פורים

ובכן, בשבוע שעבר התקיימה עדלאידע בעיר, נשבעת לכם שלמודת סבל כמוני (משנים קודמות) לא הייתה הולכת לזה, בטח לא גוררת אחריה ארבעה ילדים, אבל איתרע המזל וילדתי האהובה צעדה עם כיתתה (כל כיתות ה' צעדו) ולכן נאלצתי ללכת, בעלי כמובן היה בעבודה (אבל אני לא מתלוננת...).

דווקא השתדלתי להתכונן מראש (אבל מסתבר שלא מספיק, תיכף אספר באריכות על כל התלאות...), הכנתי תיק מלא מים וחטיפים, הפלאפון היה טעון, יצאנו בזמן, ואפילו הגענו בזמן ותפסנו מקום טוב.

בשניה שהגענו למקום הבנתי שעשיתי טעות של טירונים, לא הבאתי אתי כסף, היו שם דוכנים של פיצות, פופקורן מתוק, פופקורן מלוח, נקניקיות, בייגלה, שערות סבתא, ופלים בלגיים, קרפים צרפתיים, פסטה (איטלקית מן הסתם), גלידות, מאפים, ממתקים, טוב, הבנתם את הרעיון (תזכורת לעצמי: לעולם לא לכתוב בבלוג כשאת רעבה...), ואני, אמא לארבעה ילדים שבמצבים כאלה יודעים להגיד רק שתי מילים ("תקני לי") לא הבאתי ארנק....
משעה שלוש וחצי בצהריים (בה התחילה העדלאידע) ועד שבע וחצי בערב (בה הצלחנו לחזור הביתה בשלום) יכלתי לשמוע מאדון פעוט היקר אך ורק מילים בהן שובץ השורש ק.נ.ה על כל הטיותיו: "אמא, תקני לי, למה את לא קונה לי? אבל לפני הרבה שנים קנית לי, אבל לפני שלושה ימים קנית לי (מושגי הזמן של הפעוט לוקים מעט בחסר..), למה קנו לו? למה לי לא קונים אף פעם? (אבל הרגע אמרת שלפני שלושה ימים קניתי לך..לא?), למה לילד הזה קנו? תקני לי בלון, אז תקחי כסף ממישהו ותקני לי (או תגנבי, מה זה כבר משנה...), תלכי לבנק ותוציאי כסף מהקיר ותקני לי.....תקני לי...תקני לי.....תקני לי.....

מזל שבאיזשהו שלב (אחרי בערך שעתיים) התרגלתי לעניין ופשוט הפסקתי לשמוע את היצור הקטן והממלמל שלצידי.

אז אחרי שתפסנו מקום טוב וחיכינו מליון שנה בהן הפעוט היה חייב פיפי לפחות עשרים פעם (שבהן לא היתה ברירה אלא להוריד את התחפושת לחלוטין ואז ללבוש אותה שוב עד שבסוף הוא לא רצה אותה יותר ושמנו אותה בעגלה) ואח שלו התינוק לא הסכים לעמוד שניה בשקט והיה עסוק בלרוץ בדשא ואז במפתיע לעמוד מול זרים ולנעוץ בהם עיניים בסקרנות (לא כל האנשים חושבים שזה חמוד...), ואחר כך גילינו שהתינוק מילא בעצמו כמה פעמים את החיתול שלו והיה צריך להחליף לו בפינות נסתרות וכמובן להוריד את כל התחפושת ואז ללבוש אותה עד שבסוף הוא לא רצה אותה יותר ושמנו בעגלה.

 וסוף סוף התחילו ילדי כיתות ה'  לצעוד ויכלתי לראות שבריר מהראש של הילדה שלי חולף על פני ומיד צעקתי לבן הגדול שישים עין על הקטנים והתחלתי (למרבה הבושה) לרוץ ליד האזור בו הלכו הצועדים (שהיה סגור כולו במחסומים כדי למנוע מאמהות קרציות כמוני לזנק על הבנות שלהן ולנשק אותן ליד כולם ולעשות להן בושות איומות) ולצעוק לבנות מהכיתה שלה שיקראו לה (אבל הן לא קראו לה, המעצבנות הקטנות...הייתי מתבטאת יותר בחריפות אבל אני מתביישת...) וכך רצתי וצעקתי תוך שאני מצלמת צילומים מטושטשים וקופצת קפיצות קלות באויר ובזה הסתכם עבורי הקטע בו ילדתי צעדה.

ואז עברו עוד מליון כיתות בתחפושות שונות ואנחנו התחלנו להשתעמם (בעיקר הקטנים שאף אחד לא קנה להם כלום והם נאלצו לשבת ולעקור דשא תוך שאנשים שעוברים שם רומסים אותם) והחלטנו להתחיל להתקדם לאזור סוף המסלול כדי למצוא את הילדה (הסיכום היה שבסוף המסלול היא מתקשרת אלינו מהפלאפון שלה).

מאחר ואף הורה לא הורשה לצעוד לצד הילד שלו או להגיע לסוף המסלול וליצור שם פקק, יצא שכל הילדים שסיימו לצעוד הפכו באותו רגע לילדים אבודים המחפשים את הוריהם והסתובבו במשך המון זמן ב"ארץ הילדים האבודים".
סבבה, אמרתי לעצמי, הרי הילדה עם פלאפון, אני מתקשרת, היא מוצאת אותי ואנחנו חוזרים סוף סוף הביתה, מסתבר שלא רק אני חשבתי ככה, כל ההורים של כיתות ה' חשבו ככה ובשניה שהתחלנו להתקשר קרסו הפלאפונים והילדים הפכו לאבודים יותר מתמיד.

וכך עמדנו, אני ושלושת בניי וחיכינו לאות חיים ממישהו מהכיתה שלה ולפעוט עדיין אף אחד לא קנה כלום ובינתיים התינוק שהשתעמם קשות וגמר לאכול את כל החטיפים שהבאתי איתנו (וגם קצת דשא שהוא קטף לבד) התחיל בלית ברירה לפרק את העגלה שלו ולצעוק מדי פעם ("קומי, קומי") וחיכיתי עוד איזה מליוני דקות ואז שמתי לב שגם הבן הגדול שלפני שניה עמד לידי הלך לאיבוד (הוא תמיד עושה את זה, רגע הוא עומד לידי ורגע אחר כך הוא נעלם לאורכי זמן משתנים), ואז אחרי רבע שעה של עצבים הוא חזר ("הלכתי לחפש את אחותי והיא לא בשום מקום" היתה הבשורה המשמחת איתה הוא שב).

"עכשיו תעמוד פה ואל תזוז כי מספיק לי ילדה אבודה אחת" נזפתי בו ובשניה שסיימתי את המשפט הוא נעלם שוב, והתחיל להיות כבר נורא קר ורציתי להלביש את הקטנים חזרה בתחפושות שלהם (סרבל פרוותי של קנגורו לתינוק וחליפת באטמן לפעוט) ולמרבה החרדה גיליתי שאני לא מוצאת את התחפושות וכנראה מרוב שהם היו צריכים כל דקה פיפי נפלו התחפושות מהעגלה.

 ואז עצובה ועצבנית התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו שמניין הילדים האבודים עלה לשניים (אבל לא סיפרתי על התחפושות, בכל זאת, איזה מן אמא לא אחראית מאבדת תחפושות של הילדים שלה?, מילא הילדים, זה כולם מאבדים..אבל תחפושות?) והוא שאל אם אני רוצה שהוא יבוא אבל סירבתי בתוקף (כי ממש לא היה לי כוח לחפש גם אותו).

וסוף סוף הבן הגדול שלי חזר (הוא הלך לאיבוד לפחות ארבע פעמים, הוא טוען שבכל פעם שאני מספרת את הסיפור מניין הפעמים בהם הוא אבד עולה), ומצאנו המון אמהות של בנות אבודות מהכיתה כך שיכלנו להוציא צוותי חיפוש ממוקדי מטרה ואמא אחת הצליחה למצוא את הבנות שלנו והביאה אותן בעצמה לנקודת המפגש (ליד האמבולנס הצהוב, כאילו?), בינתיים הבן הגדול שלי יצא לחפש את התחפושות שנפלו וחזר עם שתיהן (הן נפלו בדשא ואנשים קצת דרכו עליהן, זה הכל...)
 והפעוט המשיך לבקש רק עוד כמה עשרות פעמים שאקנה לו והלכנו הביתה.

אבל לא כל הסיפור כל כך רווי זוועות, חזרנו הביתה (כן, כן, כל הילדים וכל התחפושות, לא מגיע לי צל"ש?)  ובעלי האהוב שכבר הספיק לעזוב (בצער) את העבודה שלו והגיע לפנינו הכין לנו ארוחת ערב טעימה וכולנו ישבנו עייפים לאכול (למרות שאכלנו טונות של חטיפים, אבל חטיפים כידוע לכל אמא, זה לא אוכל) ואני התוודיתי שאיבדתי את התחפושות (אבל מצאנו אותם כאילו? אז זה כמעט ולא נחשב אפילו?) ושהתינוק הספיק לפרק רק את הקדימה של העגלה שלו ואפשר לתקן את התיקון הביתי הרגיל (לקשור הכל באזיקונים) כך שבעצם לא נגרם שום נזק למעט הנזק הנפשי שאני אשא איתי לנצח....

 ולמחרת אחותי התקשרה ושאלה אם אנחנו באים איתם לעדלאידע בחולון, ועל זה עניתי שרק אם יספיקו לעשות לי השתלת מוח עד מחר, אז אני אסכים לבוא (מה שלא קרה ולכן לא הלכתי).

