שנה טובה, שקטה ורגועה

הרשומה הזאת  לא תהיה מלאה בהחלטות לשנה החדשה (מה הטעם, באמת, אני אף פעם לא עומדת בהן...), היא גם לא תסכם את השנה שחלפה לה (אפשר פשוט לדפדף אחורה בבלוג, זה נותן תמונה די רחבה על חיינו, וגם מסביר למה אין טעם לעשות רשימת החלטות...)

שלא כראוי לראש השנה, הרשומה הזאת תהיה מלאה מלאה בקללות (זאת המציאות)


עם הקוראים הסליחה


זאת הדרך בה מתקבלות החלטות בביתנו, בטלפון, עם מליון ואחת הפרעות ברקע: 



07:40 בבוקר, בעלי מתקשר אליי עם כל הילדים מהאוטו בדרך לגנים וביה"ס (קצת קשה להבין למי הוא פונה, השיחה הולכת ככה, לא נגענו):

"אז איפה אנחנו בחג? אצל ההורים שלך או שלי?... כוס אמק, חתיכת אדיוט, ראית? חתך אותי....דפוק....אז מה אמרת? אצל ההורים שלי?.. די, חמוד, אל תבכה, תיכף מגיעים....נו, עמד... באמצע הכביש להוריד את הילד שלו... ראית דבר כזה? סע יא בן זונה, סע.... רגע, הילדה יורדת, הנה חמודה שלי, אל תשכחי תיק ציור... אז הקיצר, אצל ההורים שלי, נכון? ... אם עוד פעם אתה נוגע בו או מוריד לו כאפה אני מוריד אותך פה... די, נו, סעי, סעי  כבר... נו... אישה... יכלתי לדעת עוד לפני שראיתי.... מה אצל ההורים שלך? אבל שנה שעברה היינו בערב החג, אה לא? אז שנה לפני זה.. אה לא? אז שנה לפני זה... נו, יא בן זונה, ראית? (רעשים של בלימה, צפירה...עוד צפירה....)...רגע, הילד יורד, אל תשכח לתת את הצ'ק במזכירות בית ספר, שלא יילך לאיבוד, ונשיקה לאבא.....אוף, איזה נהג מעצבן, יא סתום, נו, תחנה לפני, בסדר....(קצת דיבורים ורעש של ילדים קטנים...צפירה..)
אז אצל ההורים שלך, בסדר, שמעתי,  יאללה,  מתוקה שלי, יום מקסים, ואל תתעצבני בעבודה, תהיי רגועה, כמוני....תראי איך אני מתחיל את הבוקר ברגוע....


09:00 בבוקר, אני מתקשרת לאחותי (היא בעבודה) לגשש איפה היא בחג, לא נגענו:

"שלום קקון (זה השם שהיא הדביקה לי בתגובה לזה שאני קוראת לה "קקי", אני לא אשמה, זה השם שהכי הולם אותה), מה נשמע? ..לאה, אני מתה לקפה, תביאי לי כוס קפה, טוב מותק?... הקיצר, מה שאלת? על החג? לא, אנחנו אצל ההורים של בעלי.....לאה, גם קרואסון, אני גוועת..... (הרבה רעשים של תיקתוקים והקלדות ברקע...)....את יודעת שהוא לא יכול בלי לאכול את האוכל של אמא שלו בערב החג... לאה, אבל תביאי לי לפני זה כוס מים...אם הוא לא יושב אצל ההורים שלו בחג, זה לא נקרא (עוד הרבה רעשים של הקלדות)....מה פתאום מדברת לעצמך, את לא מדברת לעצמך בכלל, אני מקשיבה לך כל הזמן (עוד הרבה הקלדות ברקע..) ...אני פשוט מתה מצמא, אז עכשיו, תודה לאה מותק...אז אנחנו שם, אבל תבואי למחרת, נו, למה את כזאת קקה, חג, לא? (רעשים של לגימות קולניות...)  לאה....תביאי לי.... זה נורא כשאנשים לא קשובים  לאנשים אחרים, מה כבר ביקשתי?"

