם הפכו פתאום לצייתנים יותר, מנומסים יותר, הם הפסיקו לקרוא אחד לשני "מפגר", ממש לא הכרתי את הילדים שלי.
אחרי כמה שעות איתי הכל עבר להם והם חזרו להתנהגותם הנלוזה הרגילה, מסתבר שהייתי צריכה להאריך את שהותי בחו"ל (נאלצתי לחזור, נגמר לי הכסף).

באוסטריה יש מזג אויר ממש מוזר, נחתנו לתוך חורף ירושלמי סוער ורטוב, וסיימנו בקיץ תל אביבי חם והביל.

 H&m בח"ול יותר זול מבארץ, לא פייר, בדיוק בדיוק בדיוק אותה סחורה (כן, השווינו).

לראות את האלפים האוסטרים ואחר כך לצפות באוטובוס ב"צלילי המוסיקה" זה פשוט בילוי מושלם.

החברה הכי טובה שלי נוהגת לקום ממש, אבל ממש מוקדם בבוקר ואז היא מסדרת את הדברים שלה בצורה מופתית בחדר, כל החפצים שלה משמיעים קולות של שקית ניילון של הסופר, פעם אחת היא התבלבלה בשעון (בין ישראל לאוסטריה) והעירה אותי שעה לפני הזמן, מזל שפראיירית אינני, בדקתי את שעוני והסתובבתי לצד השני.

בנות, כשהן לבד בטיול, קונות ממש ממש הרבה (והכל).

איפה שלא דורכים, יש שם איזה ארמון, כל אחד יותר יפה מהשני, אבל על מזגן הם לא ממש שמעו.

קונצרט זה משעמם, גם אם זה בוינה.

הקטע שהכי ריגש אותי בטיול היה למצוא את התמונה הקטנה והמקורית של מארי אנטואנט (זאת שהשתמשתי בה בקופסה הראשונה ברשומה הקודמת ובעוד כמה הזדמנויות), נכנסתי לאחד החדרים בארמון ופתאום היא היתה שם, קטנה ויפה, תלויה בין שאר הדיוקנאות לבני השיער של משפחת המלוכה, אני כמובן התרגשתי מאוד ואף אחד לא הבין למה אני מתלהבת דווקא מהתמונה הקטנה הזאת כשכל הארמון טובע בפאר בלתי ניתן לתיאור.

אפילו שהלכתי את כל וינה וזלצבורג ברגל, עליתי חצי קילו (השטרודל, עם גלידה, והזאכר טורט, וסתם שוקולד טוב, ופיצה, וואפל בלגי בארוחת בוקר....).

וזהו, עד שכתבתי את הרשומה הזאת כבר שכחתי חצי מהדברים, אבל היה כיף גדול.

ובפינת היצירה שלנו:
תפרתי בובה חמודה של טילדה, הבובה מופיעה בחוברת הזאת, אני כמובן שיניתי לה את השמלה כי אני אף פעם לא יכולה לעשות בדיוק מה שאומרים לי.
חוץ מזה לצערי הרב גיליתי שאני אף פעם לא ממש מבינה את ההוראות בספרים של טילדה ונעזרתי באתר הזה שמפרש ממש ממש יפה את שלבי העבודה (בצילומים כמובן, אני חושבת שהוא בספרדית).

אוגוסט כולו עוד לפנינו
2 בייביסיטריות כבר הבריזו לי והשלישית נוסעת לחו"ל, מה יהיה?


תודה לכל מי שקורא
תודה לכל מי שמגיב, שיניתי את הגדרות התגובה ואני ממש מקווה שעכשיו לא תהיה בעיה להשאיר תגובות.


המון אהבה
שלכם בעצבנות מרובה,
מקופלת