ולא הספקנו לסיים עם פורים ועוד דקה הילדים בחופשת הפסח, זה פייר זה?

תודה לכל מי שהשאיר לי תגובה בבלוג (וכמובן, לכל מי שקורא בכלל בבלוג)
מסתבר שאפשרות המענה לתגובות היא חמודה אבל בלתי ישימה בעליל (כן, לא הספקתי, החתול אכל לי...אתם יודעים...) אז אני אענה ואודה לכולם באופן קולקטיבי (שזה כמו עונש קולקטיבי אבל חיובי)

נשיקות
מקופלת

יום שני הארור

כפי שאפשר לשים לב, אני ממשיכה לסגור חשבונות עם ימות השבוע....
לאן נגיע עם עם זה? (כי בכל זאת, יש רק שבעה ימים בשבוע), באמת, ימים יגידו....
אז למה אני שונאת את יום שני?

לא, לא הפכתי את יום המנוחה שלי ליום א' (שזה נותן סיבה מצוינת לשנוא את יום שני), גם לא המרתי את דתי, פשוט בעלי האהוב, שרגיל לחטוף מכות בימים א' וד' (במסגרת אימוני הג'יאוג'יצו שלו), החליט עכשיו שזה לא מספיק לו והוא חייב לחטוף מכות גם בימי שני.
זה לא שיש לי איזה בעיה ממש גדולה עם זה שהוא חוטף מכות שלושה ימים בשבוע, פשוט לאימון של ימי שני הוא הולך ישר אחרי העבודה במקום לחזור כהרגלו הביתה בשמונה בערב ולתחוב את שני התינוקות שלו למיטות שלהם בעודם מוחים, מייללים, מכפכפים זה את זה ואת אמם (בימים בהם הוא לא בבית... את אביהם הם לא מעיזים לכפכף), ואז להתחיל לריב עם שני הילדים הגדולים שלו שיסיימו כבר לסדר ילקוט, להתקלח ולעוף כבר למיטות שלהם.

כבר ביום שני בבוקר אני יודעת שעדיף שיהיה יום שלישי, כי יום שלישי (לרוב) הוא יום האפטר, היום בו בעלי מגיע קצת יותר מוקדם ואמור לבלות זמן איכות עם משפחתו (כתבתי "אמור" כי אם יש לו איזה משהו חשוב של העבודה, זה דוחה הכל ואנחנו יכולים רק לשמוע שיש מישהו שנמצא בחדר העבודה ומתקתק רבות על המחשב, אבל אנחנו לא ממש רואים אותו... למעט התינוק שעסוק בלהחריב את כל ציוד היצירה שלי שנמצא בחדר העבודה וחוגג על הכפתורים והסרטים שלי בזמן שאבא שלו אמור לשים עליו עין) וכך אם תקלעו לביתי בימי שני, תמצאו יצור אחד עצבני, מיוזע, פרוע שיער ומלא כתמי אוכל שמרחו עליו אנשים צעירים בבית (היצור הזה הוא אני, אם עוד לא הבנתם), ואם תגיעו איזה שעה-שעתיים מאוחר יותר, תמצאו עוד יצור, מקולח, מאושר, מסורק שיער, אבל עם תחבושת אלסטית (במקרה הטוב) או אפילו גבס (וכבר היו דברים מעולם) מסתובב לו באושר בבית (וזה בעלי).
____________________________________________________________________________

הפעוט: "אמא, ממה מורכב הגזר, זה מקמח?"
אני: "לא חמוד שלי, זה לא משהו שבני אדם הכינו, זה צומח באדמה"
הפעוט: "אבל איך זה יכול להיות? מה, אף אחד לא הכין אותו?"
אני: "זה אלוהים שם הכל באדמה, הוא יצר את העולם שלנו"
הפעוט (חושב שנתיים על התשובה שלי), "אבל אמא.." (עוברות עוד איזה 10 דקות של מחשבה מאומצת, בינתיים אני מוציאה כביסה מהמכונה).."אבל..אבל אמרת..." (שקוע בהרהורים עמוקים, אני מסיימת לתלות כביסה והולכת לבשל, הפעוט הולך אחרי).."אבל אמרת לי על אלוהים..." (עומד לידי במטבח ומדבר ממש ממש לאט)..."אבל... כששאלתי אותך אתמול על אלוהים, אז אמרת לי....(מכפכף קלות את אח שלו שמגיע למקום לראות אם יש משהו בהישג יד לחטוף ולאכול)..."אבל אמרת לי שאלוהים נמצא בלב של כל אחד מאיתנו, אז איך הוא יכול להכין גזר? אז זה אומר ששיקרת, ולשקר זה לא יפה...." (את הסוף הוא אומר ממש מהר, מסתובב והולך).

יום שישי בצהריים, בעלי ואני מוציאים את שני הקטנים מהגנים שלהם, בעלי מושיב את הפעוט על הגדר הקרובה ומנקה לו חול מהנעליים (אפשר להקים ארגז חול חלופי מכמויות החול שיוצאות מהנעליים הקטנות האלה...).
בעלי (מנסה להתבדח עם הפעוט): "כשאני אסיים לנקות לך את החול, אני אשב על הגדר ואתה תנקה לי את החול, בסדר?"
הפעוט: "אבל אתה לא היית בחול בכלל, וזה אומר שאין לך חול בנעליים, אז זה אומר שאתה משקר...ולשקר זה לא יפה..."

קשה, קשה להיות קטן ולהבין כפשוטו כל מה שאומרים לך (וגם, אולי, להיות קצת חסר חוש הומור...).
____________________________________________________________________________

הפעוט (אומר משפט שציפיתי לשמוע ממנו לפחות בעוד 10 שנים): "אמא, את לא מבינה אותי ...בכלל...".
____________________________________________________________________________


השבוע, אחרי חיים ארוכים של ישיבה על הספה (לרוב תוך גריסת שוקולד), ולאחר שהצוואר שלי משמיע קנאק מוזר כזה בכל פעם שאני מסובבת את הראש, קמתי ונרשמתי לי להתעמלות נשים.


הפקידה אצלה נרשמתי: "מה את רוצה להשיג? היית רוצה להתחטב? לחזק את השרירים? להצר היקפים? להעלות סיבולת לב ריאה?, מה המטרות שלך?"

אני: "מה?, זה עושה את כל הדברים האלה? חיפשתי לצאת קצת מהבית...."


ועוד בנושא התעמלות:
אני (חוזרת משיעור ראשון ומספרת חוויות לבת שלי ששוכבת כבר במיטה לפני השינה): "אל תשאלי, מסתבר שצריך להוריד את נעלי הספורט בשיעורים, והייתי עם גרבי ניילון... איזה פדיחות"
הבת שלי (מזועזעת עמוקות, לא ברור אם תצליח להירדם הלילה מחמת הגועל והטראומה): "אמא, זה לקח לחיים, לעולם לא הולכים לשיעור ספורט עם גרבי ניילון, לעולם..." (צודקת, למה לא התייעצתי איתה קודם?)

ועוד בקטנה:
לנעול נעלי ספורט (בסדר, אז זה היה על גרבי ניילון...ועוד חומות...אין גבול להשפלה...), להשאיר מטבח גדוש כלים, תינוק מייבב אחד, פעוט חופר אחד, ילד גדול אחד שלא מבין את שיעורי הבית שלו במתמטיקה, ילדה אחת שצריכה עבודה למחר והמדפסת (כרגיל) לא עובדת, בית מבולגן ובעל אחד (לא, אל תתחילו לרחם לי עליו...אני עוברת את ההתעללות הזאת כל ערב...), וללכת....
אח...איזה כיף זה....
____________________________________________________________________________

נכון עבר קצת זמן מאז הרשומה האחרונה? אז התינוק למד מאז אולי מילה אחת, והמילה הזאת היא "תותית".
כן, כן, אני יכולה לראות את גלגלי השיניים במוח שלכם מסתובבים בעצבנות ואתכם אומרים לעצמכם: "מה?, מה זה תותית? למה הוא צריך את המילה הזאת? זה מה שהוא למד?"

ובכן, גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ואף הגדלתי ואמרתי לתינוק את דעתי: "למה אתה צריך לדעת דווקא להגיד "תותית" ולא להגיד למשל "אמא"? (ואז אני חוזרת ואומרת, "אמא, אמא, אמא"), איך זה בדיוק יקדם אותך בחיים?"

תותית זו תכנית שמשודרת בטלויזיה בדיוק בשעה בה אני נכנסת עם שני הקטנים מהגן, ואז הם חולצים נעליים (לצערי לפעוט עדיין נותר ארגז חול שלם בנעליים, אפילו אחרי ניקוי יסודי, ואז הוא מתיישב ועוד כמה ערימות נשפכות לו מהכיסים...), ושניהם רבים מי יישב לאמא על הברכיים (ובסוף שניהם יושבים, כל אחד על ברך אחרת, ומדי פעם מעיפים אחד לשני איזה כאפה קטנה) ורואים את התכנית הזאת שנקראת "תותית" שהיא בעצם תכנית לגמרי של בנות ויש בה דמויות קטנות ורודות ומתוקות ביותר.
עם הזמן התאהב לו הפעוט בתותית (למרות שאפילו אם תקחו לו את כל תחתוני גיבורי העל שלו ואת תחפושת הבאטמן שלו שכבר שבוע הוא ישן איתה במיטה, הוא לא יודה בזה...בחיים).
והתינוק, שראה שתותית היא אטרקציה בבית, התחיל בעצמו להגיד: "תו-תית" וכך יצא שהוא למד את המילה הלא שימושית הזאת.
הבעיה היא, שהוא אומר את המילה הזאת באופן הכי הכי מתוק בעולם, ומאז שלמד אותה, בני הבית מג'ננים אותו: "תגיד תותית, תגיד תותית"
אבל מה חשבתם? שהתינוק פראייר? ישר הוא צועק לנו:"לא תו-תית, לא תו-תית...".
____________________________________________________________________________
לפני מספר שבועות נפגשתי עם חברות לערב נהדר של אוכל ויצירה, למפגש הכנתי את המתנה הקטנה הזאת, נרתיק ינשופי לפלאפון (ענת, מייה וגילי, מה יהיה? לא תכננו מפגש נוסף מתי שהוא?).