 10:00 אמא שלי בעבודה:

"היי מותק, יופי, אז אתם אצלנו בחג, יופי....רגע, מישהו פה עומד לידי ומחכה לפקס שלו.....(שומעים מישהו עומד ברקע ומדבר ממש לאט..) לא, הפקס שלך עוד לא הגיע, תחכה....אני ממש שמחה, אז מה בא לכם שאני אכין לערב החג?...אז תיגש לפקס ותסתכל, אני לא ראיתי...(צפצופים של מכשיר פקס...)..אני לא יודעת מה הילדים יאכלו, הם מתמלאים בברכות ולא אוכלים כלום......בסדר, אם הפקס יגיע אני אשים עין ואתקשר אליך כשזה מגיע.....כי פעם קודמת הם לא אכלו כלום, אפילו הקטן שאוהב עוף....כן, יש לי את המספר שלך, אני אני אודיע לך כשהפקס יהיה פה....שלום שלום...ושנה טובה....... ראית איזה נודניק?...טוב, נדבר עוד מעט....כאלה קרציות פה, אי אפשר דקה לדבר...נשיקות...."


14:00 אני באוטו בדרך הביתה, מתקשרת לבן הגדול שלי לברר איפה הוא:

 "הי חמוד, איפה אתה?...אויש, מישהו עצר באמצע הכביש...נו, סע כבר...אידיוט....סע.....גבר, איך ידעתי? רק גברים עומדים ככה באמצע הכביש, רצה להוריד את הילד שלו...(רעשים של צפירות..)  הקיצר, שאלת  איפה אנחנו בחג?....נו, איך אני ממהרת וזה עומד תקוע פה...חמור, הקיצר, אנחנו אצל סבתא....כן....לא בסבבה שלך, תעמוד באמצע הכביש וכולנו נחכה....אצל סבתא שהיא אמא שלי......כן......נהג מפגר כזה... אז מה המורה אמרה לך? טוב, נדבר כבר בבית , באמת, למה אתה מתעצבן מהמורות שלך, תראה אותי, תהיה רגוע, ותדבר בנימוס, קח דוגמה מההורים שלך, זה ממש חשוב... "

כן, התקבלה פה החלטה (וגם קיבלנו  כאב ראש), אם לא הבנתם את זה מכל הרעש והקללות והצפירות וההקלדות....
וזה בהחלט הזמן לאחל שנה נהדרת
רגועה
בריאה
שנה של המון אהבה
ומלאה מלאה ביצירה



ועכשיו לפינת היצירה:
(סייגתי בין הסיפור ובין היצירה כי יש אנשים שסיפור מעניין אותם, יש אנשים שיצירה מעניינת אותם ויש כמה צדיקים שהכל מעניין אותם...).

ושוב, במפתיע, יצרתי לפי טילדה (המעצבנת, החסרת אחריות הזאת, שאף פעם לא נותנת הוראות יצירה עד הסוף, אבל מוציאה ספר חדש כל שתי דקות... באמת.... וזאת זכותי המלאה עדיין לא להירגע כי ראש השנה עוד לא התחיל, וגם לא התחייבתי על זה בכלל...אבל אני אחשוב על זה...), בכל אופן, הכנתי כרית בצורת לב ולוח קאפה בצורת לב לפי גיזרה של טילדה (הגיזרה היא עבור כרית, אני אילתרתי לוח קאפה, טילדה לא חשבה על זה לבד.....), את הפרח חתכתי מלבד בצבעים שונים (במקור טילדה רוקמת את הפרח, אבל לזה רק היא מסוגלת בעצם...למי יש סבלנות?), הלוח יכול לשמש כלוח מודעות (סיכות ננעצות נהדר בקאפה) או סתם ליופי.

שאלתם מספר שאלות בנוגע למגירות הדפוס:

קולקצית הדפים בה השתמשתי נקראת פספורט של מייקינג ממוריז (ותודה לקוראת זיקוקית שכתבה לי את זה,היה לוקח לי מליון שנה לבדוק לבד את העניין הזה...).

