פעוט הולך לגן

לאחר חיפושים רבים ומתישים נמצא גן לפעוט, ברור שרצינו גן שיהיה מקסים ואוהב ופעוטנו העקשן יקבל את כל תשומת הלב שבעולם אבל העקרון הראשון שהנחה אותנו היה (לאחר שנתיים למודות סבל ותינוק שזורק אוכל בבתי קפה) שהגן יעבוד ביום שישי בבוקר.

סוף סוף נמצא גן נחמד ובשבוע שעבר הוזמנו לשיחת פתיחה והיכרות.

נסיון העבר לימד אותי שלפגישות מסוג זה לא הולכים לבד (תבינו בהמשך למה...), ברור שבעלי לא יכל/רצה לבוא ולכן גררתי אחרי את ילדתי.

הגענו ראשונות (עוד לפני הגננת) וישבנו בציפיה דרוכה על הכסאות הפצפונים (שלי גם התנדנד וצפיתי ריסוק בכל רגע נתון),

לאט לאט החלו להגיע ההורים, אחרי מספר דקות הלכה והתבהרה לנגד עיניי האמת המרה (מאוד, מאוד מרה), אני האמא הכי מבוגרת בגן.... לא רק שאני מבוגרת, אני גם האמא היחידה שיש לה יותר מילד אחד, לא רק שיש לי יותר מאחד, יש לי שלושה, לא רק שיש לי שלושה, שניים מהם בגיל בית ספר..... לא חשתי מבוגרת באותו רגע, חשתי פשוט זקנה.

ישבנו לנו בנחת (עד כמה שהיה אפשר, כאמור, על הכסא הפיצי הזה), והגננת התחילה לפרט מה יהיה במהלך השנה, הסתבר שהפעוט יהיה הילד היחיד שמצטרף השנה לגן ומיד הפכתי להיות "ההורים החדשים".

"בימים הראשונים אולי רק הוותיקים יישארו כל היום" מהרה הגננת לומר "ההורים החדשים צריכים להוציא את הילד אחרי שעתיים" והסתכלה עלי במבט נוקב. "הם גם מגיעים לגיל שהם נושכים, אז תדעו לכם שהילדים יתחילו לחזור עם 'שעון' מהגן" הוסיפה הגננת, חייכתי לתומי, אצלי גם בבית מסתובבים לפעמים עם כזה "שעון".

"אוה", אמרה הגננת בחדווה, "אני רואה שיש הורים וותיקים שמכירים את התופעה" ומיד הפכתי מ"ההורים החדשים" להיות "ההורים הותיקים" וכך כל הערב שיניתי תארים באופן מבלבל ביותר (גם הפניה בלשון רבים היתה מטרידה למדי...).

"אני לא רוצה לחזור כל הזמן לאותו נושא" אמרה אמא אחת שכבר דיברה עשר פעמים על נושא הקקי, "אבל יש לי סוגיה שמאוד מטרידה אותי, רציתי לברר האם זאת לא פגיעה בכבודו של הילד כאשר חושפים את גופו ומחליפים לו קקי במרכז החדר". הגננת שהיתה כנראה מורגלת בסוג שאלות זה (וגם הכירה הרבה מאוד תשובות דיפלומטיות בנושא קקי) הרגיעה אותה בזריזות.

"אני לא רוצה לחזור כל הזמן לאותו נושא" המשיכה האמא המוטרדת מהקקי לחזור לאותו נושא, "אבל אולי אפשר לבקש שיחליפו להם על המצעים הפרטיים שלהם וכך לא יקרה מצב שילד מוחלף על מצעים לא שלו..(אלוהים ישמור)", הגננת, כאמור שלפה תשובה מנומקת היטב (לא אלאה אתכם...)

"אני לא רוצה לחזור כל הזמן לאותו נושא" המשיכה האמא המאותגרת קקית "אבל אולי אפשר לבקש שיבדקו כל שעה אם הילדים עשו קקי".

"אחרי שסיימנו לדון בנושא החיתולים" אמרה הגננת, "כדאי שנדבר קצת על הגמילה מחיתולים", ושוב התחיל אותו ריטואל בסגנון מאוד דומה לשאלות שעלו קודם (וכמה פעמים, תסלחו לי, אפשר בערב אחד לומר את המילה "קקי").

חזרנו מותשות בסוף הערב, בעלי חיכה לי עם הפעוט בסלון, "איזה יופי שחזרת" הוא אמר לי, "צריך להחליף לילד, הוא עשה קקי....".

ועכשיו, אחרי שהעליתי את הפוסט הכי ארוך בעולם בנושא קקי, תשטפו ידיים (גם זאת הייתה אחת מהבקשות של האמא המאותגרת) ותתפנו להתפעל מקופסאות הבד החדשות שחברה לימדה אותי להכין (וישר רצתי והכנתי להן חותמת, ברור...).

תודה לכל האנשים שבוחרים להכנס לבלוג שלי, תודה למי שגם קורא ולא רק מסתכל בתמונות, תודה מיוחדת לאנשים שבוחרים גם להגיב.

שיהיה לכולנו סוף שבוע מקסים ונהדר

תודה לכל האנשים שבוחרים להכנס לבלוג שלי, תודה למי שגם קורא ולא רק מסתכל בתמונות, תודה מיוחדת לאנשים שבוחרים גם להגיב.

נשיקות,

מקופלת
שיהיה לכולנו סוף שבוע מקסים ונהדר
תודה לכל האנשים שבוחרים להכנס לבלוג שלי, תודה למי שגם קורא ולא רק מסתכל בתמונות, תודה מיוחדת לאנשים שבוחרים גם להגיב.
נשיקות,
מקופלת

שיהיה לכולנו סוף שבוע מקסים ונהדר
תודה לכל האנשים שבוחרים להכנס לבלוג שלי, תודה למי שגם קורא ולא רק מסתכל בתמונות, תודה מיוחדת לאנשים שבוחרים גם להגיב.
נשיקות,
מקופלת

סדנת בלוגריות או "איך התקפלתי"

אני כותבת לכן כעת בלחץ היסטרי, לרגלי שטיח של צעצועים, סל הכביסה שלי גולש, הפעוט (תינוק לשעבר) משוטט גלמוד ברחבי הבית, שתי בנות משחקות בחדר (יש לי חשדות כבדים שמדובר בחולה ורופא), בני הגדול מוריד סרטים בעלי תוכן מפוקפק מהאינטרנט, ובכל זאת אני מעדיפה לכתוב את הפוסט הזה במקום לפקח כהרגלי על בני משפחתי.

למה? רק בגלל לחץ קבוצתי המכריע אותי, כידוע למי שקרא כראוי את פוסטי הקודם ולא כידוע למי שחיפף, ביום שישי בבוקר הייתי בסדנת בלוגריות אצל קרן שביט, יצאתי משם שמחה ובחיוך זחוח, חיוך זה נמחק די מהר האמת כשראיתי את חברותיי לסדנא מעלות בזו אחר זו פוסטים זריזים על איזה כיף היה, איך נהנינו, ואיזה יופי (קרן-פרפרים העלתה את הפוסט תוך כדי נסיעה הביתה, ידה האחת אוחזת בהגה והשניה מקלידה במרץ), ורק אני, נותרתי ובאמתחתי פוסט עלום על כמה חותמות.....

לא נותר לי אלא להזדרז (בניגוד להרגלי) ולהעלות פוסט זריז (שבירת שיא עולמי מבחינתי), ולספר לכן את הסיפור המלא:

סדר היום היה כדלקמן (כדלהלן?)

09:00-09:30 - התכנסות והתעלפות מהסטודיו

10:30 - 09:30- ארוחת בוקר (אם לא נאכל, איך נעבוד?)

11:00- 10:30- עבודה מאומצת ופורייה.
11:00-11:30 - הפסקת קפה (בכל זאת, גם עבדנו הרבה וגם הבאנו עוגות, לא נאכל?)

11:300-13:00 - עבודה בשלבים (לקרן יש כל מיני שמות לשלבי העבודה השונים כגון: "אכלת, הדבקת", "כייפת שייפת", "גזרת, סתמת" וכדומה...), הפסקת נישנוש באמצע.

13:30 - 13:00 - חיטוט ובדיקת הבית הפרטי של קרן.

13:30-14:00 - התעלקות כללית על קרן, פיזור לבתים.

לוקחים חבורת נשים (כולן אמהות? נראה לי שכן) על מה הן יכולות לדבר? נושאי השיחה העיקריים: מי ילדה תינוק הכי בומבילה (גם אני, לא רק...), עם איזה בעל הכי כדאי להתחתן (רופא, עדיפות לבן יחיד, הכי טוב יתום, אף אחד מהם לצערי לא נכון לגביי), האם את צריכה להיעלב, כן או לא כשאף אחד לא מגיב לפוסטים שלך (הייתי צריכה לכתוב "לא" אבל ברור שכן) , קצ'קיאדה כללית כזאת, מדי פעם קרן אומרת לי: "עוד מעט אני הולכת לקפל אותך...",האמת, חשבתי שהיא זוממת לי איזה עבדות וחייכתי אליה בנועם תוהה בליבי מה עשיתי לה.

בסופו של דבר הסתבר שקרן "מקפלת" אותנו למצב ישיבה וזה גרם לה עונג מאוד גדול לקפל אותי, בהתחלה רווח לי קצת שלא מדובר פה באיזה סינג'ור רציני אבל לפני שהלכתי, קרן אמרה לי שהיא הולכת לכתוב בבלוג שלה "איך קיפלתי את מקופלת", אמרתי לה שזה לא לעניין, שזה לא כותרת, התחננתי לפניה, אפילו כשהדלת נטרקה אחרי אפשר היה לשמוע את קולי מהדהד "לא, קרן, בחייאת, אל תעשי את זה...."

