צרות עם בנות

כן, גם עם בנות יש לפעמים צרות, אולי יותר עם האמהות שלהן, כשחושבים על זה...

לפני כשבועיים הלכתי להחזיר את הבת שלי מהצופים.

כמנהגי בקודש בשעות אלה, ואחרי כמה שעות של התעסקות עם שלושת הבנים בבית, נסיונות שווא לסדר את הבלאגן, הכנת ארוחת ערב סבירה (חביתות וסלט), קיפול שתי מכונות כביסה, ניגוב טוכעס אחד והחלפה לאחר, וחפירה לגדול שישב ללמוד למבחן, לא טרחתי יותר מדי בלבושי (פרטים בהרחבה כולל תיאורים פיזיים משפילים בהמשך...).

וכך ישבתי לי באוטו, נהנית מהחימום ומהמוסיקה ובעיקר מהשקט וחיכיתי לילדה שתואיל לצאת כבר מהצופים ולעלות לאוטו.

"אמא, אני בחוץ" היא התקשרה להגיד. הבעיה הייתה שכבר בקול שלה יכלתי לשמוע שהיא בוכה.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה (בכל זאת, יש לי רק בת אחת שכולה נראית כמו גבעול קטן ודקיק...).
"הרביצו לי, הלכתי מכות, קודם הרביצו לי ואחר כך הלכתי מכות" ענתה הילדה תוך געיות בכי.

כמו ששמעתי את זה עלה לי הדם לראש, הבת שלי לא הלכה מכות מעולם, אמנם היא חטפה מדי פעם מכות (בכל זאת, היא גדלה עם שלושה אחים, יוצא שאת חוטפת מדי פעם...), אבל אפילו בגן היא לא הייתה מרביצה (החינוך בבית היה מאוד בעייתי באותה תקופה, את אח שלה היה צריך לחנך שלא פותרים שום בעיה במכות, אותה היה צריך לחנך שאם מרביצים לך, תחזירי...).

יש לנו במשפחה נטיה קלה לעצבנות, אני למשל סובלת מתסמונת הפתיל הקצר (ומתקררת דקה אחר כך), את בעלי לוקח לחמם די הרבה זמן (אלא אם כן עברת את הגבול וחפרת בלי הפסקה...אבל אחרי שעשית זאת, עצבנותו מובטחת...), הפעוט  נמצא במצב של דליקה תמידית ולכן זכה לכינוי ח.פ. ("חסר פתיל" ) מספיק להגיד לו למשל את שלושת המילים "זה רק שלי" כדי להדליק אותו מבלי שיידע מה "זה" ולמה "רק", מספיק שזה לא שלו...

"חכי רגע, אני באה..." אמרתי לה יוצאת מהאוטו בריצה מהירה ואז נעצרת בהיסוס, מסתכלת למטה על נעלי הבית הלבנות (הענקיות), הטרנינג (המהוהה), וכמובן, הכי גרוע, חסרונה (הבולט) של החזיה... (הבטחתי תיאורים מסמרי שיער...). ואז החלטתי שיש להכות על הברזל בעודו חם, והמשכתי לרוץ במעלה הרחוב (כרגיל... במעלה...אף פעם לא במורד...).

"מי הרביץ לך?" שאגתי בשניה שפגשתי את הילדה, "איזה ילדה אחת מהקבוצה שלנו" ענתה לי הילדה שלי ביבבות, "עד עכשיו היא רק קיללה אותנו, אבל עכשיו היא גם מרביצה..." הוסיפו שתי חברות שלה שעמדו וייבבו בסמוך...

"תראי לי אותה מיד" פקדתי, חותרת את דרכי והודפת כל מיני צופים צעירים ואפרפרים מדרכי, "עכשיו תראי לי אותה ואני אראה לה מה זה..." אמרתי,  מרגישה את הווריד פועם לי במצח... "עכשיו...".
וכך עברנו מליוני מסדרונות מלאים בצופים צעירים ומפטפטים עד שהגענו לאיזה ילדה קטנה שעמדה שם ולעסה מסטיק.
"הנה, אמא, היא הרביצה לנו" אמרה לי הילדה שלי.
"את העזת להרביץ לילדה שלי?" שאגתי בכעס על הילדה (נדהמת לרגע ממימדיה הקטנים להחריד... ), "תני לי מיד את הפלאפון של אמא שלך, מיד..." המשכתי לשאוג עליה.
כמו שהילדה ראתה אותי היא נבהלה, עשתה אחורה פנה וברחה (טוב, כנראה שהשיער שבינתיים גם השתחרר מהקוקו, הציצים המתנפנפים והלבוש "המוקפד" עשו את שלהם...).