השתמשתי בדבק סטיק להדביק את הדפים למשטחי הקאפה ובדבק ג'ל של יוהו כדי להדביק פינות וחיזוקים, הקאפה מאוד קלה ולכן כל העסק מחזיק מעמד יפה מאוד, הידית היא החלק הכי כבד בכל העבודה הזאת.

מה עושים עם מגירת דפוס ומהי בעצם? מגירת דפוס מעוצבת היא  פריט מקושט שהמקור שלו הוא מגירות הדפוס האמיתיות ששימשו בבתי דפוס עד לפני מספר שנים, מגירות הדפוס שימשו לשמירת אותיות המתכת בהן השתמשו בדפוס סדר.
חברות עיצוב שונות גילו את הפוטנציאל הגדול הטמון במגירת עץ מחולקת לתאים קטנים וייצרו פריטים ברוח מגירות הדפוס של פעם.
כך זה נראה אז:

 ושוב, שנה מופלאה
תודה על כל התגובות החמודות והמצחיקות שאתם כותבים לי, בשל מערכת הבלוגר (המעצבן, הלא ידידותי
 המסורבל הזה...) אין לי אפשרות לענות לכל תגובה בנפרד אבל אני בהחלט קוראת הכל ונהנית מכול תגובה.
נשיקות
תישארו רגועים
מקופלת

לשון החוק

אז ישבתי לי בבית (תינוק מייבב על ברכיי) וקראתי את כל מה שכתבתם לי, והתרגשתי מאוד מאוד, ומיד ידעתי שהפוסט הבא חייב להיות מרגש, חייב להתבסס על מציאות חיינו, חייב להיות סיפור מהחיים, ומיד עלה לי הנושא הכאוב, "חולצת בית ספר".


חולצת בית ספר למי שלא יודע, היא חולצת טריקו, נתפרה לרוב בסין (שזורה עם 2 חוטים ורוק שמחזיק את כל העסק ביחד) ועליה סמל בית הספר. חולצת בית ספר היא חולצה ללא יומרות, היא מגיעה הביתה מהחנות, מוכנסת לארון בערימה, מיד היא מגלגלת את עצמה לכדור ומתחבאת במעמקי הארון, נגיד שהילד כבר הצליח למצוא אותה בבוקר (זה לוקח לו 45 דקות), היא תישאר עליו עד הערב, הוא יאכל ארוחת עשר וימרח עליה קצת שוקולד השחר, יאכל ארוחת צהריים וימרח עליה קצת קטשופ ובארוחת ערב קצת ביצה, וכך היא תלך למכונת הכביסה, כולה השפרצות של מסיר כתמים חדש שקניתי (יש לי כבר את כל הסוגים, אני חולה על מסירי כתמים) ומיד בצאתה מהמכונה, תתכווץ ותהפוך לחולצת בטן, לקראת סוף השנה כל החולצות הופכות לסמרטוטי אבק שאיתם אני אפילו מתביישת לנקות את האוטו (לו הייתי מנקה את האוטו כמובן, לא סתם לאוטו שלי קוראים "אוטו זבל", אבל נגיד שהייתי מחליטה פעם לנקות אותו, בפסח למשל, הייתי בוחרת בחולצה אחרת...).


אבל השנה החלטתי שלא עוד, כבר ביום הראשון הודעתי לילדיי שבבית חוקק חוק חדש <לרוב אני משמשת על בסיס הרשות המחוקקת, הבעיה שאני צריכה להיות גם הרשות המבצעת ואז כמובן יש מאבקים בין הרשויות וגורמי האכיפה (שזה גם אני) מתחילים לתמוה האם באמת היה צורך בחוק הזה והחוק נופל בגלל אי הפרדת רשויות>.
לשון החוק אומרת שיש להסיר את חולצת בית הספר דבר ראשון עם ההגעה הביתה, ילד (או מבוגר, אני לא מפלה) שיימצא בערב בעודו לובש את חולצת בית הספר ייענש בהתאם.


