פעוט בוכה בגן

יש משהו יותר קשה מלהשאיר ילד קטן בגן החדש וללכת?

אז האמת שיש, וזה כמובן להשאיר ילד קטן ובוכה מאוד בגן החדש

ויש משהו יותר קשה מזה?

ברור שיש וזה להשאיר אותו מתייפח בזרועות המטפלת וצועק עליה :"די, לכי"....

ויש משהו יותר קשה מזה?

ברור שיש וזה להציץ מהחלון ולראות שבשנייה שגבך נבלע מאחורי הדלת (אבל פנייך עדיין מציצות בגניבה מהחלון הקטן) המטפלת מניחה את ילדך הממאן על הרצפה וכבר עושה צעד ראשון לכיוון מישהו אחר

ויש משהו יותר קשה מזה?

ברור שיש (בעיקר למטפלת) וזה לקלוט שאת רואה אותה מהחלון, ואז לעצור במבוכה באמצע התנופה, להעמד במין פוזה מוזרה וללטף לפעוט את הראש בכאילו אהבת אין קץ (ולהתפלל בלב שההורים הקרציות האלה יילכו כבר א-מ-ן).

אז זה בערך מה שקורה לנו כל בוקר בגן החדש.

בהתחלה זה דווקא היה בסדר, הלכתי עם הפעוט לגן, הוא היה מאוד שמח ללכת עם תיק הספיידרמן הקטן על הגב שלו (ובו למרבה הבושה חיתולים להחלפה, עוד לא הגענו ממש לשיחה הדרושה בגיל הזה על איפה עדיף לעשות את הקקי....), נכנסנו לגן, סביבנו מליון הורים וילדיהם המתייפחים (יש כאלה שהאסימון נופל להם מיד), הילד שלי היה מרוצה עד הגג, מיד הוא רץ החוצה לארגז החול ולמתקנים והיה בטוח שזה מן ג'ימבורי ענק כזה שבאים אליו עם אמא.

גם ביום השני והשלישי הילד שמח מאוד ללכת, שיחק בחצר, נפנף לי מן נפנוף סתמי כזה ביד ונשאר לו לשחק בגן, או כמו שהוא קרא לזה: "שחקייה" (משחקיה, יענו).

ביום שישי בבוקר הילד פתאום הבין שאמא הולכת, והרבה יותר גרוע מזה, הוא נשאר, ומאז אנחנו בסרט של בכיות בבוקר, נקודת האור היחידה היא שבמהלך היום מסתבר שהוא מסתדר לא רע, החיים בחברת שני אחים גדולים ומציקנים לימדו אותו להלחם על זכויותיו ולכן כשילדה אחת חטפה לו צעצוע מהיד הוא לא עמד ובכה כמו איזה חננה אלא חטף לה בחזרה את הצעצוע ואף כינה אותה בכינוי: "מעצבנת..." ובטון המתאים (שזה בעצם השם שאחיו הגדול קורא לאחותו בכל דקה נתונה).

חוץ מזה שנפל לו האסימון הוא גם חזר עם מתנה קטנה מהגן, וירוס קצר כיאה לימים הראשונים ללימודים שמיד גרם לו לשיעולים איומים (לא, לא קשור לאוינק אוינק) ולישיבה עם מכשיר האינהלציה שלו, מזל שהוא כבר מתורגל וחוץ מלהכין את החומרים למכשיר, הוא יושב איתו ועושה אינהלציה לעצמו (כל הילדים שלי קצת אסתמטיים).

יש דברים שלא עוברים עם הילד השלישי, או, כפי שניתן לומר, כהורה, אתה לא לומד לקח, הנה, הילד ישב לשחק על השטיח בגן ולידו עוד כמה ילדים, הם שיחקו בחיות פלסטיק קטנות ובעוד בני מרים צבי קטן ואומר: "האו, האו" הילדים שלידו הרימו קרנף ואמרו: "קרנף", מיד בעלי התבונן בהם בהשתאות עצומה (ובקינאת אין קץ) ואז חזר הבייתה ואמר לי: "צריך לעבוד עם הילד, הוא לא יודע כלום...", שזה ממש משפט של ילד ראשון כי בשלישי נכון שאין לו מושג גדול בחיות (או צבעים, או צורות אם כבר פותחים את זה) והעולם הקטן שלו נחלק בעצם לשלושה סוגי חיות: כלב, חתול ופיל (כל חיה הגדולה מכלב וחתול)
,אבל אני אומרת שאסור להילחץ, יש המון דברים שהוא יודע כי יש לו אחים גדולים: מה ההבדל בין סוכריה למסטיק, איך להפעיל את ה- WII (משחק אינטראקטיבי מעצבן עד מוות), את השמות של כל החברים של האחים שלו (ואף למנות אותם כאשר עושים ספירת מלאי של כל בני המשפחה), לספור מאחת עד עשר ביפנית (אבל זה לא בגלל האחים הגדולים, זה בגלל סעיף הזוי של אבא שלו חובב אומנויות הלחימה), לשחק בבראציות (אבא שלו מתעלף מזה), ועוד מליון ואחד דברים של גדולים.

הגדולים הלכו לבית הספר ומאז אני עסוקה בקניות ובהשלמת ציוד: "אמא, אמרו שצריך את הג'ל המיוחד לניקוי ידיים, אמא, צריך גם טושים ללוח המחיק, אמרו שצריך ארבעה, אמרו שצריך כרטיסים להופעה של מדונה..." (אנשים סתם תופסים טרמפ על ארנקי הפתוח, גם ככה הם רואים שאני לא מתווכחת בתקופה זו...).

כפיצוי קטן (לעצמי, ברור) על כל התקופה הקשה הזאת, הכנתי לי מחזיק מפתחות/קישוט לתיק.

את ההשראה לקחתי מהיוצרת הזאת (אני יודעת שכבר ניג'סתי לכם עליה בעבר, אבל אני מתה עליה).

שיהיה לכולנו שבוע מקסים וקל

נשיקות,
מקופלת

שיהיה לכולנו שבוע מקסים וקל נשיקות,מקופלת