נרתיקי הינשוף עשויים מלבד כמובן.

ותמונה עם אותם ינשופים אבל רקע אחר (אולי הרקע יתעתע בכם ותחשבו שעבדתי מאוד קשה ועשיתי המון המון נרתיקים כאלה...)

שיהיה סוף שבוע רגוע ומצוין

תודה על כל התגובות הנהדרות שאתם משאירים לי (טוב, אין אף גבר שקורא את הבלוג הזה, כולל בעלי, ולכן אני מתקנת את עצמי: "תודה על התגובות הנהדרות שאתן משאירות לי").
יש איזה שמועה כזאת שבבלוגר הוסיפו אפשרות לענות חזרה לתגובות, אבל טרם מצאתי את האופציה הזאת.

נשיקות וחיבוקים
מקופלת

יום שישי בבוקר

כבר בפוסט הקודם, חדי העין שביניכם  הבחינו בבעיה כואבת שהעליתי, בעיה שכבר דנתי בה (באריכות) בעבר, בעיה שהיא כפצע בלב האומה, בעיה שאין לה פתרון, בעיה חוזרת ונשנית, בעיה שמכה בנו פעם בשבוע...
ושם הבעיה הוא: יום שישי בבוקר.

עכשיו כולכם אומרים לעצמכם: "מה, היא כבר כתבה על זה, איך קשה לה לפזר את הילדים בבוקר (כי הם עושים לה בית ספר...זה למה...) היא כתבה על זה שהיא מפזרת את כולם ואז חוזרת עם התינוק הביתה כי אין לו גן, ואיזה מסכנה היא, ואיך קשה לה...אבל עכשיו כבר יש לו גן, אז מה היא רוצה? זאתי  גם כן?

זהו, שנכון, יש לתינוק גן, אבל בגן שלו יש סידור חדשני ונהדר, הגן עובד רק שלושה ימי שישי בחודש, ביום שישי הרביעי בחודש, הגן בחופש, והתינוק דבוק לסידורים של אמא ואבא שלו, מילא זה, אבל התינוק מגדיל ראש וטורח להיות חולה בכל יום שישי בו הגן עובד.
 דווקא ביום שישי בו אין גן, הילד בריא ונמרץ ביותר ותחביבו להשליך אוכל על העוברים ושבים בבתי קפה...(כאילו לא עברתי את כל זה כבר עם הפעוט...וגם אז כתבתי על זה...צרת מוחין שכמותי...).

וכך, בימי חמישי אחר הצהריים, אני הולכת להוציא את התינוק מהגן, מנשקת אותו לשלום ואז תמיד נראה לי שהילד טיפה חם..."סתם, זה שטויות, פשוט נורא חם בגן" אני אומרת לעצמי, תוקעת את התינוק (המייבב) בעגלה ורצה להוציא את אחיו מהגן שלו.
אחר צהריים שלם אני מספרת לעצמי סיפורים על זה שהילד לא חולה ולא מעלה חום וזה סתם נדמה לי, זה לא קורה באמת, הוא גם עייף, בגלל זה הוא בוכה לי על הידיים, זה הכל.

ואז מגיעה הבת שלי, שהיתה עסוקה בללכת לחברה או להזמין חברה אליה או לקבוע למחר איך היא הולכת לחברה, או שסתם בא לה להזמין כמה חברות בשבת בבוקר כשכולם רוצים לישון, מרימה את התינוק ואומרת לי: "אמא, את לא חושבת שהוא קצת חם?" ומיד באותו רגע כל הדאגות המוכחשות שלי מקבלות תוקף אמיתי ואני חוטפת את התינוק (המייבב), מוציאה סוף סוף את מודד החום ונוכחת שאכן, הילד חם.
זה קורה כמעט כל יום חמישי (שלמחרתו, כאמור, הגן עובד)
וכך בימי שישי בבוקר אני נוהגת לפזר את הילדים במסגרותיהם, לחזור הביתה עם התינוק, להעיר את בעלי העייף תמידית ולרוץ לרופאת הילדים, לשמוע שיש לו משהו "ויראלי" ולחזור הביתה.
ברוב המקרים לקראת יום ראשון הילד מתאושש וחוזר לגן ואז ביום חמישי אחר הצהריים מתחיל שוב כל סיפור ההכחשה עד שהבת שלי מאבחנת אותו ואני רצה לרופאה.

מצד אחד, זה מאוד מבאס, כי כל סוף שבוע אנחנו נמצאים עם ילד חולה אחד (לפחות, לפעמים הוא מדביק גם את אחים שלו והשבוע הוא הצליח להדביק אותי ואת אבא שלו...), מצד שני, הבת שלי עד לא מזמן התלבטה קשות בנוגע לעתידה האם עדיף לה להיות רופאה, או קופאית בסופר (היא חשבה שהקופאית לוקחת את כל הכסף שמשלמים לה בקופה לכיסה הפרטי ורק לאחר שיחת הבהרה היא  הבינה שאולי עדיף ללכת לכיוון רפואה), ומאחר והיא מראה כישורי אבחון יוצאים מן הכלל (השבוע היא אבחנה שהתינוק מורח את כל הנזלת שלו לכיוון העיניים ובאמת, הוא קם בשישי בבוקר עם דלקת עיניים בנוסף לשאר המחלות שלו, אני כרגיל טענתי שהוא עייף ולכן העין שלו קצת דבוקה) הקריירה הרפואית שלה הולכת ותופסת תאוצה.

אבל, ביום שישי לפני שלושה שבועות, חל מהפך (גבירותי ורבותי), מהפך שממש לא היינו מוכנים אליו, מהפך שהתכוננו אליו מאז חודש אוגוסט (שבו חל יום הולדתו של בעלי והוא קיבל תלוש לארוחת בוקר זוגית ובסך הכל חצי שנה ניסינו ללכת לבית קפה בשישי בבוקר ולא הצלחנו... ממש כלום זמן...), הצלחתי לקחת את כל הילדים למסגרותיהם  ולחזור לבדי הביתה. מיד התנפלתי על בעלי הישן (ואז הוא אמר לי: "מה, לא הולכים לקופת חולים? איך זה יכול להיות? מה כבר יש לעשות בשישי בבוקר חוץ מזה? כל העולם שלי מתערער...אני מרגיש שאין לי שום עוגן הגיוני, אני חייב לעשות ביקור קודם אצל הרופאת ילדים ואחר כך תקחי אותי לאן שאת רוצה...") ואז נסענו לנו למזכרת בתיה וישבנו בבית קפה חמוד וציורי וכל הזמן הסתכלנו על הפלאפון לראות אם כבר מתקשרים מהגן שנבוא וניקח את התינוק או לא (כי יכול להיות שהוא רק דחה את פרוץ המחלה בכמה שעות...) וטיילנו קצת במושבה וחזרנו לנו שמחים ומאושרים הביתה.

ומחר שוב יום שישי ודווקא יש לתינוק גן ואפילו הספקנו כולנו לסיים השבוע סבב ממש קשה של מחלות אז אולי יש תקווה קטנה שבבוקר, מי יודע, נוכל לדלג על הביקור השבועי אצל הרופאה (למרות שכשאני חושבת על זה, בטח היא נורא תתגעגע אלינו ותדאג, אולי בכל זאת ניתן קודם קפיצה קטנה אליה...) ואז אעיר כרגיל את בעלי (הידוע בשם "מר כדור שינה") ונצליח לעשות משהו...מי יודע....

וכעת, אפשר לעבור סוף סוף ליצירה.

גיסתי ילדה בת אחרי שלושה בנים.
ולכן הגיעה לה מתנת לידה מאוד ורודה ומקושטת.

אז דבר ראשון הכנתי לה בית קטן מלבד (קודם הכנתי אב-טיפוס שמיועד לפינת הילדים אצלנו בבית ואז הכנתי אחד עבורה עם שם הילדה "אלה" תפור על הגג).

ראיתי בתים חמודים כאלה באתר הזה ופשוט התאהבתי בהם (אבל אין הדרכה, נאלצתי לפענח לבד את אופן ההכנה), קצת קשה להבין את זה מהתמונה אבל בפועל הבתים די בונגילות ועלולים לרסק כל תינוק שירים אותם, אבל באמת, זאת כבר לא בעיה שלי....

אחר כך הכנתי גם בית עץ קטן לתליה על הקיר, עם מוטיביים ילדותיים וורדרדים בסגנון וינטג'י.

אחר כך הכנתי 3 בבושקות שאת פניהן הדפסתי על בד בעזרת מדפסת רגילה ותפרתי

מסתבר שזאת היתה טעות גדולה, בזמן שהבבושקות חיכו בסבלנות שאארוז אותן ביחד עם שאר המתנה ואשלח אותן כבר (זה טרם קרה לצערי גם נכון לזמן כתיבת שורות אלה...), התינוק התאהב לחלוטין בבושקה הקטנה, בכל פעם שהוא רואה אותה מיד הוא חוטף אותה ומדביק לה מלא מלא נשיקות מלאות רוק ורטובות לחלוטין. בגלל כל הפעילות הזאת קצת נמרחו לה הפנים ולכן נאלצתי להכין שלישיית בבושקות אחרת, שתהיה עמידה בפני תינוקות מאוהבים, הלכתי על בבושקות של טילדה עם פנים צבועות בצבע אקריליק (אבל אותן התינוק לא סובל ולא ניסה לנשק אף אחת מהן ולכן הן ראויות להכנס למתנת הלידה אבל אולי אף אחד לא יאהב אותן.....).