קרן היא אדם מאוד עקשני, אתן יכולות להכנס לבלוג שלה ולהתרשם מהכותרת שהיא נתנה לפוסט האחרון.

חזרתי נפעמת כולי הביתה, בעלי ישב והפעוט בזרועותיו, "נו, איך היה?" הוא שאל אותי אחרי שגמר להשפך מצחוק על היצירה שלי יושבת בחצאית (זאת פעם ראשונה מאז החתונה שאני עם משהו שהוא לא מכנס), "היה מקסים" אמרתי לו, "אני רוצה סטודיו כזה בדיוק, ותקנה לי.... ותעשה לי...... בית מקסים..... "

זה מה שהוא ענה לי: "הילד, קופת חולים, אנטיביוטיקה, אינהלציות, ארוחת ערב, תפוחי אדמה, אין..... "

עכשיו, אני יודעת שראיתן בשאר הבלוגים את כל התמונות (כי קרן צילמה לכולנו והתבקשה לשלוח לנו את התמונות באופן בהול ומיידי, אנשים אחרים, כאמור, השתמשו בהן כבר בדרך), ולכן אין לי מה לחדש, אז תראו עוד פעם.

הנה תמונה של היצירות בהמתנה (הפסקת קפה יענו)

כולנו יושבות בשקט ומחייכות באושר

מימין לשמאל:

אלונה (שם פרטי), וינטג'(שם אמצעי), 114 (שם משפחה)

קרן שביט המופלאה והעקשנית

נתנאלה (מולקת את ראש הציפור שהיא מחזיקה ביד)

קרן פרפרים (אנרג'ייזר)

אני (נאלצתי להוסיף לעצמי איפור קבוע כי יצאתי בהירה מדי, ובכל זאת, אל תאמינו להבטחות של חב' הקוסמטיקה, גם זה יורד)

אלין (שהביאה את אלולה שלה המתוקה, הסדנא הייתה פתוחה לבנות כל הגילאים ואלולה עבדה עם סרטים מאוד יפה)

עכבר הכפר ( שהיתה מאוד מרוצה מזה שהיא גבוהה בתמונה)

אילאיל (שהביאה תמונה מגיל 15, אבל סלחנו לה כי היא מותק)

כולנו עומדות בגינה החמודה ועידן (הבעל של קרן) מצלם כאילו אין מחר, כל פעם הוא אומר לנו:"מספיק?" ואנחנו צועקות לו:"תמשיך, תמשיך..."

הבובה והקופסא שלה (או כמו שקרן טענה, "המיטה שלה") הן המתנה שהכנתי לקרן.

מי שרוצה להכין כזאת בובה (דומה לפחות, ברור שהייתי חייבת קצת לשנות) יכול למצוא את הגזרה וההוראות פה.

המתנה מיועדת לקרן ולא לעלמה המקסימה (הבת שלה) כי גם אמהות משחקות בבובות.

זהו, נגמר, איזה באסה....

נשיקות לכולם והמשך שבוע כייפי

מקופלת

לאאאא, רק לא החופש הגדול

אז תגידו, איזה מן אמהות אתן? האם אתן כאלה שבתחילת יוני כבר יודעות שאוטוטו יש דבר כזה שקוראים לו חופש גדול? או בשמו השני, "הסיוט הארוך"? (שזה לעומת הסיוטים הקצרים שהם למשל חנוכה, פורים, תשעה באב וכל מיני כאלה שאינם מוכרים במקום עבודתי כימי חופש משום סיבה שהיא), האם כבר בתחילת יוני אתן ממהרות לרשום את ילדיכן לקייטנה, פותחות את יומניכן ומתכננות מי מבני המשפחה יסונג'ר באוגוסט?

או שאתן מהסוג השני, הסוג ששם לב שיש מסיבות סיום של בית הספר, שחולצות בית הספר של הילדים נראות כמו סמרטוטי האבק? שבית הספר שולח הודעות הנוגעות לשנת תשס"י? ששוב לא שילמתן דמי ועד? ואז, באזור סוף יוני מגלות שהחופש הגדול הגיע, הוא כבר כאן למען האמת, ואז מתחילות לרוץ כנשוכות נחש (תגידו את זה כמה פעמים...) ולראות באיזה קייטנה נשאר מקום (ועדיין, לא מדברים על אוגוסט, כמו בכל אסון, צריך לקחת את ההתמודדות בשלבים, להפנים, לעבור את כל השלבים של הכעס, ההדחקה וכו'....)

אני, לצערי, כנראה משתייכת באופן יותר מובהק לסוג השני, הנה, רק אתמול למשל פגשתי למטה את השכנה שלי, גם לה יש ילדה בערך בגיל של הפעוט, "תגידי", שאלתי אותה בחשש, "גמרת לעשות לה את כל החיסונים בטיפת חלב?" (משהו שאני כבר חודשיים מזכירה לעצמי שצריך לעשות ורק אתמול ביצעתי וקבעתי תור), "ברור", ענתה לי השכנה, "אני, להבדיל ממך (אנשים מרגישים את עצמם חופשיים לרדת עליי ללא רחמים), להבדיל ממך, כאמור, עושה לעצמי תזכורת בטלפון וכך יוצא שאני לעולם לא שוכחת מתי הפגישה הבאה, בגיל שנתיים אין לך שום חיסון, מן הסתם הפסדת את זה של שנה וחצי, אבל את לא מאורגנת", באותו רגע צילצל הפלאפון שלי ובו בעלי הזועם שואל למה הילד לא הלך לחוג שהתחיל לפני חמש דקות (למה? אני אגיד לך בדיוק למה, כי זה נורא קל לשבת בעבודה בשעה שבע בערב, ולהתקשר לנג'ס לבני המשפחה על כל הדברים הקטנים שהם לא הספיקו... זה למה...), השכנה התבוננה בי במבט מזלזל ואני נאלצתי להמשיך את סידור העבודה שלי כנהג משפחתי (החוק לא קובע שיש איזה מינימום של מנוחה אחרי המון שעות על הכביש?).

כילדה למשל די חיבבתי את החופש הגדול, כאמא שנאתי אותו שנאת נפש והייתי עסוקה רוב הזמן בהשמצת המורות והגננות שיושבות להן חודשיים תמימים, רגל על רגל, שותות אייס קפה בזמן שילדיהן מקפצים בשמחה בבריכה. זה היה נכון עד שהפעוט נולד במקרה חודש לפני החופש .

מאיזה שהיא סיבה החלטתי שאין צורך לרשום את הילדים לקייטנה, אני אשב רגל על רגל בבריכה, אשתה אייס קפה והם יקפצו בעליזות במים, אני לא אלאה אתכם בפרטים, אני רק יכולה להגיד שמאז הילדים שלי רשומים כל שנה לקייטנה (רצוי בתנאי פנימייה) ואני משתדלת מאוד לא להחסיר אף יום עבודה, חיי המורות והגננות נראים פחות מושכים מאי פעם (תאוריה זו לא כוללת מורות רווקות וכאלה שאין להן ילדים כמובן, או מורות חכמות שרשמו את ילדיהן לקייטנה, רצוי בתנאי פנימייה).

ובכל זאת, השנה הפתעתי אפילו את עצמי, מספר ימים לפני סוף הלימודים התקיים בביה"ס (כמו בכל שנה, רק שעד עכשיו התעלמתי מזה), יריד קניית ספרי לימוד (בכוונה לא רשמתי גם "למכירת" כי משום מה החליטו לקיים את היריד בזמן שהילדים עוד ישבו בכיתה עם ספרי הלימוד האהובים שלהם, אז איך יכלנו למכור?, כאילו, לא חשבו על זה קודם...) ופשוט קניתי להם את כל הספרים עד האחרון שבהם (למעט אחד שעוד לא יצא לאור וכנראה עוד לא נוסה על בני אדם, בזה הרגע עכברי מעבדה פותרים משוואות מן המעלה הראשונה לבני הנעורים).

היום בבוקר הייתי בסדנא מופלאה אצל חברתי המקסימה והאהובה קרן שביט שלרגל יום הולדתה הזמינה אותי וצוות בלוגריות מובחר לחגוג איתה, אבל מאחר והיה כזה כיף, היא דורשת פוסט נפרד ולכן כרגיל אני מעלה חותמות ולא את הדברים החמודים שעשינו בסדנא (הישמרו על נפשותיכן משתתפות הסדנא.... סתם, סתם...).

חותמת החתונה הוכנה לזוג חמוד, היא גדולה למדי והזוג עזר בעיצוב שלה.

החותמת של הפיל והארנב עוצבו על ידי מאיירת בחסד בשם יפעת (יפעת, פליקר אינה מילה גסה, לתשומת ליבך...), אני מצרפת שתי תמונות שלה כי עוד לא החלטתי איזה מהן גרועה פחות.

