כמעט בן 4

הפעוט, שמזמן לא שמעתם עליו ובטח התגעגעתם, כבר כמעט בן 4 והפך לאישיות חשובה מאוד (לפחות בעיני עצמו).
להיות כמעט בן 4 זה אומר המון המון דברים, ההבדל בין להיות כמעט בן 4 לבין להפוך רשמית לבן 4, הוא הבדל תהומי (בעיני הפעוט).
"אמא, יש לי היום יום הולדת?" חוקר הפעוט מדי יום בשובו מהגן
"לא חמוד שלי, עוד לא" אני עונה לו בעדינות וברכות (ואף בחשש גדול).
מיד משליך הפעוט את עצמו על הרצפה בחמת זעם ומייבב בכעס (ולכן החשש), "היום, היום אני רוצה יום הולדת, כמו שהיה לעומר ח. כמו שהיה ליעל ד. כמו שהיה ליעל ג. (יש המון שמות כפולים בגן).


"אבל למה זה כל כך חשוב לך להיות כבר בן 4?" אני חוקרת בעדינות (יש שיגידו "חופרת"), "מה תעשה כשתהיה בן 4?"
"אני אהיה גדול" מודיע הפעוט בגאווה ומתיישב תוך שהוא חובט מדי פעם בתינוק שזוחל לעברו באושר והערצה, "אני אלך לבד לחבר" (בטח, על גופתי), "ואני אהיה אבא" (לא, לא נראה לי שבשלב זה, אני לא בטוחה שגם בגיל 30 תהיה בשל לעניין הזה...) , "יהיה לי יום הולדת בבית" (שיט, למה בבית?), "יהיה לי שעון של בן-טן" (צרה חדשה שהתרגשה עלינו בשם ben10, יש כבר כמה ילדים שהופיעו לגן עם השעון הזה והפעוט לא מצליח להירדם בלילה מחמת הקנאה), "אני אלך כל יום כל יום לחבר שלי גיא ג (שכבר עבר את גיל 4 ומשמש מושא הערצה שלא לומר אלוהים).


הויכוח הזה נערך כלשונו (וכהתנהגותו) מדי יום.
מלבד זה נמצא הפעוט (כרגיל) בסדרת חינוך.

עד כה היה הפעוט (כפי ששמתם לב) מנחית כאפה על אחיו (או יושב עליו, או מועך לו את הרגליים, או צובט אותו בסתר, או בועט בו בגלוי, או מועך אותו באופן כללי), חוטף נזיפה ועף לעונש.

מספר אירועים הובילו אותנו להחליט פה אחד (הפה של בעלי שהוא אחד) כי כל העניין הזה לא אפקטיבי מי יודע מה וצריך לשנות את שיטת הענישה, האכיפה וההתמודדות.
בדרך כלל העונש שמקבל הפעוט הוא לעוף לחדר שלו, לשבת שם על השטיח ולחשוב על מעשיו הרעים, הפעוט הולך לחדר, יושב על השטיח, קצת מתעצבן בהתחלה, שופך שתי מגירות צעצועים על הרצפה, משחק 3 דקות וצועק שהוא רוצה לחזור ושהוא "יינהג יפה", ואז הוא חוזר, חובט וחוזר חלילה.

(בשלב זה אתם בטח כבר ממש ממש זועמים על האדון החובט, אולי אפילו נוטרים לו טינה על זה שהוא מתעלל בחף מפשע, אבל אני בטוחה שהשורות הבאות ישנו את דעתכם לחלוטין....)

מספר ימים לפני ההחלטה היתה אסיפת הורים של הבן הגדול. שישה איש הלכו ביחד לאסיפת ההורים (כן, כל המשפחה), הפעוט ישב באחורי הכיתה ושוחח בפלאפון הצעצוע שלו עם מישהו....
"הוא תלמיד טוב מאוד", אמרה המורה על הבן הגדול, "משתתף יפה בשיעורים...."
"מה, ואני לא?" בקע קול קטן באחורי הכיתה (שעד אותו רגע היה נראה שהוא עסוק מאוד בענייניו העסקיים).
"בטח שגם אתה" שיתפה המורה מיד פעולה, "אתה תלמיד נהדר, אתה ממש ממש משתתף יפה..."

אחר כך חזרנו הביתה וראינו שיצאה לתינוק שן חדשה וכל בני הבית בדקו אם היא חדה (לא מומלץ, כן, היא חדה מאוד), והריעו לתינוק ואמרו לו מזל טוב ושהוא חמוד,  ושוב, מאחורה, בקע קול קטן ששאל בהיסוס: "מה, ואני לא?, וכולם הסתובבו וחיבקו ונישקו את הפעוט ובדקו לו את השיניים

וכמה ימים מאוחר יותר חזרה הילדה עם מבחן נהדר בחשבון (שחרשנו עליו שבועיים אני והיא מקללות את המורה והשיטה לפי התור) ואמרתי לה שכל הכבוד לה ומיד, שוב, בקע מאחורי קול קטן שאמר בחוסר ביטחון: "מה, ולי לא כל הכבוד?"

ואחר כך הבן הגדול מצא את המפתחות של הבית שהלכו לו לאיבוד ואמרנו לו שזה בהחלט חיובי כי סוף סוף הוא יוכל להיכנס הביתה ולא לחכות כמו אומלל על המדרגות ומיד לא איחר הקול הקטן להגיע מאחורה ולהגיד: "מה, ואני לא?" (ועל זה לא היתה לי ממש מילה טובה לומר לו כי התברר שהפעוט הוא הוא זה שאחראי באופן ישיר על העלמת המפתח בבית הבובות שלו) ובשלב זה כבר הבנתן מה קורה עם האדון-מה-ואני-לא, ולכן הוחלט כי יש לחזק כל התנהגות חיובית (נדירה) של הפעוט כלפי התינוק ואף להשקיע בזמן איכות פרטני עמו (פעם רק אבא ופעם רק אמא) ולהתעלם מהמעיכות.

או קיי, אנחנו רק בתחילת הדרך, לפעמים ממש קשה להתעלם כשהתינוק שולח לעברי מבטים אומללים בזמן שיושבים עליו, ומן הסתם יהיו לפוסט זה עוד מספר חלקים עד שתושג תוצאה חיובית, מבטיחה לעדכן.

ועכשיו, כשפסח בפתח, זה בהחלט זמן מצויין להראות לכם את משלוחי המנות שהכנתי בפורים 

לקראת סיום (כן, יהיה סוף לפוסט הארוך הזה)
עלו מספר שאלות ותהיות בנוגע לפרחים מהרשומה הקודמת, דבר ראשון, השתמשתי במפיות נייר הכי רגילות ומעפניות שקונים בסופר, לא צריך נייר מיוחד לפרחים, שימו לב שלמפית יש מספר שכבות, מפרידים ביניהן ומשתמשים בשכבה אחד דקיקה לכל עלה, עשיתי קצת מיש-מש בין סוגי הפרחים שיש בהדרכות, ליפפתי אותם על קיסם ארוך של שיפודים עם מפית נייר ירוקה (מעפנית, שקונים בסופר).  נכון, ההדרכה היא בפולנית, אז או שמתרגמים עם גוגל, או שפשוט עובדים לפי התמונות הנהדרות (וחוץ מזה, מי מאתנו לא דוברת פולנית שוטפת?), מישהי כתבה לי שליד הבית שלה אין נגריה, גם לידינו אין, זו היתה מטאפורה לעצמת הרעש.

'טורפת עליכם
כמעט פסח, אבל מי מנקה?
באהבה
מקופלת