וכולן ביחד בתמונה קבוצתית טרום פרידה

אחר כך הכנתי גם נעלי לבד קטנות, ההדרכה שלהן מכאן

ושמיכת טלאים (כן, במקור זה היה צריך להיות שטיחון לאמבטיה שהכנתי בסדנה של אלין, אבל, נראה לכן? אצלי בבית הוא היה שורד בדיוק שתי דקות ולכן עבודת הטלאים נתפרה לשמיכת פיקה לבנה והפכה לשמיכה חמודה לתינוקת).

מצדה האחורי רשמתי את שם הילדה.

ותמונה קבוצתית של כל המתנה ביחד

(אולי באמת הגיע הזמן לארוז אותה כבר כמו בן אדם ולשלוח....)

תודה לכל מי שנכנס לבלוג

ולכל מי שבוחר גם להגיב

שיהיה לכולנו סוף שבוע חלומי ובריא

נשיקות,

מקופלת

ושוב, כל מיני שיחות והרהורים

אחרי שקיטרתי כה רבות על נסיעותיו של בעלי בעולם, הגיע תורי לבצע קפיצה קטנה לסופשבוע חלומי (בארץ, אבל עם תחושה של חו"ל) שערכו נתנאלה ודנה. אפשר להכנס לקישור הזה ולראות איזה כיף היה לי וכמה נהניתי (גם בזכות החברות המקסימות שהיו איתי), דנה ונתנאלה, מתי הפעם הבאה?.
________________________________________________________________________________

התינוק, שאמנם גדל קצת, ומקשקש המון המון קשקושים חסרי משמעות, עומד על אוצר מילים של אולי (ואני עושה לו פה ג'סטה), 10 מילים (וגם מתוכן, מילה אחת היא בלשון נקבה, כל פעם שהוא רוצה לקום הוא צורח "קומי, קומי", וזה עוד כשיש בבית רוב גברי ...).
בחצי שנה האחרונה הוא נוהג לקרוא בקביעות לאבא שלו ("אבא") ולהתעלם מזה שלאמא שלו יש שם ("אמא"), מה שמראה על כפיות-טובה מאוד גדולה מאחר ומשעה 16:00 עד 20:00 כשהוא הולך לישון (וכאן אני עושה לעצמי ג'סטה קטנה כי לפעמים הוא הולך לישון קצת אחרי...) הוא לא יורד לי מהידיים.
לא מספיק שהוא אומר רק "אבא, אבא, אבא", הוא עוד מפנק אותו בשמות חיבה שהוא ממציא לו אחת לכמה ימים, כגון: "אבי, אבוש, אבוג'י"...

הנחמה היחידה שלי היא שהשם החדש שהוא המציא לאבא שלו, הוא "אבאם", או כפי שראוי לכתוב את זה "עב"ם", זה שם כל כך מופלא שעכשיו כולנו בבית  קוראים לו עב"ם, זה גם מאוד מתאים כי כולם בבית חלליות...
________________________________________________________________________________


אחר צהריים שלם אני מלקקת לפעוט ת'תחת  (זה בסדר לכתוב כזה דבר? זה לא נשמע כל כך טוב.... הייתם מעדיפים אילו הייתי כותבת "מכרכרת סביבו"? לא, זה לא מראה אפילו שמץ ממידת ההתעסקות סביב הילד...אני אשאר, אם תרשו לי, עם "מלקקת לו ת'תחת").
אני משחקת איתו, עושה איתו חוברות עבודה (ירדנו קצת מנושא היצירה, הילד בלתי יצירתי בעליל), שמה לו מה שהוא רוצה בטלויזיה (במקום לראות תכניות שהקלטתי לעצמי, שתבינו את מידת ההקרבה), מכינה לו מה שהוא אוהב לארוחת ערב, שמה לו קצף באמבטיה, מרשה לו בכל ערב ללבוש תחתוני בן10 (גיבור העל האהוב עליו) ואז, בסוף, אומרת לו: "חמוד שלי, הגיע הזמן ללכת לישון".

מיד משליך עצמו הפעוט על הרצפה ביבבות זעם ואיומים שונים: "אני שונא את אמא, אני שונא את אמא (כתבתי פעמיים להעצמת האפקט), כשאני אהיה גדול אני אעזוב את הבית...."
ברגע זה מחליט בעלי לחזור הביתה מהעבודה (הילדים אכולים ומקולחים, ברור, זה הזמן המתאים לשוב לשדה הקרב).
הוא מכניס את הקטנים למיטות ומסביר יפה לפעוט שהוא צריך ללכת לישון.
הפעוט, שיודע תמיד להגיד את הדבר הנכון, לא נשאר חייב: "אני כועס עליך, כי אתה עושה כל מה שאמא אומרת לך", הוא פוגע לבעלי בנקודה כואבת.
"תראה", אומר לו בעלי, "אני לא עושה כל מה שאמא אומרת לי, לפעמים אני מחליט דברים לבד, זה לא כל כך פשוט..." אני שומעת אותו מתחבט בתשובה,  ובסוף, נזכר באיומים של הפעוט ואומר לו: "אם אתה רוצה לעזוב את הבית אתה יכול כבר עכשיו, אתה לא חייב לחכות שתהיה גדול".
ואז הפעוט, שכבר מחופר היטב בפוך החמים שלו אומר: "לא, רק כשאני אהיה גדול, עכשיו אני קטן" ונרדם.

________________________________________________________________________________

בשעות אחר הצהריים, לפעמים, אם הילדים הגדולים שלי לא מטילים עלי איזה משימה בדרך הביתה מהעבודה ("חסר לי ספר לימוד, אין לי חולצת בית ספר לבנה, חייבים להביא למחר מחברת משובצת גדולה.... וכדומה...), אני יכולה לבוא הביתה ולשכב לנוח (במלוא בגדיי, תכשיטיי ואיפורי) כמחצית השעה עד שאני צריכה לזנק (כמו סוס מירוץ) ולהוציא את הקטנים מהמסגרות.
חצי שעת התנומה הזאת גורמת לי לקום מהמיטה כשאני אפופה לחלוטין.
מיד אני נועלת את נעלי, ויוצאת לקור המקפיא כשקורי השינה עדיין מדביקים טוב טוב את עיני.
קודם כל, אני הולכת לגן של התינוק, חוץ מהפדיחה שכולם רואים שהרגע נשלפתי מהמיטה (כי כולי מעוכה כאילו ישנתי שנתיים), כל שיחה איתי הופכת להזויה לחלוטין (כי בעצם, עדיין בכלל לא התעוררתי).

השבוע, למשל, אמרה לי הגננת שצריך להביא לתינוק טיטולים.
"מה אמרת?", אני שואלת אותה ומנסה להתפקס בפניה, "אמרת חיתולים או טיטולים, לא שמעתי טוב", (חיתולים, לכל מי שלא יודע, זה מוצר שבעצם כבר עבר מהעולם ואף אחד לא באמת מחתל איתו תינוק, בטח שלא אני).
"טיטולים, אמרתי טיטולים" שבה ואומרת הגננת בקול איטי ובקצב של הכתבה (היא כנראה קלטה כבר עם מי יש לה עסק).
"אמרת חיתולים עם ח' או עם ט'? זה פשוט מאוד חשוב לי לדעת" אני ממשיכה להקשות ולדקדק בין מוצר, שכאמור, חלף מהעולם ובין מוצר שאני משתמשת בו כל יום.
"עם ט', אמרתי טיטולים, טיטולים, תביאי למחר חבילה" מסבירה לי הגננת בקול שקט וסבלני.
"אה... עם ט'" אני עונה לה בקול מהורהר, "עם ט', כן, זה באמת מאוד מעניין...."
וסוף סוף אני אוספת את תינוקי (המייבב), שמה אותו בעגלה, תוקעת לו בננה ביד,  וממשיכה ללכת כמו זומבי,  מהאוטו הסמוך מישהו מנפנף לי לשלום, אני מנפנפת בחזרה בעיניים ממצמצות (ברור שאין לי מושג מי זה....שהרי אני עדיין נוחרת...) ורק באזור מעבר החציה ליד הגן של הפעוט אני מתעוררת באופן סופי.

________________________________________________________________________________

"את יודעת", אומר לי בעלי ערב אחד, "אני חושב שיש לי בעית קשב וריכוז, נראה לי שאני צריך לעבור אבחון".
"למה את חושב?" אני שואלת אותו בתמיהה.
"יש לי ספר שאני מנסה לקרוא כל ערב ואני נרדם אחרי פחות מעמוד" אומר לי בעלי בעצב.
"מה, הספר הלבן הזה שליד המיטה שלך?
"כן"
"זה שבהתחלה חשבתי שזאת לבנה ורק אחר כך הסתבר לי שזה ספר?"
"כן"
"זה שיש לו לפחות 400 עמודים?
"כן"
 זה שכל העמודים שלו כתובים בכתב פצפון וצפוף?"
"כן"
"זה שיש בו מליון שרטוטים וטבלאות של נתונים?"
"כן"
"הספר הזה שקוראים לו: "The art of electronics"?
"כן"
"אה, בטח, בטח, זה רק קשב וריכוז.... אתה צודק, כדאי מאוד שתעשה איבחון...."
________________________________________________________________________________

כשבעלי חזר מסינגפור, הוא הביא לי פלאפון חדש ומקסים, "תראי", הוא אמר לי, "את תלכי לעבודה, ולעוד כל מיני מקומות, ואנשים ישימו לב שהחלפת מכשיר (כי הקודם היה מודבק כולו בדבק דו צדדי וסלוטייפ בגלל נשיכות ילדים וכדומה..) וישאלו שאלות, בואי נתרגל מה את עונה להם".