אז לסיום, שיהיה לכן חופש נהדר, תרשמו את הילדים לקייטנה, תאמינו לי, זה שווה את זה

נשיקות

מקופלת

לא הייתי פה מלא זמן

נכון, לא יצא לי לכתוב די הרבה זמן (טוב, מלא זמן, לא באשמתי, בני משפחתי דורשים מלא תשומת לב עם כל הלימודים שלהם ומסיבות הסיום ותעודות סוף שנה, כאילו זה הדבר החשוב ביותר בעולם ולא הבלוג החמוד שלי)।



"אז מה קורה עם הבלוג?" התעניינה אחותי השבוע, "מה קורה איתו?" עניתי כהרגלי בשאלה, "כלום" אמרה אחותי, "לא קורה איתו כלום אז אני מבינה שאת לא מעוניינת בו יותר, ואין שום בעיה, זה באמת מאוד קשה להתעסק בכל כך הרבה דברים, אני כבר אדאג לו, רק תני לי את הסיסמא ואני מבטיחה לעדכן אותו כל הזמן בסיפורים מקסימים עלייך, על המנהגים הקטנים והמטופשים שלך, על איזה יופי את מחנכת את ילדייך להיות פראי אדם, איך התנהגת (כמו טמבלית) בילדותך, באמת, הסירי דאגה מליבך", אז כמו שאתם רואים, זה הספיק לי לטוס בריצה למחשב ולכתוב את הפוסט הזה (רשומה, רשומה בעברית, איכסה עם כל המילים האלה שאף אחד לא מבין...), וכן, זאת באמת אני ולא אחותי המתחזה

שבוע שעבר הייתי בקורס מטעם העבודה, כשהולכים לקורס לומדים מלא דברים חשובים, הנה רשימת הדברים שלמדתי בקורס:

• כשאומרים שהלימודים מתחילים ב- 07:30 מסתבר שזה בגדר המלצה בלבד, רק אני וחברתי הגענו בזמן (שתי חנוניות חבל"ז), כל השאר הגיעו בזמנם החופשי।


• זאת טעות גדולה למקם חנות קוסמטיקה בבנין ליד। וטעות עוד יותר גדולה ששמנו לב לזה.


• בביקור הראשון בחנות שמתי לב שאני יצאתי עם שקית עם סנובון לשירותים ואילו חברתי יצאה עם מוצרי קוסמטיקה


• למחרת תיקנתי את הטעות הזאת.


• כשאת קונה לק, ברור שתשימי אותו בכיתה בזמן השיעור, לא?


• אחרי שאת שמה לק, כולם מסתכלים עלייך בעיניים מזלזלות (כאילו, אין לך מה לעשות בחיים? יא דפוקה...) דקה אחר כך כל הבנות עומדות בתור כדי לבדוק את הלק עם הנצנצים


• קורס מהווה זמן נפלא להשלמת פערים בגלישה באינטרנט


• להפתעתי הרבה כל התלמידים נשארו עד הדקה האחרונה בסוף יום הלימודים, אני התחפפתי שעתיים לפני כולם ("אני אחרי לידה" הסברתי למדריכה הנדהמת, כולה שנתיים אחרי...)


• כשכבר את מחליטה שהגיע הזמן ללמוד משהו, את שמה לב שהמתרגלת עובדת רוב הזמן עם הבחורים החמודים שיושבים בשורה לפנייך


• בפעם הבאה שאת צריכה עזרה, את קוראת למתרגל, הרבה יותר הגיוני... הוא גם בא כשקוראים לו...


• גם לעשות חצי תרגיל זה משהו

גם בזמן שנמצאים בבית לומדים כל מיני דברים חשובים מאוד:

• גיליתי שבכל פעם שביקשתי מהתינוק לשים משהו בזבל (ב"בבל" בשפתו) הוא הלך וזרק את זה לתוך האסלה


• למדתי שהתעודות של הילדים שלי בלתי ניתנות לפיענוח בכלל, אין להם ציונים מאחת עד עשר כפי שהיה לנו, יש להם הערכות משונות כאלה שמצד אחד אומרות לך שהילד "מזהה ומבין היטב את הטקסט הספרותי ומנתחו כנדרש על פי מרכיביו" אך מנגד "שולט באופן חלקי בהבנת הטקסט המידעי ובניתוחו", הבנתם? מה זה אומר? שמונה כזה? פחות? לכעוס עליו? לקנות לו מתנה? מה?


• גיליתי שהתינוק כבר לא תינוק, ממש לא, השבוע ראינו חתול בחוץ "הנה קתול, תראה קתול, קתול" צעקתי לו בהתלהבות, "לא" צעק לי חזרה הילד בחמת זעם והטיח ברצפה את המשחק שהיה לו ביד (אמרתי לכם שהוא עצבני חבל"ז), " זה חתול, חתול"। ובזאת בא הקץ על כל הקישקושים האלה עם "התינוק" שמהיום בצער רב וביגון קודר הופך להיות "הפעוט", איזה באסה...


• גיליתי שאם הפעוט מצא חרוז קטן מעץ התחנה הראשונה שהוא ימצא היא הפה שלו, כשאת מצליחה לבלום אותו ולהודיע לו שזה אסור, התחנה הבאה היא האוזן שלו.

טוב, לא כתבתי הרבה זמן אבל זה לא אומר שצריך ללהג, הכנתי גם מלא חותמות חדשות אבל אני מעלה רק חלק שלא מסגירות פרטים אישיים של בעליהן (למעט החותמת עםמספר הפלאפון שקיבלה אישור ממירב המקסימה, זאת חותמת לחנות בגדים יד שניה והעיצוב היפה שלה עוצב על ידי מירב ולא על ידי)।

שיהיה לכם סוף שבוע נהדר,

מקופלת

המירוץ המטורף של החיים

תגידו, איך אתן מספיקות הכל? זה לא מטורף קצת הקצב חיים הזה? כי אני למשל לא מספיקה כלום.

הנה דוגמא קטנה לשבוע האחרון:

יום א' - התחיל מזה שקמתי חצי שעה אחרי הזמן (אני אפילו לא יכולה להגיד שהשעון לא צלצל, פשוט לא שמתי שעון, לא יודעת מה חשבתי לעצמי...), ריצה מטורפת לעבודה תוך כדי תפילה חרישית שתהיה לי חניה (והיתה, תודה אלוהים).
בצהרים כבר לא יכלתי לנוח את חצי שעת (שנת) היופי שלי כי כאמור בזבזתי אותה בשינה בבוקר.
אחה"צ טיול בחום אימים בשכונה תוך שהתינוק קשור (שלא לומר אזוק) בעגלתו.
ערב- בא איזה אבא מהוועד הכיתתי של ביתי (שאצלה אני עובדת במשרה שניה) כדי שאכין הזמנות למסיבת סוף שנה וישב שעתיים....(נו, ברור, כל אבא מנסה לא להיות בביתו בשעות אוכל-אמבטיה-השכבה...)

יום ב' - קמתי בזמן דווקא אבל שוב לא יכלתי לישון בצהריים כי לא היה פירור מאכל או משקה שניתן היה לדחוס אותו לפה כך שאני כרגיל בקניות.
לילדה (הבוסית, יצור קטן וזהוב שאת כל צווארה אני כמעט ומקיפה בכף ידי האחת....) יש מליון שיעורים בחשבון, לחרדתה הרבה אני לא מרשה לה ללכת לחברה כמנהגה בכל יום, אלא מכריחה אותה לעשות שיעורים בחשבון (אנחנו במירוץ לסיום חוברות הלימוד כנהוג בכל שנה בתקופה זו) וכל אחר הצהרים אנחנו לומדות כמה אבני חן אפשר לשבץ ב- 7 תליונים (זה לא כזה פשוט כי בכל תליון נכנסות 6 אבנים ואת זה לקח לי 4 שעות להסביר).
בינתיים התינוק מפרק חבילת מגבונים אותם הוא זורק בחדווה ברחבי הסלון ואחיו הגדול הזמין בערך את כל ילדי השכונה להכניס לי בוץ הביתה (לשחק פינג פונג בחצר).

יום ג' - שיט, לחברה של הבוסית יש יום הולדת מחר ואין לי מתי לקנות מתנה, אני רצה לקניון (על חשבון המנוחה שלי, אלא מה?), מחזירה את הגדול מחבר, קופצת להחזיר את התינוק מהמטפלת (שבינתיים בלי להודיע לאיש קיבלה תאומים בנים ועסוקה בעיקר בלהרגיע אותם ובלהתעלם מהתינוק הפרטי שלי שאמנם הוא חמור גדול אבל זקוק לפעמים לאיזה תעסוקה, חוץ מלתת כאפות לתינוקות החדשים), מורידה את הגדול בחוג.
חוזרת הביתה כדי לנקות שירותים, איזה כיף, יש בבית 3 חדרי שירותים וכולם בפעילות מלאה (מקוקקים כפי שאומרים במחוזותינו).

יום ד' - שיט, מחר אני אמורה לארח בית חם (6 ילדים מכיתתה של הבוסית אמורים לבוא לשעתיים של שבירת הבית, אכילה חופשית בסלון, ויצירה כלשהי אותה נצטרך להביא למחרת לכיתה על מנת להוכיח שלא רק ישבנו וראינו טלויזיה), הבוסית צריכה להגיע ליום ההולדת מה שאומר שהיא צריכה להתקלח, להתלבש הכי יפה בעולם ולסדר את שיערה, אני לעומת זאת מגיעה ליום ההולדת כשסמרטוט הרצפה הכחול שלי נראה כמו מיליון דולר לעומתי (אני לא אפרט, חבל).
בדרך אנחנו נאלצות לעצור ולעשות איסוף של חברות שלה (כולל החזרה) שהאמהות שלהן היו יותר חכמות ממני והצליחו לסנג'ר אותי (הן עוד ישלמו על כך, הכל רשום...).
בזמן שהילדה חוגגת ביום ההולדת אני והתינוק עסוקים בקניית חומרי יצירה למחר.
הגדול לקח והחזיר את עצמו מהחוג ג'ודו בכוחות עצמו (לא בלי תלונות), קרוב לשמונה בערב אנחנו חוזרים הביתה רעבים, עייפים ומסריחים (חוץ מהילדה כמובן שהתקלחה לפני ואכלה ביום הולדת), עוד רגע אני אוכלת את הטיח מהקירות.