על היום הראשון הילדים הפרו את החוק ואחר הצהריים מצאתי אותם מורחים את חולצות בית הספר בחטיף כיפלי להנאתם (שזה החטיף הכי מסריח בעולם, למי שלא ידע). התירוץ היה "לא ידענו" (ואז נאלצתי להגיד להם ש"אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש" שזה מה שכל שוטר תנועה אומר לך כשאתה אומר לו "מה, צריך לעצור כשרואים את היד הזאת?, וואלה, לא ידעתי"), וחוץ מזה, "איך לא ידעתם, זה מראה כמה אתם מקשיבים לי...."

ביום השני ישבתי והמתנתי (בעבודה) עד בוש והילדה לא התקשרה להגיד לי שהיא הגיעה הבייתה בשלום מבית הספר, בידיים רועדות, הרמתי טלפון הביתה ואז הילדה אמרה לי בזחיחות: "אה, שכחתי להתקשר, אבל העיקר שהחלפתי חולצה, לא?"


ביום השלישי הילד הודיע לי שלשיעורי ספורט צריך להביא את חולצת בית הספר האפורה, ואחרי השיעור להוריד אותה וללבוש חולצת בית ספר אחרת (הסיבות מובנות ואפילו מקובלות עליי), ואז הוא חזר הביתה והחליף  לחולצה אזרחית  (המממ, השלישית במספר באותו יום.....) ואחר כך היה לו אימון בערב והוא שוב החליף חולצה....המממ....


ביום רביעי גיליתי שסל הכביסה מפוצץ (מגוון רחב של חולצות בית ספר וחולצות אזרחיות) ולילדים אין מה ללבוש...


ביום חמישי דווקא היו לילדים חולצות (כי כיבסתי), לעומת זאת אי אפשר היה לשבת על הספה בסלון (בשל ערימת הכביסה הממתינה לקיפול).


יכול להיות שיש לחשוב שוב על החוק הזה מחדש.


עצם העובדה כי חוק שחוקק בבית יישקל בשנית מן הסתם תגרום לשימחה רבה בבית, כי זה עשוי לגרור אחריו ביטול של תת סעיף לחוק חולצות בית הספר, שחוקקתי ממש אתמול, האומר כי כל פריט לבוש שיימצא בערימה על הריצפה ברחבי הבית  ולא בתוך סל הכביסה (כולל מדי ג'יאוג'יצו מיוזעים, מגבות, גרביים מסריחות ותחתונים מג'ויפים), יקופל במצבו הנוכחי וייכנס לשימוש חוזר בארון !!!! (כן, דרושים פה כל סימני הקריאה).

גם לחוק האכילה (שאומר שאסור תחת שום תנאי ותירוץ לאכול בקומה העליונה שבה חדרי השינה בבית) יש תת סעיף האומר שרק לאדם אחד בבית מותר לאכול למעלה ליד המחשב והאדם הזה הוא אני (כי אני היחידה שמנקה בבית הזה ולכן מגיע לי,  לי לא ייכנסו ג'וקים למיטה כמו שיקרה להם, וחוץ מזה, זה מעוגן בחוק...).


אכן, קשים הם חייו של המחוקק.

הפתעה הפתעה, דווקא בפוסט הזה יש יצירה.
התאהבתי במגירות הדפוס המקושטות ששטפו את עולם היצירה וכמובן שהייתי חייבת לעצמי אחת כזאת, הבעיה היא שהן יקרות למדי ולכן יצרתי אחת כזאת מקאפה בעלות של משהו כמו 10 ש"ח (כולל נייר מדוגם וקישוטים).
עטפתי את כל החלקים בנייר מדוגם מקסים וגם בקצת דפי תווים ישנים ורק לאחר מכן הדבקתי את כל הסיפור ביחד (דבק יוהו ג'ל).
את כל זה הכנתי לפני מספר חודשים, אחר כך החלטתי שכדי לקבל מראה אותנטי של מגירת דפוס, אני חייבת ידית, כמובן שלא הייתה לי ידית, מזל שהשכנים שלנו בשכונה מאוד אוהבים להשליך ארונות ומגירות ברחוב, מיד אספתי לי לאוטו מגירה של ארון ונסעתי איתה בתא המטען כמה חודשים טובים (זה היה מאוד חשוב להתיידד איתה, שהיא תכיר את העגלה של התינוק שמבקרת כמעט כל יום בתא המטען, קצת שקיות של קניות, עוד כל מיני זבלות שזרוקות לי שם כמה שנים....)
ביום שבת האחרון התינוק נרדם לחצי שעה שלמה וסוף סוף הצלחתי לפרק את הידית מהמגירה ולהדביק אותה למגירת הדפוס שלי.