ואז התקיימה בינינו השיחה הזו:

בעלי: "מה זה, החלפת מכשיר?"
אני:  (באושר גדול, מחבקת את המכשיר) "בעלי הביא לי מתאילנד"
בעלי: "לא, שלא תעיזי להגיד תאילנד, זה מסינגפור, בתאילנד הכל חיקויים", "אז איזה מכשיר זה?"
אני: (בגאווה בלתי מוסתרת): "זה אייפון"
בעלי: (בעייפות מסוימת)" זה לא אייפון, זה סמארט פון, איזה דגם זה?"
אני (מקפצת במקום בחדווה): "זה אנדרואיד, לגמרי"
בעלי (רוצה לדפוק את הראש בקיר): "זה לא אנדרואיד, אנדרואיד זו מערכת ההפעלה, זה נקסוס אס, זה הדגם הכי חדש...תחזרי אחרי ותנסי לזכור כי יהיו לך פדיחות"
אני  (באושר השמור רק לטיפשים): "אבל כתוב לו "גוגל" מאחורה שזה בטח הדגם והוא כל כך חזק שהמוכר בחנות הראה לך איך הוא מוציא פטיש קטן ודופק על המכשיר והוא לא נשבר (זה לא מה שהכי חשוב בפלאפון?)"
בעלי (בייאוש): "לא חשוב, תגידי שקיבלת מתנה ואת לא בדיוק יודעת מה זה, והמוכר לא דפק בפטיש, הוא קצת דפק על המכשיר וזהו...אני לא חושב שכדאי שתדפקי עם פטיש....הצלחת להוריד אפליקציות?"
אני (גאה בעצמי מאוד מאוד): "הצלחתי להוריד את אפליקציית השעון המעורר"
בעלי (נלחם עם עצמו האם לענות לי בכלל או לעזוב את כל הנושא וללכת לישון, וגם חושב על ביזבוז הכסף שבקניית מכשיר מתוחכם לאשתו): "זאת אפליקציה שמובנת במכשיר, היה לך את זה גם במכשיר הקודם, את יודעת מה? כל הכבוד, תמשיכי ככה, זאת אפליקציה נהדרת".

אז זהו, יש לי אייפון של חברת גוגל והוא אנדרואיד...לגמרי....
_________________________________________________________________________________

וכעת, נעשה מעבר חד ונפנה לתחום היצירה.
האם לא ידעתם שקרונות צועניים הם המילה האחרונה בתחום העיצוב? טוב, אני לא יודעת את זה לגמרי בוודאות, אבל זה נשמע הגיוני, לא? אם עברנו את כל הטרנדים של הינשופים, הבבושקות, הקאפקייקס, ראשי האיילים,תחרה, דויילי, כיפה אדמה, אז למה שלא נגיע לקרון צועני?

את הקרון הזה הכנתי לפי תמונה שמצאתי ברשת (אבל בלי קישור לבלוג/אדם שהכין אותה, אם מישהו יודע, אשמח להוסיף קישור) ופשוט שיחזרתי כטוב בעיניי (היתה רק תמונה, בלי הוראות וכדומה...).
הקרון עשוי כולו מקארדסטוקים, דפים מעוצבים וקצת פרחי בד וסרטים.
פרויקט פשוט וקליל שלקח באיזור השנתיים מאחר וכל יום הוספתי פרט קטן אחר (ואז בא לי איזה ילד מייבב ונאלצתי להתפנות אליו, יכול להיות שזה מסביר את חוסר היכולת שלי לבנות מדרגות כמו בן אדם).

שיהיה סוף שבוע מקסים,

תודה לאל שהחנוכה הזה על כל סופגניותיו וחופשיו הבלתי הגיוניים בעליל (כי מה זה חופש לילדים בלבד?) נגמר.

האם נצליח בעלי ואני לשבת לבדנו בבית קפה ביום שישי בבוקר? (לא הצלחנו מאז אוגוסט...אולי ברגעים אלו אני אוכלת זיתים ושותה קפה הפוך... מי יודע...)

נשיקות

מקופלת

גם סינגפור לא מחכה לי

ושוב הוא נסע לו, אורז את מזוודתו ונפרד מאיתנו בדמעות (שמחה, ברור ששמחה).

הפעוט, שאמנם הפסיק לזחול מתחת לשולחן בגן, אבל מיד התחיל לנשוך (כי מה כבר יש לאמא שלו לעשות חוץ מלבוא לגן ולשוחח בבקרי יום שישי עם הגננת?)  קצת התבלבל בנוגע ליעד הנסיעה , "אבא" הוא אמר לבעלי ערב הנסיעה, יושב על ברכיו כשפניהם פונות זה לזה, "נכון שאתה טס מחר לכוכב אחר? ונכון שתביא לי מתנה כמו שאמא הביאה לי כשהיא טסה לכוכב אחר?"
"לא, חמוד שלי" מיהר בעלי לתקן אותו בשיא הרצינות, "אמא לא טסה לכוכב אחר, אמא הגיעה מכוכב אחר, חשוב שלא תתבלבל בזה...".
"אבל נכון שתביא לי שעון אמיתי שאפשר לדעת בו מה השעה?" הסיט הפעוט את השיחה חזרה למסלול העיקרי, "נכון, חמוד שלי" אמר לו בעלי.
"נו, אז אבא, תיסע כבר" זירז אותו הפעוט, "תטוס לשם מהר מהר בחללית ותביא לי את השעון ותחזור"


הפעם, בדיוק כמו בפעם הקודמת שהוא נסע (שלא סיפרתי לכם עליה, לפעמים אני סובלת בשתיקה...), ולהבדיל מכל הפעמים הקודמות בהן הוא נסע, לא הייתי שקועה אפילו לרגע ברחמים עצמיים, הסיבה לכך היתה שכל רחמיי הופנו כלפי אמא שלי שבאה לשלושה ימים לעזור לי ונאלצה להתמודד עם ארבעת הזוועתונים (האמת שזה לא פייר לקרוא להם ככה, כי רק השניים הקטנים זוועתונים).

התפקיד העיקרי שלה היה להכין את כולם בבוקר ואז לחפף אותם למסגרות שלהם.
הגדולים התארגנו לבד והלכו לבד, נותרו שני הקטנים, אחד עקשן ובכיין אבל לא מחליט על עצמו (התינוק)
השני עקשן ובכיין שכן מחליט על עצמו (הפעוט).

בבוקר השכימה סבתא קום, הכינה את כל הילדים, ואז רצתה לקחת את הקטנים לגן, חיכתה סבתא וחיכתה, התינוק אזוק היטב בעגלתו, הציוד כולו מוכן ורק אדון פעוט הדליק לעצמו את המחשב (זה שפעם היה שלי ועבר עכשיו אליו בבלעדיות) ולא הסכים אפילו לרדת לכיוון הדלת, תוך שהוא צועק לה מדי פעם: "אני לא בא, לא רוצה ללכת היום לגן, אני מחליט על עצמי".

וכך עמדה לה אמא שלי ליד הדלת, בחוסר אונים, עד שלפתע היא נזכרה שלא רק שהיא גידלה שלושה ילדים, היא גידלה גם כלב, והדרך הטובה ביותר לקרוא לכלב, היתה להגיד לו: "בוא קח".
"בוא קח" היא צעקה לפעוט הממאן, "בוא קח".
ובאמת, דקה אחר כך כבר התייצב אדון פעוט לידה, סמוק לחיים, שיערו הבהיר סרוק על הצד וכל כולו אומר צייתנות וחמידות, "מה, מה בוא קח?" שאל אותה בתמימות כאילו לא היו דברים מעולם, "מה לקחת?"


וכך, תוך שיכנועים (שלא לומר שיחודים) הגיע הפעוט בשלום לגן והחליט שם על עצמו כדרכו (לפעמים תוך "טעימת ולעיסת" חבריו לגן).

ושוב התייצבה לה אמא שלי גם הפעם, למודת סבל ועמוסת הפתעות קטנות כדי לשחד את הפעוט להגיע לגן בזמן ואז להתפנות למטרה האמיתית לשמה היא הגיעה אלי, לשפשף את הפנלים, וגם להפוך את המטאטא ולהוריד קורי עכביש מהפינות, ואז לבשל לילדים אוכל בריאותי (ככה הם קוראים לזה) עם הרבה סויה, עוף, קטניות וחלבונים.

כשאמא באה אלייך למספר ימים זה נחמד מאוד, סוף סוף יש מישהו מבוגר (ואחראי) בבית שאפשר לדבר איתו, לצחוק איתו (על הילדים, אלא מה?) ואף לצפות איתו בדברים נחמדים בטלויזיה (ברור שהמירוץ למיליון אליו התמכרנו אני וילדיי הגדולים, בעלי לא רואה, לדבריו, אבל איכשהו הוא מעודכן לחלוטין בכל מה שקורה).