יום ה' - בית חם זה סוג של עינוי לאמהות, חמישה ילדים פורצים הביתה בדהרה (אחת הבריזה ברגע האחרון אחרי שכבר קניתי חומרים) ודורשים לראות מה עושים היום, מה אוכלים ובמה משחקים. מיד אנחנו פוצחים ביצירה (יצירת תמונה על קנווס), התינוק יושב ויוצר עם כולם וחצי בית נצבע במהירות בכחול ים. מדביקים ומציירים וחצי שעה עוברת (אני סופרת את הדקות, שאף אחד לא ישלה את עצמו... נותרו בסך הכל שעה וחצי לתענוג הגדול), אני מתחננת לפני בני הגדול (שבדיוק יושב על המחשב וכותב עבודה בגאוגרפיה למחר) שיקח את כולם לחצר לשחק פינג פונג, הילד עורך ביניהם טורניר, הבעיה שבכל פעם שמישהו מפסיד הילד נופל מצחוק, (לא משנה כמה אני מנסה להסביר לו שזה לא יפה לצחוק על האורחים הקטנים שלנו, אני שומעת אותו בחוץ מתעלף חופשי), בינתיים אני מחממת פיצות ובורקסים, "זה פיצה של בית?" שואל אותי אחד האורחים החצופים, "ברור, אני עונה לו, לא ראית שהוצאתי את זה עכשיו מהתנור?" "כן, זה ממש טעים" מסכים איתי הילד (ותודה למעדנות על הפיצות הקפואות שלהם).
אחרי שעתיים כולם נאספים לביתם ואני נאספת לספה בסלון, את החורבן אני אתקן מחר....


תיראו איזה עבודה חמודה אני מעלה הפעם, בחורה מקסימה בשם קוצ'יקה (טוב, לא קוראים לה ככה, זה השם של העסק העתידי שלה) ביקשה חותמת עם ילדה ואחרי שהכנתי לה את החותמת שלחה לי (באמת בהגזמה פראית) את הנרתיק המשודרג והצבעוני הזה שישמש לכלי הגילוף שלי (שהיו זרוקים עד עתה בקלמר של ילדים), לא מקסים?




שיהיה שבוע רגוע ונהדר

נשיקות,

מקופלת

התינוק בן שנתיים

מוקדש באהבה לתינוק שלי שחגג שנתיים:



* אתה יכול במשך שעה לעמוד ליד המקרר, למשוך נואשות בדלת ולצרוח: "תוח, תוח" (לפתוח), יחד עם זאת ארבעת האנשים האחרים ששוהים בסמיכות אליך באותו זמן מתעלמים מדרישתך לחלוטין.


* גילית איפה מוחבאת חבילת הטופי ("קופי") וללא לאות אתה מבקש "קופי" בכל פעם שאתה מבחין בארון, אם אתה קולט שאמא שלך עייפה, זה אומר שכל המאמצים שלך יישאו פרי, אם אמא באותו יום חזרה מהעבודה עם מתקפת מודעות לבריאותך, הלך עליך, צפה קוטג' עם זיתים, לחם מלא וירקות חתוכים לארוחת ערב.


* חגגת באושר יום הולדת שנתיים, לא היה לך מושג מה זה, מה אתה אמור לעשות, מי נגד מי אבל ברגע שדוד שלך שחגג שבוע אחריך קיבל עוגה עם נרות, היית בטוח שזה בשבילך ואף הופתעת לראות שכל העסק הולך למישהו אחר.


* אחים גדולים זה עסק מסובך, אם הם לא בבית כשאתה חוזר מהמטפלת אתה באבל עד שהם חוזרים, אם הם בבית אתה מיד צועק עליהם ומעיף גם איזה כאפה קטנה, שיידעו מי הבוס, בזכותם כששואלים אותך בבוקר לאן אתה הולך, אתה עונה: "ביתפפר".

* המילה האהובה עליך היא "תבּיאלי" (בּ' דגושה, יש לומר את המילה ברצף ובקצב, רצוי בקול רם עד שדרישתך בידייך).


* אתה כזה לא פיירי, בהתחלה נהגת לקרוא לאמא "אבא", אחר כך הבנת שיש הבדל והתחלת להגיד "מא" ו- "אבא", עכשיו אתה ממשיך לקרוא לאמא "מא" (להזכירך שרוב הזמן אתה נמצא איתה), אבל ברגע שאבא חוזר מהעבודה אתה מזנק עליו בצווחות "אבוש", "אבוש"....


* לאחרונה למדת לקפוץ, אתה עומד במקום, מודיע לכולם שאתה הולך לקפוץ ("אפוץ"), מכופף בחן את גופך, ומזנק, כל התנועות מושלמות למעט העובדה שרגלייך אינן ניתקות כלל מהקרקע לכל אורך התהליך, זה לא פוגם בהתלהבותם של בני משפחתך שיושבים כמו קופים וצועקים לך: "אפוץ, אפוץ..."


* רוב הזמן אתה עצבני, לפעמים כשנחה עליך הרוח אתה מחלק נשיקות (לא שווה בשווה, לאמא הכי הרבה), אחרי הנשיקה אתה נוהג גם להגניב איזה ביס קטן לבן המשפחה הנכנע שמולך, בכל זאת, יש לך כמה שיניים חדשות ששווה לבדוק.


* משפט שאבא שלך שואל את אמא שלך עשר פעמים ביום: "תגידי לי, איך זה יכול להיות שלזוג הורים אשכנזים ייצא תינוק מרוקאי?".

* בניגוד מפתיע לרגזנותך הרבה, אתה בן אדם עדין נפש, מילה שאינה במקום גורמת לך לזרוק את עצמך לרצפה תוך יבבות ורחמים עצמיים, איך, איך מישהו העז בכלל לומר לך משהו?


* בשל העובדה שיש לך שני אחים בגיל בי"ס אתה נגרר לאירועים שאינם הולמים את גילך הצעיר כגון מדורות ל"ג בעומר, אסיפות הורים, מסיבות כיתה ואף טיולים בית ספריים, ברוב האירועים אתה נהנה, עד שכל החברות של אחותך עומדות ליד העגלה שלך ומנשקות לפי התור (חכה חכה עוד כמה שנים, נראה אותך מסרב לזה....).


* אין קלמר ,עט או צבע המתגלגל בבית ונסתר מעינייך, מיד עליך ליצור יצירה מפוארת על אחד הקירות / מסכי המחשב / השולחנות של אחיך ואף ספרי הלימוד שלהם.



* החיה האהובה עליך היא חתול ("קתול"), כשאתה רואה ברחוב חתול אתה רץ אחריו באושר בקריאות "קתול, קתול", החתול מצידו תופס מרחק ונמלט לתדהמתך הרבה.



* לאחרונה סיגלת לך מנהג חדש ומגונה (איפה, איפה למדת את זה?) לומר על כל דבר: "לאאוצה", תוך שילוב ידיך הקטנות ועמידה סרבנית. הבעיה שהמנהג הזה לא משיג בדיוק מה שרצית, אתה עומד בפינה, כולך גוש קטן, זהוב ומתוק של רוגז שמיד כל בני המשפחה מתנפלים עליך בשאלות שונות ("רוצה לישון?", "רוצה לסדר את הצעצועים?"...שאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש...) רק כדי לשמוע אותך אומר "לאאוצה" בשילוב התנועה הקטנה והמתוקה הזאת.

* יש לך שיער כה בלונדיני וזהוב שאבא שלך חוטף חום רק מהמחשבה להוריד את התלתלים שצמחו לך באזור העורף (שגורמים לך להיראות כמו ילדה קטנה וחמודה, עד שאתה פורץ באחת מההתנהגויות הקריזיונריות שלך שלא מותירות ספק בנוגע למינך).

* למדת משאר בני הבית להגיד "אוי שיט" או בשפתך "אוי שיץ" כשמשהו לא הולך.


* תגיד, כמה פעמים בארוחת ערב אתה מסוגל לזרוק אוכל לרצפה, לעוף לעונש ולחזור לשולחן?

* איזה כיף שעוד אפשר לעבוד עליך, נגיד יש קערה עם ביצים קשות במרכז השולחן, אתה כבר נגסת בביצה שלך ועכשיו החלטת שאתה רוצה אחרת, אם אמא מגניבה את ביצתך הנגוסה לקערה ועושה כאילו היא נותנת לך חדשה ובעצם מחזירה לך את שלך, אתה מה זה מבסוט


* אבל האמת היא שרוב הזמן אתה עובד יופי על שאר בני המשפחה, איזה מזל שאחרי הכל הם עדיין מבסוטים.

ברוח חג השבועות החלטתי לשחרר מתכון חדש של התינוק שנוסה בארוחת ערב (חלבי ):
החומרים הדרושים:
1 כוס מים
1 כפית יוגורט לבן (מאריזה מפוצלת)
חופן כדורי שוקולד (מאריזה מפוצלת)
סלט ירקות (כל סלט יתאים, התינוק השתמש בעגבניה ומלפפון)
פיסות קטנות של חביתה
מלח (יש לנער היטב את המלחיה עד שמוודאים שאכן יצאה כמות מדהימה של מלח)
זיתים
יש לדחוף את כל החומרים לכוס המים, לאחר מכן לאכול לאט לאט עם כפית (ניתן גם ללגום מהתערובת).

לחילופין, אם לא ממש רעבים, ניתן לקחת את המלחיה ולתקוע אותה בשלמותה לכוס המים (יש לוודא כמובן כי כוס המים מלאה).
מתכונים נוספים ומגוונים יימסרו לפי דרישה.

