פורים

ובכן, בשבוע שעבר התקיימה עדלאידע בעיר, נשבעת לכם שלמודת סבל כמוני (משנים קודמות) לא הייתה הולכת לזה, בטח לא גוררת אחריה ארבעה ילדים, אבל איתרע המזל וילדתי האהובה צעדה עם כיתתה (כל כיתות ה' צעדו) ולכן נאלצתי ללכת, בעלי כמובן היה בעבודה (אבל אני לא מתלוננת...).

דווקא השתדלתי להתכונן מראש (אבל מסתבר שלא מספיק, תיכף אספר באריכות על כל התלאות...), הכנתי תיק מלא מים וחטיפים, הפלאפון היה טעון, יצאנו בזמן, ואפילו הגענו בזמן ותפסנו מקום טוב.

בשניה שהגענו למקום הבנתי שעשיתי טעות של טירונים, לא הבאתי אתי כסף, היו שם דוכנים של פיצות, פופקורן מתוק, פופקורן מלוח, נקניקיות, בייגלה, שערות סבתא, ופלים בלגיים, קרפים צרפתיים, פסטה (איטלקית מן הסתם), גלידות, מאפים, ממתקים, טוב, הבנתם את הרעיון (תזכורת לעצמי: לעולם לא לכתוב בבלוג כשאת רעבה...), ואני, אמא לארבעה ילדים שבמצבים כאלה יודעים להגיד רק שתי מילים ("תקני לי") לא הבאתי ארנק....
משעה שלוש וחצי בצהריים (בה התחילה העדלאידע) ועד שבע וחצי בערב (בה הצלחנו לחזור הביתה בשלום) יכלתי לשמוע מאדון פעוט היקר אך ורק מילים בהן שובץ השורש ק.נ.ה על כל הטיותיו: "אמא, תקני לי, למה את לא קונה לי? אבל לפני הרבה שנים קנית לי, אבל לפני שלושה ימים קנית לי (מושגי הזמן של הפעוט לוקים מעט בחסר..), למה קנו לו? למה לי לא קונים אף פעם? (אבל הרגע אמרת שלפני שלושה ימים קניתי לך..לא?), למה לילד הזה קנו? תקני לי בלון, אז תקחי כסף ממישהו ותקני לי (או תגנבי, מה זה כבר משנה...), תלכי לבנק ותוציאי כסף מהקיר ותקני לי.....תקני לי...תקני לי.....תקני לי.....

מזל שבאיזשהו שלב (אחרי בערך שעתיים) התרגלתי לעניין ופשוט הפסקתי לשמוע את היצור הקטן והממלמל שלצידי.

אז אחרי שתפסנו מקום טוב וחיכינו מליון שנה בהן הפעוט היה חייב פיפי לפחות עשרים פעם (שבהן לא היתה ברירה אלא להוריד את התחפושת לחלוטין ואז ללבוש אותה שוב עד שבסוף הוא לא רצה אותה יותר ושמנו אותה בעגלה) ואח שלו התינוק לא הסכים לעמוד שניה בשקט והיה עסוק בלרוץ בדשא ואז במפתיע לעמוד מול זרים ולנעוץ בהם עיניים בסקרנות (לא כל האנשים חושבים שזה חמוד...), ואחר כך גילינו שהתינוק מילא בעצמו כמה פעמים את החיתול שלו והיה צריך להחליף לו בפינות נסתרות וכמובן להוריד את כל התחפושת ואז ללבוש אותה עד שבסוף הוא לא רצה אותה יותר ושמנו בעגלה.

 וסוף סוף התחילו ילדי כיתות ה'  לצעוד ויכלתי לראות שבריר מהראש של הילדה שלי חולף על פני ומיד צעקתי לבן הגדול שישים עין על הקטנים והתחלתי (למרבה הבושה) לרוץ ליד האזור בו הלכו הצועדים (שהיה סגור כולו במחסומים כדי למנוע מאמהות קרציות כמוני לזנק על הבנות שלהן ולנשק אותן ליד כולם ולעשות להן בושות איומות) ולצעוק לבנות מהכיתה שלה שיקראו לה (אבל הן לא קראו לה, המעצבנות הקטנות...הייתי מתבטאת יותר בחריפות אבל אני מתביישת...) וכך רצתי וצעקתי תוך שאני מצלמת צילומים מטושטשים וקופצת קפיצות קלות באויר ובזה הסתכם עבורי הקטע בו ילדתי צעדה.

ואז עברו עוד מליון כיתות בתחפושות שונות ואנחנו התחלנו להשתעמם (בעיקר הקטנים שאף אחד לא קנה להם כלום והם נאלצו לשבת ולעקור דשא תוך שאנשים שעוברים שם רומסים אותם) והחלטנו להתחיל להתקדם לאזור סוף המסלול כדי למצוא את הילדה (הסיכום היה שבסוף המסלול היא מתקשרת אלינו מהפלאפון שלה).