וכך התחלתי לרוץ אחריה, מחליקה קצת בתוך נעלי הבית הענקיות וצועקת מדי פעם לצופים האדישים: "תעצרו את הילדה הזאת, תעצרו אותה..." משל הייתי בסרט של ג'יימס בונד,  מה שעורר תמיהה קלה אבל לא הביא אותם לשום פעולה שהיא (ומה קרה ל"היה נכון תמיד", הא?).

עד שבסוף הגענו לסוף המסדרון והילדה (המכה) מצאה את המדריכה שלה ויכלה רק להגיד: "זה לא אני..." ואני רק יכלתי להמשיך להגיד "תני לי מיד את הטלפון של אמא שלך,  מה פתאום את מרביצה לילדה שלי, שלא תעיזי לעשות את זה שוב....." (אבל בשאגות) וככה זה היה בטח נמשך לנצח, רק שבין השאגות האלה שמעתי פתאום מישהו אומר לי:
"מקופלת, אממ, מקופלת,,,, סליחה,,,אבל,,,מקופלת.....מקופלת?" (טוב, הוא לא אמר "מקופלת", כי ברור שזה לא השם האמיתי שלי...אבל הוא בהחלט קרא לי ).
"מה?" שאגתי בעצבים, "מה, מה אתה רוצה?" והסתובבתי אחורה (יופי, הילדה ברחה, תודה לך...), רק כדי לפגוש איזה ילד מחוצ'קן קטן שהגיע לי עד הכתף ואמר לי: "אממ, מקופלת?, אני הרשג"ד (אחר כך כשסיפרתי לבעלי את הסיפור, קראתי לו בטעות המג"ד... ).

"אממ, את לא יכולה לפנות באופן ישיר לחניכה, את צריכה לעבור קודם דרכנו, ואנחנו פותרים את זה..." אמר לי הרשג"ד הזערורי, "את לא יכולה לצעוק עליה, ולא לאיים עליה...".
"אבל מה פתאום יש אצלכם מכות בחוג?" (שאלתי אותו בעצבים, שוכחת שממש לא קוראים לזה "חוג" אלא "פעולה", כאילו?), "מה זה החוג הזה?", "למה מכים?" המשכתי לצעוק עליו בזעם.

"ואז הגיע איזה הסבר מאוד ארוך ודידקטי שהיה עשוי להיות טיפה מצחיק בכל מצב אחר, אבל, כאמור, הווריד עוד פעם לי במלוא עוזו במצח, וגם נאלצתי להגן על ציציי בידיי בכל מיני פוזות שיראו כאילו אני סתם מחזיקה את הידיים מול הגוף,  ולאחריו הבטיח לי הרשג"ד כי בפעם הבאה הוא ייכנס בכבודו ובעצמו לפעולה ויצפה בבנות (כנראה בגלל זה קוראים לתנועה, "הצופים") ולאחר מכן יגיע למסקנות ולפיהן יפעל בהתאם (?).

וכך חזרנו הביתה מתכננות על הילדה הזאת המון תיכנונים אם היא תמשיך להרביץ ולקלל ואיך נערב את ההורים שלה, וגם, איך נשיג סוף סוף את הפלאפון שלה....ושל אמא שלה...

עכשיו, רק תראו את ההבדל בין נשים וגברים, אני הייתי עסוקה במה קרה לילדה ומזועזעת מזה שהרביצו לה, בעלי לעומת זאת שאל אותה ישר: "רגע, אז החזרת לה?", "תראי לי מה בדיוק עשית?,  עשית לה רגל ראשונה? (תרגיל בג'יאוג'יצו), או שעשית לה אולי הטלה? (עוד תרגיל בג'יאוג'יצו), חבל, לא עשית, זה היה מציל אותך, למה לא נתת לה בעיטה מסובבת כמו שלימדתי אותך? (עוד תרגיל בג'יאוג'יצו...),טוב, תעמדי, פעם הבאה שהיא באה עלייך, את עושה לה ככה...."

בערב, אחרי שהילדה היתה כבר נקיה ומסורקת ונראתה כרגיל כמו מלאך קטן, כשחיבקתי אותה ואמרתי לה לילה טוב, היא חיבקה לי חזק חזק את הצוואר ואמרה לי: "אימוש, שיחקת אותה היום..."

מה שמראה לכם שלהיות אמא משוגעת זה ממש ממש משתלם.

וקצת חותמות לסיום סיומת (כן, פוסט הצופים השפיע עלי...)

אוהבת אתכן
מקופלת