הרבה זמן לא הראיתי לכן חותמות חדשות (ויש מלא, עצלנית שכמותי לא מספיקה להעלות לפליקר שלי), אז הנה מדגם קטן:

חג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלתחג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלת



חג שבועות מקסים לכולנו
נשיקות,
מקופלת

סיפור עם סוף שמח

השבוע הייתי בשתי אסיפות הורים והחלטתי ליישם את הטקטיקה עליכן, מיד כשמגיעים המורה מפשפשת היטב בזכרונה, מרכזת את כל כוחותיה ומנסה למצוא במאמץ עילאי משהו חיובי לומר על הילד שלכן (שיושב מול פניה ולועס מסטיק, אלוהים, אם הייתי יכולה הייתי שולפת לו אותו בכוח מהפה אבל אז הייתי מצטיירת כאמא ההיסטרית והקפדנית ולא כאמא האיכפתית והמבינה שכל כך התאמצתי להיות ולכן לכל אורך הפגישה נאלצתי לסבול בשקט את הלעיסות והבלונים ולהשבע לרצוח את ילדי בדיסקרטיות מאחורי הדלת של הכיתה, כל זה כשהתינוק יושב על ברכיי ומחסל בשיטתיות מדהימה את קערת הטופי שהוכנה עבור התלמידים.... ), אז נתחיל בדברים החיוביים:

תודה רבה רבה לכל הנשים המקסימות ועדינות הנפש שהגיבו לי בפוסט הקודם, תודה לכל מי שבחרה לשתף בחוויות האישיות שלה, תודה לכל מי שכתבה לי באימייל ובמסרים, ריגשתן אותי בצורה שלא תיאמן, ישבתי וקראתי ובכיתי וצחקתי והתרגשתי מכל מילה, תודה על כל המילים החמות והחיזוקים, תודה אישית לכל אחת ואחת מכן.

בשלב הזה המורה מתחילה לרשרש באופן מעורר יראה בניירותיה, הבעת פניה הופכת רצינית והיא עוברת (די מהר מתחילת הפגישה, האמת), לשלב הביקורת. "תראי" היא אומרת לי את מה ששמענו כולנו בבית הספר וילדינו ישמעו לנצח את אותו משפט, "הילד לא מנצל מספיק את הפוטנציאל שלו". מי, מי לעזאזל מנצל את הפוטנציאל שלו? תראו לי אחד שהגיע לאסיפת הורים והמורה אמרה לאמא שלו: "הילד שלך מנצל עד הסוף את הפוטנציאל שלו, את יודעת מה? מצידי הוא יכול מעכשיו להשאר בבית ולראות טלוויזיה, מפה אין לו לאן להמשיך....", חוץ מזה הסתבר שהוא מפטפט בכיתה, מפריע לכל הטור ומתעקש לענות על שאלה שנשאלת בכיתה (והוא גם יודע את התשובה, המניוק, מה שגורם לכל דיון להגמר די מהר......).

אז נעבור לשלב הביקורת (הבונה, עלק, ביקורת היא ביקורת היא ביקורת.... לא? סתם מישהו מצא איזה משהו לא נעים להגיד לך והוא מסתיר את זה כאילו באופן חיובי תחת השם "בונה").

מה אני אגיד לכן, בעלי התאכזב קצת

הוא קרא את כל התגובות במרץ (חלק הוא הקריא לי, לפעמים הוא סתם נכנס לבד לבלוג לבדוק מה חדש, יחסית למישהו שפעם היה צריך להכריח אותו לקרוא הוא עבר שינוי רציני, יכול להיות שהוא יעלה פוסט עצמאי פעם....מי יודע...הוא רוצה למסור תודה באופן אישי למי ששאלה אם הוא אכל... כן הוא אכל, תודה).

בכל אופן קיבלתי המון תגובות, הרבה יותר מהפוסט שעסק בו ובחגורתו השחורה ובאימוני הג'יאוג'יצו שלו, הוא טען שעד היום הפוסט "שלו" היה הכי טוב, הראיה היתה שהפוסט "שלו" קיבל המון תגובות (הוא בדק, תאמינו לי, והשווה לפוסטים אחרים וטען שזה לא הסיפור עצמו, זה הנושא שמרתק, זה הג'יאוג'יצו, זה המאמץ.... זה מה שעשה את זה) אז הוא קצת התאכזב שיש נושאים אחרים ושוליים שגונבים לו את התהילה, ובכלל בתקופה האחרונה אני בחרדות קשות מאוד, הוא גילה שיש קבוצת קארטה לנשים שפעילה כבר המון זמן ומאז הוא מנסה לרשום אותי בכוח (אם לא ג'יאוג'יצו אז לפחות שיהיה קארטה, העיקר שאני אתחיל כבר להילחם....), אני טוענת שאני עוד לא חזקה מספיק ושהבנות יהפכו אותי לשק האיגרוף שלהן בשל היותי חנונית ידועה, כלום לא עוזר, קיים סיכוי שבפוסט הבא אספר לכן "איך חטפתי מכות ועוד שילמתי על זה כסף...".

זאת היתה ביקורת מספר אחת, כמו בכל אסיפת הורים זה לא מסתכם בזה, הרשימה של הנגד תמיד יותר ארוכה מזו של הבעד, נעבור לביקורת מספר שתיים: קיבלתי המון המון תגובות שהתחילו במשפט: "אף פעם אני לא נוהגת להגיב אבל הפעם הייתי חייבת....." או במשפט: "זאת פעם ראשונה שאני מגיבה...".
בנות, אני פונה ללב שלכן, תגיבו, למה לא? תגידו מה שבא לכן....(תראו את הבן שלי בכיתה, הוא תמיד עונה, לא תמיד יש לו ממש מה להגיד, לא תמיד זה לעניין, לרוב לא שאלו אותו, אבל הוא עונה....)


וזה מוביל אותי לביקורת (בונה) מספר שלוש: הרבה בנות אמרו לי את המשפט הבא:"לרוב, אני לא נוהגת לקרוא כל מה שאת כותבת ורק מסתכלת בתמונות, אבל הפעם ......", בנות, אני פונה ללב שלכן, אל תגידו לי את זה, אני יודעת שלפעמים אני מגבבת טונות של שטויות, לפעמים זה ארוך עד מוות (הפעם למשל...), לפעמים אני מדמיינת אתכן שוכבות על שולחן המחשב, ראשכן שמוט על המקלדת וריר נוזל מזוויות הפה, לפעמים אני שומעת אפילו את הנחירות, אבל בכל זאת, יש דברים ששומרים בלב.

זהו, עברו 10 הדקות שהוקצבו לאסיפת ההורים, עכשיו אפשר לצאת מהכיתה ולהעיף סוף סוף את המסטיק הזה, וגם לגלות שכנראה כל האסיפת הורים ישבתי עם כפתור פתוח וכל החזיה בחוץ ולמורה לא היה לב להגיד לי שאני כמעט חשופת חזה (אולי היא חשבה שזה המקצוע שלי וחזרתי מהעבודה?) ורק בחוץ איזה אמא אמרה לי: "נפתח לך כפתור...." ובעצם גיליתי שזאת לא היתה אסיפת הורים אלא מופע אימים (למורה, לא לי, אני רגילה לעצמי).

הבטחתי סוף שמח, אז תראו איזה אייטם התפרסם בעיתון "סגנון" של שבוע שעבר: כן, זאת אני, ותודה לקרן שביט המקסימה והמדהימה ששידכה ביני ובין הכתבת (שהייתה הרבה יותר נחמדה ומקסימה מהראיון שאני ערכתי עם עצמי, וגם יצאתי טמבלית כי מסתבר שהכתבת מראש רצתה אותי לאייטם על החותמות.... סתם לא היתה לי סבלנות לחכות...) ותודה לכתבת שהסכימה לא לכתוב את הגיל שלי בעיתון אחרי שהפצרתי בה קשות בנושא.














ותודה על היותכן,


ושהגעתן עד הלום

נשיקות,

מושהגעתן עד הלום
נשיקות,ושהגעתן עד הלום
נשיקות,קופלת

תודה על היותכן,
ועל שהגעתן עד הלום
נשיקות,
מקופלת

סיפור עם סוף קצת עצוב

לא הייתי מלא זמן, נעלמתי, התאדתי, אני יודעת, התלבטתי ארוכות וקשות האם לכתוב לכן את הסיבה, מצד אחד, סבבה, כולנו באותה סירה, מצד שני, פדיחות קצת, לא? לא מדברים על זה...שששש......בסוף דווקא בעלי החליט בשבילי ואמר שהכתיבה עשויה לשפר קצת את מצב רוחי (ולהוריד אותי קצת מהמוח שלו), ומעשה שהיה כך היה:

קצת אחרי פסח שמתי לב שהבגדים (טוב, המכנסיים באזור המותן), התחילו קצת ללחוץ, גם אני קצת נלחצתי מזה ואף הודעתי לבעלי נחרצות כי עלי להירשם בהקדם לחדר כושר, יוזמה שבעלי קידם בברכה כי כבר שנים הוא מנסה לרתום אותי (לפעמים בכוח) לחוג הגי'אוג'יצו שלו תוך הבטחה ששם הוא ייתן לי לחנוק אותו כרצוני.
אחר כך שמתי לב שלא כל כך בא לשתות קפה, טוב, אני מתה על קפה בדרך כלל (מי אמר מכורה?), ועברתי למים עם לימון, או סודה, פתאום בעבודה התחלתי לאכול יוגורט בטעם טבעי או אשל (איחס) ולעשות קולות של הנאה, אחר כך חליתי קצת במחלת בחילות כזאת שלא עברה.... אחר כך אסור היה באיסור חמור לומר לידי את המילה "טונה" כי הייתי חייבת ללכת להקיא, אחר כך.... טוב, אחר כך עשיתי סוף סוף בדיקת הריון ביתית (למי? למי נפל האסימון בהריון הרביעי, למי יש תפיסה כל כך מהירה? מי לא זוכרת תאריך של מחזור אחרון? מי מגלה שהיא בהריון בשבוע 10? יש דברים שיכולים לקרות רק לי....)