מאחר ואף הורה לא הורשה לצעוד לצד הילד שלו או להגיע לסוף המסלול וליצור שם פקק, יצא שכל הילדים שסיימו לצעוד הפכו באותו רגע לילדים אבודים המחפשים את הוריהם והסתובבו במשך המון זמן ב"ארץ הילדים האבודים".
סבבה, אמרתי לעצמי, הרי הילדה עם פלאפון, אני מתקשרת, היא מוצאת אותי ואנחנו חוזרים סוף סוף הביתה, מסתבר שלא רק אני חשבתי ככה, כל ההורים של כיתות ה' חשבו ככה ובשניה שהתחלנו להתקשר קרסו הפלאפונים והילדים הפכו לאבודים יותר מתמיד.

וכך עמדנו, אני ושלושת בניי וחיכינו לאות חיים ממישהו מהכיתה שלה ולפעוט עדיין אף אחד לא קנה כלום ובינתיים התינוק שהשתעמם קשות וגמר לאכול את כל החטיפים שהבאתי איתנו (וגם קצת דשא שהוא קטף לבד) התחיל בלית ברירה לפרק את העגלה שלו ולצעוק מדי פעם ("קומי, קומי") וחיכיתי עוד איזה מליוני דקות ואז שמתי לב שגם הבן הגדול שלפני שניה עמד לידי הלך לאיבוד (הוא תמיד עושה את זה, רגע הוא עומד לידי ורגע אחר כך הוא נעלם לאורכי זמן משתנים), ואז אחרי רבע שעה של עצבים הוא חזר ("הלכתי לחפש את אחותי והיא לא בשום מקום" היתה הבשורה המשמחת איתה הוא שב).

"עכשיו תעמוד פה ואל תזוז כי מספיק לי ילדה אבודה אחת" נזפתי בו ובשניה שסיימתי את המשפט הוא נעלם שוב, והתחיל להיות כבר נורא קר ורציתי להלביש את הקטנים חזרה בתחפושות שלהם (סרבל פרוותי של קנגורו לתינוק וחליפת באטמן לפעוט) ולמרבה החרדה גיליתי שאני לא מוצאת את התחפושות וכנראה מרוב שהם היו צריכים כל דקה פיפי נפלו התחפושות מהעגלה.

 ואז עצובה ועצבנית התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו שמניין הילדים האבודים עלה לשניים (אבל לא סיפרתי על התחפושות, בכל זאת, איזה מן אמא לא אחראית מאבדת תחפושות של הילדים שלה?, מילא הילדים, זה כולם מאבדים..אבל תחפושות?) והוא שאל אם אני רוצה שהוא יבוא אבל סירבתי בתוקף (כי ממש לא היה לי כוח לחפש גם אותו).

וסוף סוף הבן הגדול שלי חזר (הוא הלך לאיבוד לפחות ארבע פעמים, הוא טוען שבכל פעם שאני מספרת את הסיפור מניין הפעמים בהם הוא אבד עולה), ומצאנו המון אמהות של בנות אבודות מהכיתה כך שיכלנו להוציא צוותי חיפוש ממוקדי מטרה ואמא אחת הצליחה למצוא את הבנות שלנו והביאה אותן בעצמה לנקודת המפגש (ליד האמבולנס הצהוב, כאילו?), בינתיים הבן הגדול שלי יצא לחפש את התחפושות שנפלו וחזר עם שתיהן (הן נפלו בדשא ואנשים קצת דרכו עליהן, זה הכל...)
 והפעוט המשיך לבקש רק עוד כמה עשרות פעמים שאקנה לו והלכנו הביתה.

אבל לא כל הסיפור כל כך רווי זוועות, חזרנו הביתה (כן, כן, כל הילדים וכל התחפושות, לא מגיע לי צל"ש?)  ובעלי האהוב שכבר הספיק לעזוב (בצער) את העבודה שלו והגיע לפנינו הכין לנו ארוחת ערב טעימה וכולנו ישבנו עייפים לאכול (למרות שאכלנו טונות של חטיפים, אבל חטיפים כידוע לכל אמא, זה לא אוכל) ואני התוודיתי שאיבדתי את התחפושות (אבל מצאנו אותם כאילו? אז זה כמעט ולא נחשב אפילו?) ושהתינוק הספיק לפרק רק את הקדימה של העגלה שלו ואפשר לתקן את התיקון הביתי הרגיל (לקשור הכל באזיקונים) כך שבעצם לא נגרם שום נזק למעט הנזק הנפשי שאני אשא איתי לנצח....

 ולמחרת אחותי התקשרה ושאלה אם אנחנו באים איתם לעדלאידע בחולון, ועל זה עניתי שרק אם יספיקו לעשות לי השתלת מוח עד מחר, אז אני אסכים לבוא (מה שלא קרה ולכן לא הלכתי).

ולא הספקנו לסיים עם פורים ועוד דקה הילדים בחופשת הפסח, זה פייר זה?

תודה לכל מי שהשאיר לי תגובה בבלוג (וכמובן, לכל מי שקורא בכלל בבלוג)
מסתבר שאפשרות המענה לתגובות היא חמודה אבל בלתי ישימה בעליל (כן, לא הספקתי, החתול אכל לי...אתם יודעים...) אז אני אענה ואודה לכולם באופן קולקטיבי (שזה כמו עונש קולקטיבי אבל חיובי)

נשיקות
מקופלת