מצד שני (כשאמא שלך באה), למרות שאת סוסה גדולה (שלא לומר חמורה גדולה), אמא לארבעה ילדים האוחזת במשרה מכובדת ובבלוג מכובד (נגיד), את חוזרת באופן מיידי להיות בת חמש, וגם נאלצת להשיב על הרבה שאלות שאין עליהן תשובה, כמו למשל למה את לא חותכת לילדים פירות אחר הצהריים? למה הם אוכלים את כל הזבל הזה (חטיפים)? למה הם מסתובבים יחפים בבית?  למה הם משחקים במחשב במקום לעשות שיעורים? למה את לא מפרידה כביסה כמו בן אדם? למה הם לא אוכלים גבינה לבנה בכריך לבית הספר?  ולמה את לא סוחטת להם תפוזים כמו שאמא שלך היתה סוחטת לך כל יום בשעה ארבע ונותנת להם לשתות? (דווקא על זה יש לי תשובה, פשוט מאז אני לא מסוגלת לגעת בתפוז, או להריח את הריח שלו, שלא לדבר על המיץ שגם אחרי שאמא שלי היתה מסננת אותו פעמיים, עדיין הייתי מרגישה את החתיכות.... בגלל זה....).

וגם כשאתן יושבות לראות טלויזיה בערב, בערך באזור 22:00 אמא שלך אומרת שכבר נורא מאוחר ותהיי עייפה מחר אם לא תלכי לישון כי את קמה נורא מוקדם לעבודה, ואז את קמה והולכת למיטה (כי אני, לא כמו הפעוט, לא מתחילה להתבכיין שרק אני קובעת על עצמי...אני פשוט עושה מה שאמא שלי אומרת לי....)

אחלו לי בהצלחה (ועוד יותר לאמא שלי, אמא, תודה שאת מתגייסת על בסיס קבוע לעזור לנו, אנחנו אוהבים אותך).


וקצת יצירות ופירגונים

לאחרונה יצא לי לעבוד עם שתי בחורות מדהימות, ולשתיהן קוראים הילה:

הראשונה: הלה מ - pepite
פפייט (גוש זהב בצרפתית) הוא מותג שעיצבה לבדה הלה המוכשרת, אפשר לקרוא עליה (ולקנא) בבלינג בלינג
הלה מעצבת ותופרת מוצרים שונים לתינוקות, והכל בניחוח אירופאי ובסקלת צבעים מפתיעה ומקסימה.
לשמחתי הרבה היא פנתה אלי כדי שאגלף לה חותמת (לפי העיצוב שלה)
ותראו איזה דברים יפים שהיא עושה עם החותמת, אבל גם בלעדיה.

צילומים: דנה ישראלי והלה לביא קונופני 

את המוצרים של הלה אפשר לרכוש דרך האתר שלה
וגם דרך הפייסבוק.


הילה השניה היא הילה בושרי המוכשרת, בעלת המותג hilovely, שיוצרת בפימו (לא ברור לי איך היא עושה את זה, איך בכלל עושים כאלה  דברים מפימו), היצירות שלה צבעוניות, עדינות ומדהימות ביופיין.

טעימה קטנה מהמוצרים המקסימים של הילה בושרי:

להילה עיצבתי את החותמת הזאת (העיצוב תואם לעיצוב באתר של הילה)

הילה מאוד אהבה את החותמת שהכנתי לה ואת הכרטיס הקטן שהיה מצורף אליה, ומסגרה אותו במסגרת המתאימה הזאת, איזה כיף, הילה, יצא מקסים ותודה על הפירגון.

 צילומים: הילה בושרי

את המוצרים היפים של הילה אפשר למצוא באתר שלה
וגם בחנות האטסי שלה.
יש לה גם גלריית עבודות מרשימה.
ואפשר גם ליצור קשר דרך דף הפייסבוק.


ודבר אחרון, אבל מאוד מאוד חביב, לאחרונה התפרסמה ב- Xnet כתבה על הבלוגריות הכי שוות ברשת, כמה כיף למצוא את הבלוג שלי (ביחד עם בלוגים של חברות מוכשרות) ואת ההדרכה שלי לשובך עטוף בד.
תודה ענקית לגלית מ-Xnet שיצרה איתי קשר לפני הכנת הכתבה וכתבה בצורה כל כך מפרגנת.

שיהיה לכולנו המשך שבוע נהדר
נשיקות
תודה על כל התגובות המקסימות שאתם כותבים לי, אני נהנית מכל אחת ואחת מהן
מקופלת

שיחה בגן

ומה חשבתם? שאדון פעוט יכול לזעוף ולזעוף ולזעוף ואף אחד לא ישים לב? ואף גננת לא תקרא לאמא שלו לשיחה דחופה בגן ותתן לה בראש? ברור שלא.


השיחה נקבעה ליום שישי בבוקר, לא שיחה ראשונה, ובטח ובטח לא אחרונה.
לשיחה בגן הגעתי באופן מפתיע לבד, ללא בעלי וללא הפעוט המבריזן שבערב הקודם, כנראה בשל הידיעה שמחר אמא שלו תתן דין וחשבון מלא על מעשיו, העלה חום ונשאר בבית, מכורבל במיטה החמה לצד אבא שלו (אולי לא כל כך "לצד", הרבה פעמים זה ממש "על") ואני חתרתי את דרכי למודת סבל* אחרי שהורדתי את שלושת האחרים במסגרותיהם.


* ולמה למודת סבל אתם שואלים? כי הבן הגדול שלי, נהג להציק ולג'נן את מורותיו (ולפני כן את גננותיו) על בסיס יומי, בכיתה א' מרוב שהוא פטפט עם כל הטור, הוא ישב בשולחן של המורה (ביחד עם המורה, אם עוד לא הבנתם), אחר כך הוא חזר למקום בו יושבים רוב התלמידים (שזה מול המורה) והעסיק את עצמו בשיעורים בבניית הרים וארמונות מכל הציוד שהיה לו בקלמר (ולפעמים גם בתיק, או כל הזבל שהוא אסף בכיסים), תוך כדי זה הוא היה משוחח עם התלמיד שמלפניו, מאחוריו ומצדדיו, ואז המורה (הזועפת) היתה פונה אליו (במפתיע) ואומרת לו: "מה אמרתי עכשיו?" והוא היה חוזר אחריה מילה במילה (יכולת מעוררת קנאה שבזכותה התעודה שלו היתה בהחלט משביעת רצון), הבעיה היתה שכל אלה שהיו מלפניו מאחוריו ומצדדיו לא ידעו מה היא אמרה (או אפילו מה הנושא של השיעור) ולכן קראו לי שוב ושוב לשיחות בכיתה.


השיחה, כמו כל השיחות האלה (שאני מכירה את מהלכן היטב) מתחילה תמיד בטון חיובי, "הוא ילד מאוד מאוד נבון" אומרת הגננת, "הוא מאוד אהוב בגן, הוא משתתף יפה בריכוז, הוא משחק מאוד יפה במוקד המשפחה ובמוקד החיות, הוא מתעניין בנעשה בגן"... ואז, היא מפשפשת עוד קצת במוחה בשביל לדלות משם עוד מחמאה לפני שנגיע לחלק העיקרי והמבאס, "הוא אוכל מאוד יפה...", מסיימת הגננת את שלב המחמאות.


"אני חוששת מאוד שיש לו בעיה בקבלת מרות" מנסחת הגננת בצורה דידקטית  את נטייתו של הפעוט להגיד לה "את לא קובעת עלי" בכל פעם שהיא מבקשת ממנו לעשות משהו שאינו לרוחו באותו רגע (כמו לבוא לצבוע, למשל...), "הוא גם מגיב באופן מעט ילדותי" ממשיכה הגננת בניסוחים נאותים לעובדה המצערת שהפעוט נוהג להתחבא לה מתחת לשולחן כשהיא מבקשת ממנו לא לפטפט עם חבר בשעת הריכוז.
"אני חושבת שיש בעיה בצד הרגשי" ממשיכה הגננת (שזה אומר שהוא נוהג לענות ב"לא בא לי" כשהיא מבקשת ממנו לצאת כבר מתחת לשולחן).
כל זה עוד מילא, עוד הייתי יכולה לחיות עם זה, אבל לסיום אמרה הגננת את מה שהכי חששתי ממנו, שהילד מסרב לעשות יצירה מכל סוג שהוא (מה שאומר שהחשדות שלי אכן התממשו, החליפו  את הילד בבית חולים אחרי הלידה והילד האמיתי שלי יושב עכשיו בגן, בשקט, וצובע יפה יפה בתוך הקוים...).


"ומה הפתרון?"  אני שואלת (כי למרות שחשבתי שהבן הגדול כבר עשה לי הכל, מסתבר שיש לילדיי כושר המצאה לא רע בכלל).

 "תראי", אומרת לי הגננת, "כדאי מאוד לתת לו יותר תשומת לב (כאילו הוא לא הילד שמקבל גם ככה הכי הרבה תשומת לב בבית בשל יכולתו להטריף את סביבתו ולהתעקש על כל קשקוש), אני יודעת שאין לך זמן עם ארבעה ילדים ושזה מאוד קשה, אבל את חייבת להקדיש לו בכל יום 20 דקות שיהיו רק שלו לבד, פשוט תשימי את התינוק במיטה מוקדם ותתפני אליו"
ומייד ראיתי לנגד עיניי איך אני זורקת את התינוק במיטתו מדי ערב בעודו צורח ומיילל (כי שני הקטנים רגילים ללכת לישון ביחד באותה שעה ובאותו החדר) ומתפנה לפעוט ובעוד משהו כמו שנתיים קוראים לי לשיחה דחופה בגן של התינוק ומשוחחים איתי על הנזק שנגרם לו בינקותו בשל העדפת אחיו על פניו.