וככה במשך איזה שבוע הסתובבתי בתחושת התעלות קלה ובחילה רבה, ביליתי המון זמן עם הראש באסלה והודעתי בגאווה לבעלי שאנחנו הולכים להפוך רשמית למשפחה מרובת ילדים, בעלי הגיב כדרכם של גברים, הוא מיד פתח מגזיני רכב בחיפוש אחר רכב חדש (צריך מקום לארבעה מאחורה).

זה סיפור עם סוף קצת עצוב, כתבתי לכן בהתחלה, אל תפתחו ציפיות ראו הוזהרתן....
די מהר הבנתי שמשהו בהריון הזה לא בסדר, גם הבדיקה של הרופא העלתה שמשהו לא בסדר, או כמו שהוא אמר לי: "זה לא מתפתח, נחכה ונראה מה יהיה", כמו בהרבה מקרים כאלה, סתם מרחנו מלא זמן בציפייה שאולי משהו יזוז שם, הדבר היחיד שהתפתח בינתיים היתה הבטן שלי שבכל פעם שהגעתי לעבודה נאלצתי להכניס אותה כמיטב יכולתי מעיני הרנטגן של חברותי לעבודה ולעמוד עמידה ממש זקופה ולא טבעית (אבל הן יודעות, אני יודעת שהן יודעות, אני רואה להן את זה בעיניים.... ובכל זאת לא היה לי חשק לספר להן.... חוץ מזה שיחיו קצת בסימן שאלה, זה מאוד בריא להן לפעמים...).

אז זה עדיין לא התפתח ונאלצתי לעבור מליוני בדיקות ועוד מליוני מבטים עצובים מהפקידות בקופת חולים שבפעם הראשונה בחיי נתנו לי יחס כשל בן אנוש ולא כשל מטירדנית סידרתית (הראשונה ביקשה מכל מי שעמד ליד לפנות קצת את השטח כדי לתת לנו קצת פרטיות בזמן שאני מספרת לה בלחישות מה קרה לי ולמה אני צריכה הפניה כך שבעצם כל הנוכחים עמדו בדממה במרחק והאזינו בדריכות, השניה כיבדה אותי בעוגיות תוצרת בית שהיא אפתה בעצמה, אכלתי, בטח שאכלתי, הייתי בהריון, לא?).

ובסוף הייתי צריכה לעשות גרידה לא כייפית כזאת, בעלי ליווה אותי, ביקש מהרופא להיזהר עם השואב אבק שהוא מפעיל (כי שואבים את זה), אני הורדמתי, התעוררתי בחדר התאוששות ושעה בהיתי בשעון שעל ראשי להבין מה השעה ואחר כך שאלתי את בעלי 50 פעם: "אכלת? מה אכלת?" (50 פעם אותה תשובה: "סנדביץ' עם ביצה"), אחר כך סתם נהניתי לשאול אותו:"אכלת? מה אכלת? כדי לראות אותו מסתכל עלי במבטים מודאגים...

זהו, חזרתי הביתה, אני אחרי זה (למה הבטן שלי לא אחרי זה אלא נראית לפני זה? איך אני אלך לעבודה ביום ראשון? למה לא יכלו לשאוב לי קצת שומן עם השואב הזה בהזדמנות הזאת?).

המקרה טיפה שבר את גופי אבל לא את רוחי, מה אני אגיד לכן, לא היה כל כך כיף.....

אין עבודות חדשות, היצירה האחרונה שעמלתי עליה נשארה לצערי בבית החולים, אז הפעם יש סיפור בלבד,
יאללה, לנגב את הדמעות, לא ידעתי שאתן כזה עדר של בכייניות

תודה לבעלי המקסים והאהוב שהיה איתי לכל אורך התהליך, לאחותי שסונג'רה בלי הכרה ולאמא שלי האהובה שעזרה לי כאילו הייתי (ועודני) התינוקת שלה

שיהיה לנו סוף שבוע מופלא
מקופלת

שכחו אותי באיקאה

באחד מימי שישי הודיע לי בעלי כי עליו להשלים משהו קטן בעבודה, "מה?" אמרתי לו מזועזעת לחלוטין, "מי בדיוק ישתה איתי קפה בארומה בבוקר?", "את יכולה לקחת את התינוק" אמר לי בעלי, "הוא מת על בתי קפה", מה שנכון נכון, ברגע שמגיעים לארומה התינוק מתיישב ומצפה בקוצר רוח לקבל משהו לאכול ואף שותה לנו מכוסות הקפה, "לא בא בחשבון" הודעתי בקוצר רוח לבעלי, "אתה חייב למצוא סידור אחר", "אתה?" חזר אחרי התינוק בהשתאות, "לא אתה, אתה" אמרתי לו.

בעלי שהבין את חומרת המצב החליט שהדרך היחידה להרגיע אותי היא להציע לי הצעה מפתה (מפתה בעיניי כי בעיניו סוג כזה של בילוי לא עולה על הדעת בכלל), "את תלכי לאיקאה עם התינוק בעגלה, אני אקפוץ מהר לעבודה לסדר מה שאני צריך, חצי שעה גג, ואני בא לאסוף אותך (שיהיה ברור, אני לא נכנס לחנות, אני מחכה לך בחנייה)" אמר לי בעלי ביודעו שאיקאה ואני חברים בלב ובנפש.

מאחר ואינני פראיירית כפי שניתן אולי לחשוב, מיהרתי להודיע לבעלי כי "אמנם אני מתה על איקאה אבל אתה לוקח את התינוק כי אם אתה מבריז לי ביום שישי, אני מתכוונת לקנות, והרבה, אם יתאפשר לי", מאחר ובעלי היה ממש לחוץ על העבודה שלו (נו, מה חדש...), הוא הסכים, "אני מוריד אותך בחניה באזור 10". "10?" חזר אחריו התינוק בפליאה (הוא יודע לספור מאחד עד עשר, שזה אומר שהוא מכיר את הספרות שש ועשר בלבד ואנחנו גאים בו מאוד על כשרונו המופלא באריתמטיקה).

וכך התייצבתי חמושה בארנקי בעשר בבוקר באיקאה והלכתי לי בנחת במסלול תוך שאני רוכשת כל מיני דברים חיוניים לבית, מאחר וידעתי שחצי שעה של בעלי פירושה לפחות שעתיים של טיול ממש לא מיהרתי.

מדי פעם בעלי התקשר לראות אם אני בסדר וכמה כבר בזבזתי, לאחר כשלוש שעות סיימתי את המסלול וישבתי לנוח קצת באגף העציצים. "תשמעי, עוד לא סיימתי כאן, עוד חצי שעה, בסדר?" התחנן בעלי על נפשו ואני הסכמתי והלכתי לאכול משהו ביציאה ולהתעצבן לבדי על זה שצריך לשלם על השקיות ניילון, עוד חצי שעה עברה בלעיסות וכבר ממש נגמר לי מה לעשות שם, "טוב, אני עוד מעט בא, תסתובבי עוד קצת", אמר לי בעלי, "תקני עוד משהו", בינתיים השקיות התחילו לעצבן ולהכביד, היה נורא חם, קניתי כבר את כל העולם והאמת שממש התחלתי להתגעגע לביתי ומשפחתי, "עשר דקות" אמר לי בעלי, "אני מסיים ובא", עוד חצי שעה עברה עלי במתחם ביג הסמוך (אפילו כבר לא קניתי, למען האמת רציתי לזרוק לזבל את מה שכבר כן קניתי), "אני בא" אמר לי בעלי וייבש אותי עוד חצי שעה בציפיה לצד הכביש (כבר סגרו את כל החנויות).

בסוף הוא בא , עובדה שאני פה כדי לספר את הסיפור.

לפני חודש בערך ראיתי שולחן מחשב אדמדם ומקסים באתר של איקאה, מאחר ונשבעתי באותו מעמד מתיש כי כף רגלי לא תדרוך יותר באיקאה (למרות שאין לי מילה.. באמת...), החלטתי לשלוח את בעלי לכפר על חטאיו הקדמוניים ולרכוש את השולחן. "בסדר, תרשמי לי מק"ט פריט ומספר מעבר" אמר בעלי בעצב וקיווה שאני אשכח מהענין, ברור שלא שכחתי ולמחרת הוא התיצב במקום, עכשיו שימו לב איך גבר קונה משהו באיקאה, הוא נכנס לחנות, שואל את השומר איך הוא מגיע למעבר H21 השומר המשתף פעולה עם גברים למודי סבל אומר לו: "תשמע, אחי, אם אתה עושה פה קיצור דרך הקופות, אתה ישר במעבר הזה", בעלי נכנס, לקח את הקופסא עם מספר הפריט, שילם והלך, הוא אפילו לא היה שם חמש דקות.

זה צדק זה?

ולעניין שונה לחלוטין,לאחרונה השתתפתי בהחלפת מפלצות בקומונה המקסימה "פרידה ונומה".

החלפנו מפלצות תפורות ולכל מפלצת נוספה "תעודת זהות" עם פרטי המפלצת

אז הנה החלפת המפלצות שלי לפניכן

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,מקופלת
שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,מקופלת
שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,
מקופלת

שיהיה לנו סוף שבוע מקסים ונהדר,

מקופלת

יומן חג

יום ראשון:

הייתי אמורה להתחיל לכתוב כבר ביום ראשון, תכננתי לרשום מן יומן קטן שבו אספר לכן כל יום מה עובר עלי, אמרתי לעצמי שביום ראשון אתחיל לכתוב בעבודה כי בין כה שלושה ימים לפני החג אף אחד לא עובד (כן, אפילו הבוס ההיסטרי שלי מסתובב במצב צבירה "ידידותי"...), וחוץ מזה תכננתי לחפש מתכונים לפסח באינטרנט.
כמו תמיד שום דבר לא הלך לפי התכניות, על הבוקר חברתי לעבודה הודיעה לי שקרה הגרוע מכל, השרתים נפלו, אין אינטרנט.
שתיקה מביכה משתררת במשרד, אנשים יושבים ובוהים בעצבות במסכיהם השוממים, "אין אינטרנט" אני שומעת אנשים ממלמלים בחוסר אמון בינם לבין עצמם....
אנחנו מעבירים את היום הזה בספירת הדקות לאחור, ללא מתכונים וללא דיווחים חיים מהשטח.
אז לא כתבתי כלום ביום ראשון ונאלצתי להשלים ביום שלישי.