תודה לכל מי שעודד אותי להמשיך לכתוב, הן בתגובות והן באימיילים
תודה לכל מי שנכנס לבלוג וקורא
נשיקות
מקופלת

אתמול היה טוב ויהיה גם מחר

אני יודעת, הראשון לספטמבר הוא לא יום חג רשמי, וזה ממש לא בסדר, כי עבור חלק מהאנשים (אני), הוא יום חג ועוד איך.
הראשון לספטמבר היה יום  כמעט מושלם (כמעט מושלם כי הייתי  צריכה לשבת שעתיים עם התינוק בגן החדש שלו ואז לחזור איתו הביתה, במקום להשאיר אותו שם וללכת קצת לבד לשתות קפה, עדיף עם איזה מאפה...)


ילדים הלכו למסגרות, וחזרו מהמסגרות ואמא הצליחה סוף סוף לקבל חזרה חלק ממש קטן מהשפיות שלה (יש חלקים שאבדו לעד...).
אחר הצהריים קרה עוד משהו נחמד, אחותי התקשרה פתאום ואמרה שיש לה 2 כרטיסים מיותרים להופעה של שלמה ארצי בבריכת הסולטן בירושלים ואם אנחנו רוצים לבוא.
 "מה פתאום" אמרתי לה, "אין לי בכלל זמן וזה הראשון לספטמבר ואני לא באה..." מיהרתי לגבב ביחד אוסף של תירוצים שלא קשורים אחד לשני.
"יופי" אמרה לי אחותי, "אני שומעת בקול שלך שאת רוצה לבוא, זה בשמונה וחצי, קבענו, תתלבשו חם"


<האמת היא, שלשלמה ולי יש איזה עניין לא פתור. לפני משהו כמו 11 שנים היינו מוזמנים לאירוע שכלל הופעה של שלמה ארצי, התלבשנו יפה, התארגנו, אני נסעתי להביא את הבייביסיטר, חיכיתי לה ליד הבית, והיא לא הגיעה (עכשיו, בטח אתם אומרים לעצמכם, "למה היא לא התקשרה פשוט לבייביסיטר?" כי לא היו פלאפונים, כאילו???... זאת אומרת, הם היו קיימים כבר בעולם, אבל לא היה אותם לכולם כמו היום...) וכך ישבתי וחיכיתי לה לנצח ושלמה הופיע בלעדיי...והבייביסיטר המעפנית הלכה ללמוד עם חברה למבחן ושכחה אותנו לגמרי....>


לשמחתי הפעם הדברים הלכו יותר טוב, בשמונה וחצי (פחות או יותר, טוב, נו לכיוון תשע) כבר ישבנו לנו בבריכת הסולטן אחרי שהלכנו חצי ירושלים ברגל (אין חניה), עכשיו רק תראו את ההבדל בין הירושלמים (החכמים) ובין כל שאר האנשים שאינם ירושלמים או שהיו פעם ירושלמים ומשום מה שכחו לחלוטין מאין הם באו ולאן הם הולכים...


מה שאני לבשתי להופעה (תושבת השפלה, רגילה להזיע כמו ג'מוס)
גופיה
סנדלים
מכנס עד הברך
עליונית דקיקה שזרקתי על עצמי ברגע האחרון עם שרוול ארוך (אמרו ללבוש חם)


מה שאחותי לבשה להופעה (ירושלמית)
גופיה
נעלים סגורות עם גרבים
מכנס ג'ינס ארוך
סוודר צמר עבה


היה שם קפוא, היו שם אנשים עם מעיל של חורף (נו, ירושלמים), מ-ע-י-ל, אני יודעת....(קינאתי בכל אחד ואחד מהם), אבל שלמה היה מרוצה מאוד, הוא אמר שמזג האויר מצויין וזאת הופעה ראשונה שהוא לא מזיע.