חזרתי לי מעט עייפה ושפופה הביתה (למודת סבל, למודת סבל, אבל בכל זאת...) ואחרי שקצת נרגעתי, התקיימה ביני ובין הפעוט השיחה הבאה:


הפעוט: "רק אני קובע על עצמי"
אני: "כשאתה בגן, הגננת קובעת עליך"
הפעוט: " אבל הסייעת לא קובעת עליי"
אני: "גם הסייעת קובעת עליך, גם הגננת המחליפה ביום רביעי קובעת עליך וגם מי שעושה לכם חוג חיות וחוג התעמלות"
הפעוט: "אבל בצהרון רק אני קובע עליי"
אני: "כשאתה בצהרון, הגננת של הצהרון קובעת עליך"
הפעוט: "אבל בבית רק אני קובע עלי"
אני: "בבית אבא ואמא קובעים עליך, ואם הם לא בבית אז האחים הגדולים שלך קובעים עליך"
( אני יודעת שבעוד אתם קוראים את השורות הללו, אתם אומרים לעצמכם: "מסכן הילד, אין לו שום אוטונומיה, הוא חייב לקבוע במשהו על עצמו, איזה מן אמא זאת, איפה הטלפון של המועצה לשלום הילד", ועוד כל מיני מחשבות שכאלה שעברו גם לי בראש..)


ואז הגיע הסבר מאוד ארוך על למה אחרים קובעים עליו ואיך כולם רוצים את טובתו ובסופו, נקודת מפנה קטנה וחיובית (אתם יכולים לסגור את הטלפון שבו כבר חייגתם למועצה לשלום הילד).
אני: "אבל כשאתה בבית לפעמים אתה קובע על עצמך ואפילו לפעמים, כי אתה אח גדול, אתה קובע על התינוק"
ומיד עלה  חיוך של שביעות רצון על פניו (היפות) של הפעוט והוא שלח מספר מבטים זוממים לכיוון אחיו הקטן שכרגיל, הוציא שישיית רסק עגבניות והתיישב עליה.


אז מה יצא לנו מכל החפירה הזאת, אתם שואלים?, מה שיצא זה שהגננת צדקה, ובכל יום אני מתפנה לפעוט (בשעות אחר הצהריים, כי בערב מי שמעז לפנות אלי בדין ודברים גורלו אחד...גרוע...), אחרי שאני משביעה את האחים הגדולים שאם הם לא שומרים 20 דקות על התינוק אני רוצחת אותם (שיבכו אחר כך לפסיכולוג, די, אי אפשר כל החיים לתקן בצד אחד ולדאוג לנזק שעשיתי לצד השני...) ואז הפעוט ואני יושבים רק שנינו בחדר העבודה, מציירים ומדביקים (כי אני כבר תופסת שתי ציפורים במכה...מה זה לא אוהב לצייר? מה זה לא אוהב להדביק? נראה לי שאני הולכת לבדוק את תעודת הלידה שלו!!!) ובינתיים (כבר שבועיים, חמסה חמסה, טפו טפו טפו, מים מלח שום בצל) זה עובד והילד הפסיק להתחבא מתחת השולחן בגן.

ובגלל כל הילדים האלה, אין יצירה הפעם (למי שתהה איך אני מספיקה הכל...)
סוף שבוע גשום ונעים
תודה על כל התגובות החמודות שאתם כותבים לי
נשיקות,
מקופלת

איך פוסט נולד

אז בטח ישבתם ותהיתם איך נולד לו פוסט, ואיך זה קורה, ומה התהליך... אה לא? לא חשבתם על זה? באסה, אבל זה הנושא הפעם.


תהליך כתיבת הפוסט, בדיוק כמו בצבא , מתחלק לשלושה חלקים:


שלב חיפוש הנתונים
שלב הכתיבה
שלב האישור והפרסום




שלב חיפוש הנתונים:
בשלב זה נערכת צפיה קפדנית בהתנהגותם (ההזויה בדרך כלל) של בני המשפחה.


התינוק למשל גדל מאוד ולכן אני עוקבת אחריו בדריכות רבה, הוא יושב על ריצפת המטבח וצופה בתמיהה  בשיירת הנמלים שמעבירה את המזון מהמטבח שלי למטבח שלהם, "האו האו האו" הוא אומר לי ברצינות רבה ומצביע על הנמלים "האו האו".
"תראה" אני אומרת לו, "זה ממש חמוד מה שאמרת עכשיו, אבל אני מאוד מצטערת, זה ממש לא מספיק לפוסט אחד...ואני ממש מצפה ממך ליותר מזה.."
ואז קם התינוק במפח נפש, ניגש לאחת המגירות במטבח, שולף שישיית רסק עגבניות, מניח על הריצפה ומתיישב עליה במבטים של ציפייה (אבל אני לא מתעלפת מזה, הוא עושה את זה כל יום), ושניה לאחר מכן הוא שוב קם וניגש למגירה נוספת, מוציא את כל מגבות המטבח הנקיות, זורק אותן לתוך הזבל, מסתובב והולך לו לחבל במקום אחר...
אחר כך ניגש אלי הפעוט ואומר לי (בזעף):"אמא, אני רוצה לשבור את כדור הארץ". או, מעולה, אני אומרת לעצמי, חומר נהדר לפוסט, אפוקליפסה זה תמיד הולך, ועוד לערב בזה חלל, התחלה נהדרת... "למה חמוד שלי? למה לשבור?"
"כי אז כדור הארץ יפסיק להסתובב ולא יהיה לילה ואני לא אצטרך ללכת לישון" אומר לי הפעוט (בזעף).
"תראה" אני אומרת לו, "זה רעיון מאוד מעניין, אבל זה ממש ממש לא מספיק לי לפוסט...תמשיך לחשוב ותחזור אלי...." אני משלחת אותו לדרכו.


בערב אנחנו יושבים כולנו לאכול ארוחת ערב. כרגיל, באמצע האוכל, הפעוט חייב חייב חייב ללכת לשירותים (לקקי, אלא מה?), מיד מתחיל קרב מבטים ביני לבין בעלי מי יילך לנגב לו, אחרי דקה בעלי נשבר והולך, כשהוא חוזר הוא אומר לי: "אני פשוט חייב לתבל את הארוחה שלי בתבלין המצויין הזה...(עושה תנועות של נישוק האצבעות..), איך קוראים לזה?..כן, קקי.."
"תראה" אני אומרת לו, "אמנם קקי זה תמיד תופס יפה בבלוג, ואפילו כבר פירסמתי כמה פוסטים שעסקו אך ורק בזה, אנשים מתים על קקי, וברור שאצלנו בבית זה גם נושא ממש ממש מרכזי, אבל זה לא זה...זה לא מספיק...זה ליד....אני אחכה עם זה עד שהתינוק ייגמל, אז יהיה לי מלא חומר...".


ארוחת צהריים בעבודה בהחלט יכולה להפיק פוסט נהדר, אני אומרת לעצמי, אבל כמו כל תלמיד ממוצע, גם ארוחת הצהריים לא ממצה את מלוא הפוטנציאל, שמונה אנשים יושבים לשולחן ודנים באריכות בנושא הכי משעמם בעולם, האם שווה לקנות את המכונית החשמלית, או לא, כל אחד מודד את מספר הקילומטרים בין הבית שלו לבין העבודה ואחר כך עושה חישוב לכמה זמן יספיק לו המצבר...שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא השתתפתי בשיחה, אפילו מדדתי את המרחק (25 ק"מ לכל כיוון, שזה 50 ביום, והמצבר מספיק ל-160 ק"מ...אז כמה ימים אני יכולה לנסוע?) 


וכך, אחרי שלב התצפית והאיסוף, ונגיד שכבר מצאתי משהו מתקבל על הדעת, אני עוברת לשלב הבא


שלב הכתיבה
לכאורה שלב קליל שלא אמור לקחת יותר מדי זמן, הפוסט כולו כבר כתוב, ערוך ומחכה, הבעיה היחידה היא שהוא כתוב רק בראש שלי, אני גם אמורה פיזית לכתוב אותו במחשב וזה    ל ו ק ח  מ ל א   מ ל א  מ ל א  ז מ ן .....כי זמן, אם לא ידעתם, זה משהו שאף פעם אין לי ממנו...(היה פה קיטור, בהחלט היה). 
ובסוף אני מכריחה את עצמי לשבת ולכתוב את זה כבר.
אז תדעו לכם שבכל רגע נתון מתוייקים לי במוח מספר פוסטים לא כתובים ועוד כל מיני קטעים קטנים וחמדמדים, לו רק היה המחשב שלי קורא מחשבות וגם כותב אותן בעצמו...


שלב האישור והפרסום
מדוע אישור אתם שואלים? ואתם צודקים, יושבת לה בחורה, כותבת בבלוגה הפרטי, אז מה, היא צריכה אישור ממישהו? התשובה היא כן, כי כמעט בכל פוסט, יצוצו להן כמה שורות על בעלי והאמת, לא תמיד מציגות אותו באור חיובי, ולכן אני חייבת לשאול אותו האם הוא מאשר.