יום שני:

אני שוטפת את הבית שטיפה אחרונה וסופית לפני החג (כאילו, אני אומרת לעצמי שהיא אחרונה וסופית, המגב בכל זאת נשאר בהישג יש כי אני אולי תמימה אבל בכל זאת גם מציאותית), אחרי ששוטפים את הבית זאת טעות גדולה מאוד להכין לילדים בורקסים לארוחת ערב, תאמינו לי....

יום שלישי:
אני מדלגת בשמחה ובגיל בסיום יום העבודה, נוסעת חמש דקות בדיוק ואז ביציאה מת"א נתקעת בפקק של הלייב, מאיזה שהיא סיבה החליטה המשטרה לסגור את הכביש, כולנו תקועים לנצח ברמזור אל האושר (כביש מספר 1 החוצה מת"א), חם נורא, האנשים מהאוטו לידי פתחו סחבקייה וישבו לעשן על המדרכה, האיש באוטו מאחורי מוריד חולצה (!), האישה באוטו מקדימה נרדמת (בפה פתוח), אני מחליטה לא לבזבז זמן ומוציאה את פינצטת החירום.

חצי שעה אחר כך המשטרה פותחת את הכביש ואני, מרוטה כתרנגולת מזנקת הביתה (גבות, אבל אם זה היה ממשיך הייתי עושה גם רגליים....).

המטפלת של התינוק מקבלת את מתנת החג שלה, תיק איפור בסגנון טילדה ונרתיק טישו קטן. היא פותחת את העטיפה בהתרגשות ומודה לי מקרב לב, אחר כך אני רואה אותה ואת הבת שלה ממששות את הביטנה ורבות ביניהן למי זה יהיה שייך, אני חוזרת הביתה מאושרת ביותר.

עוד ביום שלישי, בערב, חמי וחמתי מגיעים לביקור קצר, גם חמתי מקבלת את אותה מתנה לחג, תיק איפור ונרתיק טישו, היא פותחת את העטיפה בהתרגשות, פניה מתכרכמות בהבעת אכזבה, היא מודה לי בלשון רפה, דוחפת את המתנה בחזרה לעטיפה ונוסעת הביתה.

אני נשארת בבית אבלה וחפוית ראש.

יום רביעי:

מהבוקר אני עומדת במטבח ונלחמת בכבד הקצוץ (יצא קצת במרקם בטון, גם בצבע בטון כשחושבים על זה), מוס שוקולד במקרר, אסופה מוזרה של כיסאות כבר מחכה בסלון (של מי היה הרעיון המפגר לארח? אה, של בעלי....), בשעות הקרובות אני עסוקה בסידור שולחן ל-14 איש ועליו אין ספור כוסות (ליין ולשתיה), צלחות (למרק, מנה ראשונה, מנה עיקרית, מי מלח ועוד אלוהים יודע למה...), אגדות, עוד בישולים, לקרר שתיה, להכין צלחת סדר..... אווווףףףףף, משעה חמש בערך התינוק (הידוע בכינויו "האורח הראשי" יושב בכיסא בראש השולחן ומחכה (לא בשקט ובשלווה) שהאוכל יוגש כבר לפניו, בינתיים הוא מוציא את כל הסכום מהמקום ומפזר קצת מפיות ומצות על השולחן.

בני המשפחה מגיעים, כמה לגימות מהיין של הכוסית הראשונה משאירות אותי במצב רוח עליז וסבלני כל הערב, בכל פעם שהתור שלי לקרוא בהגדה מגיע (אחרי שבכל סיבוב אני טוענת שמקפחים אותי ולא נותנים לי לקרוא) בעלי גונב לי אותו וקורא תוך שהוא מחזיק בהגדה ביד אחת ומרסן אותי בשניה.

מצידי השני התינוק יושב ומקיים מצוות 4 כוסיות שאותן הוא שופך בזו אחר זו על הרצפה לידי, אני מבלה את הערב בתוך שלולית דביקה של תירוש.

האפיקומן מוחבא ושבעה ילדים דוהרים ברחבי הבית ומפרקים אותו בנסיון להגיע אליו , באופן מפתיע ולא מכוון הראשונה שמוצאת אותו זאת אמא שלי (אמא, נא למסור בהקדם איזה מתנה את רוצה לאפיקומן),אחריה הבן הבכור שלי מוצא אותו לקול בכיית שאר הילדים, האפיקומן מוחבא בשנית, למרבה ההפתעה שוב הבן הבכור שלי מוצא אותו, בלית ברירה מתנות מובטחות לכולם, הבכיות נפסקות באחת.

יום חמישי:

אני יורדת בבוקר לחורבן שפעם היה הסלון והמטבח שלי, עושה לי קפה ומתכננת בעדינות את מהלכיי, התינוק חוגג על עיי החורבות והליכלוך (כן, זה בע', בדקתי במילון).

יום שישי:

מה, שוב צריך לבשל?

אני מצרפת תמונות של נרתיקי האיפור שנעשו כמתנה לחג, כולם לפי הגיזרה של טילדה. נרתיק זהה נעשה גם להחלפה הפירחונית שבה אני משתתפת ויישלח מיד אחרי החג.

שיהיה לכולנו חג שמח, מקסים ונהדר

מקופלת

הארי פוטר

כשהילד הגיע לכיתה ב' החלטתי שהגיע הזמן לשבת לו על המוח שיתחיל לקרוא ספרים, "אבל אני קורא המון" אמר לי הילד, "אני קורא כל היום את התרגום בטלויזיה", כמובן שלא השתכנעתי מזה והתחלתי להביא לו מליוני ספרים מהספריה, כלום לא עזר, הילד סירב לקרוא.

בחופש הגדול של אותו קיץ החלטתי שאין דבר כזה שהילד לא קורא, הבאתי את הספר הראשון מסדרת הארי פוטר וישבתי להקריא לו, ערב ערב, עד שבסוף הוא נתפס על העלילה והתחיל לקרוא לבד.

עכשיו, בשעה טובה הגענו לספר החמישי (הילד בכיתה ה), לא היה קל להגיע עד הלום, דבר ראשון את הספר החמישי בסדרה היה ממש קשה להשיג, בספריה מצאנו בשמחה רבה עותק משומש ומסמורטט, כשהלכנו לדלפק ההשאלה הספרנית ביקשה מאיתנו בטון נוזף להחזיר אותו למדף הספרים כי הוא "צועד השנה במצעד הספרים והוא בכלל שייך לספרית התיכון" (שנמצאת, הפלא ופלא, בתוך הספריה הרגילה...) ולכן נוכל לקחת אותו מחודש יולי ולקרוא בו חודשיים בלבד (אופטימית הספרנית), העותקים הרגילים הושאלו ללא שוב.

ביקשתי ממנה שתשמור לי עותק אבל היא הודיעה לי בטון הספרנית שלה כי "לא שומרים ספרים ששייכים לתיכון", אמרתי לה שבסדר, שלא תשמור, ביום שהוא מגיע אני אבוא לקחת אותו (הילד עוד דקה עולה לכיתה ו' כאילו...אני הולכת ומזדקנת לנגד עינייך כאילו..) ובשלב הזה היא הודיעה לי ש"לא מתקשרים ומודיעים שספרים של נוער נמצאים בספריה....(ותלכי כבר הביתה יא קרציה אחת, תני לי להגביר את החימום עד הסוף, ולכרסם את הקרקרים שלי...)".

אמא שלי נאלצה להשאיל את הספר מהספריה שלה שם שמרו לה אותו מרגע שהוחזר, והתקשרו באדיבות להגיד לה לבוא לקחת.

הספר משפיע עלינו ועל חיינו, "אמא" אומר לי הילד, "איך אני מחכה כבר לגיל 11", "למה?" אני שואלת, "כאילו, מה כבר כל כך שונה 11 מ- 10?"

"בגיל 11 אני אקבל את המכתב שמודיע לי שאני מתחיל ללמוד בהוגוורטס" (שזה בית הספר לכישוף וקוסמות למי שלא קרא), "אבל זה בתנאי פנימייה" אני מזדעקת ("אבל זה לא קיים" היה יותר נכון לומר אולי?), "אני מה זה מחכה לזה" אומר הילד ואני מנחמת את עצמי שניפגש בחופשות חג המולד והקיץ.

בינתיים אנחנו קוראים במשמרות את הספר שבבית (גם אני קצת בגיל 10 לפעמים) ודנים בהרבה מאוד סוגיות חשובות בספר (כמו אם אנחנו משפחת קוסמים כמו שהילד בטוח, איך זה שעוד לא ממש יצא לנו לעשות קסם)

כל ערב אני מפלחת לילד את הספר (יאללה, הוא קורא מספיק, ספר חמישי כבר אמרנו?) וקוראת קצת לפני השינה.

היחיד בינתיים שמראה כישרון בתחום הוא התינוק (אני מאוד חוששת לעתידו כמורה לשיקויים), בארוחת הערב האחרונה הוא דחף לכוס המשקה שלו (טוב, הוא שתה קולה, כולנו שתינו, יש אנשים ששותים קולה, אל תמותו לי מזה...) חתיכות קטנות של עוף, ירקות ותפוחי אדמה ואז כשהכוס היתה מלאה הוא שתה אותה לקולות ההתעלפות של שאר תושבי השולחן.