היה מקסים, וקסום, וקפוא, ומרגש, אין על שלמה.


אחר כך הלכנו לארומה (אני הזמנתי תה, הייתי חייבת לחמם את עצמי איכשהו)
וחזרנו הביתה ונוכחנו לדעת שנשארו לנו 5 שעות לישון עד שצריך לקחת את הילדים למסגרותיהם


אבל למחרת (שהיה שישי בבוקר), היו לנו 4 שעות חופשיות רק לעצמנו, ואז גילינו שעכשיו, כשהתינוק הפך לילד ממש ממש גדול שהולך לגן (כידוע, התינוק כבר בן שנה וחמישה חודשים, ויודע להגיד מילה שלמה לבד, "אבא") פתאום אנחנו מתחילים לקבל חזרה את החיים שלנו (או בעצם, החיים שמעולם לא היו לנו), ואפילו בעלי הגדיר את זה ממש יפה: "מה זה הספונטניות המגעילה הזאת שנחתה עלינו, ממתי אנחנו יוצאים בערב, ועוד להופעה בעיר אחרת....ואחר כך יושבים בבית קפה...ולמחרת כל הארבעה נמצאים במסגרת ולנו יש בוקר חופשי...אני לא מכיר אותנו יותר".

<או קיי, מסתבר שהשימחה שלי על זה שיש לי פתאום חיים היתה מוגזמת, נכון לכתיבת שורות אלה שני הקטנים שלי שוכבים קודחים להם מחום בבית (אפילו לא שבוע במסגרת....) ויורים פקודות לכל עבר (חלק במילים שלמות, חלק סתם צורחים "אבא, אבא" ואני צריכה לפי זה לרוץ להביא מים, להחליף חיתול, להרים, להוריד, לכסות, ללטף, הרבה משמעויות למילה אחת...)>.

ועכשיו אני רוצה לשתף אתכם בהתלבטות קטנה ושמה "פני הבלוג לאן...", כי המקופלת מאוד אוהבת לכתוב, תנו לה מקלדת והלך עליכם, היא תקיש עליה ללא הפסקה, היא גם מאוד אוהבת ליצור אבל אין לה בכלל זמן ליצור אפילו שפוסט שלם היא ניסתה לשכנע אתכם שיש לה חיים והיא אדם חופשי.....וספונטני....(והיא לא, לא זה ולא זה) ועד עכשיו היא ניסתה לחבר בין הדברים לפעמים בהצלחה ולפעמים לא.
אז עכשיו היא חשבה לעצמה (אפילו שבעלה המליץ לה בחום רב לא לעשות את זה... בטח לא כשהיא לבד... לחשוב, זאת אומרת) שאולי הבלוג יהפוך לבלוג כזה של הגיגים ויהווה מחסן לכל מלאי השטויות שחולפות לה במוח ומדי פעם היא תשים איזה תמונה קטנה של יצירה, או השראה שבאה לה, או איזה חיפושית שהיא צילמה בחצר...), מה אתם אומרים? זה יהיה בסדר?

(ותסלחו לי שכתבתי עכשיו פיסקה שלמה על עצמי בגוף שלישי...)


לפרסם?
וואלה, פירסמה המקופלת החופרת הזאת, פזיזה שכמותה

שולחת לכולכם נשיקות
וכמובן, שנת לימודים נהדרת ומוצלחת (בלי ימי חופש ובלי מחלות... אאאאמממןןןןן)

ועדכון קטן: לטובת לקוחותיי האהובים המנסים להירשם לקבלת עדכונים דרך גוגל רידר, הצלחתי לסדר מחדש את ההגדרות שלי וכעת ניתן להירשם ללא שום בעיה, נסו ותיווכחו

מקופלת