ואז אני צריכה לחכות בסבלנות לרגע המתאים (לא כדאי מיד אחרי שהוא חוזר מהעבודה ומגלה שהפעוט הרביץ שוב בגן והבן הגדול הביא מבחן גרוע בחשבון) ולהושיב אותו (בכוח) מול המחשב ,למה בכוח את שואלים? כי בעלי לא ממש יוצא מגידרו מהתלהבות מהבלוג שלי, "אבל מי קורא את זה בכלל?" הוא שואל, "אני מכיר את הנפשות הפועלות ולכן זה מצחיק אותי, אבל אחרים....מה זה מעניין אותם בכלל? זה כמו פייסבוק, לא מבין מה זה מעניין בכלל... בגלל זה לא איכפת לי שתיכתבי עליי, בין כה אף אחד לא קורא את זה, וחוץ מזה, כשאת כותבת פוסט שעיקרו עליי, יש לך הרבה יותר תגובות, איפה, איפה הנתונים הסטטיסטיים של הבלוג שלך, אני אוכיח לך את זה, הנה, למשל כשכתבת על איך קיבלתי חגורה שחורה בג'יאוג'יצו, זה היה הפוסט הכי טוב שלך...ever...חבל, מאז זה מתדרדר...אבל זה היה בזמנים אחרים, אז היה לי עוד מלא מלא שיער על הראש...(מבט מצועף בעיניים..).
 "גם עכשיו יש לך מלא שיער", אני אומרת לו, "הוא פשוט נדד קצת... דרומה... זה לא שהוא נעלם, מתקיים אצלכם (הגברים) חוק שימור ונדידת השיער" (ובדיוק בגלל משפטים נלוזים כאלה אני צריכה אישור ממנו).


טוב, אחרי כל החפירה הזאת הוא כבר יושב ואפילו מתחיל לקרוא, מאחר ומאוד מסקרן אותי לדעת האם הפוסט מצחיק גם אנשים אחרים ולא רק אותי, אני יושבת לידו, אפי מרוחק מפניו בערך 10 ס"מ ואני עוקבת בדריכות האם הוא צוחק או לא ואיפה (אם הוא צוחק בקול ולא יצא לו רק "הא" מחוייך קטן, זאת הצלחה עצומה, הבעיה שהוא צוחק בעיקר בקטעים שכתובים עליו...המניוק...).
עניין נוסף הוא שהוא קורא בקצב של מילה בדקה, כשאני כבר מזמן סיימתי לעשות הגהה חוזרת אני שואלת אותו באיזה קטע הוא עכשיו והוא אומר לי: "בכותרת".


ואז, אחרי שכבר כלו כל הקיצים, אחרי שכבר הייתי מספיקה לכתוב ספר שלם (וגם לקרוא אותו), הוא מסיים (בשעה טובה)  ונותן את אישורו ("למרות שאני לא מבין איך אנשים זרים יכולים בכלל להתעניין בזה, הם אף פעם לא ראו תמונה של הפעוט, למשל, אז איך הם בכלל יכולים לדמיין אותו לעצמם..."), אבל אני לא לוקחת ללב, כל זה מפי אדם שנכנס לפני השינה למיטה עם ספרי אלקטרוניקה ...מה הוא מבין...


וסוף סוף, אצבעי נודדת (כפי שקורה ברגעים אלו ממש) אל כפתור ה"פרסם פוסט" והעולם (שעצר מלכת, ברור, בציפייה דרוכה שאני אכתוב משהו סוף סוף) חוזר להסתובב בנחת (למרות האיום הקיומי שמטיל עליו הפעוט הזעפן).


וחוזר חלילה....
הולכת לחפש חומר לפוסט הבא



וקצת חותמות כדי שיהיה גם נחמד בעיניים

והערה קטנה: יצא לי לשמוע כל מיני אנשים אומרים לי: "יא, קראתי את הבלוג שלך באייפון שלי, ומה זה נהניתי, אבל בגלל שזה מהאייפון, אז לא השארתי תגובה...אז תדעי שנהניתי..."

חבר'ה (אחותי האהובה, זה מכוון אלייך ישירות, וגם אל הבת שלך..וגם לעוד מלא אנשים...), זה לא עובד ככה, קראת, נהנית, ספר לי ולחבריך...

ולפינת המענה על שאלות שעלו בפוסט הקודם:
הייתה רק שאלה אחת, האם נהפכתי בסוף לספיידרמן או לא, אז התשובה היא לא....(גם לא לעכביש)

באהבה רבה,
מקופלת

שיחות מהיום יום...

אני והפעוט אחר הצהרים בסלון:
הפעוט: "אמא, נכון שאת אמא שלי?"
אני: "נכון חמוד שלי"
הפעוט: "ונכון שאת גם אמא של אבא?"
אני: "ממש לא, (ואחרי מחשבה), טוב, במובן מסוים קצת כן, אבל לא...."

_________________________________________________________________________________

בעלי ואני מתכננים ללכת לישון
אני: "יש לי משהו ממש חשוב לספר לך"
בעלי: "מה, את בהריון (שוב?)"
אני: "לא, נראה לי שמחר אני אהפוך לספיידרמן, אולי אני אהפוך לעכביש, אני לא סגורה על זה..."
בעלי: (מהרהר בנושא) "הממ, זה נשמע די טוב ביחס לחלופה הקיימת, למה את חושבת שזה עומד לקרות?"
אני: "נעקצתי אתמול על ידי עכביש כשהייתי בגינה, למיטב ידיעתי, זה מה שקרה לספיידרמן, מחר מן הסתם אטפס על הקירות"  (אבל בינינו, מה עוד חדש... אני כבר המון שנים מטפסת על הקירות...)
_________________________________________________________________________________


הפעוט משחק בשעון בן-טן שלו (מן שעון בומבסטי שאמור להפוך אותך לכל מיני דברים):
הפעוט: "תראי, אמא, הפכתי לחיה".
אני: "אני יודעת חמוד שלי, כבר ארבע וחצי שנים אני מחכה שתהפוך חזרה לבן אדם".


_________________________________________________________________________________

אחה"צ, אני יושבת בסלון, הפעוט מפרק איזה משחק שלו, התינוק מנסה נואשות לפתוח את דלת המקרר (כולנו חוששים מאוד מהיום בו הוא גם יצליח...).
הפעוט (שובר את הדממה): "רק אני קובע על עצמי"
אני, (בטון דידקטי), מסבירה לו מי קובע עליו בסדר חשיבות יורד.
אחרי חצי שעה של הרצאה בה הפעוט שתק והמשיך לפרק את המשחק שלו, הוא אומר לי (בזעף): "רק אני קובע על עצמי".

למחרת אחה"צ, כולנו עושים בדיוק מה שעשינו אתמול.
הפעוט (בזעף): "רק אני קובע על עצמי".
אני נלחמת רגע עם עצמי ואז מתגברת על הצורך הדידקטי ומעבירה נושא.


_________________________________________________________________________________

לבעלי ולי יש מנהג נפסד ביותר לקרוא זה לזה בשמות החיבה "אבא" ו"אמא".
יש מקרים שזה ממש סביר, למשל אם הילד בא ואומר לי: "אני צריך כסף", אני אומרת לו: "תגיד לאבא".
הבעיה מתחילה כמובן כשאנחנו נמצאים בחברת הורינו (הביולוגיים).
בראש השנה התארחנו אצל ההורים של בעלי.
אחרי שהוא סיים להעמיס לילדים את הצלחות, הוא פנה אלי ואמר לי: "מה לשים לך, אמא?"
אמא שלו, מופתעת מהאדיבות יוצאת הדופן, מושיטה לו בשמחה את הצלחת שלה והוא ממלא אותה בצייתנות.
אני שולחת לעברו מבט מצמית.
"זה פשוט בגלל שהיא האמא הראשונה פה" מתנצל בעלי .
אני שולחת לעברו מבט מצמית נוסף.
אני רואה אצלו סומק קל שמתרחב לו מכיוון הצווארון לעבר האזניים (מי? מי האמא הראשונה פה?...).

_________________________________________________________________________________


בערב אני שרועה באפיסת כוחות על הספה בסלון, הילדה כרגיל יושבת על הלפ-טופ (מחשב נייד) שלי
הילדה:"אמא, צילמתי עכשיו מלא תמונות מהלפ טופ שלך והעליתי לפייסבוק שלי"
אני: ???
הילדה (באושר): "מה, לא ידעת שיש לך מצלמה בלפ טופ?"
אני (מבואסת מזה שהילדה גילתה בגיל כה צעיר שאמא שלה אהבלית): "בטח שידעתי, ב-ר-ו-ר, המממ...
 איפה זה בדיוק?"
הילדה: "העיגול הזה, כאילו זה שעל הלמעלה של המסך, מה חשבת שזה, כאילו?"
אני: "הממ...חשבתי שזה קישוט כזה...כאילו?"
_________________________________________________________________________________

אחה"צ, הפעוט כרגיל מפרק צעצוע, התינוק כרגיל אוכל לכלוך מהרצפה
הפעוט: "אמא, נכון כשנולדתי, הלכתם לסופר של הילדים וקניתם אותי? וככה נולדתי?"
אני (מזועזעת) : "חמוד שלי, זה ממש לא היה ככה..
אני לא יודעת מי סיפר לך את זה, אבל ככה לא באים ילדים לעולם...
ואני ממש לא אוהבת שיש לכם מידע מוטעה...
וגם דיברנו על זה יותר מפעם אחת...
עכשיו תקשיב לי טוב, אתה הגעת דרך ביצת קינדר, כל האחים שלך הגיעו ככה, פתחנו ביצת קינדר והיה שם תינוק קטנטן וחמוד, וזה היית אתה, מתוק כמו שוקולד" (וכראיה לכך, דף ההוראות המצורף היה ממש ממש קשה להבנה).


ובפינת היצירה, הפעם משהו קליל (כי למי יש זמן עם כל החגים והבישולים האלה וילדים ששוב בחופש), מצאתי את בית הנר הזה זרוק בתוך ערימת אדמה. 
אחרי ניקיון יסודי (מאוד) הוספתי לו קצת פרחים, סרטים וציפור.

חג סוכות כייפי ומשפחתי
ושנה טובה ונהדרת
מקופלת