ובנושא אחר, זוכרות את ההדרכה המופלאה שהעלתה זיקוקית לנרתיקים קטנים סרוגים לשפתון?, כמובן שנדלקתי עליהם קשות ומיד ישבתי לסרוג במרץ מתנות קטנות לפסח, אז הנה הן לפניכם, תודה רבה רבה לזיקוקית על ההדרכה הברורה והנהדרת (אל תשפטו אותי בחומרה כשתכנסו ותראו מה זיקוקית עשתה... היא טיפה/הרבה יותר מוכשרת ממני...)

רציתי להגיד תודה לכל התגובות החמות שקיבלתי שדרשו בשלומי ובשלום ישבני, לישבני שלום, גם לשיח (קצת ישבתי בתוך שיח, זה הכל..), למי שדאג בנוגע לגניבה, הגניבה היתה וירטאלית בלבד, הילדה הספיקה להשלים חלק מהציוד, למי שדאג שהמשחק לא דידקטי, זה קצת כמו טמגוצ'י, צריך להאכיל את הבובה, לקחת אותה לוטרינר ולטיול אז יש בזה איזה פן חינוכי (קטן, כי בעיקר קונים לה חפצי מותרות....), תודה גם לכל האנשים שהגיבו לי במייל ובכלל, תודה שהגעתם עד הלום.

למי שתהה איך אני מתקדמת בהכנות לפסח, אני לא, וכן, אני מארחת.....פשוט אני כנראה עוד בהכחשה חליאה לאללה....

סוף שבוע נהדר

נשיקות

מקופלת

נפילה ושוד

שבוע סוער עבר על כוחותינו, אני נפלתי, הבת שלי נשדדה (שוד וירטואלי אבל כואב) והבן שלי למד להתמודד עם האמת.

באחד הימים השבוע הלכתי לקחת משהו קטן מהאוטו (טוב, את התיק שלי אם אתם חייבים לדעת), מאחר ואני לא מי יודע מה יודעת לחנות ברוורס ולרוב זורקת את אוטואי במין זווית מוזרה כזאת ורצה הבייתה, גם הפעם חניתי בקרבה מסוכנת לגדר שיחים, כשחזרתי נאלצתי ממש לפלס את דרכי בתוככי הג'ונגל, ניגשתי לדלת ואף הצלחתי לפתוח אותה, מההדף עפתי אחורה ואז ביצעתי מן ריקוד קטן ומוזר כזה לידה ונחתתי על השיח, יותר נכון בתוך השיח כשישבני שוקע ממש עד הרצפה ורגליי שלוחות לפנים.

ככל בן אדם נורמלי הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק מי ראה אותי, אף אחד לא היה בחוץ ולכן לקחתי לי את הזמן עד שהצלחתי להישלף מתוך השיח וגם זה רק אחרי שנפנפתי בידיי עד שתפסתי את הדלת (כי ישבני כאמור היה לכוד במעמקי השיח).

חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי את הסיפור הנהדר (כשאנחנו חשים שפופים מעט אנחנו נוהגים לספר זה לזה פדיחות שקרו לנו, זה גורם לצד העצוב לפרוץ בצהלות אושר רבות ולשכוח מצרותיו, פעם כשהייתי ממש מדוכאת בעלי סיפר לי איך הוא נכנס בשמשה של קופת חולים לעיני הפקידה המשתאה, זה גרם לי מיד להתרוממות רוח ומאז הוא נוהג לשוב ולספר לי את הסיפור כשאני עצבנית).

לבת שלי היה מזל די דומה אלא שהוא לא נגמר בצווחות אושר אלא בבכיות רבות. לפני כשלושה חודשים קנינו לילדה בובת וובקינז, למי שלא מכיר זאת בובה ששווה 10 שקלים ועלתה בפועל 100, היא מגיעה עם קוד למשחק רשת במחשב אליו נכנסים וקונים לבובה בתים שלמים, ממלאים אותם בחפצי מותרות ומוכרים אותם כשמשעמם.

במשך שלושה חודשים רכשה הילדה לבובתה האהובה עולם ומלואו, החל באמבטית זהב וכלה בטלויזית פלזמה, את סיסמת הכניסה למחשב היא סיפרה לקומץ נבחר של חברות, בני דודים וסתם כמה שכנים.

בעלי הזהיר אותה לא לתת את הסיסמה, אני הזהרתי אותה לא לתת את הסיסמה, הבן הגדול הזהיר אותה לא לתת את הסיסמה, אפילו התינוק היה מזהיר אותה אילו למד מילים נוספות מעבר לאוצר המילים שלו ("לא, די, מים, סוס, אתול, האו, אמ אמ אמ..."), הילדה לא הקשיבה לאיש מאיתנו.

אתמול היא ניסתה לשווא להיכנס למשחק, "א-מא, מישהו נכנס למשחק שלי" היא צעקה לי מהחדר בעודי מנסה לנוח צהריים ("חמש דקות תנו לי לשים את הראש ואל תריבו" אני מתחננת בפני ילדיי, "חמש דקות", אפילו את זה הם לא מסוגלים), כהרגלי בשעות אלה אני לא עונה, אחרי שתי דקות נרדמתי ובין לבין שמעתי את בתי ממררת בבכי: "לא, גנבו לי את הפלזמה", "אני לא מאמינה, המיטה שלו", "לקחו לי את הבית", מבוהלת קפצתי מהמיטה לבדוק מה המצב וגיליתי ששדדו את הילדה, מה זה שדדו, ניקנקו לה את הצורה אפשר לומר (ולי גזלו את מנוחת הצהריים הקצרה שלי).

וכמו כל אמא פולניה גאה אחרי שהרגעתי אותה לא יכלתי להתאפק ואמרתי לה: "את רואה, מה אמרנו לך? לא הקשבת לנו, אז הנה, מגיע לך, עכשיו למדת בדרך הקשה..." ועל זה הילדה יכלה רק להוסיף עוד כמה צווחות כעס ולהכריז חרם עולמי על חברותיה הקרובות.

גם הבן שלי נתקל בקשיים , כמו אבא שלו, גם הילד בחוג ג'יאוג'יצו, השבוע הודיעו לכל החניכים כי בפסח מתקיים מחנה אימונים בן שלושה ימים באיזה חור נידח בארץ ומחירו כמחיר שהייה במלון יוקרה. מאחר ואני יודעת שבני האהוב שונא להתרחק לפרקי זמן ארוכים מהמחשב שלו / הטלויזיה שלו, עדיף לא לאסור עליו ישר ללכת אלא לתת לו להגיע לבד למסקנה ולכן הודעתי לו כי השנה הוא מספיק בוגר ושיחליט לבד מה הוא רוצה לעשות.

הילד היה בשוק, בכל שנה הוא רגיל שאני אוסרת עליו לנסוע, הוא מצידו מודיע לכל העולם שהוא היה מת להשתתף אבל אמא שלו לא מרשה לו וכולנו שוכחים מכל העסק.

"טוב, את לא מרשה לי אז אני לא אסע" פתח הילד את המריבה השנתית, "לא, לא, השנה אני מרשה לך, זה תלוי רק בך" הפתעתי אותו, "אבל כבר היה הזמן להירשם ועוד לא נרשמתי אז אני לא אסע" הודיע הילד לאבא שלו, "לא, זה בסדר, דיברתי עם המדריך והוא אמר שעוד אפשר להתחרט" ענה לו בעלי, "אבל אין מי שישמור על אחותי בחופש אז אני לא אסע" אמר הילד הנואש לסבא וסבתא שלו, "היא יכולה לבוא אלינו" שיתפו פעולה סבא וסבתא.

"עשיתי רשימה של בעד ונגד ויצא יותר נגד אז אני לא אסע" חזר אלי הילד, "יצא לך 3 בעד ו2- נגד, אתה יכול לנסוע" אמרתי לו בחזרה. וכך עוברת הנסיעה בינינו ככדור פינג פונג, עוד לא הגענו להחלטה סופית, אני מחכה לראות איך הילד יודה שלא בא לו לנסוע וזה מרצונו בלבד כי השנה אמא שלו הרשתה.

ומה דעתכם על החותמת החדשה שלי?

ומה יהיה עם הפסח הזה שדופק כבר בדלת ועוד לא קניתי כלום?

סוף שבוע מקסים ומרגש

מקופלת

אתגר מיקסים - תחפושת

אתגר מיקסים האחרון עסק בנושא תחפושת, יותר נכון יצירה בעקבות אומן אהוב.

מאחר ולבושתי הרבה לא השתתפתי באתגרים האחרונים החלטתי הפעם להשתתף ויהי מה, בחרתי יוצרת אהובה עלי מאוד, אלופה בלבד (felt יענו) והכנתי ארנק/תיק/קלמר קטן.

הבחירה בתיק קטן לא מקרית, בקומונה "פרידה ונומה" בה אני משתתפת מארגנת בחורה מדהימה בשם קינשסה פרויקט לו היא קוראת "נתינה ואהבה" והוא נועד לצבוע בורוד את חג הפסח של בני נוער בגילאי 13-18 במחלקה הסגורה של בית חולים גהה. במסגרת הפרוייקט נכין דברים רכים ותפורים כגון קלמרים לנשיאת חפצים, בובות קטנות מבד, תיקי בד, כריות קטנות וכו`. מי שרוצה להצטרף מוזמן לפנות אליה במסרים (אפשר גם דרכי ואתווך ביניכם), עדיין לא מאוחר מדי.

תפרתי את התיק הקטן מלבד עם קופיפים קטנים שאהבתי מאוד בפליקר של היוצרת, לא יכלתי להתאפק והוספתי גם קצת מהתחרה המקסימה הזאת.
















''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''' '''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

'''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''''

נשיקות,

מקופלת