תינוקות

קודם אני אקדים ואומר שמי שנושא ההנקה דוחה אותו, מגעיל אותו, נמאס לו ממנו (אני), יכול לעבור הלאה.
ולעניננו, את יושבת לך, על ברכייך יושב היפופוטם צעיר (בן שנה ושבעה חודשים) ויונק במרץ, בידו הפנויה הוא מצ'פח אותך בראש, מושך לך שערות, דוחף לך אצבעות לנחיריים וקצת בועט עם הרגליים. אחרי שלוש דקות הוא מתרומם במרץ של סוס מירוץ תוך כדי שהוא נותן לך ביס, מרים עוד קצת את החולצה, מוצא את הנקודת חן הענקית (שבגללה אחותך הקניטה אותך שנים שיש לך ציצי שלישי) ואומר: "כיח" (שזה בעברית פיכסה).
זה לא "כיח" אני נעלבת עד עמקי נשמתי, זאת נקודת חן, זה יפה, לא כיח.
"כיח" הוא מתעקש, חוזר לינוק ומושך לך בריסים.
בהתחלה זה היה חמוד כזה, הוא היה קטן, הוא לא חיווה דיעה על אברי האינטימים, אם היינו בחוץ היתי מכסה את שנינו היטב והינו מסתדרים, עכשיו, בגילו המופלג זה נהיה מוזר ומעניין, אנשים חשים צורך לומר לך את דעתם ("די, תעזבי את הילד" אומר לי בעלי, "הוא תיכף מתגייס", או כפי שאחותי מגדירה אותי, "יא מגעילה אחת").
הקיצר, נמאס לי, די, הוא גדול (שלא לומר חמור גדול), הוא קם 3 פעמים בלילה בשביל לינוק כאילו הוא נולד לפני שבועיים, אז החלטנו להפסיק. ועברו כבר שעתיים ו-56 דקות שלמות מאז ההחלטה הנועזת שבמהלכן הוא הספיק להגיד לי לפחות 10 פעמים "ציצי בוא, בוא".
כבר הספקנו לעשות נד נד על הרגל של אמא ולשיר 8 פעמים השפן הקטן, לשפוך את כל הצעצועים על הרצפה ולקרוא סיפור. בסופו של דבר הצלחתי להסיח את דעתו עם שני נחשי גומי (כן, כן, זה לא חינוכי, זה לא בריא, אבל זה עבד).


ובינתיים אני מעלה נעליים קטנות לתינוקת, נעליים ללא כתובת בעצם כי אני לא מכירה אף תינוקת שנולדה עכשיו אבל כל כך התחשק לי להכין אותן כשנתקלתי בקישור הזה, במקור הוא נועד לנייר ויש גם נעליים חמודות לבן.

הנעליים עשויות לבד ובתוכן בד ורדרד, הן נסגרות בצדדים עם ריבועי סקוטש קטנים.

לקח לי יומיים לכתוב את הפוסט הזה (בשל הנפשות הפועלות בבית), בינתיים החזקנו מעמד, הפוסט הבא יהיה בנושא האתגר החדש של מיקסים.

להתראות וחג חנוכה שמח,

מקופלת