יום הולדת

בתחילת החודש חגגתי יום הולדת.

קמתי לי בבוקר בשעה הרגילה (מה זה שווה אם זה בשעה הרגילה, לא, זה לא טוב..), קמתי לי בבוקר אחרי שהילדים כבר הלכו לבית הספר (אבל איך זה יכול להיות שלא שמעתי אותם? הם עושים כזה רעש בבוקר), טוב, בכל אופן, קמתי בבוקר ואז בעלי הביא לי מגש של ארוחת בוקר מפנקת למיטה (אבל איך הוא הביא לי למיטה? כאילו מה, הוא עבר על האיסור החמור של אכילה בחדרים?), הקיצר, אכלתי איזה משהו

ואז בעלי אמר לי: "ארזתי לך מזוודה, אנחנו טסים לחו"ל לחופשה חלומית" (איך הוא ארז לי מזוודה? הוא אפילו לעצמו לא יודע לארוז, אם הוא נוסע לאנשהוא אני אורזת לו כולל תחתונים וגרביים)

ואז בעלי אמר לי: "מהר, תארזי לך מזוודה, אנחנו טסים לחו"ל, רק אני ואת בלי הילדים" (אבל מה חו"ל, אין אדם שפוי בעולם שמוכן לשמור על ארבעת ילדיי, וחוץ מזה הקטן יונק, אז איך חו"ל....)

ואז בעלי אמר לי: "מהר, תארזי תיק קטן, אנחנו נוסעים ללילה מפנק בצימר בצפון" (טוב, זה יותר קרוב, אבל עדיין, מי שומר עליהם?)

ואז בעלי אמר לי: "טוב, נו, תביאי את התיק המעפן שלך שאת הולכת איתו כל יום.... הולכים ל...הולכים ל...."

טוב, אז כבר הבנתם שלא ככה חגגתי את יום הולדתי, אפילו בפנטזיות שלי לא מצאתי בייביסיטר שתשמור על הילדים כדי שנספיק משהו...

ולכן אני נאלצת לספר לכם את הסיפור האמיתי:

בוקר: קמה כרגיל בשעה שהשמש עוד לא זרחה לחלוטין, מניקה את התינוק המפונק שבכה כל הלילה, טסה לעבודה טרוטת עיניים.
עובדת כרגיל, לחבריי לעבודה עולה במחשב התזכורת האוטומטית שמזכירה מתי יש ימי הולדת לאנשים שעובדים ביחד באותו מדור, מי שמתייחס לזה שולח לי ברכה באימייל, הרוב שוכחים.

צהריים: חוזרת מהעבודה, הולכת לעיסוק הקבוע שלי בימים האחרונים, מארב על הגן החדש שאליו אמור התינוק להיכנס בשנה הבאה, מצליחה אחרי מליון הסברים להכנס לגן (מסתבר שהמטפלות לא אוהבות להכניס זרים באמצע היום, ובצדק), מחכה לבעל הגן שיגיע כדי לעשות לו (שוב) תיחקור מעמיק.

צהריים, קצת אחר כך: חוזרת הביתה, הגדולים שלי חזרו מבית ספר, עברו בדרך בחנות וקנו מלא בלונים ונרות, כל הבית מסודר ומקושט, על השולחן יש כמה עוגיות חיוכים ובתוכן תקוע זיקוק,הם קנו לי מתנה שנראית להם הכי מתאימה לאמא, נר מהבהב בתוך גביע, איזה כיף לי, יש לי את הילדים הכי הכי מקסימים בעולם.

אחר הצהריים: מוציאה את שני הקטנים מהמסגרות, חוזרת איתם הביתה, מנקה אותם קצת ("מקלחת מגבונים לחים" בעגה המקצועית) והולכת ליום הולדת של שתי ילדות מהגן של הפעוט.

עוד אחר הצהריים: הפעוט מאוד נהנה ביום הולדת למרות שהמזגן לא עובד והוא נראה כאילו הרגע חפף את הראש, אני צועדת מזיעה ועצבנית אחרי התינוק חסר האזימוט שפוסע יחף על שברי ביסלי ושלוליות טרופית, גם התינוק נהנה מאוד.

עוד אחר הצהריים: מתחילה הפעילות המיוחדת שהוזמנה ליום ההולדת, מסתבר שהמזגן לא עובד כי הילדים אופים פיצות אישיות, כל ילד מוסיף פיסת נייר קטנה עם שמו על הפיצה האישית שלו.

עוד אחר הצהריים: מסתיימת הפעילות המיוחדת שהוזמנה ליום ההולדת, הפיצות יוצאות מהתנור , למרבה הצער הפתקים עם השמות שקעו בתוך הפיצות, המפעיל עומד ושולה בעדינות את הפתקים מתוך הפיצה וקורא בשם הילד שהפיצה שייכת לו, התהליך לוקח כחמש דקות לפיצה, הפיצה של הפעוט לא נמצאת, מסביב עומדות כמה עשרות אמהות מיוזעות וילדים רעבים.

עוד אחר הצהריים: אני מתחננת בפני מפעיל יום ההולדת לקחת פיצה שהפתק שלה לא נמצא (בצד מחכה ערימה כזאת) ולהכריז בקול על שם הפעוט, המפעיל מתרצה, ברגע שהמפעיל קורא בשם הפעוט, הפעוט ממהר לקרוא באושר: "כן, זה אני, זאת הפיצה שלי" וטורף אותה בהנאה. זה מעט מפתיע אותי בהתחשב בעובדה שהוא עמד לידי והקשיב לכל השיחה....

סוף סוף ערב: חוזרים הבייתה מקומחים ודביקים כראוי, בעלי הספיק לחזור אבל הוא עסוק בשיחה בפלאפון שלו (ומה חדש?), על השולחן מחכה לי זר ענקי עם ברכה בתוכו, אני יושבת ליד השולחן, קוראת את הברכה, מתרגשת מאוד ובוכה קצת, מתאוששת, מנגבת את הדמעות וקמה להכין ארוחת ערב, בעלי עדיין משוחח בחוץ בפלאפון.

עוד בערב: אנחנו אוכלים כולנו ביחד, הילדים שרים לי שירי יום הולדת ומתנדבים למלא את המדיח, בעלי מקלח את הקטנים.

לילה: הקטנים ישנים, הגדולים קוראים בשקט במיטה שלהם, אנחנו מחליטים לדחות את בילוי יום ההולדת למועד מאוחר יותר, כשיהיה לנו כח.....


יום הולדת יש רק פעם בשנה (וטוב שכך...).


ובמעבר חד ליצירה.
מאוד מאוד התלהבתי מהעבודות של היוצרת הזאת, דמויות שונות בקופסאות מקושטות.
הכנתי 3 קופסאות כאשר הדמויות בפנים מעוטרות בתחרות ופרחים והכל עשוי בשכבות שכבות עם עומק.

אוהבת אתכם
תודה על כל התגובות החמודות והמצחיקות שאתם כותבים לי
אני מתמוגגת מהן אחת אחת (וגם מכולן ביחד)
סוף שבוע מהנה
מקופלת